קוצים ושושנים

תחת מצור

 

 

היה זה בקיץ של 1244. העיר ירושלים עלתה בלהבות. ענני עשן סמיך ושחור כפטריה עלו השמיימה וכיסו את פני השמש מעל העיר הנצורה. ימים שחורים ואפלים ירדו על עיר הקודש. ממלכת ירושלים הצלבנית נתונה הייתה במצור של צבא מוסלמי. פחד וייאוש אחזו בלב תושביה, הנוצרים והיהודים כאחד. משלחות דחופות שוגרו מן העיר עם בקשות לעזרה, אך קריאתם נענתה בשלילה וירושלים נכבשה ונפלה. כנסיות ובתי כנסת הוחרבו ונבזזו עד היסוד, קברי מלכים נוצרים נותצו. האש שהתפשטה לעבר בתי מגורים הבריחה את תושבי העיר אל מחוץ לחומות, שם נפלו ונטבחו ללא רחם על ידי כוחות המוסלמים.

דממת מוות נפלה על הדרכים המובילות מירושלים. דרכים אשר בוססו בדם החפים מפשע.

בסתיו של אותה שנה התאספו מחנות הצלבנים וחנו בשטח החולות שבין אשקלון לעזה. צבא אדיר ממדים שכזה לא נראה כבר שנים רבות בארץ ישראל. קואליציה גדולה זו הורכבה מגייסות המסדרים הצבאיים, הטמפלארים וההוספיטלרים, אבירי המסדר הטבטוני ועוד מספר לא נודע של אבירים ממסדר סן־לזר.

סך הכל מנה הצבא אלף אבירים כבדי־נשק וכ-700 פרשים קלי־נשק, כפי שנכתב וסופר בדברי הימים.

בין יתר המחנות שהתמקמו על דיונת החול היה מחנהו של לורד מונטגיו, אציל ממוצא נורמני.

בקרב הלוחמים ההוספיטלרים האנגלים שררה אמונה בניצחון מהולל, זאת לאחר שנוכחו במו עיניהם באות מבשר טובות משמים בדמותו של נזיר בנדקטיני. נזיר זה הופיע יום אחד מאי שם, לאחר שהצליח לחצות את קווי האויב בלא פגע והוא נושא צלב גדול בידיו. הוא העניק לחיילים את ברכת האל והבטיח הצלחה וניצחון.

אך מה שלא ידעו החיילים הוא, שלאחר שחזר הנזיר על עקבותיו, תעה במדבר, התייבש ומת כשצלבו, אותו נשא בגאון, הפך למצבתו.

לורד מונטגיו לא היה שותף לתחושת הניצחון ששררה במחנה בקרב חייליו. הוא ידע כי מסע הכיבושים האחרון של הצלבנים העמיד את שלטונו של סולטן מצרים בארץ ישראל בסכנה, והוא לא יהסס לנקוט בצעדים קשים כדי להבטיח את החזרת השטחים למוסלמים. לורד מונטגיו גם ידע שצבאות מממלכות במזרח החלו זורמים לארץ ומתקבצים סביב. אך מעל הכל קינן הספק בלבו של הלורד — הספק באמונה באל.

שלוש שנים עברו מאז מותו הפתאומי של בנו היחיד, אך לורד מונטגיו היה שרוי עדיין ביגון עמוק.

'במה חטא הפעוט הקטן שעוד לא מלאו לו שלושה אביבים?' שאל את עצמו פעם אחר פעם ולא מצא נחמה. עם הגעתו לארץ ישראל גוועה שארית אמונתו ומתה ובמקומה גבר הפקפוק. פקפוק בצדקת דרכם של צבא הצלבנים, פקפוק על עצם הימצאותם על אדמה קדושה זו, מרחק אלפי מיילים מהבית.

 

  

 

 

 

 

הילד מהמדבר