רחובות צ'רלסטון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רחובות צ'רלסטון
הוספה למועדפים

רחובות צ'רלסטון

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: עידית שורר
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 612 עמ' מודפסים

תקציר

הספר רחובות צ'רלסטון, שעלילתו מתרחשת על רקע צ'רלסטון המרהיבה שבדרום קרוליינה, מקבץ קבוצה יחידה במינה של חוטאים וקדושים. המספר, ליאופולד בלום קינג, הוא בנו של מורֶה חביב למדעים בתיכון מקומי ושל נזירה לשעבר, מנהלת בית ספר קשוחה ומומחית בעלת שם לסופר ג'יימס ג'ויס. אחרי שאחיו הבכור של ליאו מתאבד בגיל אחת-עשרה, נאבקת המשפחה בתוצאותיה ההרסניות של התאבדותו; וליאו הבודד כמעט מאבד את שפיותו.

הוא מוצא מענה למצוקתו בקרב קבוצה לא שגרתית של נערים ונערות: שכניו התאומים, בן ובת, יפהפיים ודרמטיים, שאמם אלכוהוליסטית ואביהם אסיר נמלט; אח ואחות מבית היתומים המקומי, שבאו מרקע קשה וברחו כל חייהם; נער שחור כעוס, בנו של המאמן החדש; וגם כמה בני-טובים יהירים.

הקשרים בין החברים מחזיקים מעמד לאורך השנים ושורדים נישואים מאושרים ואומללים, אהבה חד-צדדית, כיסופים, הצלחות ומשברים קשים וגם את המורשת האפלה של הגזענות והחלוקה המעמדית בצ'רלסטון. אבל המבחן הקשה ביותר של החברוּת מביא את הידידים לסן פרנסיסקו, ומעמיד אותם בניסיון קשה שלא ציפו לו.

רחובות צ'רלסטון הוא פט קונרוי במיטבו. יצירה מרגשת, נוגעת ללב ומעוררת מחשבה מאת סופר אמריקאי חשוב ומוערך, שתאוות החיים והשפה שלו אינה יודעת גבולות.

פרק ראשון

1
16 ביוני 1969



שום דבר לא קורה במקרה. למדתי את זה בדרך הקשה, הרבה לפני שידעתי שהדרך הקשה היא המסלול היחיד לידע ודאי ואמיתי. כבר בגיל רך למדתי לפחד מכוחם של מסרים מוזרים. אמנם חשבתי שאני בוחר תמיד במסלול הבטוח ביותר, אך גיליתי שאין בכוחי לחמוק מהבוגדנויות הפעוטות של הגורל. כיוון שהייתי ילד ביישן, גדלתי להיות פחדן ובעומק לבי ידעתי שהעולם מתנכל לי. לפני הקיץ של שנת לימודי האחרונה בתיכון, רבצו החיים האמיתיים שנועדתי תמיד לחיות צנופים ונכונים לזינוק בימי צ'רלסטון החמים שבאו.
ב־16 ביוני 1969 התרחשה שורה של אירועים שלא היו קשורים זה לזה: גיליתי שאמי היתה פעם נזירה קתולית במסדר הלב הקדוש; משאית של חברת ההובלות אטלס נכנסה בנסיעה לאחור בשביל לתוך חצר בית צ'רלסטוני מהמאה התשע־עשרה שעמד ברחוב מול ביתנו; שני יתומים הגיעו לשערי בית היתומים סנט ג'וד שנמצא מאחורי הקתדרלה ברחוב ברוד; והעיתון נְיוּז אֶנְד קוּרִיֶיר דיווח שהמשטרה תפסה סמים בבית ראטלֶדְג'־בֶּנֶּט ברחוב איסְט בֵּיי. הייתי בן שמונה־עשרה אז ויצא לי שם של אטי. לכן לא הרגשתי את התזוזה הטקטונית בגורלי כשהחלה ההיסטוריה שלי להמריא בכוח רצונה שלה. יחלפו עוד שנים רבות עד שאלמד שגורלו של אדם עשוי לדדות מאחוריו, לגעת בו בטפריו נוטפי הדם, וכשהוא מסתובב כדי לעמוד פנים אל פנים מול הרע מכול הוא מוצא אותו מוסווה בתמימות גמורה כמשאית נוסעת, כבית יתומים וכתפיסת סמים באחד הבתים שמדרום לרחוב ברוד. אילו ידעתי אז את מה שנודע לי בהמשך, לא הייתי מכין עוגיות למשפחה החדשה שעברה לגור מולנו, לא הייתי אומר מילה ליתומים ולא הייתי עורך היכרות עם שני התלמידים שגורשו מבית הספר פורטר־גוֹד ומיהרו להירשם לשמינית בתיכון פֶּנינסוּלה שבו למדתי.
אבל הגורל מתגנב אלינו בצעדי חתול חרישיים, בלתי נמנע וצמא דם. בו ברגע שאנחנו נולדים, המוות כבר נקבע בתאים החדשים שנטבעו בנו; כאמא המחבקת אותנו ומעבירה אותנו לאבא, הוא מדגדג בעדינות את הבטן שבה יום אחד ייווצר סרטן, בוחן את העיניים שבהן כבר חתמה המלנומה על עצב הראייה, נוגע בכבד שישכֵן יום אחד את השחמת, ממשש את מחזור הדם שימתיק את עצמו לסוכרת, מתפעל מצורת הראש שייפול תחת מכת הגרזן של השבץ, ומקשיב ללב אשר יותש מן הפחדים וההשפלות ועוולות החיים ויתפוצץ בחזה כאור שכבה בעולם. המוות חי בתוך כל אחד מאיתנו ומתחיל את הספירה לאחור ביום הולדתנו, ואז נכנס ברגל גסה בשעה האחרונה וברגע המושלם.


באותו בוקר בחודש יוני התעוררתי בארבע וחצי, התלבשתי במהירות ורכבתי על האופניים אל הפינה הקרובה ביותר של אגם קולוניאל, שבה עמדה משאית של ניוז אנד קורייר במנוע דולק בחושך וחיכתה לבואי. התחלתי לקפל ערמת עיתונים ענקית ולהניח אותם כרוכים במהודק בגומיות בתוך אחד משני התרמילים הרחבים שהשתלשלו מכתפַי. נזקקתי לרבע שעה כדי להכין את האופניים לסיבוב הבוקר, אבל ביצעתי את עבודתי בזריזות וביעילות. עבדתי כמחלק עיתונים כבר שלוש שנים. באור המשאית הסתכלתי על יוג'ין הֵבֶרפוֹרד שרשם את כתובותיהם של לקוחות חדשים או תלונות מאחד מלקוחותי הקבועים. הוא כבר היה עם סיגר סְווישֶר סְוויטְס השני שלו הבוקר, והרחתי ריח של ויסקי פוֹר רוֹזֶס בהבל פיו. הוא חשב שריח עשן הסיגרים מסווה את שתיית הבוקר שלו.
"שלום, ליאו, ידידי ואדוני הנכבד מצ'רלסטון," אמר מר הברפורד בקול אטי כתנועותיו.
"שלום, מר הברפורד."
"יש לי בשבילך שני מנויים חדשים. אחד ברחוב גיבְּס ואחד בסאות בּאטֶרי." הוא נתן לי שני פתקים מודפסים באותיות גדולות. "תלונה אחת - המשוגעת ברחוב לֶגאר טוענת שהיא לא קיבלה עיתון כל השבוע."
"אני נותן לה אותו ביד, מר הברפורד. היא התחילה לשכוח דברים."
"תדחוף אותה מכל המדרגות, לטובת שנינו. היא הלקוחה היחידה שאי פעם התלוננה עליך."
"מפחיד אותה לגור לבד בבית הגדול הזה," אמרתי. "בקרוב היא תצטרך עזרה."
"מאיפה אתה יודע את זה, האדון מצ'רלסטון?"
"אני שם לב ללקוחות שלי," אמרתי. "זה חלק מהתפקיד."
"אנחנו מביאים את חדשות העולם אל פתח הבתים שלהם, כן, האדון מצ'רלסטון?"
"כל יום מימות השנה, אדוני."
"קצינת המבחן שלך שוב טלפנה אלי," אמר. "אמרתי לה את מה שאני אומר לה תמיד - שאתה מחלק העיתונים הכי טוב שראיתי בשלושים השנים שאני עובד בחברה. אני אומר לה שיש לניוז אנד קורייר מזל שאתה עובד אצלם."
"תודה," אמרתי. "עוד מעט נגמרת לי תקופת המבחן. עוד מעט היא תפסיק להטריד אותך."
"גם אמא שלך עשתה את השיחה השבועית המעצבנת שלה," אמר.
"אמא כנראה תמשיך להתקשר אליך עד סוף חייה."
"לא אחרי מה שאמרתי לה אתמול. אתה בן שמונה־עשרה, ליאו. גבר, מבחינתי. אמא שלך קשוחה. לא הטיפוס שלי. היא שאלה אותי אם אתה ממלא את חובתך כראוי. אלה המילים שלה בדיוק, דרך אגב. תשמע, ליאו, מה אמרתי לה: אם אי פעם יהיה לי ילד הייתי רוצה שהוא יהיה בדיוק כמו ליאו קינג. לא הייתי משנה בו כלום, אפילו לא דבר אחד. אלה בדיוק היו המילים שלי."
"נורא יפה מצדך, מר הברפורד."
"תפסיק להיות כזה תמים, ליאו. אני כל הזמן אומר לך. תפסיק להיות פתוח לגמרי לעולם שמחרבן עליך."
"כן, אדוני. ימי התמימות שלי נגמרו."
"חתיכת ג'נטלמן מצ'רלסטון שכמותך."
הוא נסע בחריקת גלגלים לתוך החשכה, הסיגר מנצנץ כמו גחלילית בתא הנהג, ואני דיוושתי באופניים קדימה.
פניתי דרומה בשדרות ראטלדג' והטלתי עיתון מגולגל אל המרפסת הקדמית של כל בית ברחוב, חוץ מביתו של בּארבֶּג' אליוט שנודע כקמצן אפילו בצ'רלסטון קפוצת היד. הוא שאל עיתון מגברת וילסון. היא קראה אותו בארוחת בוקר שכללה ביצה שלוקה, דייסת פתיתי תירס טחונה באבני רחיים ותה קמומיל, ואחר כך מִחזרה אותו אצל השכן הקמצן שלה בכך שזרקה אותו אל המרפסת האחורית שלו.
יכולתי ליידות עיתון בכל אחת מידי. כשפניתי שמאלה לרחוב טְראד נראיתי כמו לוליין שאפתני, כיוון שיידיתי עיתונים שמאלה וימינה. אגב כך התקדמתי לכיוון נהר הקופר. השמש הזורחת החלה לשלוח אצבעות אל גלי הבוקר במפרץ ולפזז על כפות הדקלים ואלוני המים לאורך תעלות הניקוז של האגם, עד שהרחוב עצמו הפציע בלהבת הבוקר הראשונה. עורך הדין קוֹמְפְּסוֹן בְּרֵיילְסְפוֹרד חיכה לי בחצרו, וכשהתקרבתי אל הדממה השלווה של בית המידות המשפחתי שלו ירד לעמדת תפיסה מתאימה. כשעברתי פתח בריצה בחליפת הכותנה הבהירה שלו, ישר לעומק הדשא המכוסח, ולפתע הסתובב במהירות אחורנית. בימים שבהם הייתי טוב, העיתון כבר היה באוויר כשבריילספורד הסתובב והתקדם אל רכז־ההתקפה הדמיוני במגרש המכללה הצבאית סיטדל; הוא היה שחקן קו בנבחרת של ליגת האוניברסיטאות בדרום ארצות הברית "אוֹל קוֹנְפֶרֶנְס". הבוקר היו תנועותיו מדויקות ביותר ויעילות, ועברתי אותו בדיוק ברגע הנכון. המשחק בינינו החל במקרה, אבל נמשך מדי יום ביומו אלא אם כן היה מחוץ לעיר או שמזג האוויר ממש לא נטה חסד לעורך דין צ'רלסטוני לבוש היטב.
גינותיה של צ'רלסטון היו תעלומות ספונות בתוך תיבות תכשיטים עטורות קיסוס, שהדיפו את ניחוחותיהן המיוחדים מעל חומות גבוהות. הקיץ התברר כטוב למגנוליות שאיחרו לפרוח. עברתי מגנוליה עתיקה אחת בגובה שנים־עשר מטרים, שנראתה כאילו מאה יונים לבנות המחפשות בני זוג התאספו עליה. חוש הריח שלי ניצת כשהטמפרטורות החלו לעלות, והטל החל להתאדות משיחי האוסמנטוס והיסמין. בתי השחי שלי התלחלחו, והתחלתי להדיף את ריחי שלי אל הרחובות שבהם החל קפה להתבשל במטבחים נסתרים ורעש העיתונים הפוגעים בעץ הרך של המרפסות נשמע כמו דגי בורי קופצים מרוב שמחה בלגונות ענקיות. פניתי ימינה לרחוב לגאר במלוא הקצב; התקדמתי במהירות במרכז הרחוב והִקְשַתי את זרועי לזריקה הארוכה ביותר של הבוקר - אל הבית המפואר שמאחורי בית סוֹרְד גֵייט. הצלחתי לקלוע אל המדרגה השלישית. בבית ראבֶנֶל לקראת סוף הרחוב פספסתי בפעם הראשונה בבוקר שהצטיין עד אז בדייקנות של מכונה. העיתון נחת על מקבץ של קמליות ענקיות. עצרתי את האופניים, דילגתי מעל השער, לקחתי את העיתון מהענפים העליונים והעפתי אותו אל הדלת הראשית. חוטם קטן וכהה של ספניילית קטנה מסוג קינג צ'רלס, שענתה לשם וירג'יניה, רחרח את תחתית הגדר בבית שמול בית ראבֶנֶל; זרקתי את העיתון אל הפינה הרחוקה של החצר, ומשם חטפה אותו הכלבה התלת־גונית המרהיבה והניחה אותו בחדוות ניצחון על שטיחון הכניסה של בעליה. אחרי הזריקה הזאת השלכתי גם ממתק כלבים קטן לאותה החצר, ווירגי'ניה פסעה מעדנות כדי לקחת אותו.
כשקיבלתי את העבודה, שלוש שנים לפני כן, גילו כל הכוכבים של חיי מערך של סטייה ממסלולם. לכן הבטחתי לעצמי שאעשה את העבודה הזאת כהלכה. אם שמעתי על לקוח ששוטט בגינה וחיפש את עיתון הבוקר, תמיד התקשרתי להתנצל. מחלק עיתונים טוב לומד עמידה בזמנים, התמדה ודייקנות. זה מה שרציתי להביא ללקוחותי. זה מה שיוג'ין הברפורד נהם לעומתי בשבוע ההדרכה שלי.
וכך נעשיתי מחלק עיתונים הסובב בעיר שבה היופי אורב בכל סיבוב גלגל, גומל על כל התבוננות סבלנית וחודר אל הנקבוביות ואל מחזור הדם מכל זווית; המראות הללו יכלו לשנות את כל הלך רוחו של העולם. העיר עיצבה את מבנה זיכרונותי וחלומותי, הוסיפה כרכובים ומעקות ואת הקַדְרות של החלונות המקושתים בכל פעם שרכבתי ברחובות הללו, כל־כולי חובה ותכליתיות. שיגרתי טיל אחרי טיל של עמודים מלאים להתפקע בחדשות, אבל גם בתערוכות אמנות שנפתחות ברחוב קינג, במסי קניות העושים את דרכם בוועדות הסנאט של קרוליינה הדרומית בבירה קוֹלומְבִּיָה, בליקוי חמה מלא הצפוי בסתיו, במכירה מדהימה בחנות הבגדים של ברלין שנכנסת לשבוע האחרון שלה.
כשהתחלתי לעבוד היו חיי מושבתים. אפשרויות הבחירה שעמדו לפני הצטמצמו לאחת בלבד, וההזדמנויות שהיו לי ירדו לטמיון. מהיום שבו קיבלתי את העבודה נמצאתי בפיקוחם של בית המשפט לנוער של קרוליינה הדרומית, של פסיכיאטרית לילדים מטעם בית החולים רוֹפֶּר, של אמי המודאגת והמגוננת ושל כפרי זעוף משכונת מגורונים בצפון צ'רלסטון, הלוא הוא יוג'ין הברפורד. ראיתי במסלול העיתונים הזה מקור ישועה, סיכוי אחרון להציל ילדות שחרבה בשל אופיי העצור ובגלל אסון שלא יתואר במילים. כשהכתה בי מנת חלקי באכזריותו של העולם הייתי בן תשע. רק בשלב מאוחר בבגרותי הבנתי שהאסון רובץ לפתח חייהם של כל בני האדם באין מעצור, כאילו היה עיתון זול המפרסם חנויות פורנו ומופעי חשפנות שנזרק אל חצר מגודלת פרא. כשמלאו לי עשר כבר הייתי אדם זקן, וקלטתי באיזו דרך איומה נושבת הרוח שנים רבות לפני שהייתי אמור להבין את קשיי החיים.
אבל בגיל שבע־עשרה יצאתי מהימים הקשים מתפקד ובלא פגע, והותרתי מאחורי במחלקות הפסיכיאטריות הלא־אישיוֹת של המדינה חברים שעיניהם אטומות מזעם עכור וחסר שם. אהבתי את פניהם של הנואשים מקרוב וחיבקתי אותם כשרעדו בהזיות שלא הניחו להם ולו רגע של שלווה. כשחייתי בקרבם גיליתי שאינני אחד מהם; ובכל זאת הם שנאו אותי כשראו את הרגיעה שבה אלי שנים אחרי שמצאתי את אחי הבכור האהוב, חתוך ורידים ומת באמבט שחלקנו, והתער הישר של אבי מונח על רצפת חדר הרחצה שלנו. זעקותי הזעיקו שכן שנכנס מבעד לחלון הקומה הראשונה ומצא אותי, מנסה בהיסטריה להוציא את גופו חסר החיים של אחי מהאמבט. בלילה ההוא הסתיימה בשבילי ילדות שלווה ונעדרת אירועים. כשהורי שבו מהתיאטרון ברחוב דוק היתה גופתו של סטיב מונחת בשלווה לא טבעית בחדר המתים במרכז העיר. השוטרים ניסו להרגיע אותי כדי לחקור אותי. רופא הזריק לי תרופת הרגעה, וכך החלו חיי שבין תרופות למחטים ולמבחנים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים ולמטפלים וכמרים. עד היום אני מאמין שהיום הזה הרס את חייהם של שני הורי.
כשהפניתי את אופני שמאלה לרחוב מיטינג, השמש כבר היתה גבוהה מעל האופק ויכולתי לכבות את פנס האופניים. רחוב מיטינג היה רחב וגנדרני. משני צדדיו ניצבו בתים גדולים ומפוארים. זהו רחוב ראוותני בעיר מלאה עד בלי הכיל רחובות כאלה. זגזגתי ברחוב הזה מצד לצד וכיוונתי היישר אל דלתות כבדות ומפוארות שהיו ראויות להיות כניסות למעונות מלכים. התנועה עדיין היתה קלה, ואם נכנסתי לקצב הנכון יכולתי לבצע את החלוקה בכל הרחוב עד רחוב ברוד בתוך חמש עד שבע דקות. ברחוב ברוד פניתי ימינה, ושם כיוונתי אל פתחיהם של כעשרה משרדים של עורכי דין - לפעמים שלושה בכל פתח, באחד ארבעה, ושישה במשרד של דארסי, ראטלדג' וסינקלר שהיה משרד עורכי הדין הגדול בעיר. בפינה הדרומית־מזרחית של צ'רץ' וברוד המתינו לי כמה ערמות עיתונים חדשות. עצרתי כדי להעמיס את המטען החדש בלי לצאת מהקצב ושמתי לב לעורכי הדין הרבים העושים את דרכם ברגל אל המסעדות ובתי הקפה האהובים עליהם. ריח קפה ובייקון מיטגן על גריל החל לעלות ברחוב, ורוח קלה מהמפרץ סיפרה על מצופים ועל גופי אוניות שהמליחו הגלים והשנים; השחפים הקיצו אחרי שספינת המשא הראשונה עשתה את הפנייה אל האוקיינוס האטלנטי, ופעמוני סנט מייקל השיבו לצווחות החלושות - ספק אנושיות - של השחפים. העמסתי בזריזות את מאה העיתונים האחרונים במסלול ושעטתי ברחוב צ'רץ' בזרועות מסתחררות במחול הבוקר התמוה של מחלקי העיתונים.
כבר מלכתחילה הרגשתי את כוחות הישועה שבעבודה הקשה והתענגתי על שבחיהם של מר הברפורד ושל לקוחותי שהתגוררו באי הזה שבתוך העיר הבנויה על חצי־אי. קודמי נולד למשפחה אמידה מאוד והתגורר באחד הבתים שעכשיו סיפקתי להם את השירות. אבל השעות היו מוקדמות מדי בשבילו, והעבודה הקשה הפריעה לו בחיי החברה הליליים שלו. הותר לו "לעזוב" את העבודה, אך הוא לא פוטר בשל קשריה של משפחתו ששורשיה הגיעו עד הקמת המושבה. כשההנהלה הראשית של ניוז אנד קורייר החליטה להסתכן ולקבל אותי היתה זו מחוות הערכה והודיה לחיי המופת של הורי כמחנכים בעיר, כמו גם דרך להרחיק את כל משפחתי מסף התהום אחרי מות אחי. מותו של סטיב פצע את העיר באופן מהותי ועמוק. קיבלתי את העבודה לא בזכות עצמי אלא בזכותו של סטיב.
ואיזה ילד סטיב היה, חשבתי כשפניתי ימינה בסַאוּת בּאטֶרי והבאתי עיתונים עם ריח מתקתק אל המדרגות של מה שהיתה לדעתי שורת בתי הפאר היפה ביותר בעיר. סטיב ודאי היה מתגורר באחד הבתים האלה ביום מן הימים, אחרי שהיה מתחתן עם בת הטובים הנאה והזוהרת ביותר בצ'רלסטון, אחרי שהיה מסיים את לימודיו בהרווארד וחוזר לקרוליינה הדרומית ללמוד משפטים. סטיב תמיד יישאר בתודעתי מבוגר ממני בשמונה־עשר חודשים בכל גיל שאהיה, מנהיג טבעי שנודע בשנינותו ובקסמו. רבים חשבו שהוא עתיד להבשיל ולהיות אחד הספורטאים הטובים ביותר שגדלו אי פעם בצ'רלסטון. בקיץ היה עוטה גוון זהוב חדש, ושערו קיבל גוון בלונדיני שהזכיר לי חום־זהבהב של חתולים סיאמיים. כשניסה לעמוד על טיבו של אדם או מצב חדש, נעשו עיניו כחולות ונוצצות וחסרות רגש וכמעט חסרות מרקם. כל צ'רלסטון הסכימה שהוא היה הילד האחרון עלי אדמות שהתאים לו לחתוך את עורקיו בתער ולמלא אמבט בדמו. הוא היה מסנוור כל כך הן בהופעתו והן באישיותו עד שהעיר לא היתה מסוגלת להשלים עם השנאה העצמית האלימה שבאה לידי ביטוי במותו. לעומת זאת אני הייתי בדיוק הילד הנוגה והחששן, מין ילד פרח־טורף השרוי בצלו של אחיו ורוד הלחיים, השאפתני, שביצע פשע נורא כזה לעצמו ולדימוי שהיה לעיר על עצמה.
ראיתי לפני את העלמה אופליה סימס משקה את העציצים בחזית ביתה. עצרתי את האופניים ונתתי לה עיתון. "מה דעתך על השירות, העלמה סימס?"
"לדעתי הוא מתקרב למושלם, ליאו," אמרה. "ומה שלומנו היום?"
"שלומנו טוב היום." תמיד התלהבתי מכך שהעלמה סימס פנתה אלי בלשון רבים אצילית. "ומה שלום הפרחים שלנו היום?"
"מרגישים קצת תלושים," אמרה תמיד בעת המפגשים הנדירים שלנו בין פרחי הפלוקס והאל־תיגע־בי שלה. בעיני היתה העלמה סימס פצצה אמיתית, וידעתי שהיא חגגה בשנה ההיא את יום הולדתה החמישים. קיוויתי שבבוא היום אתחתן עם בחורה שבשנות העשרים יהיה לה ולוּ משהו מיופייה של העלמה סימס. אבל הסיכוי לכך לא היה גדול, ובכל הצצה על עצמי במראה קיבלתי תזכורת על כך. אף כי לא הייתי קורא לעצמי מכוער, לא הייתי מופתע לשמוע מישהו אחר אומר את זה עלי. האשמתי בכך את המשקפיים עם מסגרת הקרן השחורה שאמי קנתה לי, אבל סבלתי מקוצר ראייה כזה שהעדשות שנזקקתי להן יכלו לשמש כאשנבים באוניות. עיני דמו לעיני דג, והעדשות רק הבליטו את צורתן ושימשו נושא להרבה התגרויות של בני גילי, אלא אם כן אחי היה בסביבה. סטיב נטה להגנת יתר על אחיו הקטן ולא התרחק ממני, כאילו פטרל בנתיבי האוויר האכזריים מעל חצר בית הספר כעַקָב אדום זנב. הוא היה חסר מורא וחד לשון ולא הניח לאף אחד להציק לאחיו הצעיר. כשהייתי קטן, עוררה בי עליונותו הברורה של סטיב אי־נוחות מסוימת ואפילו טינה. אבל הגנתו הנחרצת ואהבתו הבלתי מעורערת כלפי החדירו בי את התחושה שאני משהו מיוחד. ואחי היה יפה תואר כל כך עד שחשתי באכזבתה של אמי בכל פעם שהביטה בי.
אחרי שזגזגתי ברחובות הקטנים ובסמטאות ברובע הישן שמדרום לרחוב ברוד, הגעתי לבסוף אל תחנת משמר החופים ועצרתי לנוח דקה או שתיים. יכולתי לעשות את הסיבוב הזה בעיניים עצומות, והתגאיתי גם ביכולתי להגיע לפינות רחוב מסוימות בדיוק בזמן הנכון. תמיד הסתכלתי בשעון כדי לראות איך אני מתקדם, מתנשף מרוב מאמץ ומהכאב הטוב שהרגשתי בשרירי הירכיים והזרועות. יצאתי שוב במלוא התנופה לדרך במקביל לנהר האשלי שריצד לימיני. שמעתי את הנהר הזה בלילות סוערים מתחבט בחומת הים ליד ביתי. האשלי שימש לאבי בילדותו כמעין מגרש משחקים, ואמי פתחה את החלונות כדי לשאוף את ריח הנהר אחרי הלידות הארוכות - של אחי ולאחר מכן שלי. נהר של מים מתוקים מניח לאנושות לשתות ולהחיות את נפשה. אבל נהר של מים מלוחים מאפשר לה לשוב אל דברים ראשוניים, אל גלים מוכי ירח, אל חפזונם של דגים משריצים, אל אהבת השפה המורגשת במקצב האדוות הצרות כמותני צרעה, אל ידיו המלוכלכות מדפוס של נער מחלק עיתונים שחושב שאלוהים טרם יצר נהר יפה מהאשלי. התחלתי את המקצה האחרון של המסלול שלי, וכעת זרקתי עיתונים בביטחון ובמרץ אל הבתים החדשים שנבנו בביצות מי מלח שיובשו, ומשם פניתי שוב מזרחה. עברתי ביעף ליד גני וַייט פוינט, פניתי צפונה וראיתי מרחוק את המבצר, את פוֹרְט סאמְטֶר, רובץ כצב ים גִלְדי בטבורו של מפרץ צ'רלסטון. חילקתי את העיתונים לבתים הגדולים והמפוארים באמת ברחוב איסְט בֵּיי, אחר כך ברֵיינבּוֹ רוֹ, פניתי שמאלה בברוד ושם, כדי לטפל בשני צדי הרחוב, השתרכתי בתוך תנועת כלי הרכב ועוד עורכי דין פוסעים בנחת - צעירים שכוכבם דרך לצד אריות זקנים; עיתון לחברת תיווך הנדל"ן ריילי, עיתון לסוכנות נסיעות, עשרה עיתונים בעירייה, ואת העיתון האחרון של הבוקר הטחתי בדלת הראשית של החנות לבגדי גברים של הנרי ברלין.
אחרי שהעיתון האחרון קינן לו על סף חנותו של ברלין חדלה צ'רלסטון להיות שלי. העברתי בעלות עליה למשכימי קום אחרים שחזקתם על העיר גדולה פי כמה משתהיה אי פעם לי, נער שנוחה לו החשכה.


בשלוש שנות לימודי בתיכון נעשיתי מוכר, מפורסם אפילו, ברחובות שמדרום לברוד טרם שחר. כעבור זמן סיפרו לי אנשים שהם יכלו לכוון את שעוניהם כשעברתי את בתיהם לפני ואחרי אור ראשון. כולם ידעו על מות אחי, על התמוטטותי והיעלמותי לאחר מכן. וכולם יספרו לי אחר כך שהם פיללו להצלחתי בתקופה הממושכת שבה ריציתי את עונשי הגואל. כשערכתי את סיבוב גביית הכסף החודשית תמורת המנוי, התייחסו המבוגרים בהערכה לעובדה שהופעתי על סף ביתם בז'קט ספורטיבי, עניבה וחולצה לבנה ובנעליים חצאיות מצוחצחות ללא דופי. הם התפעלו מהקורקטיות, גם אם לא מהנוקשות של נימוסי, והעריכו את ניסיונותי המגומגמים ליזום שיחה ואת העובדה שתמיד הבאתי כיבוד למשפחות שהיו להם חתולים או כלבים, ושתמיד זכרתי את שמותיהם של בעלי החיים. גם התעניינתי בילדיהם. הם קיבלו את הביישנות המיוסרת שלי כמין כרטיס ביקור ראשוני, אבל ברוב הבתים ציינו שהביטחון העצמי שלי הלך והתחזק כשהתרגלתי להתדפק על דלתותיהם. כשירד גשם, הם אהבו את העובדה שטרחתי לקום שעה מוקדם יותר כדי להניח במו ידי את העיתונים במרפסות יבשות שלא הייתי בטוח שאני יכול להגיע אליהן בזריקה הרגילה. לאחר מכן הם גם הכריזו באוזני שהיו משוכנעים שאני נמצא בדרך הנכונה ושאני עתיד להיות בחור מלבב ומעניין גם יחד.
אבל ב־16 ביוני 1969, כשרכבתי על האופניים בקטע הקצר שבין החנות של ברלין לקתדרלת סנט ג'ון דה בפטיסט, הדיוקן שלי בעיני עצמי היה של אפס מלידה שבגיל שמונה־עשרה עדיין לא יצא לפגישה עם בת ולא רקד עם בת, גם אין לו חבר טוב, גם לא קיבל אף פעם טוב מאוד בתעודה וגם אף פעם לא יצליח לשטוף ממוחו את הרגע שבו גילה את אחיו היחיד והמיוחד, השאנן, בתוך אמבט מלא בדמו. בכל הימים מאז אותו היום המסרב למות לא הצליחו אמי ואבי, שום פסיכיאטר ושום עובד סוציאלי, שום כומר ושום נזירה, שום קרוב ושום ידיד משפחה להראות לי את הדרך לחיים נורמליים ופוריים בגלל אותה אשרת כניסה מחרידה שהודבקה לדרכוני. בעת התפילות שנאמרו בלוויה של אחי התחבאתי בשירותי הגברים ונעלתי את עצמי בתוך תא, ושם בכיתי בכי חרישי וחסר שליטה משום שצערי חסר הנחמה נראה אנוכי נוכח שברון לבם הגמור של הורי.
מאותו הרגע סימנתי את הזמן שבו פערה האדמה את פיה לבלוע אותי בשלמותי. השארתי את הצער הפשוט מאחורי, והחזקתי כמטחווי זרוע בשיגעון שהסתער על חומות ילדותי עם גדודיו הבלתי נלאים שתקפו את חלקיה הרכים ביותר של נפשי ברצף של גלים בלתי מתרצים. במשך שלוש שנים שהיתי בארץ הצפעונים. בכל חלום ארבו לי נחשים ארסיים - מוקסין מים צנוף ליד שורש ברוש, פתן אלמוגי מתחת לבול עץ חלול, מוקסין נחושתי חבוי בתוך מרבד עז גוונים של עלי שלכת ועכסן גב יהלום עם הרעשן הקטלני המתרה שלו כמוזיקאי בודד המחבר אופרה משפילה על מצוקתי, על זעמי ועל עצבותי חסרת הישע. הרופאים קראו לזה התמוטטות עצבים. מינוח נכון, לדעתי. אכן קרסתי והתפרקתי. אחר כך, בעידודם של כמה אנשים טובים, חיברתי את עצמי מחדש. הנחשים הכירו בהחלמתי בכך שנסוגו חרש מחיי החלום שלי ושוב לא פחדתי מנחשים. אדרבה, הכרתי בתפקיד החיוני שמילאו בהתאוששותי. כיוון שפחדתי מפניהם בגוף ובנפש, צורותיהם המאיימות, ניביהם המעוקלים וארסם הרחיקו את קלסתרו של אחי מעולם הלילה שלי, והתעוררתי אל משכן הקבע שלו בנפשי רק כשהפציע היום. כשאני נזכר בעבר אני מבין שאסוני היה שלא הצלחתי אף פעם להעלות את סטיב בכל הדר לחיי התפוחים שלו, יפי תוארו הספורטיבי וקסמו המייפה הכול. אחרי שמת ואני מצאתי אותו, לא הצלחתי מעודי להוציא את אחי מאותו אמבט מחריד.
החניתי את האופניים במתקן האופניים ליד בית הספר היסודי ודילגתי אל הכניסה האחורית של הקתדרלה כפי שעשיתי מדי בוקר. כל אנשי החוג הפנימי הכירו את הכניסה הזאת - החל בבישוף ובכמרים וכלה בנזירות ובנערי מזבח כמוני. כשפתחתי את הדלת הציף אותי ריחו של העולם הקתולי. ניגשתי לחדר שבו המונסיניור מקסוול סֶדְלֶר כבר כמעט סיים לעטות את מחלצותיו ההדורות לקראת מיסת בוקר קיצית. המונסיניור מקס, שסטיב ואני כינינו אותו מתוך קרבה אבא מקס, היה אביזר קבוע בדרמה המשפחתית שלי עוד הרבה לפני שנולדתי: הוא לימד את הורי במחזור 1938 בתיכון בישוף אַיֶירְלֶנְד. הוא השיא את הורי, הטביל את סטיב ואותי, הניח לחם קודש על לשוני בטקס אכילת לחם הקודש הראשון. סטיב ואני היינו נערי מזבח יחד כשמילאתי את תפקידי במיסה בפעם הראשונה. כשסטיב מת, הִרבה אבא מקס לפקוד את ביתנו ונעשה חלק ממנו כמו כיסא הקריאה של אמי. כשהבישוף של צ'רלסטון סירב לקבור את סטיב באדמה מקודשת, לא חסך המונסיניור מקס כל מאמץ להבקיע מבעד לביורוקרטיה החורקת והלא חדירה של הכנסייה, כפי שהתנהלה לפני מועצת הוותיקן השנייה. הוא דאג שגופו של סטיבן יוצא מן הקבר בבית הקברות הציבורי ממערב לאשלי וייקבר מחדש באדמה המקודשת של כנסיית סנט מרי בין בני משפחתה של אמי.
בימים ההם הייתי הגורם לקשיים בלתי פוסקים; ויתרתי על האמונה הקתולית בהתפרצות זעם אימתנית של ילד וסירבתי לעבוד את אלוהי ולהשתייך לכנסייה כלשהי. הרי הכנסייה הקתולית דחתה את גופתו של אחי. ואז נכנסתי לעולם שהיה כולו הפסיכיאטריה של הילד ובתי חולים לחולי נפש מעוטי כוח אדם ומורים פרטיים מפהקים, בעוד הורי המסכנים מנסים לתקן את הילד השבור שנותר להם אחרי שבנם יקירם נטש אותם. אבא מקס נשאר נאמן לנו בימינו הקודרים ביותר ואמר לי שהכנסייה סבלנית ותמיד תחכה לי שאשוב. היא חיכתה, וגם הוא.
הסתכלתי על מוניסיניור מקס שסירק את שערו בכישרון ווידא שהשביל בצד שמאל של ראשו יהיה ישר כחבל מתוח. הוא ראה אותי במראה ואמר, "ליאו, נער המזבח שלי התקשר להודיע שהוא חולה. תלבש גלימה ואפוד. אמא ואבא כבר הגיעו. והיום הוא היום המיוחד של אמא, בְּלוּמְסְדֵיי."
נוסף על כל המרכיבים של ילדותי שהיה להם צלצול מזויף, הייתי גם הילד היחיד בכל מדינות דרום ארצות הברית שאמו קיבלה דוקטורט על כתיבת דיסרטציה בלתי קריאה בעליל על הסמליות הדתית בספרו של ג'יימס ג'ויס, יוליסס, שהיה בעיני בלתי קריא לא פחות. ראיתי בו את הספר הגרוע ביותר שנכתב מעולם. ה־16 ביוני היה היום האינסופי שבו ליאופולד בלום יצא בחרדה ובמורך לב לדרכו, עצר בברים והתרועע עם זונות ואחר כך שב לביתו אל אשתו החרמנית מולי. ואז היא נואמת נאום יחיד שנמשך משהו כמו ששת אלפים עמודים. כך בכל אופן היה לי נדמה בשישית, כשאמי הכריחה אותי לקרוא את הספר. משוגעים לג'ויס כמו אמי רואים ב־16 ביוני יום מיתולוגי מקודש בלוח השנה. היא נתקפה חמת זעם לא נשלטת כשזרקתי את הספר מהחלון ברגע שסיימתי אותו אחרי שישה חודשי קריאה חסרת הנאה.
בתוך שניות לבשתי את הגלימה והאפוד ונעמדתי מול המוניסיניור הקורן והנאה, שהתפעל מבבואתו במראה. מאז שהכרתי אותו שמעתי את נשות הקהילה מתלחשות "איזה בזבוז נורא" כשהכומר האלגנטי ככוכב קולנוע ריחף אל המזבח בכל הדר מחלצותיו.
"בלומסדיי שמח, מונסיניור מקס," אמרתי.
"אל תלגלג על אמך, בחור. יוליסס הוא תשוקתה, וג'יימס ג'ויס הוא אהבת חייה הספרותיים."
"ולדעתי זה בכל זאת משונה," אמרתי.
"תמיד צריך לסלוח לזולת על תשוקותיו."
"הייתי יכול לסלוח לה, אם היא לא היתה קוראת לי ליאופולד בלום קינג ולאחי סטיבן דֶדָלוס קינג. היא קצת הגזימה. קראת פעם את יוליסס?"
"ברור שלא. הוא אנטי־קתולי בוטה. אני אישית מעדיף את צ'סטרסטון."
הרגשתי פרץ חמים ומוכר של גאווה כשהובלתי את המונסיניור אל המזבח הראשי וראיתי את הורי בשורה הראשונה, שקועים בתפילה. אבי הרים את עיניו וחייך כשראה אותי ואף קרץ אלי קריצה מוגזמת בעין ימין, זו שאמי לא יכלה לראות. בכנסייה היא לא היתה מוכנה לסבול שום שובבות. בכל מיסה לבשה את הפרצוף חמור הסבר המתאים, כאילו היא רואה במו עיניה את מותו של ישו בכל פעם שהיא כורעת ברך ליד הספסל שלה.
כשהתייצב מול העדה הקטנה, שרובה ישישים בגיל הגבורות, החל המונסיניור מקס את המיסה בשמם של האב, הבן ורוח הקודש. המילים ששמעתי אותו הוגה בקולו האופראי שטפו אותי כפלג זך מילדותי, סבכה עדינה של שפה וזיכרון.
"וְאָבוֹאָה אֶל מִזְבַּח אֱלֹהִים."*
[* תהילים מ"ג ד'.]
ואכן באתי איתו והנחתי למקצבים העתיקים, המקודשים של הכנסייה להשתלט עלי. כשהכומר ביקש מים, נתתי לו מים. כשהיה צריך ליטול את ידיו לקראת סוד שיבת ישו, רוקנתי צלוחיות על אצבעותיו. כשביקש יין, הגשתי לו יין בגביעי קודש מוזהבים ומבריקים. ברגע הקידוש, כשהפך את היין לדמו של המשיח ואת הלחם לגופו של אותו אלוהים, צלצלתי בפעמונים שנשמעים מתחת למזבחים כבר אלפיים שנה. כשפתחתי את פי וקיבלתי מבין אצבעותיו ואגודלו המקודשים של הכומר את הלחם שלא תפח, הרגשתי את מגע אלוהים על לשוני, את טעמו על חכי, את מחזור דמו המתמזג בדמי. חזרתי אל אלוהים אחרי התרחקותי המרה והבוטה, אחרי שאלוהים גנב את אחי מחדרי והרג אותו באמבט שלי.
אבל חזרתי אליו, וזה חלק מהסיפור שלי.
אחרי המיסה הלכנו ברגל למסעדה של קליאו לארוחת בוקר. טקס קיצי הטבוע במרקם משפחתי כמו המיסה היומית. קליאו היתה בחורה יוונייה מהירת דיבור, שניהלה את הקופה כאילו טענה שוב ושוב רובה M-16 כדי להגישו לצלפים. פטפוטיה היו אינסופיים ומתובלים בגסויות עד שהורי נכנסו לאכול ארוחת בוקר, ואז נחה עליה רוח של חדווה חסודה. שני הורי לימדו אותה בתיכון בישוף איירלנד, והיא נאחזה בכל מאודה ברגשי ההוקרה שרוחשים תלמידים שלא הלכו לאוניברסיטה למורים האחרונים בחייהם. אפילו המלצריות הצעירות הפגינו מרץ מחודש כשהורי הופיעו בפתח, וקליאו העבירה לעובדי המטבח סימני ידיים שהיתרגמו לקפה, מיץ תפוזים ומים קרים על השולחן. כיוון שהשתתפתי באימונים לקראת עונת הפוטבול, הזמנתי שתי ביצים רכות מאוד, דייסת תירס ברוטב ושלוש פרוסות בייקון. אבי היה נועץ מזלג בנתח חזיר עשוי בנוסח כפרי עם לחמניות ותפוחי אדמה מגוררים ומטוגנים. אף על פי שזה היום החגיגי ביותר בשנה בשביל אמי, היא לא סטתה מהמשמעת העצמית החזקה שאפיינה את כל ההרגלים בחייה: היא הזמינה חצי אשכולית וקערית דייסת שיבולת שועל. היא אמנם הודתה בקיומם של צרכים דוגמת תזונה, אך לא בקיומם של חשקים. "בלומסדיי שמח, יקירתי," אמר אבי לאמי והתכופף לנשק אותה על הלחי. "היום הוא היום שלך, ונמלא כל משאלה שלך. נכון, ליאו?"
"נכון," אמרתי. "אנחנו לפקודתך."
"טוב מאוד, ליאו," אמרה אמא. "אף על פי שאתה רב איתי על זה, אוצר המילים שלך מגלה שיפור מתמיד. הנה רשימת חמש המילים שלך להיום." היא נתנה לי דף מקופל שנתלש ממחברת.
גנחתי בקול, כמו שעשיתי בכל בוקר, ופתחתי את הנייר כדי לקרוא את חמש המילים הנדירות שאף אחד לא היה משתמש בהן בשום אופן בשיחה רגילה. שרעפים, שנון, שָרוּב, מִגְחֶלֶת, לָשוּד.
"אתה מכיר את המילים האלה?" שאלה אמא.
"ברור שלא." לגמתי מהקפה.
"שיננת את המילים שנתתי לך אתמול?"
"ברור."
"תשתמש בשתיים מהמילים במשפט," ציוותה.
"תחושת מָאוֹס עלתה בי כשנשאתי בחובי את סָעֵפיו של ג'יימס ג'ויס."
אבי צחק, אבל צחוקו נחנק כשאמא הפנתה אליו את עיניה הבהירות. "שמעת את אבא. היום הוא היום שלי. בלומסדיי, יום חג שחוגגים מעריציו של ג'יימס ג'ויס בכל העולם."
"כדאי לשלושתכם להיפגש פעם," אמרתי.
"מעריציו לא ייספרו מרוב," אמרה. "גם אם בביתי שלי אני הולכת לבדי."
"ליאו ואני מכינים לך הערב ארוחה מיוחדת," אמר לה אבי. "התפריט נלקח ישירות מיוליסס. זה היה הרעיון של ליאו."
"תודה, ליאו, אתה מגלה התחשבות רבה."
"אני לא מתכוון לאכול אותה. רק להכין," אמרתי. אף על פי שהתכוונתי שזאת תהיה בדיחה, אמי נעלבה מיד. היא ידעה להקפיא אותי במבט שלעומתו לב־לבו של החורף נעשה עונה אידיאלית לשתילה. מאז שלמדתי לדבר שמעתי את גבריה ונשיה של צ'רלסטון משבחים את חן פניה של אמי, את הקפדתה על טיפוח, את הופעתה הנאה. מאז ומתמיד הבנתי על מה הם מדברים, אבל מעודי לא הצלחתי להיות שותף להנאתם מיופייה הסגולי. אמנם נראה לי קל להתפעל מיופייה, אך היה לי קשה לאהוב אותו. מאז מותו של סטיב היא כמעט לא נישקה אותי. היא חיבקה אותי, כן, שוב ושוב. אבל לנשק אותי כמו שנישקה אותי כשהייתי קטן, לא. היא לא שאבה הנאה רבה מילדותי, ויכולתי לקרוא את מורת רוחה כמו מעמוד של עיתון בכל פעם שהביטה בי. התאמצנו קשות להיראות כמשפחה מאושרת, ולמיטב ידיעתי נחלנו הצלחה רבתי. רק שלושה אנשים בעולם ידעו איזה ייאוש עמוק וחסר תוחלת הרגשנו כשהיינו בצוותא.
המלצרית חזרה ומילאה את כוסות הקפה של שלושתנו באותו זמן.
פניו של אבי נראו תוהים ומשועשעים וחרדים נוכח משחק הגומלין הצונן בין אמי וביני שהתרחש מול עיניו. הוא היה מסוחרר מאהבתו הגמלונית כל כך כשהיה במחיצתנו, אך חביבותו ודאגתו לי נותרו תמיד דגל אדום, זירה ללוחמה פתאומית בין שניהם. מותו של אחי כמעט הרג את שני הורי, אך לא שינה את מזגו הנוח מיסודו של אבי ואת האופטימיות העדינה שלו. הוא הפנה אלי את מלוא תשומת לבו וניסה לאהוב אותי עוד יותר, כי לא הייתי סטיב. זאת בניגוד גמור לאמי, שהתמודדה עם מותו בדרך היחידה שהכירה. לכן פחדתי שאינה מסוגלת לאהוב יותר את כל מי שאינו סטיב.
"זהו," אמרה אמא כשתיקנה את השפתון בעזרת מראת הפודרייה. הפעולה הזאת שימשה אות למלצרית שארוחתנו הסתיימה ושהיא רשאית לפנות את הצלחות. "אבא יודע מה סדר היום. ליאו, אני רוצה שתאפה שני תריסרי עוגיות פתיתי שוקולד בשביל השכנים החדשים שנכנסים היום לבית מולנו. תאומים, בגילך בדיוק, והם ילמדו במחזור שלך בפנינסולה."
"בסדר. מה עוד?" שאלתי.
"האחות מרי פּוֹליקארְפְּ מבית היתומים התקשרה אלי. הם קיבלו שני יתומים חדשים מאטלנטה. שניהם מאלה שבורחים מכל מקום. גם הם אח ואחות. לך לברך אותם לכבוד בואם לצ'רלסטון, ובמשך כל השנה תפקח עליהם עין. תשגיח עליהם. היו להם חיים מזעזעים."
"ואלה עוד יתבררו כחיים נהדרים. חכי שהם יחיו שנה אצל פוליקארפ. מפלצת כזאת! חשבתי שזרקו אותה מהמנזר."
"זאת לא הנזירה שהכתה את הבת של ואלאס בעין בסרגל?" שאל אבא.
"תאונה מצערת," אמרה אמי.
"הייתי שם," אמרתי. "היא פגעה לה בגלגל העין. חתכה לה את עצב הראייה. היא עיוורה אותה."
"נאסר עליה ללמד. המסדר כמעט גירש אותה," הסבירה אמא.
"בכיתה ג', מרוב שהיא הכתה המון ילדים בפנים ולהרבה מאיתנו ירד דם, קראתי לה בשם חיבה ה'צלב האדום'."
אבי צחק צחוק קצר, אבל השתתק בו במקום בגלל נצנוץ פתאומי במבטה של אמא.
"שנון מאוד, בן," נזפה. "חבל רק שחלק מהשנינות הזאת לא היתרגם להישגים של ממש במבחן הפסיכומטרי שלך."
"ליאו לא טוב במבחנים, יקירתי," אמר אבי.
"אבל הוא ממש הרוח החיה במסיבות," אמרה. "אחרי הצהריים אני רוצה שתיגש לחדר המנהל להכיר את מאמן הפוטבול החדש."
"את המנהלת שלי, אמא." אמרתי. "ואוגְבֶּרְן הוא המאמן של הפוטבול."
"הוא התפטר אתמול."
"מה פתאום?" שאל אבא. "הוא כבר היה קרוב לפנסיה."
"הוא סירב לאמן כשנודע לו שהוא מקבל עוזר מאמן שחור," אמרה אמי. "לכן הבאתי את המאמן ג'פרסון מתיכון ברוקס בתור מאמן ראשי ומיניתי אותו גם לרכז הספורט. השנה לא נלך סחור־סחור בנושא האינטגרציה."
"ולמה את רוצה שאפגוש את מר ג'פרסון?" שאלתי.
"כי אתה משחק אצלו בתור משחרר־הכדור בהרכב הראשון."
"תמיד שיחקתי בהרכב השני אחרי צ'וֹפּי סַרְגֶ'נְט."
"צ'ופי ועוד שלושה שחקנים עוברים עם מר אוגברן לאקדמיה החדשה ללבנים בלבד ממערב לאשלי. מר ג'פרסון רוצה שתנסה למנוע מהשחקנים הלבנים האחרים ללכת בעקבותיהם."
הכנתי לעצמי בראש רשימה: עוגיות פתיתי שוקולד, היתומים של פוליקארפ, המאמן החדש מר ג'פרסון. "עוד משהו, אמא?"
"יש לך תורנות תה קר אחרי הצעדה של עובדי בית החולים. נאכל ארוחת ערב מאוחרת." אמי בדקה את השפתון במראה בדיקה אחרונה והישירה אלי מבט. "הדיון בתקופת המבחן שלך נקבע לעשרים ושישה ביוני. סוף כל סוף אתה מסיים את תקופת המבחן."
אבי הוסיף בנעימה של הכרת טובה, "התיק שלך נקי, בן. אתה מתחיל דף חדש."
"לא איתי, בחור," מיהרה אמא להשחיל. "אני לא מבינה איך אתה ישן בלילה אחרי מה שעשית לאבא ולי."
אבי הנמיך את קולו ואמר, "יקירתי."
"ליאו יודע למה אני מתכוונת." אמא לא הרימה את מבטה.
"אתה יודע למה היא מתכוונת, ליאו?" שאל אבא.
"הוא יודע," נחפזה אמא להשיב.
"את מדברת על השנאה שלי לג'יימס ג'ויס?" שאלתי.
"אתה מעמיד פנים שאתה שונא את ג'יימס ג'ויס, כי זאת דרך קלה יותר לומר שאתה שונא אותי," השיבה מנה אחת אפיים.
"תגיד לאמא שאתה לא שונא אותה, ליאו." אבא היה מאלה שחשים בנוח עם נוסחאות החוקים המדעיים, אבל היה מאבד את הצפון כשאיימו עליו נחשולי הרגש. "לא, תגיד לה שאתה אוהב אותה. בפקודה."
"אני אוהב אותך, אמא," אמרתי, אבל אפילו אני יכולתי לאמוד את הצליל המזויף שהשמיע קולי.
"בוא אלי לחדר היום בארבע אחרי הצהריים, ליאו," אמרה. "וכבר קיבלת את המשימות האחרות שלך להיום."
הורי קמו מהשולחן בעת ובעונה אחת, וראיתי את אבי משלם לקליאו תמורת הארוחה. ואז קליאו באה וישבה מולי.
"תשמע ממני דברי חוכמה, ליאו: להיות ילד זה קוץ בתחת. להיות מבוגר זה פי עשר יותר גרוע. דברי קליאו היוונייה, בת לעם שהביא לך את אפלטון ואת סוקרטס ואת יתר הדפוקים."

עוד על הספר

  • תרגום: עידית שורר
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 612 עמ' מודפסים
רחובות צ'רלסטון פט קונרוי

1
16 ביוני 1969



שום דבר לא קורה במקרה. למדתי את זה בדרך הקשה, הרבה לפני שידעתי שהדרך הקשה היא המסלול היחיד לידע ודאי ואמיתי. כבר בגיל רך למדתי לפחד מכוחם של מסרים מוזרים. אמנם חשבתי שאני בוחר תמיד במסלול הבטוח ביותר, אך גיליתי שאין בכוחי לחמוק מהבוגדנויות הפעוטות של הגורל. כיוון שהייתי ילד ביישן, גדלתי להיות פחדן ובעומק לבי ידעתי שהעולם מתנכל לי. לפני הקיץ של שנת לימודי האחרונה בתיכון, רבצו החיים האמיתיים שנועדתי תמיד לחיות צנופים ונכונים לזינוק בימי צ'רלסטון החמים שבאו.
ב־16 ביוני 1969 התרחשה שורה של אירועים שלא היו קשורים זה לזה: גיליתי שאמי היתה פעם נזירה קתולית במסדר הלב הקדוש; משאית של חברת ההובלות אטלס נכנסה בנסיעה לאחור בשביל לתוך חצר בית צ'רלסטוני מהמאה התשע־עשרה שעמד ברחוב מול ביתנו; שני יתומים הגיעו לשערי בית היתומים סנט ג'וד שנמצא מאחורי הקתדרלה ברחוב ברוד; והעיתון נְיוּז אֶנְד קוּרִיֶיר דיווח שהמשטרה תפסה סמים בבית ראטלֶדְג'־בֶּנֶּט ברחוב איסְט בֵּיי. הייתי בן שמונה־עשרה אז ויצא לי שם של אטי. לכן לא הרגשתי את התזוזה הטקטונית בגורלי כשהחלה ההיסטוריה שלי להמריא בכוח רצונה שלה. יחלפו עוד שנים רבות עד שאלמד שגורלו של אדם עשוי לדדות מאחוריו, לגעת בו בטפריו נוטפי הדם, וכשהוא מסתובב כדי לעמוד פנים אל פנים מול הרע מכול הוא מוצא אותו מוסווה בתמימות גמורה כמשאית נוסעת, כבית יתומים וכתפיסת סמים באחד הבתים שמדרום לרחוב ברוד. אילו ידעתי אז את מה שנודע לי בהמשך, לא הייתי מכין עוגיות למשפחה החדשה שעברה לגור מולנו, לא הייתי אומר מילה ליתומים ולא הייתי עורך היכרות עם שני התלמידים שגורשו מבית הספר פורטר־גוֹד ומיהרו להירשם לשמינית בתיכון פֶּנינסוּלה שבו למדתי.
אבל הגורל מתגנב אלינו בצעדי חתול חרישיים, בלתי נמנע וצמא דם. בו ברגע שאנחנו נולדים, המוות כבר נקבע בתאים החדשים שנטבעו בנו; כאמא המחבקת אותנו ומעבירה אותנו לאבא, הוא מדגדג בעדינות את הבטן שבה יום אחד ייווצר סרטן, בוחן את העיניים שבהן כבר חתמה המלנומה על עצב הראייה, נוגע בכבד שישכֵן יום אחד את השחמת, ממשש את מחזור הדם שימתיק את עצמו לסוכרת, מתפעל מצורת הראש שייפול תחת מכת הגרזן של השבץ, ומקשיב ללב אשר יותש מן הפחדים וההשפלות ועוולות החיים ויתפוצץ בחזה כאור שכבה בעולם. המוות חי בתוך כל אחד מאיתנו ומתחיל את הספירה לאחור ביום הולדתנו, ואז נכנס ברגל גסה בשעה האחרונה וברגע המושלם.


באותו בוקר בחודש יוני התעוררתי בארבע וחצי, התלבשתי במהירות ורכבתי על האופניים אל הפינה הקרובה ביותר של אגם קולוניאל, שבה עמדה משאית של ניוז אנד קורייר במנוע דולק בחושך וחיכתה לבואי. התחלתי לקפל ערמת עיתונים ענקית ולהניח אותם כרוכים במהודק בגומיות בתוך אחד משני התרמילים הרחבים שהשתלשלו מכתפַי. נזקקתי לרבע שעה כדי להכין את האופניים לסיבוב הבוקר, אבל ביצעתי את עבודתי בזריזות וביעילות. עבדתי כמחלק עיתונים כבר שלוש שנים. באור המשאית הסתכלתי על יוג'ין הֵבֶרפוֹרד שרשם את כתובותיהם של לקוחות חדשים או תלונות מאחד מלקוחותי הקבועים. הוא כבר היה עם סיגר סְווישֶר סְוויטְס השני שלו הבוקר, והרחתי ריח של ויסקי פוֹר רוֹזֶס בהבל פיו. הוא חשב שריח עשן הסיגרים מסווה את שתיית הבוקר שלו.
"שלום, ליאו, ידידי ואדוני הנכבד מצ'רלסטון," אמר מר הברפורד בקול אטי כתנועותיו.
"שלום, מר הברפורד."
"יש לי בשבילך שני מנויים חדשים. אחד ברחוב גיבְּס ואחד בסאות בּאטֶרי." הוא נתן לי שני פתקים מודפסים באותיות גדולות. "תלונה אחת - המשוגעת ברחוב לֶגאר טוענת שהיא לא קיבלה עיתון כל השבוע."
"אני נותן לה אותו ביד, מר הברפורד. היא התחילה לשכוח דברים."
"תדחוף אותה מכל המדרגות, לטובת שנינו. היא הלקוחה היחידה שאי פעם התלוננה עליך."
"מפחיד אותה לגור לבד בבית הגדול הזה," אמרתי. "בקרוב היא תצטרך עזרה."
"מאיפה אתה יודע את זה, האדון מצ'רלסטון?"
"אני שם לב ללקוחות שלי," אמרתי. "זה חלק מהתפקיד."
"אנחנו מביאים את חדשות העולם אל פתח הבתים שלהם, כן, האדון מצ'רלסטון?"
"כל יום מימות השנה, אדוני."
"קצינת המבחן שלך שוב טלפנה אלי," אמר. "אמרתי לה את מה שאני אומר לה תמיד - שאתה מחלק העיתונים הכי טוב שראיתי בשלושים השנים שאני עובד בחברה. אני אומר לה שיש לניוז אנד קורייר מזל שאתה עובד אצלם."
"תודה," אמרתי. "עוד מעט נגמרת לי תקופת המבחן. עוד מעט היא תפסיק להטריד אותך."
"גם אמא שלך עשתה את השיחה השבועית המעצבנת שלה," אמר.
"אמא כנראה תמשיך להתקשר אליך עד סוף חייה."
"לא אחרי מה שאמרתי לה אתמול. אתה בן שמונה־עשרה, ליאו. גבר, מבחינתי. אמא שלך קשוחה. לא הטיפוס שלי. היא שאלה אותי אם אתה ממלא את חובתך כראוי. אלה המילים שלה בדיוק, דרך אגב. תשמע, ליאו, מה אמרתי לה: אם אי פעם יהיה לי ילד הייתי רוצה שהוא יהיה בדיוק כמו ליאו קינג. לא הייתי משנה בו כלום, אפילו לא דבר אחד. אלה בדיוק היו המילים שלי."
"נורא יפה מצדך, מר הברפורד."
"תפסיק להיות כזה תמים, ליאו. אני כל הזמן אומר לך. תפסיק להיות פתוח לגמרי לעולם שמחרבן עליך."
"כן, אדוני. ימי התמימות שלי נגמרו."
"חתיכת ג'נטלמן מצ'רלסטון שכמותך."
הוא נסע בחריקת גלגלים לתוך החשכה, הסיגר מנצנץ כמו גחלילית בתא הנהג, ואני דיוושתי באופניים קדימה.
פניתי דרומה בשדרות ראטלדג' והטלתי עיתון מגולגל אל המרפסת הקדמית של כל בית ברחוב, חוץ מביתו של בּארבֶּג' אליוט שנודע כקמצן אפילו בצ'רלסטון קפוצת היד. הוא שאל עיתון מגברת וילסון. היא קראה אותו בארוחת בוקר שכללה ביצה שלוקה, דייסת פתיתי תירס טחונה באבני רחיים ותה קמומיל, ואחר כך מִחזרה אותו אצל השכן הקמצן שלה בכך שזרקה אותו אל המרפסת האחורית שלו.
יכולתי ליידות עיתון בכל אחת מידי. כשפניתי שמאלה לרחוב טְראד נראיתי כמו לוליין שאפתני, כיוון שיידיתי עיתונים שמאלה וימינה. אגב כך התקדמתי לכיוון נהר הקופר. השמש הזורחת החלה לשלוח אצבעות אל גלי הבוקר במפרץ ולפזז על כפות הדקלים ואלוני המים לאורך תעלות הניקוז של האגם, עד שהרחוב עצמו הפציע בלהבת הבוקר הראשונה. עורך הדין קוֹמְפְּסוֹן בְּרֵיילְסְפוֹרד חיכה לי בחצרו, וכשהתקרבתי אל הדממה השלווה של בית המידות המשפחתי שלו ירד לעמדת תפיסה מתאימה. כשעברתי פתח בריצה בחליפת הכותנה הבהירה שלו, ישר לעומק הדשא המכוסח, ולפתע הסתובב במהירות אחורנית. בימים שבהם הייתי טוב, העיתון כבר היה באוויר כשבריילספורד הסתובב והתקדם אל רכז־ההתקפה הדמיוני במגרש המכללה הצבאית סיטדל; הוא היה שחקן קו בנבחרת של ליגת האוניברסיטאות בדרום ארצות הברית "אוֹל קוֹנְפֶרֶנְס". הבוקר היו תנועותיו מדויקות ביותר ויעילות, ועברתי אותו בדיוק ברגע הנכון. המשחק בינינו החל במקרה, אבל נמשך מדי יום ביומו אלא אם כן היה מחוץ לעיר או שמזג האוויר ממש לא נטה חסד לעורך דין צ'רלסטוני לבוש היטב.
גינותיה של צ'רלסטון היו תעלומות ספונות בתוך תיבות תכשיטים עטורות קיסוס, שהדיפו את ניחוחותיהן המיוחדים מעל חומות גבוהות. הקיץ התברר כטוב למגנוליות שאיחרו לפרוח. עברתי מגנוליה עתיקה אחת בגובה שנים־עשר מטרים, שנראתה כאילו מאה יונים לבנות המחפשות בני זוג התאספו עליה. חוש הריח שלי ניצת כשהטמפרטורות החלו לעלות, והטל החל להתאדות משיחי האוסמנטוס והיסמין. בתי השחי שלי התלחלחו, והתחלתי להדיף את ריחי שלי אל הרחובות שבהם החל קפה להתבשל במטבחים נסתרים ורעש העיתונים הפוגעים בעץ הרך של המרפסות נשמע כמו דגי בורי קופצים מרוב שמחה בלגונות ענקיות. פניתי ימינה לרחוב לגאר במלוא הקצב; התקדמתי במהירות במרכז הרחוב והִקְשַתי את זרועי לזריקה הארוכה ביותר של הבוקר - אל הבית המפואר שמאחורי בית סוֹרְד גֵייט. הצלחתי לקלוע אל המדרגה השלישית. בבית ראבֶנֶל לקראת סוף הרחוב פספסתי בפעם הראשונה בבוקר שהצטיין עד אז בדייקנות של מכונה. העיתון נחת על מקבץ של קמליות ענקיות. עצרתי את האופניים, דילגתי מעל השער, לקחתי את העיתון מהענפים העליונים והעפתי אותו אל הדלת הראשית. חוטם קטן וכהה של ספניילית קטנה מסוג קינג צ'רלס, שענתה לשם וירג'יניה, רחרח את תחתית הגדר בבית שמול בית ראבֶנֶל; זרקתי את העיתון אל הפינה הרחוקה של החצר, ומשם חטפה אותו הכלבה התלת־גונית המרהיבה והניחה אותו בחדוות ניצחון על שטיחון הכניסה של בעליה. אחרי הזריקה הזאת השלכתי גם ממתק כלבים קטן לאותה החצר, ווירגי'ניה פסעה מעדנות כדי לקחת אותו.
כשקיבלתי את העבודה, שלוש שנים לפני כן, גילו כל הכוכבים של חיי מערך של סטייה ממסלולם. לכן הבטחתי לעצמי שאעשה את העבודה הזאת כהלכה. אם שמעתי על לקוח ששוטט בגינה וחיפש את עיתון הבוקר, תמיד התקשרתי להתנצל. מחלק עיתונים טוב לומד עמידה בזמנים, התמדה ודייקנות. זה מה שרציתי להביא ללקוחותי. זה מה שיוג'ין הברפורד נהם לעומתי בשבוע ההדרכה שלי.
וכך נעשיתי מחלק עיתונים הסובב בעיר שבה היופי אורב בכל סיבוב גלגל, גומל על כל התבוננות סבלנית וחודר אל הנקבוביות ואל מחזור הדם מכל זווית; המראות הללו יכלו לשנות את כל הלך רוחו של העולם. העיר עיצבה את מבנה זיכרונותי וחלומותי, הוסיפה כרכובים ומעקות ואת הקַדְרות של החלונות המקושתים בכל פעם שרכבתי ברחובות הללו, כל־כולי חובה ותכליתיות. שיגרתי טיל אחרי טיל של עמודים מלאים להתפקע בחדשות, אבל גם בתערוכות אמנות שנפתחות ברחוב קינג, במסי קניות העושים את דרכם בוועדות הסנאט של קרוליינה הדרומית בבירה קוֹלומְבִּיָה, בליקוי חמה מלא הצפוי בסתיו, במכירה מדהימה בחנות הבגדים של ברלין שנכנסת לשבוע האחרון שלה.
כשהתחלתי לעבוד היו חיי מושבתים. אפשרויות הבחירה שעמדו לפני הצטמצמו לאחת בלבד, וההזדמנויות שהיו לי ירדו לטמיון. מהיום שבו קיבלתי את העבודה נמצאתי בפיקוחם של בית המשפט לנוער של קרוליינה הדרומית, של פסיכיאטרית לילדים מטעם בית החולים רוֹפֶּר, של אמי המודאגת והמגוננת ושל כפרי זעוף משכונת מגורונים בצפון צ'רלסטון, הלוא הוא יוג'ין הברפורד. ראיתי במסלול העיתונים הזה מקור ישועה, סיכוי אחרון להציל ילדות שחרבה בשל אופיי העצור ובגלל אסון שלא יתואר במילים. כשהכתה בי מנת חלקי באכזריותו של העולם הייתי בן תשע. רק בשלב מאוחר בבגרותי הבנתי שהאסון רובץ לפתח חייהם של כל בני האדם באין מעצור, כאילו היה עיתון זול המפרסם חנויות פורנו ומופעי חשפנות שנזרק אל חצר מגודלת פרא. כשמלאו לי עשר כבר הייתי אדם זקן, וקלטתי באיזו דרך איומה נושבת הרוח שנים רבות לפני שהייתי אמור להבין את קשיי החיים.
אבל בגיל שבע־עשרה יצאתי מהימים הקשים מתפקד ובלא פגע, והותרתי מאחורי במחלקות הפסיכיאטריות הלא־אישיוֹת של המדינה חברים שעיניהם אטומות מזעם עכור וחסר שם. אהבתי את פניהם של הנואשים מקרוב וחיבקתי אותם כשרעדו בהזיות שלא הניחו להם ולו רגע של שלווה. כשחייתי בקרבם גיליתי שאינני אחד מהם; ובכל זאת הם שנאו אותי כשראו את הרגיעה שבה אלי שנים אחרי שמצאתי את אחי הבכור האהוב, חתוך ורידים ומת באמבט שחלקנו, והתער הישר של אבי מונח על רצפת חדר הרחצה שלנו. זעקותי הזעיקו שכן שנכנס מבעד לחלון הקומה הראשונה ומצא אותי, מנסה בהיסטריה להוציא את גופו חסר החיים של אחי מהאמבט. בלילה ההוא הסתיימה בשבילי ילדות שלווה ונעדרת אירועים. כשהורי שבו מהתיאטרון ברחוב דוק היתה גופתו של סטיב מונחת בשלווה לא טבעית בחדר המתים במרכז העיר. השוטרים ניסו להרגיע אותי כדי לחקור אותי. רופא הזריק לי תרופת הרגעה, וכך החלו חיי שבין תרופות למחטים ולמבחנים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים ולמטפלים וכמרים. עד היום אני מאמין שהיום הזה הרס את חייהם של שני הורי.
כשהפניתי את אופני שמאלה לרחוב מיטינג, השמש כבר היתה גבוהה מעל האופק ויכולתי לכבות את פנס האופניים. רחוב מיטינג היה רחב וגנדרני. משני צדדיו ניצבו בתים גדולים ומפוארים. זהו רחוב ראוותני בעיר מלאה עד בלי הכיל רחובות כאלה. זגזגתי ברחוב הזה מצד לצד וכיוונתי היישר אל דלתות כבדות ומפוארות שהיו ראויות להיות כניסות למעונות מלכים. התנועה עדיין היתה קלה, ואם נכנסתי לקצב הנכון יכולתי לבצע את החלוקה בכל הרחוב עד רחוב ברוד בתוך חמש עד שבע דקות. ברחוב ברוד פניתי ימינה, ושם כיוונתי אל פתחיהם של כעשרה משרדים של עורכי דין - לפעמים שלושה בכל פתח, באחד ארבעה, ושישה במשרד של דארסי, ראטלדג' וסינקלר שהיה משרד עורכי הדין הגדול בעיר. בפינה הדרומית־מזרחית של צ'רץ' וברוד המתינו לי כמה ערמות עיתונים חדשות. עצרתי כדי להעמיס את המטען החדש בלי לצאת מהקצב ושמתי לב לעורכי הדין הרבים העושים את דרכם ברגל אל המסעדות ובתי הקפה האהובים עליהם. ריח קפה ובייקון מיטגן על גריל החל לעלות ברחוב, ורוח קלה מהמפרץ סיפרה על מצופים ועל גופי אוניות שהמליחו הגלים והשנים; השחפים הקיצו אחרי שספינת המשא הראשונה עשתה את הפנייה אל האוקיינוס האטלנטי, ופעמוני סנט מייקל השיבו לצווחות החלושות - ספק אנושיות - של השחפים. העמסתי בזריזות את מאה העיתונים האחרונים במסלול ושעטתי ברחוב צ'רץ' בזרועות מסתחררות במחול הבוקר התמוה של מחלקי העיתונים.
כבר מלכתחילה הרגשתי את כוחות הישועה שבעבודה הקשה והתענגתי על שבחיהם של מר הברפורד ושל לקוחותי שהתגוררו באי הזה שבתוך העיר הבנויה על חצי־אי. קודמי נולד למשפחה אמידה מאוד והתגורר באחד הבתים שעכשיו סיפקתי להם את השירות. אבל השעות היו מוקדמות מדי בשבילו, והעבודה הקשה הפריעה לו בחיי החברה הליליים שלו. הותר לו "לעזוב" את העבודה, אך הוא לא פוטר בשל קשריה של משפחתו ששורשיה הגיעו עד הקמת המושבה. כשההנהלה הראשית של ניוז אנד קורייר החליטה להסתכן ולקבל אותי היתה זו מחוות הערכה והודיה לחיי המופת של הורי כמחנכים בעיר, כמו גם דרך להרחיק את כל משפחתי מסף התהום אחרי מות אחי. מותו של סטיב פצע את העיר באופן מהותי ועמוק. קיבלתי את העבודה לא בזכות עצמי אלא בזכותו של סטיב.
ואיזה ילד סטיב היה, חשבתי כשפניתי ימינה בסַאוּת בּאטֶרי והבאתי עיתונים עם ריח מתקתק אל המדרגות של מה שהיתה לדעתי שורת בתי הפאר היפה ביותר בעיר. סטיב ודאי היה מתגורר באחד הבתים האלה ביום מן הימים, אחרי שהיה מתחתן עם בת הטובים הנאה והזוהרת ביותר בצ'רלסטון, אחרי שהיה מסיים את לימודיו בהרווארד וחוזר לקרוליינה הדרומית ללמוד משפטים. סטיב תמיד יישאר בתודעתי מבוגר ממני בשמונה־עשר חודשים בכל גיל שאהיה, מנהיג טבעי שנודע בשנינותו ובקסמו. רבים חשבו שהוא עתיד להבשיל ולהיות אחד הספורטאים הטובים ביותר שגדלו אי פעם בצ'רלסטון. בקיץ היה עוטה גוון זהוב חדש, ושערו קיבל גוון בלונדיני שהזכיר לי חום־זהבהב של חתולים סיאמיים. כשניסה לעמוד על טיבו של אדם או מצב חדש, נעשו עיניו כחולות ונוצצות וחסרות רגש וכמעט חסרות מרקם. כל צ'רלסטון הסכימה שהוא היה הילד האחרון עלי אדמות שהתאים לו לחתוך את עורקיו בתער ולמלא אמבט בדמו. הוא היה מסנוור כל כך הן בהופעתו והן באישיותו עד שהעיר לא היתה מסוגלת להשלים עם השנאה העצמית האלימה שבאה לידי ביטוי במותו. לעומת זאת אני הייתי בדיוק הילד הנוגה והחששן, מין ילד פרח־טורף השרוי בצלו של אחיו ורוד הלחיים, השאפתני, שביצע פשע נורא כזה לעצמו ולדימוי שהיה לעיר על עצמה.
ראיתי לפני את העלמה אופליה סימס משקה את העציצים בחזית ביתה. עצרתי את האופניים ונתתי לה עיתון. "מה דעתך על השירות, העלמה סימס?"
"לדעתי הוא מתקרב למושלם, ליאו," אמרה. "ומה שלומנו היום?"
"שלומנו טוב היום." תמיד התלהבתי מכך שהעלמה סימס פנתה אלי בלשון רבים אצילית. "ומה שלום הפרחים שלנו היום?"
"מרגישים קצת תלושים," אמרה תמיד בעת המפגשים הנדירים שלנו בין פרחי הפלוקס והאל־תיגע־בי שלה. בעיני היתה העלמה סימס פצצה אמיתית, וידעתי שהיא חגגה בשנה ההיא את יום הולדתה החמישים. קיוויתי שבבוא היום אתחתן עם בחורה שבשנות העשרים יהיה לה ולוּ משהו מיופייה של העלמה סימס. אבל הסיכוי לכך לא היה גדול, ובכל הצצה על עצמי במראה קיבלתי תזכורת על כך. אף כי לא הייתי קורא לעצמי מכוער, לא הייתי מופתע לשמוע מישהו אחר אומר את זה עלי. האשמתי בכך את המשקפיים עם מסגרת הקרן השחורה שאמי קנתה לי, אבל סבלתי מקוצר ראייה כזה שהעדשות שנזקקתי להן יכלו לשמש כאשנבים באוניות. עיני דמו לעיני דג, והעדשות רק הבליטו את צורתן ושימשו נושא להרבה התגרויות של בני גילי, אלא אם כן אחי היה בסביבה. סטיב נטה להגנת יתר על אחיו הקטן ולא התרחק ממני, כאילו פטרל בנתיבי האוויר האכזריים מעל חצר בית הספר כעַקָב אדום זנב. הוא היה חסר מורא וחד לשון ולא הניח לאף אחד להציק לאחיו הצעיר. כשהייתי קטן, עוררה בי עליונותו הברורה של סטיב אי־נוחות מסוימת ואפילו טינה. אבל הגנתו הנחרצת ואהבתו הבלתי מעורערת כלפי החדירו בי את התחושה שאני משהו מיוחד. ואחי היה יפה תואר כל כך עד שחשתי באכזבתה של אמי בכל פעם שהביטה בי.
אחרי שזגזגתי ברחובות הקטנים ובסמטאות ברובע הישן שמדרום לרחוב ברוד, הגעתי לבסוף אל תחנת משמר החופים ועצרתי לנוח דקה או שתיים. יכולתי לעשות את הסיבוב הזה בעיניים עצומות, והתגאיתי גם ביכולתי להגיע לפינות רחוב מסוימות בדיוק בזמן הנכון. תמיד הסתכלתי בשעון כדי לראות איך אני מתקדם, מתנשף מרוב מאמץ ומהכאב הטוב שהרגשתי בשרירי הירכיים והזרועות. יצאתי שוב במלוא התנופה לדרך במקביל לנהר האשלי שריצד לימיני. שמעתי את הנהר הזה בלילות סוערים מתחבט בחומת הים ליד ביתי. האשלי שימש לאבי בילדותו כמעין מגרש משחקים, ואמי פתחה את החלונות כדי לשאוף את ריח הנהר אחרי הלידות הארוכות - של אחי ולאחר מכן שלי. נהר של מים מתוקים מניח לאנושות לשתות ולהחיות את נפשה. אבל נהר של מים מלוחים מאפשר לה לשוב אל דברים ראשוניים, אל גלים מוכי ירח, אל חפזונם של דגים משריצים, אל אהבת השפה המורגשת במקצב האדוות הצרות כמותני צרעה, אל ידיו המלוכלכות מדפוס של נער מחלק עיתונים שחושב שאלוהים טרם יצר נהר יפה מהאשלי. התחלתי את המקצה האחרון של המסלול שלי, וכעת זרקתי עיתונים בביטחון ובמרץ אל הבתים החדשים שנבנו בביצות מי מלח שיובשו, ומשם פניתי שוב מזרחה. עברתי ביעף ליד גני וַייט פוינט, פניתי צפונה וראיתי מרחוק את המבצר, את פוֹרְט סאמְטֶר, רובץ כצב ים גִלְדי בטבורו של מפרץ צ'רלסטון. חילקתי את העיתונים לבתים הגדולים והמפוארים באמת ברחוב איסְט בֵּיי, אחר כך ברֵיינבּוֹ רוֹ, פניתי שמאלה בברוד ושם, כדי לטפל בשני צדי הרחוב, השתרכתי בתוך תנועת כלי הרכב ועוד עורכי דין פוסעים בנחת - צעירים שכוכבם דרך לצד אריות זקנים; עיתון לחברת תיווך הנדל"ן ריילי, עיתון לסוכנות נסיעות, עשרה עיתונים בעירייה, ואת העיתון האחרון של הבוקר הטחתי בדלת הראשית של החנות לבגדי גברים של הנרי ברלין.
אחרי שהעיתון האחרון קינן לו על סף חנותו של ברלין חדלה צ'רלסטון להיות שלי. העברתי בעלות עליה למשכימי קום אחרים שחזקתם על העיר גדולה פי כמה משתהיה אי פעם לי, נער שנוחה לו החשכה.


בשלוש שנות לימודי בתיכון נעשיתי מוכר, מפורסם אפילו, ברחובות שמדרום לברוד טרם שחר. כעבור זמן סיפרו לי אנשים שהם יכלו לכוון את שעוניהם כשעברתי את בתיהם לפני ואחרי אור ראשון. כולם ידעו על מות אחי, על התמוטטותי והיעלמותי לאחר מכן. וכולם יספרו לי אחר כך שהם פיללו להצלחתי בתקופה הממושכת שבה ריציתי את עונשי הגואל. כשערכתי את סיבוב גביית הכסף החודשית תמורת המנוי, התייחסו המבוגרים בהערכה לעובדה שהופעתי על סף ביתם בז'קט ספורטיבי, עניבה וחולצה לבנה ובנעליים חצאיות מצוחצחות ללא דופי. הם התפעלו מהקורקטיות, גם אם לא מהנוקשות של נימוסי, והעריכו את ניסיונותי המגומגמים ליזום שיחה ואת העובדה שתמיד הבאתי כיבוד למשפחות שהיו להם חתולים או כלבים, ושתמיד זכרתי את שמותיהם של בעלי החיים. גם התעניינתי בילדיהם. הם קיבלו את הביישנות המיוסרת שלי כמין כרטיס ביקור ראשוני, אבל ברוב הבתים ציינו שהביטחון העצמי שלי הלך והתחזק כשהתרגלתי להתדפק על דלתותיהם. כשירד גשם, הם אהבו את העובדה שטרחתי לקום שעה מוקדם יותר כדי להניח במו ידי את העיתונים במרפסות יבשות שלא הייתי בטוח שאני יכול להגיע אליהן בזריקה הרגילה. לאחר מכן הם גם הכריזו באוזני שהיו משוכנעים שאני נמצא בדרך הנכונה ושאני עתיד להיות בחור מלבב ומעניין גם יחד.
אבל ב־16 ביוני 1969, כשרכבתי על האופניים בקטע הקצר שבין החנות של ברלין לקתדרלת סנט ג'ון דה בפטיסט, הדיוקן שלי בעיני עצמי היה של אפס מלידה שבגיל שמונה־עשרה עדיין לא יצא לפגישה עם בת ולא רקד עם בת, גם אין לו חבר טוב, גם לא קיבל אף פעם טוב מאוד בתעודה וגם אף פעם לא יצליח לשטוף ממוחו את הרגע שבו גילה את אחיו היחיד והמיוחד, השאנן, בתוך אמבט מלא בדמו. בכל הימים מאז אותו היום המסרב למות לא הצליחו אמי ואבי, שום פסיכיאטר ושום עובד סוציאלי, שום כומר ושום נזירה, שום קרוב ושום ידיד משפחה להראות לי את הדרך לחיים נורמליים ופוריים בגלל אותה אשרת כניסה מחרידה שהודבקה לדרכוני. בעת התפילות שנאמרו בלוויה של אחי התחבאתי בשירותי הגברים ונעלתי את עצמי בתוך תא, ושם בכיתי בכי חרישי וחסר שליטה משום שצערי חסר הנחמה נראה אנוכי נוכח שברון לבם הגמור של הורי.
מאותו הרגע סימנתי את הזמן שבו פערה האדמה את פיה לבלוע אותי בשלמותי. השארתי את הצער הפשוט מאחורי, והחזקתי כמטחווי זרוע בשיגעון שהסתער על חומות ילדותי עם גדודיו הבלתי נלאים שתקפו את חלקיה הרכים ביותר של נפשי ברצף של גלים בלתי מתרצים. במשך שלוש שנים שהיתי בארץ הצפעונים. בכל חלום ארבו לי נחשים ארסיים - מוקסין מים צנוף ליד שורש ברוש, פתן אלמוגי מתחת לבול עץ חלול, מוקסין נחושתי חבוי בתוך מרבד עז גוונים של עלי שלכת ועכסן גב יהלום עם הרעשן הקטלני המתרה שלו כמוזיקאי בודד המחבר אופרה משפילה על מצוקתי, על זעמי ועל עצבותי חסרת הישע. הרופאים קראו לזה התמוטטות עצבים. מינוח נכון, לדעתי. אכן קרסתי והתפרקתי. אחר כך, בעידודם של כמה אנשים טובים, חיברתי את עצמי מחדש. הנחשים הכירו בהחלמתי בכך שנסוגו חרש מחיי החלום שלי ושוב לא פחדתי מנחשים. אדרבה, הכרתי בתפקיד החיוני שמילאו בהתאוששותי. כיוון שפחדתי מפניהם בגוף ובנפש, צורותיהם המאיימות, ניביהם המעוקלים וארסם הרחיקו את קלסתרו של אחי מעולם הלילה שלי, והתעוררתי אל משכן הקבע שלו בנפשי רק כשהפציע היום. כשאני נזכר בעבר אני מבין שאסוני היה שלא הצלחתי אף פעם להעלות את סטיב בכל הדר לחיי התפוחים שלו, יפי תוארו הספורטיבי וקסמו המייפה הכול. אחרי שמת ואני מצאתי אותו, לא הצלחתי מעודי להוציא את אחי מאותו אמבט מחריד.
החניתי את האופניים במתקן האופניים ליד בית הספר היסודי ודילגתי אל הכניסה האחורית של הקתדרלה כפי שעשיתי מדי בוקר. כל אנשי החוג הפנימי הכירו את הכניסה הזאת - החל בבישוף ובכמרים וכלה בנזירות ובנערי מזבח כמוני. כשפתחתי את הדלת הציף אותי ריחו של העולם הקתולי. ניגשתי לחדר שבו המונסיניור מקסוול סֶדְלֶר כבר כמעט סיים לעטות את מחלצותיו ההדורות לקראת מיסת בוקר קיצית. המונסיניור מקס, שסטיב ואני כינינו אותו מתוך קרבה אבא מקס, היה אביזר קבוע בדרמה המשפחתית שלי עוד הרבה לפני שנולדתי: הוא לימד את הורי במחזור 1938 בתיכון בישוף אַיֶירְלֶנְד. הוא השיא את הורי, הטביל את סטיב ואותי, הניח לחם קודש על לשוני בטקס אכילת לחם הקודש הראשון. סטיב ואני היינו נערי מזבח יחד כשמילאתי את תפקידי במיסה בפעם הראשונה. כשסטיב מת, הִרבה אבא מקס לפקוד את ביתנו ונעשה חלק ממנו כמו כיסא הקריאה של אמי. כשהבישוף של צ'רלסטון סירב לקבור את סטיב באדמה מקודשת, לא חסך המונסיניור מקס כל מאמץ להבקיע מבעד לביורוקרטיה החורקת והלא חדירה של הכנסייה, כפי שהתנהלה לפני מועצת הוותיקן השנייה. הוא דאג שגופו של סטיבן יוצא מן הקבר בבית הקברות הציבורי ממערב לאשלי וייקבר מחדש באדמה המקודשת של כנסיית סנט מרי בין בני משפחתה של אמי.
בימים ההם הייתי הגורם לקשיים בלתי פוסקים; ויתרתי על האמונה הקתולית בהתפרצות זעם אימתנית של ילד וסירבתי לעבוד את אלוהי ולהשתייך לכנסייה כלשהי. הרי הכנסייה הקתולית דחתה את גופתו של אחי. ואז נכנסתי לעולם שהיה כולו הפסיכיאטריה של הילד ובתי חולים לחולי נפש מעוטי כוח אדם ומורים פרטיים מפהקים, בעוד הורי המסכנים מנסים לתקן את הילד השבור שנותר להם אחרי שבנם יקירם נטש אותם. אבא מקס נשאר נאמן לנו בימינו הקודרים ביותר ואמר לי שהכנסייה סבלנית ותמיד תחכה לי שאשוב. היא חיכתה, וגם הוא.
הסתכלתי על מוניסיניור מקס שסירק את שערו בכישרון ווידא שהשביל בצד שמאל של ראשו יהיה ישר כחבל מתוח. הוא ראה אותי במראה ואמר, "ליאו, נער המזבח שלי התקשר להודיע שהוא חולה. תלבש גלימה ואפוד. אמא ואבא כבר הגיעו. והיום הוא היום המיוחד של אמא, בְּלוּמְסְדֵיי."
נוסף על כל המרכיבים של ילדותי שהיה להם צלצול מזויף, הייתי גם הילד היחיד בכל מדינות דרום ארצות הברית שאמו קיבלה דוקטורט על כתיבת דיסרטציה בלתי קריאה בעליל על הסמליות הדתית בספרו של ג'יימס ג'ויס, יוליסס, שהיה בעיני בלתי קריא לא פחות. ראיתי בו את הספר הגרוע ביותר שנכתב מעולם. ה־16 ביוני היה היום האינסופי שבו ליאופולד בלום יצא בחרדה ובמורך לב לדרכו, עצר בברים והתרועע עם זונות ואחר כך שב לביתו אל אשתו החרמנית מולי. ואז היא נואמת נאום יחיד שנמשך משהו כמו ששת אלפים עמודים. כך בכל אופן היה לי נדמה בשישית, כשאמי הכריחה אותי לקרוא את הספר. משוגעים לג'ויס כמו אמי רואים ב־16 ביוני יום מיתולוגי מקודש בלוח השנה. היא נתקפה חמת זעם לא נשלטת כשזרקתי את הספר מהחלון ברגע שסיימתי אותו אחרי שישה חודשי קריאה חסרת הנאה.
בתוך שניות לבשתי את הגלימה והאפוד ונעמדתי מול המוניסיניור הקורן והנאה, שהתפעל מבבואתו במראה. מאז שהכרתי אותו שמעתי את נשות הקהילה מתלחשות "איזה בזבוז נורא" כשהכומר האלגנטי ככוכב קולנוע ריחף אל המזבח בכל הדר מחלצותיו.
"בלומסדיי שמח, מונסיניור מקס," אמרתי.
"אל תלגלג על אמך, בחור. יוליסס הוא תשוקתה, וג'יימס ג'ויס הוא אהבת חייה הספרותיים."
"ולדעתי זה בכל זאת משונה," אמרתי.
"תמיד צריך לסלוח לזולת על תשוקותיו."
"הייתי יכול לסלוח לה, אם היא לא היתה קוראת לי ליאופולד בלום קינג ולאחי סטיבן דֶדָלוס קינג. היא קצת הגזימה. קראת פעם את יוליסס?"
"ברור שלא. הוא אנטי־קתולי בוטה. אני אישית מעדיף את צ'סטרסטון."
הרגשתי פרץ חמים ומוכר של גאווה כשהובלתי את המונסיניור אל המזבח הראשי וראיתי את הורי בשורה הראשונה, שקועים בתפילה. אבי הרים את עיניו וחייך כשראה אותי ואף קרץ אלי קריצה מוגזמת בעין ימין, זו שאמי לא יכלה לראות. בכנסייה היא לא היתה מוכנה לסבול שום שובבות. בכל מיסה לבשה את הפרצוף חמור הסבר המתאים, כאילו היא רואה במו עיניה את מותו של ישו בכל פעם שהיא כורעת ברך ליד הספסל שלה.
כשהתייצב מול העדה הקטנה, שרובה ישישים בגיל הגבורות, החל המונסיניור מקס את המיסה בשמם של האב, הבן ורוח הקודש. המילים ששמעתי אותו הוגה בקולו האופראי שטפו אותי כפלג זך מילדותי, סבכה עדינה של שפה וזיכרון.
"וְאָבוֹאָה אֶל מִזְבַּח אֱלֹהִים."*
[* תהילים מ"ג ד'.]
ואכן באתי איתו והנחתי למקצבים העתיקים, המקודשים של הכנסייה להשתלט עלי. כשהכומר ביקש מים, נתתי לו מים. כשהיה צריך ליטול את ידיו לקראת סוד שיבת ישו, רוקנתי צלוחיות על אצבעותיו. כשביקש יין, הגשתי לו יין בגביעי קודש מוזהבים ומבריקים. ברגע הקידוש, כשהפך את היין לדמו של המשיח ואת הלחם לגופו של אותו אלוהים, צלצלתי בפעמונים שנשמעים מתחת למזבחים כבר אלפיים שנה. כשפתחתי את פי וקיבלתי מבין אצבעותיו ואגודלו המקודשים של הכומר את הלחם שלא תפח, הרגשתי את מגע אלוהים על לשוני, את טעמו על חכי, את מחזור דמו המתמזג בדמי. חזרתי אל אלוהים אחרי התרחקותי המרה והבוטה, אחרי שאלוהים גנב את אחי מחדרי והרג אותו באמבט שלי.
אבל חזרתי אליו, וזה חלק מהסיפור שלי.
אחרי המיסה הלכנו ברגל למסעדה של קליאו לארוחת בוקר. טקס קיצי הטבוע במרקם משפחתי כמו המיסה היומית. קליאו היתה בחורה יוונייה מהירת דיבור, שניהלה את הקופה כאילו טענה שוב ושוב רובה M-16 כדי להגישו לצלפים. פטפוטיה היו אינסופיים ומתובלים בגסויות עד שהורי נכנסו לאכול ארוחת בוקר, ואז נחה עליה רוח של חדווה חסודה. שני הורי לימדו אותה בתיכון בישוף איירלנד, והיא נאחזה בכל מאודה ברגשי ההוקרה שרוחשים תלמידים שלא הלכו לאוניברסיטה למורים האחרונים בחייהם. אפילו המלצריות הצעירות הפגינו מרץ מחודש כשהורי הופיעו בפתח, וקליאו העבירה לעובדי המטבח סימני ידיים שהיתרגמו לקפה, מיץ תפוזים ומים קרים על השולחן. כיוון שהשתתפתי באימונים לקראת עונת הפוטבול, הזמנתי שתי ביצים רכות מאוד, דייסת תירס ברוטב ושלוש פרוסות בייקון. אבי היה נועץ מזלג בנתח חזיר עשוי בנוסח כפרי עם לחמניות ותפוחי אדמה מגוררים ומטוגנים. אף על פי שזה היום החגיגי ביותר בשנה בשביל אמי, היא לא סטתה מהמשמעת העצמית החזקה שאפיינה את כל ההרגלים בחייה: היא הזמינה חצי אשכולית וקערית דייסת שיבולת שועל. היא אמנם הודתה בקיומם של צרכים דוגמת תזונה, אך לא בקיומם של חשקים. "בלומסדיי שמח, יקירתי," אמר אבי לאמי והתכופף לנשק אותה על הלחי. "היום הוא היום שלך, ונמלא כל משאלה שלך. נכון, ליאו?"
"נכון," אמרתי. "אנחנו לפקודתך."
"טוב מאוד, ליאו," אמרה אמא. "אף על פי שאתה רב איתי על זה, אוצר המילים שלך מגלה שיפור מתמיד. הנה רשימת חמש המילים שלך להיום." היא נתנה לי דף מקופל שנתלש ממחברת.
גנחתי בקול, כמו שעשיתי בכל בוקר, ופתחתי את הנייר כדי לקרוא את חמש המילים הנדירות שאף אחד לא היה משתמש בהן בשום אופן בשיחה רגילה. שרעפים, שנון, שָרוּב, מִגְחֶלֶת, לָשוּד.
"אתה מכיר את המילים האלה?" שאלה אמא.
"ברור שלא." לגמתי מהקפה.
"שיננת את המילים שנתתי לך אתמול?"
"ברור."
"תשתמש בשתיים מהמילים במשפט," ציוותה.
"תחושת מָאוֹס עלתה בי כשנשאתי בחובי את סָעֵפיו של ג'יימס ג'ויס."
אבי צחק, אבל צחוקו נחנק כשאמא הפנתה אליו את עיניה הבהירות. "שמעת את אבא. היום הוא היום שלי. בלומסדיי, יום חג שחוגגים מעריציו של ג'יימס ג'ויס בכל העולם."
"כדאי לשלושתכם להיפגש פעם," אמרתי.
"מעריציו לא ייספרו מרוב," אמרה. "גם אם בביתי שלי אני הולכת לבדי."
"ליאו ואני מכינים לך הערב ארוחה מיוחדת," אמר לה אבי. "התפריט נלקח ישירות מיוליסס. זה היה הרעיון של ליאו."
"תודה, ליאו, אתה מגלה התחשבות רבה."
"אני לא מתכוון לאכול אותה. רק להכין," אמרתי. אף על פי שהתכוונתי שזאת תהיה בדיחה, אמי נעלבה מיד. היא ידעה להקפיא אותי במבט שלעומתו לב־לבו של החורף נעשה עונה אידיאלית לשתילה. מאז שלמדתי לדבר שמעתי את גבריה ונשיה של צ'רלסטון משבחים את חן פניה של אמי, את הקפדתה על טיפוח, את הופעתה הנאה. מאז ומתמיד הבנתי על מה הם מדברים, אבל מעודי לא הצלחתי להיות שותף להנאתם מיופייה הסגולי. אמנם נראה לי קל להתפעל מיופייה, אך היה לי קשה לאהוב אותו. מאז מותו של סטיב היא כמעט לא נישקה אותי. היא חיבקה אותי, כן, שוב ושוב. אבל לנשק אותי כמו שנישקה אותי כשהייתי קטן, לא. היא לא שאבה הנאה רבה מילדותי, ויכולתי לקרוא את מורת רוחה כמו מעמוד של עיתון בכל פעם שהביטה בי. התאמצנו קשות להיראות כמשפחה מאושרת, ולמיטב ידיעתי נחלנו הצלחה רבתי. רק שלושה אנשים בעולם ידעו איזה ייאוש עמוק וחסר תוחלת הרגשנו כשהיינו בצוותא.
המלצרית חזרה ומילאה את כוסות הקפה של שלושתנו באותו זמן.
פניו של אבי נראו תוהים ומשועשעים וחרדים נוכח משחק הגומלין הצונן בין אמי וביני שהתרחש מול עיניו. הוא היה מסוחרר מאהבתו הגמלונית כל כך כשהיה במחיצתנו, אך חביבותו ודאגתו לי נותרו תמיד דגל אדום, זירה ללוחמה פתאומית בין שניהם. מותו של אחי כמעט הרג את שני הורי, אך לא שינה את מזגו הנוח מיסודו של אבי ואת האופטימיות העדינה שלו. הוא הפנה אלי את מלוא תשומת לבו וניסה לאהוב אותי עוד יותר, כי לא הייתי סטיב. זאת בניגוד גמור לאמי, שהתמודדה עם מותו בדרך היחידה שהכירה. לכן פחדתי שאינה מסוגלת לאהוב יותר את כל מי שאינו סטיב.
"זהו," אמרה אמא כשתיקנה את השפתון בעזרת מראת הפודרייה. הפעולה הזאת שימשה אות למלצרית שארוחתנו הסתיימה ושהיא רשאית לפנות את הצלחות. "אבא יודע מה סדר היום. ליאו, אני רוצה שתאפה שני תריסרי עוגיות פתיתי שוקולד בשביל השכנים החדשים שנכנסים היום לבית מולנו. תאומים, בגילך בדיוק, והם ילמדו במחזור שלך בפנינסולה."
"בסדר. מה עוד?" שאלתי.
"האחות מרי פּוֹליקארְפְּ מבית היתומים התקשרה אלי. הם קיבלו שני יתומים חדשים מאטלנטה. שניהם מאלה שבורחים מכל מקום. גם הם אח ואחות. לך לברך אותם לכבוד בואם לצ'רלסטון, ובמשך כל השנה תפקח עליהם עין. תשגיח עליהם. היו להם חיים מזעזעים."
"ואלה עוד יתבררו כחיים נהדרים. חכי שהם יחיו שנה אצל פוליקארפ. מפלצת כזאת! חשבתי שזרקו אותה מהמנזר."
"זאת לא הנזירה שהכתה את הבת של ואלאס בעין בסרגל?" שאל אבא.
"תאונה מצערת," אמרה אמי.
"הייתי שם," אמרתי. "היא פגעה לה בגלגל העין. חתכה לה את עצב הראייה. היא עיוורה אותה."
"נאסר עליה ללמד. המסדר כמעט גירש אותה," הסבירה אמא.
"בכיתה ג', מרוב שהיא הכתה המון ילדים בפנים ולהרבה מאיתנו ירד דם, קראתי לה בשם חיבה ה'צלב האדום'."
אבי צחק צחוק קצר, אבל השתתק בו במקום בגלל נצנוץ פתאומי במבטה של אמא.
"שנון מאוד, בן," נזפה. "חבל רק שחלק מהשנינות הזאת לא היתרגם להישגים של ממש במבחן הפסיכומטרי שלך."
"ליאו לא טוב במבחנים, יקירתי," אמר אבי.
"אבל הוא ממש הרוח החיה במסיבות," אמרה. "אחרי הצהריים אני רוצה שתיגש לחדר המנהל להכיר את מאמן הפוטבול החדש."
"את המנהלת שלי, אמא." אמרתי. "ואוגְבֶּרְן הוא המאמן של הפוטבול."
"הוא התפטר אתמול."
"מה פתאום?" שאל אבא. "הוא כבר היה קרוב לפנסיה."
"הוא סירב לאמן כשנודע לו שהוא מקבל עוזר מאמן שחור," אמרה אמי. "לכן הבאתי את המאמן ג'פרסון מתיכון ברוקס בתור מאמן ראשי ומיניתי אותו גם לרכז הספורט. השנה לא נלך סחור־סחור בנושא האינטגרציה."
"ולמה את רוצה שאפגוש את מר ג'פרסון?" שאלתי.
"כי אתה משחק אצלו בתור משחרר־הכדור בהרכב הראשון."
"תמיד שיחקתי בהרכב השני אחרי צ'וֹפּי סַרְגֶ'נְט."
"צ'ופי ועוד שלושה שחקנים עוברים עם מר אוגברן לאקדמיה החדשה ללבנים בלבד ממערב לאשלי. מר ג'פרסון רוצה שתנסה למנוע מהשחקנים הלבנים האחרים ללכת בעקבותיהם."
הכנתי לעצמי בראש רשימה: עוגיות פתיתי שוקולד, היתומים של פוליקארפ, המאמן החדש מר ג'פרסון. "עוד משהו, אמא?"
"יש לך תורנות תה קר אחרי הצעדה של עובדי בית החולים. נאכל ארוחת ערב מאוחרת." אמי בדקה את השפתון במראה בדיקה אחרונה והישירה אלי מבט. "הדיון בתקופת המבחן שלך נקבע לעשרים ושישה ביוני. סוף כל סוף אתה מסיים את תקופת המבחן."
אבי הוסיף בנעימה של הכרת טובה, "התיק שלך נקי, בן. אתה מתחיל דף חדש."
"לא איתי, בחור," מיהרה אמא להשחיל. "אני לא מבינה איך אתה ישן בלילה אחרי מה שעשית לאבא ולי."
אבי הנמיך את קולו ואמר, "יקירתי."
"ליאו יודע למה אני מתכוונת." אמא לא הרימה את מבטה.
"אתה יודע למה היא מתכוונת, ליאו?" שאל אבא.
"הוא יודע," נחפזה אמא להשיב.
"את מדברת על השנאה שלי לג'יימס ג'ויס?" שאלתי.
"אתה מעמיד פנים שאתה שונא את ג'יימס ג'ויס, כי זאת דרך קלה יותר לומר שאתה שונא אותי," השיבה מנה אחת אפיים.
"תגיד לאמא שאתה לא שונא אותה, ליאו." אבא היה מאלה שחשים בנוח עם נוסחאות החוקים המדעיים, אבל היה מאבד את הצפון כשאיימו עליו נחשולי הרגש. "לא, תגיד לה שאתה אוהב אותה. בפקודה."
"אני אוהב אותך, אמא," אמרתי, אבל אפילו אני יכולתי לאמוד את הצליל המזויף שהשמיע קולי.
"בוא אלי לחדר היום בארבע אחרי הצהריים, ליאו," אמרה. "וכבר קיבלת את המשימות האחרות שלך להיום."
הורי קמו מהשולחן בעת ובעונה אחת, וראיתי את אבי משלם לקליאו תמורת הארוחה. ואז קליאו באה וישבה מולי.
"תשמע ממני דברי חוכמה, ליאו: להיות ילד זה קוץ בתחת. להיות מבוגר זה פי עשר יותר גרוע. דברי קליאו היוונייה, בת לעם שהביא לך את אפלטון ואת סוקרטס ואת יתר הדפוקים."