בירה ומצבי רוח משתנים

ליבה הרך של הגברת רוּסקה

יוסף וֶלְש, חנווני, היה אחד מסוחרי מאלה סטראנה האמידים ביותר. נדמה לי שהיה לו בחנות כל מה שנוצר בהודו ובאפריקה, משוּש ועצמות פיל שרופות למירוק ועד לאבקת זהב. לכן גם הייתה החנות שלו בכיכר מלאה עד אפס מקום מבוקר עד ערב. אדון ולש שהה בחנות כל היום מלבד ביום הראשון בשבוע, בשעת המיסה הגדולה בקתדרלה של ויט הקדוש, וגם למעט ימים אחדים של מפגנים גדולים שקיימו האגודות האזרחיות של פראג, יען כי אדון ולש היה רובאי, בפלוגה הראשונה, בכיתה הראשונה, תמיד השלישי מימין לסגן נֶדוֹמָה. בחנות העדיף תמיד לשרת בעצמו את כל הלקוחות, אף שהיו לו שם שני עוזרים ושני שוליות, ואת מי שלא היה יכול לשרת - בירך, או הנהן וחייך אליו. אדון ולש בעצם חייך כל העת, בחנות, ברחוב, בכנסייה, בכל מקום, החיוך המסחרי נחרת בשרירי לחייו וכבר לא יצא משם. דמות חביבה, לא גדולה, עגלגלה, עם ראש קטן מתנדנד בלי הרף ועם אותו חיוך ידוע. בחנות חבש כובע שטוח ועטה סינר עור של חנווני, ברחוב - מעיל כחול ארוך-ארוך בעל כפתורי זהב ומגבעת כדורית. היה לי דימוי טיפשי מסוים של האדון ולש. בחייו לא הייתי מעולם בדירתו, אבל בכל עת שחשבתי לעצמי איך הוא נראה בבית, הייתה התמונה תמיד זהה: אדון ולש יושב ליד השולחן בלי כובע, אך בסינר, לפניו מונחת צלחת מרק מהביל, מרפקו של אדון ולש נשען על השולחן וידו מחזיקה כף מלאה באמצע הדרך בין הצלחת לפה המחייך, וכך הוא יושב לו כמו פסל והכף לא זעה לא לכאן ולא לכאן. דימוי אווילי, אני יודע.
אך בזמן שסיפורנו מתחיל - ביום 3 במאי שנת *184, בשעה ארבע אחר הצהריים - אדון ולש כבר לא היה בין החיים. הוא שכב בקומה הראשונה מעל החנות, בחדר האורחים שלו, בארון יפה. המכסה עדיין לא הורד - אדון ולש חייך גם במותו ובעיניים עצומות.
הלוויה נקבעה לשעה ארבע. עגלת המתים, המכונה "בעלת הגדילים", כבר עמדה בכיכר לפני הבית. עמדה שם גם פלוגת הרובאים האזרחיים עם התזמורת.
חדר האורחים היה כמעט מלא, כולם נכבדי מאלה סטראנה. כולם ידעו שהכומר של כנסיית מיקולאש הקדוש ועוזריו יבואו קצת יותר מאוחר, כדי שלא יגידו שמיהר להוציא את המת מן השער. מחניק היה בחדר. שמש אחר הצהריים פלשה לתוכו והשתקפה במראות הגדולות, נרות השעווה הגדולים מסביב לבמת האשכבה הבהבו והעלו עשן צהוב, האוויר החם היה רווי עשן וריח של הצבע השחור הטרי שבו נצבע ארון המתים ושל השבבים שמתחת לגופה, ואולי גם ריח הגופה עצמה. שרר שקט, הבריות רק התלחשו. איש לא בכה, מפני שאדון ולש נותר ללא משפחה קרובה, והרחוקים יותר אומרים תמיד: "הלוואי שיכולתי לבכות, אבל אין לי דמעות גם אם ליבי נקרע." - "נכון, נכון, וזה תמיד גרוע יותר."
עכשיו נכנסה לחדר הגברת רוּסְקָה. אלמנתו של אדון רוּס המנוח, בעל מסעדה בגן הגראף, שם נערכו נשפי התותחנים היפים ביותר. כיוון שאין זה עסקו של אף אחד, רק אציין דרך אגב מה שסיפרו על התאלמנותה של הגברת רוסקה. בכל גדוד תותחנים הייתה אז פלוגה מיוחדת, בחורים צעירים, חסונים, תאווה לעיניים. מספרים שאדון רוס תיעב אותה פלוגה בגלל רעייתו החביבה, ואומרים שפעם הם היכו אותו מכות נמרצות. אבל, כאמור, זה לא עניינו של אף אחד. הגברת רוסקה אכלה את לחם אלמנותה כבר עשרים וחמש שנים וחיה, חשוכת ילדים, בביתה שבשוק האיכרים, ואם היה שואל מישהו מה היא עושה כל הזמן, היו עונים לו: הולכת ללוויות.
הגברת רוסקה נדחקה עד לבמת האשכבה. כבת חמישים, אך אשה מרשימה שגובהה מעל הממוצע. מכתפיה גלשה שכמיית משי שחורה, שביס שחור מקושט סרטים ירקרקים הקיף את פניה העגולות והכנות. עיניה החומות התבוננו בפני המנוח. פניה התכווצו, שפתיה החלו לרטוט, דמעות פרצו בשפע והיא התייפחה בכבדות.
הגברת רוסקה מחתה מהר את עיניה ופיה בממחטה צחורה. עכשיו הביטה בשכנותיה מימין ומשמאל. משמאלה עמדה מוכרת השעווה, הגברת הִירְטוֹבָה, והתפללה מתוך ספר. מימינה עמדה איזו אשה בלבוש נאה, שלא הייתה מוּכרת לגברת רוסקה; אם היא הייתה, כפי שניתן להניח, מפראג, אין ספק שבאה מאי-שם מעבר למים. גברת רוסקה פנתה אליה בגרמנית כמובן, מפני שמבחינה לאומית הייתה מאלה סטראנה באמת בצידה השמאלי של פראג.*
[* מעבר למים: כלומר מהגדה הימנית של נהר הוולטבה. רובע מאלה סטראנה נמצא בגדה השמאלית של הנהר, והצד השמאלי הוא הנחוּת, כידוע.]
"שאלוהים ייתן לו מנוחה שלמה," אמרה הגברת רוסקה, "כאילו הוא בחיים, שוכב כאן ומחייך," ושוב מחתה את דמעותיה. "הוא הלך לעולמו והשאיר אותנו כאן - והשאיר כאן גם את כל עושרו - המוות הוא שודד."
האשה הלא מוכרת לא ענתה.
"פעם הייתי בלוויה יהודית," המשיכה הגברת רוסקה כמעט בלחש, "אבל היא לא יפה. כל המראות מכוסות, אומרים שכדי שלא יראו את המת לאן שלא יפנו את המבט. ככה זה טוב יותר, רואים יפה מכל צד את המנוח בארון - הייתי אומרת, שהארון עלה עשרים זהובים לפחות, איזה יופי! אבל מגיע לו, הוא היה טוב לב, והוא כאילו מחייך אלינו גם מהמראה. המוות לא שינה אותו בכלל, רק קצת מתח אותו - כאילו הוא בחיים, נכון?"
"אני לא הכרתי את אדון ולש בחיים," השיבה האשה הזרה.
"לא? אוהו, אני הכרתי אותו טוב מאוד. עוד בתור רווק, וגם את אשתו, מנוחתה עדן, עוד כרווקה. אני רואה אותה כאילו זה היה היום, בחתונה היא בכתה מאור הבוקר, מה זה צריך להיות, לבכות כל היום אחרי תשע שנות היכרות עם גבר! זה טיפשי, לא? הוא חיכה לה בלי סוף, תשע שנים, מוטב היה אילו חיכה עוד תשע פעמים תשע. היא הייתה משהו! אני אומרת שהיא הייתה אשה מאוסה. חשבה את עצמה הכי חכמה והכי יפה מכולן ושאף אחת לא הבינה כמוה בניהול משק בית; בשוק התמקחה על כל גרוש, ביום הכביסה תמיד קיפחה את שואבת המים הענייה באיזה מיכל מים, והעוזרות אף פעם לא אכלו אצלה לשובע. ולש, כמה שהוא סבל! היו אצלי שתי עוזרות שלה בזו אחר זו ואני יודעת הכל. לרגע לא הייתה לו מנוחה. היא טענה שהוא שומר על סדר רק מפני שהוא מפחד ממנה, ושהוא לא מתווכח איתה כדי שהיא תתרגז כמה שיותר. תדעי לך, היא הייתה, כמו שאומרים, רומנטית, ורצתה שכל העולם ירחם עליה. כל הזמן התלוננה כמה שבעלה מתאכזר אליה. אילו בעלה היה מרעיל אותה מרוב כעס, היא הייתה שמחה, וגם אם הבעל היה תולה את עצמו, לפחות כל העולם היה מרחם עליה."
הגברת רוסקה שוב העיפה מבט אל השכנה הלא מוכרת. אבל האלמונית כבר לא עמדה שם. בלהט דבריה לא הבחינה הגברת רוסקה שפני שכנתה הולכים ומסמיקים, ושבאמצע נאומה התרחקה ממנה. עתה שוחחה האלמונית בירכתי החדר עם אדון אוּהְמִיל הכחוש, פקיד במחלקת הנהלת החשבונות הארצית, קרובו של האדון ולש.
"בר מינן," אמרה בקול רם למוכרת השעווה שלצידה, הגברת הירטובה, "אבל על כל דבר בא עונש משמים, על כל דבר. הרי גם הוא לא היה הגון, מוטב לא לדבר! אילו היה מתחתן עם טוֹנְדָה הענייה, היה לו עכשיו ילד" -
"הגעת בשלום על מטאטא בליל מאי?"* נשמעה נשיפה קולנית מאחוריה ויד גבר גרומה נחה על כתפה. כל הנוכחים נרתעו והביטו בגברת רוסקה ובאדון אוּהְמִיל, שהתייצב עכשיו מולה. הוא הושיט את ידו לעבר הדלת וציווה בקולו הגונח, אבל החודר: "החוצה!"
[* לפי אמונה עממית היו המכשפות טסות על מטאטאים להתכנסותן בליל המכשפות.]
"מה קורה שם?" שאל מכיוון הדלת אדון אוהמיל השני, מפקד משטרת מאלה סטראנה דאז.
"המכשפה הזאת נדחפה לכאן ומרכלת על המתים. יש לה לשון חדה כמו תער."
"אז תן לה מכה בפּוֹת!"
"כך היא מתנהגת בכל לוויה," נשמע מכמה צדדים.
"אפילו בבית-הקברות היא הקימה שערורייה!"
"מהר החוצה!" קרא המפקח ואחז בידה של הגברת רוסקה, והיא הלכה מתייפחת כילדה.
"שערורייה כזאת - ובלוויה כל-כך יפה," קבעו הנותרים.
"עכשיו שקט!" ציווה המפקח על הגברת רוסקה בחדר הכניסה, מפני שבאותו רגע עברו לידם הכומר ועוזריו. אחר-כך הוביל אותה למדרגות. הגברת רוסקה אמנם השתדלה לפלוט מילה, אבל המפקח הוביל אותה ללא רחמים עד לפתח הבית. שם קרא לשוטר: "תלווה את האשה הזאת לביתה, כדי שלא תעשה בושות בלוויה!"
הגברת רוסקה להטה כאדמונית, וכבר לא ידעה מה קורה לה.
"שערורייה - ובלוויה יפה כל-כך!" געש עתה ההמון למטה, בכיכר.
האדונים אוהמיל, בניו של אדון אוּהְמֶל, רשם עירוני, נכדיו של אדון אוּמֵייל,*** צַבָּע, היו, כפי שניתן לראות, קפדנים מאוד. ובאותו יום גברת רוסקה עוררה במאלה סטראנה מורת רוח כללית, אפשר היה לומר מורת רוח עולמית, אילו מאלה סטראנה, כפי שהייתי מייחל לעצמי כבן המקום, הייתה משתרעת על פני העולם כולו.
[* שינוי צליל השם מראה על מידת הגרמניזציה ההדרגתית: Umel הוא שם צ'כי טהור, Uhmel חצי גרמני ו-Uhmuhl גרמני טהור.]
למחרת זומנה הגברת רוסקה לתחנת המשטרה ברחוב מוסטצקה.
שם הייתה מהומה. בקיץ, כשהאדונים ניהלו שם את ענייניהם בחלונות פתוחים, אפשר היה לשמוע אותם בכל הרחוב. הם שפכו מייד על כל אחד מלוא הקיתון, אז עוד לא היה אותו יחס מנומס שמפאר כיום לבטח כל פעילות משטרתית. לעיתים נעמד שם מתחת לחלונות יוסף נגן הנבל, מהפכן ידוע ממאלה סטראנה. וכאשר אחד מאיתנו, הצעירים, היה עובר לידו ומביט בו, היה יוסף מצביע באגודל על עצמו ואומר בחיוך שלֵו: "נובחים שם." אני מקווה שלא היה בזה משום זלזול, ושיוסף רק ניסה להתבטא במילה ציורית ככל האפשר.
ושם, בשכמייה ובשביס עם הסרטים הירקרקים, עמדה בצהרי יום 4 במאי שנת *184 הגברת רוסקה בפני המפקח הקפדן.
היא הייתה שבורה, הביטה ברצפה, לא ענתה. וכאשר סיים המפקח את נאומו המחמיר ואמר לה: "שלא תעיזי אף פעם להראות עוד את פרצופך בשום לוויה!" - היא הלכה לה. אם כבר אסר עליה ללכת ללוויות, יכול היה באותה מידה גם לאסור עליה למות.
אחרי שיצאה ממשרדו הביט המפקח באחד הפקידים הזוטרים וסח בחיוך:
"היא אפילו לא אשמה. היא כמו מסור, חותכת מה שמונח תחתיה."
"צריך לגבות ממנה מס לטובת החירשים-האילמים!" הביע הזוטר את דעתו.
הם צחקו בקול ורוחם הייתה שוב טובה עליהם.
לגברת רוסקה אמנם לקח זמן רב לחזור לעצמה, אך לבסוף הצליחה.
כעבור חצי שנה בערך היא עזבה את ביתה ושכרה דירה בדיוק ליד שער אוּיזְד. לא הייתה לוויה שלא עברה שם. וכשחלפה שם לוויה כלשהי, יצאה גברת רוסקה טובת הלב מפתח ביתה ובכתה בלב שלם.