הרומן האפל 1 - בלייר

 

אני חוצה את מועדון החשפנות של מקסים כמו רוח רפאים, תחת אורות אדומים בוהקים שמהבהבים בקצב המוזיקה הרועשת. באוויר עומד ריח עז של גופים מיוזעים ובושם זול, תערובת של נשים וגברים.

 

בדיוק כפי שהאדון שלי אוהב.

כל מה שאני רואה עובר בעיני רוחי בהילוך איטי, המוח שלי סורק הכול בזהירות כדי לאתר סכנה אפשרית. לא קורה הלילה שום דבר יוצא דופן. כמה קבועים מול הבמה שבמרכז המועדון, איש מהם אינו מודע לנוכחותי.

אני יודעת למה.

הם מרוכזים מדי בחשפניות, בחורות אירופאיות יפהפיות שמקלפות אט אט את בגדיהן. אני לובשת, כרגיל, מכנסי ספורט שחורים, נעלי התעמלות וז'קט עור שחור ודק מעל סוודר ארוך שרוולים. לא ממש בגדים מגרים, אבל ככה אני אוהבת. להיות מתחת לרדאר.

החשפניות הן היחידות שמבחינות בי. כשאני חולפת על פני הבמה, הן נועצות בי מבטי תיעוב זועמים. אני מבינה אותן. אני הבחורה היחידה בין המקורבים למקסים, והן, החשפניות, שונאות את זה. הן שואלות את עצמן למה. הן תמיד תהו למה.

כאן אין סכנה.

"אדון מקסים שם?" אני שואלת ברוסית את המאבטח, מחווה בידי לעבר הדלת שמולה הוא עומד כמו חומה אנושית בצורה.

"כן," הוא אומר ברוסית, עיניו הבהירות ריקות מרגש. "הוא מחכה לך."

אני מהנהנת, מודעת לכך שאני מאחרת בשעה. בדרך כלל אני לעולם לא מאחרת, כי אני יודעת שאיחורים סופם מכות איומות. אבל הטלפון שלי הושתק בטעות, ולא שמעתי את ההודעה של מקסים.

איש הביטחון פותח את הדלת הכבדה וזז הצידה. אני צועדת במסדרון האדום, פונה שמאלה ודופקת שלוש פעמים על דלת משרדו של מקסים. הדפיקות מהדהדות, מתגברות על המוזיקה המחלחלת מבעד לקירות.

"היכנסי, חיית מחמד קטנה שלי," אומר מקסים באינטרקום, במבטא רוסי כבד, וצמרמורת חזקה עוברת בי.

קולו גורם לגופי כולו להידרך.

אני הודפת את הדלת בכוח, בשתי ידיי, ונכנסת.

מקסים אינו לבדו.

אני לא מגיבה - לעולם איני מגיבה להפתעות. אני מביטה במהירות, כדי לראות מי נמצא עם אדוני, ואף שאפלולי כאן למדי, אני רואה בבירור את העיניים הכחולות רבות העוצמה שמתבוננות בי מכורסת העור שליד הקיר השמאלי. עיניים שנדמה כי הן סורקות את כל גופי בבת אחת.

השערות הזעירות על זרועותיי ורגליי סומרות בחדות.

לא ראיתי אותו בעבר.

התחושה שהוא זר מכניסה אותי למתח, משום שרק לעיתים נדירות מקסים מאפשר למישהו חדש להתקרב אליו - ובוודאי לא להיכנס למשרדו.

אני נעמדת מול השולחן הרחב ומשלבת את ידיי מאחורי גבי. אני חשה שהאפלה עוטפת אותי. רק מנורת השולחן דולקת במשרד של מקסים, והיא לא בדיוק בוהקת. היא מאירה רק את פני הברזל שלו, שצורתן כיהלום.

"איחרת. חיית. מחמד. קטנה. שלי." הוא מדגיש כל מילה, ברוסית.

דמי קופא כשהוא נוהג בצורה כזאת - מעלה נושאים שאינם עסקיים. היום, כנראה, מדובר בעמידה שלי בלוח זמנים.

אני שומרת על ריכוז ומביטה בעיניו. הוא רובץ בכיסאו. הוא גבר נאה ביותר, עם עיניים זהובות, ישירות וחסרות הבעה, שערו החום כהה מגיע עד כתפיו וספוג בריח הנרות שהוא מבעיר. אני זוכרת היטב את הריח המריר הזה.

אני זוכרת את תחושת שערו על פניי כשהוא מחבק אותי אחרי המכות.

"הטלפון שלי הושתק בטעות," אני אומרת בקול חרישי, כרגיל. "אני מצטערת, אדון מקסים." אני מרכינה את ראשי קלות לאות כבוד.

הוא רוכן קדימה, מניח את מרפקיו על השולחן, משלב את אצבעותיו ונועץ בי עיניים שחורכות את נשמתי. "מעכשיו, שום השתקה של הטלפון, בלייר."

אני נרתעת קלות ונסוגה לאחור. הוא קורא לי בשמי רק כשאני עושה משהו רע, וזה בדרך כלל מעיד על צרות.

אני מהנהנת, מודעת לרצינות האזהרה שלו. אני אמנם חלק ממעגל המקורבים שלו, אבל די בקליע אחד כדי לסלק אותי משם.

"מה עשית בימים האחרונים?" הוא שואל ברוסית, בקול צרוד ומבעית.

"לא הרבה," אני לוחשת בשפתנו, מצמידה את ידיי זו לזו בכוח במורד גבי. "התאמנתי, כמובן. אתמול הלכתי לסלון יופי ואתמול בלילה הייתי במועדון."

"כן..." הוא מטה את ראשו. "...האנשים שלי ראו אותך נוסעת בכפר. נהנית?"

אני נדה בראשי לשלילה, בכנות. "בסך הכול רציתי לצאת מהדירה, אדון מקסים."

"כמובן, חיית מחמד קטנה שלי. אבל בפעם הבאה שאת רוצה לצאת למועדון, תבואי לכאן." הוא נוקש באצבעו על השולחן. "את לא חייבת לנסוע למקומות זרים כדי ליהנות."

חבל. אני אוהבת לנסוע לבדי למקומות זרים, משום שחיי הם מרחץ דמים מתמשך עם האנשים והעבודה שאני מבצעת. לפעמים אני פשוט רוצה להחליף אווירה.

אני משערת שבהתאם לפקודתו, אני כבר לא אוהבת לבקר במקומות זרים.

"טוב." אני מותחת את שפתיי בחיוך מאולץ. "כרצונך."

מקסים מברך את הצייתנות שלי בחיוך משלו. לאחר מכן הוא מחווה בידו ימינה, אל עבר האיש שיושב על הספה, ואני יודעת שהשיחה על היומיים האחרונים שלי הסתיימה.

"חיית מחמד קטנה שלי," הוא אומר כעת באנגלית. "תכירי את חברי הוותיק, מר דֵקֶנה."

חבר ותיק?

אני מתאמצת קשות שלא לקמט את מצחי.

עשר שנים שאני עם מקסים, ומעולם לא ראיתי את מר דקנה ולא שמעתי עליו.

אני מביטה בחברו של מקסים בפנים חסרות הבעה. מעליו, נורה ארוכה המחוברת לקיר מהבהבת ופולטת זמזום חשמלי, מאירה את גופו הארוך והשרירי.

"לא משנה מה יקרה כאן הלילה," אומר מקסים ברוסית זדונית, "את מצוּוה לא להתנגד לו."

העורף שלי סומר.

מקסים אף פעם לא מצווה עליי להתמסר.

אף שאני מתוחה, אני מצייתת ללא שאלה ומהנהנת כדי להראות שהבנתי את פקודתו. לאחר מכן אני בוחנת את מר דקנה ומופתעת לגלות עד כמה תנוחת גופו רגועה. הוא יושב במרכז הספה, זרועו האחת מונחת על המשענת ורגליו הארוכות מתוחות לפניו.

זה משונה. איש לעולם אינו רגוע בחברתו של מקסים.

אני משערת שמר דקנה הוא בשנות העשרים המאוחרות שלו. הוא נראה צעיר, לובש ג'ינס צמודים, מגפיים חומים וטישירט שחורה עם צווארון עגול שמדגישה שרירים מוצקים. הוא לא דומה כלל לאדון שלי, שמעדיף חליפות, אבל למקסים יש גוף מתאים, גבוה וגמיש. שניהם עונדים על מפרק יד שמאל שעונים דומים עם רצועות כסף עבות, אבל אין ביניהם קווי דמיון אחרים.

"מר דקנה מעוניין לשאול אותך כמה שאלות," אומר מקסים.

אני מהנהנת, עדיין בוחנת את החייל הקטן והרגוע. תלתלים פרועים, שחורים כדיו, מקיפים את פניו וצווארו, מדגישים קו לסת חזק, מרובע, מגולח בקפידה, ואף מחודד. גבותיו השחורות עבות וארוכות, ומתחתיהן בוהקות עיניים כחולות על רקע עורו בעל השיזוף הטבעי. הוא גבר נאה, ועל פי ההבעה העצלה והזחוחה שעל פניו, הוא מודע לזה. הוא מאוהב בעצמו.

הוא בוחן אותי מלמעלה למטה במבט איטי ומהורהר, ופתאום כל כך לא נוח לי, שהבטן שלי מתהפכת.

אני לא יודעת בדיוק למה, אבל הוא גורם לי להרגיש עירומה לגמרי.

אני נעה מרגל לרגל, בניסיון להתגבר על החרדה. ואז שפתיו של מר דקנה מתרוממות בגיחוך. גיחוך זדוני ומלא הבטחה.

"איך לקרוא לך, סניוריטה?" הוא שואל, וקולו עמוק אך רגוע. הוא אמריקני, אבל יש לו שמץ של מבטא ספרדי. "חיית מחמד קטנה שלי, או בלייר?"

מקסים מאותת בהנהון שמותר לי לענות.

"בלייר," אני אומרת.

לרגע קצרצר משתררת שתיקה, ואז מר דקנה אומר לי, "בסדר, את יכולה לקרוא לי צ'רלי."

גבותיו של מקסים מזדקרות בבת אחת, אבל הוא לא אומר דבר.

שתיקה נוספת, ואחריה צ'רלי מסנן את שמי בקול צרוד בעודו מתופף באצבעותיו על משענת הספה. "בלייר, כלומר שדה קרב?"

אני לא מצליחה להתאפק ומעווה את פניי. על מה הוא מדבר?

מקסים מצחקק בלחש, כאילו הוא מאשר משהו.

"מעולם לא אמרתָ שהיא כל כך בוניטה1," אומר צ'רלי ברכות, וגורם לי להזדקף. "וגם לא אמרת שיש לה קול לחשני מקסים."

"הו, ידידי..." מקסים מחייך אליי בערמומיות ועיניו הזהובות מתכווצות בזוויותיהן. "אל תיקח את זה אישית. אני לא מתפאר בה בפני איש."

"למה לא? היא בחורה נאה." צ'רלי מנמיך את קולו ואומר בספרדית, “Siempre me he preguntado acerca de los pelirrojos.” ג'ינג'יות תמיד סיקרנו אותי.

אני בולעת את רוקי, בתקווה שלא רואים עליי שאני מזיעה מרוב לחץ.

"לא רציתי שתתרגש לפגוש אותה," אומר מקסים, "כי היא שלי, ושלי בלבד."

"הממ," ממלמל צ'רלי, ונועץ בי מבט חסר בושה. יש לי הרגשה שהוא לא חייל קטן במשחק של מקסים. הוא בטוח מדי בעצמו. "היא נשמעת די רוסייה," הוא אומר אחרי זמן מה, וממשיך לנקוש באצבעו על הספה. "מאיפה היא?"

"היא לא רוסייה," אומר מקסים ואני רואה אותו מניד בראשו לעבר צ'רלי.

צ'רלי מהנהן לאות שהבין את המחווה. "בת כמה את, בלייר?"

אני מביטה במקסים. הוא מהנהן.

"שמונה-עשרה."

צ'רלי זוקר את גבותיו ונראה המום. אני לא בדיוק יודעת למה.

"מה בדיוק את עושה?" הוא שואל. "שמעתי סיפורים שונים."

מקסים מאשר, ולכן אני אומרת, "אני מתעסקת בטכנולוגיה."

"היא גם חלק ממערך האבטחה שלי," מוסיף מקסים.

"הבחורה הקטנה הזו היא חלק ממערך האבטחה שלך?" צ'רלי מפסיק לתופף באצבעו, עיניו פעורות בתמיהה. בין עיניו מופיע קמט שגורם לו להיראות מרושע.

"אכן." מקסים מחייך אליי שוב, בגאווה. "היא יפהפייה כשהיא נלחמת. מאומנת להגן עליי מתוך אינסטינקט, אלא אם כן אני אומר אחרת."

זה נכון. אני מאומנת להגן עליו בכל דרך אפשרית. אם כי לא הייתי משתמשת בביטוי מאומנת. יותר מדויק לומר מאולפת. המוח שלי עושה הכול כדי לרצות ולהגן על האדון שלי, בלי שאצטרך לחשוב. פעם זה נראה לי מטריד. אבל התרגלתי.

צ'רלי לא מאמין למקסים - זה ניכר על פניו - אבל זה טוב. זה התכסיס של מקסים. הוא תמיד משתמש בי כגורם הפתעה נגד אויביו.

אני לא מפגינה בלבול נוכח השאלה. רק מביטה בו.

"אה, צ'רלי..." אומר מקסים.

"אני לא מדבר אליך, נכון?" צ'רלי קוטע את מקסים.

ליבי צונח כמו גוש סלע.

"את לא מבינה אותי, ילדה?" אומר צ'רלי. "איפה ההורים שלך? אני לא אחזור על זה שוב."

אני לא יודעת איך להגיב ולכן אני שותקת. אבל מקסים חובט בשולחן ומתפרץ, "תעני לו, בלייר."

אני מתכווצת כשהוא משתמש בשמי וממלמלת, "יש לי רק את אדון מקסים."

שתיקה.

מבטו של צ'רלי נע בין שנינו ועל פניו הבעת תסכול. "איפה ההורים שלה?" הוא תובע לדעת, ונועץ את עיניו במקסים. "מתו? הם מכרו לך אותה? איפה הם?"

עיניי ממהרות לחלוף בין שניהם, ואני מבולבלת להחריד. אני לא מבינה למה הוא פתאום תוקפני כל כך, או למה הוא רוצה לדעת אם יש לי הורים. למה זה משנה?

מקסים נד קלות בראשו לעבר צ'רלי, וגם את המחווה הזו צ'רלי מבין.

השאלות הבאות חדות ותוקפניות, כמו המתח שממלא כעת את החדר. צ'רלי מציין את כתובתי בלונדון ושואל, "שם את גרה?"

אני מהנהנת.

"לבד?"

אני מהנהנת שוב, מקפידה לקצר בתגובותיי.

"הדירה שייכת לך?" הוא זוקר לעומתי את גבותיו, והעיניים הכחולות שלו נראות רחבות עוד יותר.

אני מהנהנת בשלישית.

"והלילה נהגת לכאן בעצמך?" הוא מחווה ביד בוטחת לעבר דלת המשרד. "יש לך מכונית משלך?"

איזו מין שאלה זו? מה זה עניינו אם אני גרה לבד, או אם יש לי מכונית?

"כן, המכונית שלה," עונה במקומי מקסים, אבל צ'רלי לא מתבונן בו. הוא עדיין מביט בי.

"היא מקבלת ממני משכורת," מסביר מקסים. "היא לא אסירה כמו כל השאר."

"באמת?" צ'רלי נשמע כאילו הוא שקוע במחשבות, בזמן שעיניו סוקרות את פניי חסרות ההבעה. "כלומר, אתה בוטח בה לגמרי?" הוא מסיט את עיניו כדי להביט במקסים. "כי אם יש לך איזשהו ספק... אני לא יכול להסתכן ולקחת עובדים רשלנים."

מקסים אינו מהסס. הוא מצהיר בנחישות, "אני סומך עליה עם חיי", ואז שב ומשתתק.

למה אני מרגישה כמו בריאיון עבודה?

"טוב," אומר צ'רלי בסופו של דבר ומהנהן לעצמו. לאחר מכן הוא לוכד את תשומת ליבי כשהוא מסנן את שמי. "מקסים אומר לי שאת יכולה לפרוץ לכל מערכת מחשבים, בלי שום בעיה?"

בינגו.

הוא באמת מראיין אותי.

"את יכולה לענות לו," אומר מקסים, ולכן אני מהנהנת, כשידיי עדיין שלובות בכוח מאחורי גבי.

"איך את עושה את זה?" שואל צ'רלי.

"חבר יקר," מתערב מקסים ומכחכח בגרונו. "בוא לא ניכנס לפרטים. רק תדע שחיית המחמד הקטנה שלי מומחית ב..."

"אני אחליט אם עדיף לא להיכנס לפרטים," אומר צ'רלי. הוא רוכן בישיבה, מניח את מרפקיו על ברכיו ומכווץ את עיניו הכחולות לעומת מקסים. "אני מוכן לוותר על דברים שעשויים לגרום לבחורה הזו להרגיש שלא בנוח, אבל אתה תספר לי את פרטי הפרטים." לסתו המרובעת נעה, אבל כשהוא חוזר ונושא אליי את עיניו, הכעס נעלם מפניו. "איך את מסוגלת לעשות את זה, בלייר?"

"ביליתי שלוש שנים בחדר עם ספרים, שורות קוד ומחשבים," אני אומרת בלי לחשוב, ולמרבה הפלא גם בלי לחכות לרשות ממקסים. "לימדתי את עצמי את מה שאני יודעת."

צ'רלי מביט במקסים בפליאה ומקמט את אפו. "היא באמת חושבת שבתוך שלוש שנים היא הפכה להאקרית?"

אף אחד מאיתנו לא עונה לו. הוא מעביר את ידו בשערו הכהה והסמיך, פורע את השיער הגולש על עורפו. "בחייכם, אל תנסו לעבוד עליי."

פניו של מקסים נדרכות בהבעה של כמעט... פחד? לא. לא יכול להיות. הוא שוב מניד בראשו לעבר צ'רלי.

"בסדר," מרים צ'רלי את ידו כשהוא מבין את הבעת פניו של מקסים.

האם הוא מסתיר ממני משהו? למה הוא לא אומר לצ'רלי שהוא קנה אותי מאיש אחד ברוסיה, או עומד על כך שזה לא עניינו?

צ'רלי מכניס את ידו לכיס האחורי של הג'ינס שהוא לובש ומוציא מתוכו דף נייר שאותו הוא מגיש לי. אני מציצה במקסים. הוא מאותת לי לקחת את הדף, ולכן אני מושיטה את ידי. אני נוגעת קלות באצבעותיו של צ'רלי ותחושה חמימה ומדגדגת מתפשטת בגופי וגורמת לי למשוך מיד את ידי, בלי לקחת את הדף. מבטינו מצטלבים לרגע של שתיקה מוחלטת, ועיניו נוצצות כאילו הוא יודע מה הרגשתי עכשיו.

הכול סביבי פוסק להתקיים. אפילו מקסים מתפוגג אל הרקע. ואני רק מביטה בתימהון מוחלט באיש הזה שפלש למרחב הפרטי שלנו. הוא לא מסיט את עיניו או ממצמץ, רק מביט ישר אל תוך נשמתי.

פקעת של חרדה מסתחררת בתוכי וגורמת לבהונותיי להתכווץ בתוך נעליי.

יש לי תחושה אפלה שהוא עומד להפוך את העולם המוכר לי על פיו.

"זאת הטכנולוגיה החדשה ביותר למערכת טלוויזיה במעגל סגור," הוא אומר ברכות, ומתעקש שאקח ממנו את הדף. "קחי."

כדי להשתחרר ממה שזה לא יהיה, לעזאזל, אני מושכת את הדף מבין אצבעותיו, מעיינת במה שכתוב שם ומנסה לשכנע את הלב שלי להירגע.

אלה פרטיה של מערכת המצלמות במעגל סגור של לונדון.

"את מסוגלת לשתק את המערכת לרבע שעה?" צ'רלי שואל, וקולו, משום מה, עדיין רך.

כבר חדרתי למערכת הזו כמה פעמים בעבר, משום שמקסים אוהב לדעת שהוא יהיה מסוגל לשלוט בעיר במקרה של מהומות.

"את מסוגלת לשתק אותה, חיית מחמד קטנה שלי?" שואל מקסים.

"אני מסוגלת לשתק אותה לארבע או חמש דקות לפני שהמערכת תחסום אותי." אני רוכנת כדי להחזיר לצ'רלי את הדף, ומקפידה לא לגעת בו. תוכן הפתק שמור עתה בזיכרוני.

צ'רלי מטלטל את ראשו, מקמט את הפתק בכף ידו הגדולה ואז משליך אותו לקצה השני של המשרד. "אני צריך רבע שעה." הוא נושא את עיניו אל מקסים, שנראה קצת מוטרד, ופותח את הכפתור העליון בחולצתו. "אמרת שהג'ינג'ית תוכל לתת לי רבע שעה. אני. צריך. את. הרבע. שעה. שלי."

קולו גורם לשערותיי לסמור ואינסטינקט ההגנה שלי נכנס לפעולה. אני מתקרבת לשולחנו של מקסים ועוברת למצב של ריכוז.

אני חייבת להגן על מקסים.

אני חייבת להבטיח שלא יקרה לו דבר.

מקסים הוא כל מה שחשוב.

ומעל הכול, איש אינו מדבר אל אדוני בבוז כזה. אף אחד.

אני ממקדת את תשומת ליבי באויב. הוא מביט במקסים בנחיריים רוטטים, ואינו מוטרד מהשינוי הניכר בי.

"את יכולה לעשות את זה, חיית מחמד קטנה שלי?" שואל מקסים במהירות, וברור שהוא עצבני. הוא בולע במאמץ. "את יכולה לדאוג לרבע שעה?"

"אני צריכה כמה שבועות," אני לוחשת. למעשה, אני צריכה יותר מכמה שבועות, אבל את זה אומר למקסים בטלפון. ככה אם הוא יתעצבן, לפחות יהיה לי זמן להתכונן נפשית.

כשמקסים מעוצבן, זה לא מיטיב עם הישבן שלי.

צ'רלי מהנהן ואז מקסים אומר לי ששבועיים זה בסדר, ושאין פה מקום לטעוּת. "אל תחרגי מלוח הזמנים, חיית מחמד קטנה שלי. את יודעת מה יקרה אם לא תעמדי בזה."

"זה לא יקרה," אני אומרת, יודעת היטב מה יקרה אם כן.

באותה מהירות שבה המתח הופיע בחדר, הוא נעלם. אבל אני נשארת ליד שולחנו של מקסים כדי להבטיח שהוא מוגן.

צ'רלי שולף עוד דף נייר מכיסו האחורי. "עבור מקסים. בבקשה, תני לו."

מקסים מאשר ולכן אני לוקחת את הדף מצ'רלי ומניחה על השולחן.

"זה קישור לרשת האפלה. אל תאבד את זה. כדי ליצור איתי קשר, הסיסמה היא Guzmán Decena." הוא הוגה בנפרד כל אות מהסיסמה כאילו הוא פאקינג דיסלקטי או משהו כזה. "תעדכן אותי בנוגע לבלייר ולמשימה, קומפרנדר2? אתה מבין? אתה יכול לשלוח לי אימייל בכל זמן, ואני אחזור אליך בתוך שעה."

בנוגע לבלייר ולמשימה? למה הוא צריך עדכונים לגביי?

"כמובן, ידידי." מקסים נוגע בחזהו במחווה של רוגע ונחישות. "כמובן."

אני מרגישה שצ'רלי מביט בי שוב והחרדה שלי נוסקת כשהוא שואל, "האם בלייר תהיה במשחק הפוקר של רומו בסוף השבוע הבא?"

כעבור שניות ספורות של שתיקה מתוחה, מקסים אומר, "היא תהיה." הוא מחייך אליי חיוך שיש מאחוריו מניע נסתר. בעיניו בורקת התרגשות. "אולי אפילו אערוך תצוגה קטנה בשבילך."

צ'רלי לא מבין, ולכן מקסים מסביר שלעיתים הוא שולח אותי להילחם, בשביל הבידור. "כמו שאמרתי לפני רגע, היא יפהפייה כשהיא נלחמת."

צמרמורת עוברת בגבי, כי אני יודעת מה יקרה. אני יודעת שהוא יכריח אותי להילחם.

"תבוא למשחק הפוקר, נכון צ'רלי? תבוא לראות אותה נלחמת?"

"או... לא אחמיץ את זה."

הבטן שלי מתהפכת.

"טוב. טוב מאוד, ידידי."

בעודי עומדת שם ומביטה קדימה ללא הבעה, כדי לא למשוך תשומת לב לעובדה שאני אחוזת אימה, הם מתחילים לפטפט על מה שקרה בלונדון בשש השנים האחרונות, ובעיקר על סקס, פשע ורצח. צ'רלי לא ממש מתלהב כשמקסים מתגאה בכוח שצבר במערב אירופה. כשכנראה שמע די והותר, הוא קוטע את מקסים באמצע המשפט. "הגיע הזמן ללכת."

ואז מקסים מביט בי. "יש לך שאלות לפני שתלכי, חיית מחמד קטנה שלי? את צריכה משהו?"

"לא," אני לוחשת, נטולת רגש.

"אז אני חושב שגמרנו." הוא מושיט את ידו ולוחץ את ידו של צ'רלי, מה שגורם לכיסאו לחרוק תחת כובד משקלו. "טוב לראות אותך שוב, ידידי."

צ'רלי מהנהן, קם ומחליק את שולי חולצתו מעל הג'ינס. הוא באמת גבוה. נראה לי שהוא לפחות מטר שמונים וחמש, והוא גדול משחשבתי, עם כתפיים רחבות, מותניים צרות ושרירים מוצקים המתוחים מתחת לעור שחום. הוא נראה כמו חייל ספרדי.

"אם את חוזרת ללונדון, בלייר" - שמי מתגלגל על לשונו כמו סאטן - "אני אתפוס איתך טרמפ."

מה?

ליבי מבצע גלגול מוזר. אני ממהרת להתיק את עיניי מצ'רלי אל מקסים, שלמרבה הפלא מהנהן.

"אתה חייב לסלוח לחיית המחמד הקטנה שלי, שבוודאי תגלה שהיא יודעת להיות חצופה." מקסים מצחקק בלחש. "היא יהירה כיאה לג'ינג'ית."

הבטן שלי צונחת כי נראה לי שזה מבחן. זה חייב להיות. מקסים לעולם לא יניח לי להיות לבד עם גבר אחר.

מקסים לא מבחין בחששותיי ואומר לי שאני חייבת להיות מנומסת אל צ'רלי, ושאסור לי להילחם בו. זאת אינה בקשה. זו פקודה. "את יכולה לדבר איתו, רק לא עליי."

"כמובן," אני אומרת ומרכינה את ראשי בפני האדון שלי, כדי להסתיר את העובדה שהחרדה שלי נוסקת לגבהים עצומים.

 

1 בספרדית: יפה

2 בספרדית: מובן?