היש הגדול
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
היש הגדול
הוספה למועדפים

היש הגדול

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מיכל ספיר

ד"ר מיכל ספיר, נכדתו של פנחס ספיר, היא מסאית, חוקרת ספרות, מתרגמת ומוזיקאית. בשנות השמונים הטביעה חותם בסצנת הרוק האלטרנטיבי בעת שהקימה את הלהקה "אפור גשום", המחדשת את פעילותה בימים אלה. היא שימשה בה כסולנית ומחברת השירים. בשנות שהותה בלונדון ובניו יורק השתתפה בכמה הרכבים מוזיקליים ופרסמה מאמרים על אמנות ומחול. מאז חזרה לארץ היא משתתפת בפעילות למען שלום וצדק פוליטי. "היש הגדול", ספרה הראשון, הוא תוצאה של שש שנות מחקר וכתיבה.

תקציר

הביוגרפיה המסעירה של פנחס ספיר (1975-1907), שר האוצר השלישי של ישראל, נמתחת בין הצמתים הגורליים של הפוליטיקה והכלכלה הישראליות ומתערבלת בזרמיהן המנוגדים. ספיר,  ממקימיה של התעשייה בישראל, היה סוציאל-דמוקרט שהאמין במשק חופשי, איש מפלגת העבודה שפתח אשנב לרוח הפרצים של היוזמה הפרטית. כשר אוצר הוא הזרים כספים לבניית התנחלויות, ובה בעת החזיק בעמדות יוניות מובהקות ולא הסתיר את התנגדותו להתנחלות מעבר לקו הירוק. דרכו ממחיזה באופן דרמתי עולם של סתירות ותמורות, שעקבותיהן ניכרות אולי יותר מאי פעם בישראל של ימינו.

היש הגדול מבוסס על תחקיר היסטורי מקיף,  הכולל מגוון מקורות וראיונות עם אישים רבים. העובדות הביוגרפיות משתלבות בתשבץ ספרותי מורכב, שנע בין סגנונות כתיבה ומצבי תודעה שונים, ממש כפי שחיי ספיר נודדים בין סיפורים למספרים, ובין מצבי רוח לאומיים לגחמות פרטיות. ספיר של היש הגדול חולף במסדרונות השררה בלי להיעשות לבן בית, מכביד בגופו על שגרות מחשבה ומעשה, מאפיל במחוות גורפות על גינוני שלטון. האיש שלא התרווח מעולם בשום מקום התנהל בפוליטיקה הישראלית כאורח הנבוך מפני שהותו המתארכת: במנהגיו החריגים, כמו גם בטקסט המתחקה אחריהם, משתקפים נורמות וקודים שמעולם לא הסתגל אליהם, רעשי-רקע ורחשי-לוואי הנקלטים באוזנו של הזר-למחצה. הספר כרוי למה שספיר עשה ולמה שנמנע מלעשות; הוא מקיף את היש הגדול ויוצא בעקבות האין המחלחל במרווחיו. מאחורי ה"כייין" הרועם של ספיר,  נשמעת בו הצטברותו האטית של ה"לא". כך, הפרק האחרון הוא מעין ארכיב פרטי של פתקאות ספיריות, המוליך מסירובו החידתי להתמנות לראש ממשלה אל אפשרות הסירוב הניצבות בפני מחברת הספר בישראל של ימינו; ובעצם, אל הרגע הפוליטי הנוכחי שממנו בוקע הספר הזה, ואשר אליו הוא ממען.

"פנחס ספיר היה איש גדול: גדול בגופו, מכפות רגליו הענקיות ועד ראשו, גדול בלבו, גדול בנחישותו, גדול בחזונו, גדול בתושייה שלו, שידעה להוציא את החזון אל הפועל. בדרכו שלו, הוא הניח את היסודות לתעשייה הישראלית, להתיישבות בפריפריה, לקליטתה של עלייה המונית. לא היה לציונות קבלן ביצוע מסור וקנאי ממנו. נכדתו מיכל ספיר מספרת את סיפור חייו על סמך תחקיר מקיף, שפותח צוהר להבנת הסיבות לעלייתה וירידתה של תנועת העבודה, ושופך אור על ההכרעות הדרמתיות בשלושת העשורים הראשונים לקיום המדינה"

 - נחום ברנע

ד"ר מיכל ספיר, נכדתו של פנחס ספיר, היא מסאית, חוקרת ספרות,  מתרגמת ומוזיקאית. בשנות השמונים הטביעה חותם בסצנת הרוק האלטרנטיבי בעת שהקימה את הלהקה "אפור גשום", המחדשת את פעילותה בימים אלה. היא שימשה בה כסולנית ומחברת השירים. בשנות שהותה בלונדון ובניו יורק השתתפה בכמה הרכבים מוזיקליים ופרסמה מאמרים על אמנות ומחול. מאז חזרה לארץ היא משתתפת בפעילות למען שלום וצדק פוליטי. היש הגדול, ספרה הראשון, הוא תוצאה של שש שנות מחקר וכתיבה

פרק ראשון

פרק 1

יומן נעורים

 

15 ביוני 1925
אמש, בביאליסטוק, הופעתי לראשונה בפני ציבור גדול. קיבלתי פיק ברכיים, שכחתי את התחלת הנאום, אבל התאוששתי והמשכתי. אני חושב שאבא היה גאה בי לוּ היה רואה אותי. אף על פי שבעֵת שבאתי להורי ואמרתי להם שאני רוצה לנסוע לארץ ישראל, זו היתה בשבילם מהלומה ממש! אמנם בבית תמיד היתה, כמו ברוב הקהילה, תודעה לאומית ציונית, אבל כסיפרתי להם שאני מקווה לצאת הקיץ להכשרה, בשביל הורי זו היתה טרגדיה. "שם בוודאי לא אוכלים כשר!" הם אמרו. הבית שלנו בית אדוק מאוד. אסור לכתוב בשבת, אוכלים כשר. אמא אדוקה קיצונית, עוד יותר מאבא. היא בת למשפחת חסידי גור מסביבת ורשה, הרביעית במשפחה של שישה בנים ושתי בנות. את סבא ואת סבתא לא הכרתי, כי מתו בגיל צעיר. אמא סיפרה לי שאבא שלה, עזריאל לייב ספירשטיין, שהיה רב בלונדון, חיבר ספר על נושא הפירוש לתלמוד או על אחד ממפרשֵׁי התלמוד. לי היא קראה על שם פנחס ספירשטיין, שהיה אביו של סבא, ממכובדי חסידי גור. היא מעריכה את הסבא שלה מאוד ולכן לא נותנת לאף אחד לקרוא לי בשום שם לוואי, אפילו לא "פיניה", אלא רק פנחס.
אחרי שהוריה של אמא מתו, בסוף המאה שעברה, היא שלחה את כל תשעת אחיה ואת אחותה לארצות הברית. אמא לא רצתה לנסוע איתם מפני שהיא ידעה ששם אי אפשר לשמור על כל המצוות. אחד או שניים מהאחים שלה - דודים שלי - למדו שחיטה לפני שנסעו, כדי שלא יצטרכו לאכול טרף. אבל קרה להם, כמובן, כמו שקורה למשפחות יהודיות אחרות, ששניים שלושה מהם התחתנו עם לא יהודים או עם לא יהודיות. זאת היתה טרגדיה בשביל אמא שלי, זה היה כמו תשעה באב! גם אחי הבכור יצחק נסע לאמריקה, ב 1920, כשהגיע לגיל שמונה עשרה והיה צריך ללכת לצבא הפולני. אייזיק למד בגימנסיה העברית בוולקוביסקי (ליטה). הוא תמיד היה שובב גדול, כשהיה בן אחת עשרה קם בבוקר לא עבות אחד ונסע לו לבריסק, מרחק של כשתים עשרה שעות מעירנו סובלק (שהפולנים קוראים לה סובלקי). חיפשו אותו אצלנו בסביבה ימים, עד שהגיע מברק שהוא נמצא בבריסק.
בתצלום שלנו מהילדות רואים ילד מנומש וערני עם אוזניים קצת בולטות, שכאילו מזמינות שמישהו ימשוך בהן כעונש על איזה מעשה קונדס. הוא אהב גם לרכוב על סוסים. לפני שנתיים הוא שלח לנו גלויה ממקסיקו ובה נראים הוא וחברו על גב סוס. ארבע שנים לאחר שנסע לאמריקה - שם קראו לו אירווינג - הוא התהפך בסירת קייק בקייטנה בפנסילבניה וטבע. אמא עוד שומרת בבית את הכינור שבו ניגן. ואני, שנראה באותו תצלום כילד בהיר שיער בעל פני ירח תמימים וצווארון של נסיכים, הייתי תמיד כרוך אחרי אמא. עד גיל שש לא הייתי בין הילדים הבריאים. הייתי חולני והיו מודדים לי כל הזמן את החום. זה הרגיז את אבא כל כך עד שהוא שבר את המדחום. אצלנו במשפחה צוחקים עלי שעד גיל שמונה עשרה הייתי יושב על יד אמא ואומר, "אני אף פעם לא אעזוב אותך." ועכשיו גם אני מתכוון לנסוע ממנה ומי יודע אֵילו סכנות ואילו הפקרויות ואילו שינויי שמות יבואו עלי, וכמה אתרחק עוד ממורשתו של הסבא רבא פנחס.
אני זוכר שבגיל ארבע עשרה או חמש עשרה, כשהייתי בוורשה, אבא ביקש ממני שאלך לראות את ביתו של אותו פנחס, ואת קברו בבית הקברות היהודי ברחוב גנשה. לא התלהבתי, אבל אבא בוודאי התכוון שהאיש בבית הקברות יספר לי על סבא. לכן בכל זאת הלכתי לשם. זה היה בוקר חורפי. אני זוכר שראיתי בפתח שער גדול מברזל, ולכן היתה שאלתי הראשונה אל האיש מבית הקברות: "מדוע צריך שער ברזל בבית קברות, בורחים משם?"

בשנת 1913, כשהייתי בן שש והפסקתי לחלות, כבר התחלתי, בהדרכתו של אבא, שגם ארבעת אחיו ואחיותיו היגרו לאמריקה בתחילת המאה, להיות חצי מודרני. אבא הוא איש גבוה ומרשים, בעל מבט רך וקצת מכונס בעצמו, עם קרחת ומשקפיים עגולים קטנים כמו של בורוכוב וזקנקן גזוז היטב. הוא לובש חליפות אירופיות וחובש מגבעת אחת בימי השבוע ומגבעת אחרת, מיוחדת, לשבת. אבא הוא בר אוריין. אומרים עליו שאם מראים לו מילה בעמוד כלשהו של התנ"ך, הוא יכול בקלות לצטט את מה שנכתב באותו מקום עשרה או מאה עמודים קודם לכן או לאחר מכן. הוא היה בחור ישיבה בישיבות טלז וסלובודקה בביילרוס לפני שבא לסובלק, ואחר כך היה אחד ממייסדי "המזרחי" בעיר, אבל הוא קורא גם ספרות עברית משכילית וספרים חילוניים.
הוא קרא את פושקין ומאפו, ספרים ציוניים וגם את מלחמה ושלום. יש לו ספר מדע פופולרי בשם ידיעות הטבע שתורגם מגרמנית לעברית, וגם תנ"ך בתרגום של מנדלסון. כשהייתי קטן הוא לא רצה שגם אני אקרא בספרים האלה, והיה אומר: "כל זה שטויות." פעם התחצפתי ואמרתי לו: "אם זה שטויות, מדוע אתה קורא?" אחר כך התחלתי ללכת בעצמי ל"קלוב קופייצקי", מועדון הסוחרים, שם יש ספרייה לא גדולה ואפשר לשאול ספרים בפולנית. תקופה קצרה הייתי בקן של "השומר הצעיר". ייתכן שהייתי נשאר, אבל נכנסו הפולנים ופיזרו את הקן, ולאחר מכן כבר לא חזרתי. נסעתי ללמוד.
לקראת שנת הלימודים 1921 1922 אבא רשם אותי לבית ספר "תחכמוני" בוורשה. זה סמינר שנוסד שנה קודם לכן על ידי תנועת "המזרחי" ונועד להכשיר רבנים לקהילות פולין. הוא משלב השכלה יהודית רבנית בחינוך כללי; לימודי החול נלמדים בו בפולנית ולימודי הקודש בעברית וביידיש. אבא רצה שאהיה ל'רב בישראל', אבל אני לא מצאתי בסמינר את מקומי. בין כל הסוגיות והקושיות, וטורי הכתיבה תמה הסגורים בגבולין מרובעים מרובעים של הערות ופרשנויות, הרגשתי כלוא ומשולל תנועה. "בחוץ" - בוורשה הפולנית והיהודית - שׂררה אטמוספרה של פעלתנות ועשייה. פולין העצמאית לא האירה פנים למיעוט היהודי, ואותן שנים אופיינו במאבקים בלתי פוסקים של היהדות הפולנית לשמירת זכויותיה בכל התחומים - המדיני, הכלכלי, התרבותי והדתי. כאן הופיעו העיתונים היהודיים החשובים בעברית וביידיש ונערכו אסֵפות פוליטיות רבות משתתפים. בכיתתי היה לי ידיד בשם איציק, בנו של הרב החסידי בשביס זינגר מבילגורי, שהיה כותב סיפורים, ודיברנו זה עם זה על שאיפותינו, ששנינו לא ידענו אל נכון מה הן, אבל חשנו לבטח שהן לא ימומשו בחדריו המלומדים של "תחכמוני". כעבור שנתיים קמנו שנינו ועזבנו את בית הספר. מוזר. הרי אז חשבתי: אינני מסוגל להטיף מוסר לאחרים. אינני נביא זעם וגם לא מורה הלכה. אני שונא לשמש דוגמה. והנה עכשיו אני עומד בפני ציבור גדול ומרצה על החלוציות ודרך העבודה לארץ ישראל.

אחרי שחזרתי מוורשה בקיץ 1923 הסתובבתי בסובלק כמה חודשים בחוסר מעש, כמו רוב בניהם של הבעלבתים. החינוך שקיבלנו בעיירה השפיע עלינו השכלה ותרבות ומילא אותנו בתקוות להגיע להישגים גדולים וחשובים, והנה מצאנו את עצמנו במקום צר שאין בו הרבה אפשרויות של חיי רווחה והגשמה עצמית. ברבים מאיתנו קיננה השאיפה להגיע למרכזי ציוויליזציה ולהתחיל שם חיים חדשים. נכון הוא שהחיים בעיירה היו עשירים ותוססים. בליל שבת היו שני בתי הראינוע, "פילמייה" ו"מובוס", שהקרינו סרטים באנגלית ויומני חדשות, מלאים בנוער יהודי. בשבת הלכו הצעירים לראות את האחים פינק משחקים בכדורגל באצטדיון מאחורי המפעל לחביות עץ לקפוסטה. אחרים יצאו לשוט בגן "ארקדיה" הגדול והפראי, שבו היה גם תיאטרון, מפלסים דרך בסבך הסוּף שעל יד הגדה המפורצת של האגם או חותרים אל האי שבאמצעו. הספורטאים שבינינו, אלה שלא היו להם השקפות פוליטיות, הצטרפו ל"מכבי". היו להם מסיבות כל מוצאי שבת שבהן היו רוקדים ושרים. היתה גם פעילות של הצופים ושל בית"ר. בימי ראשון ניגנה על הבמה בגן העירוני התזמורת הצבאית של הגדוד ה 41, שחנה במקום בקביעות. היהודים היו הולכים לשמוע שופן, בראהמס וליסט ולהעריץ את המנצח, הסגן בצ'ולקה, שהוא חצי יהודי, חצי מומר, וחי בסובלק עם אשתו הנוצרייה. אך אני לא מצאתי ענין בפעילויות האלו.
הרגשתי שבעולם מתרחשים שינויים, שבקרב היהודים הולך ומתגבש אלמנט לאומי ציוני ממשי, ואילו אנו דבקים בחיינו הישנים בפרובינציה כמי שברחו משאון החיים והסיחו את דעתם מכל המתהווה מחוצה להם. זכרתי את חוות ההכשרה שנוסדה ב 1919 בדומברובסקה ליד סובלק ואת הרושם הגדול שהטביעו עלי חלוצי ההכשרה. כל השבוע הם היו שקועים בעבודה, אך בשבתות היו באים לביקורים בעיירה ומביאים איתם מצב רוח של חלומות ואידיאלים ותודעה עמוקה של חלוצים. זו היתה חווה גדולה על 40 מורג, עבדו בה 20 חברים, היה רווח גדול וזה עודד את החברים. הם התהלכו בעיירה כנסיכים וזרעו סביבם את אורהּ של ארץ ישראל. לאחר שהבנים עזבו את החווה עקב גיוס, נשארו הבנות לבדן והערצתי גדלה אף יותר! כך החל לנבוט בי האימפולס לנסוע לארץ ישראל.

חוות ההכשרה בדומברובסקה היתה אחת החוות הראשונות של "החלוץ" בפולין. "החלוץ" היא תנועה ציונית עולמית של צעירים יהודים שמתארגנים למטרות עלייה לארץ ישראל. זה ארגון כללי, כלומר נטול זיקה מפלגתית, ושׂפתו עברית. בגולה הוא מתבסס על קיבוצי הכשרה, שמתנהלים במתכונת של קומונה ועוסקים בלימוד עבודת האדמה ותנאי החיים בארץ ישראל, כדי להכין את חברי הארגון להתיישבות חלוצית בארץ ישראל. צבי ברזובסקי, שהיה מיודד עם אחי הבכור אייזיק, טיפל בענייני "החלוץ" בסובלק. הארגון שׂכר בסובלק בית והקים קיבוץ הכשרה - "הקיבוץ על שם י"ח ברנר". היתה במקום פעילות כמעט בכל ערב. בלילות שישי חגגו "עונג שבת", בקיץ ערכו טיולים בסביבה והתאמנו בהתמצאות ביערות. הבחורים והבחורות למדו עברית בשיעורי ערב ויצאו להכשרה עונתית בחקלאות באחוזות של פולנים. אני ועוד כמה נערים ונערות, שהיינו צעירים מכדי להצטרף ל"החלוץ", נאספנו סביב הקיבוץ הזה והקמנו את ה"החלוץ הצעיר" בעיירה. הייתי פעיל בהתנדבות עם החברים הבוגרים בארגון חברים, בעריכת קורסים ובלימוד עברית. כולם התפעלו מהזיכרון שלי למספרים ולתאריכים. הייתי פעלתן מאוד ומוכן לעשות כל מה שביקשו ממני. לאחר כשנתיים, באביב השנה, עמד ברזובסקי לעלות לארץ עם הקיבוץ, והמזכירות המחוזית של "החלוץ" הסובלקאי בחרה בי להחליף אותו. בפגישה המחוזית השנייה שהתקיימה בי"ט באדר לבשתי חולצה עם צווארון פולו וחליפה חדשה וניסיתי להיראות קצת יותר מבוגר משמונה עשרה שנותי.
כעבור איזה זמן נשלח פייביש בנדרסקי, חבר מרכז "החלוץ", להיות האחראי לגליל גרודנה ביאליסטוק, שסובלק נכללה בו. הוא ארגן אותי ולקח אותי להיות עוזרו במועצה הגלילית של "החלוץ" למחוזות גרודנה וביאליסטוק. אני גר עם אחד בשם ברגינסקי. לידנו גרות מַניה, אשתו של ברגינסקי, שושנה גלר, ואשתו של בנדרסקי, איטקה. מניה היא פרא אדם, קנאית, ועם שלוש הבנות האלה יש צעקות כל הלילה.
כבר כמה חודשים אני יד ימינוֹ של בנדרסקי, אני עוזר לו במשרד בגרודנה ואנחנו עוברים יחד מסניף לסניף ומהכשרה להכשרה. בנדרסקי שונה מאבא, שעוסק גם הוא זה שנים בכל מיני עסקנות ציבורית ודברי צדקה בעיירה. אבא חבר בוועד הקהילה וגבאי ועסקן של 'לינת הצדק', 'ביקור חולים', הקרנות למען ארץ ישראל והבנק היהודי הקואופרטיבי. אבל בעינַי התמונה האופיינית ביותר היא זו של אבא ההולך פעם בשבוע בערב לבית המדרש לדון בדברי תורה. הוא פוסע ללא חיפזון עד סוף הרחוב שלנו וימינה לרחוב יאטקובה, פונה שמאלה לרחוב השוק, בדרך נותן צוקרקה לילדי השכנים, ואחר כך יושב ומתפלפל עם הקולגות שלו עד שעות הלילה המאוחרות, מי יודע יותר טוב את התלמוד והמשנה. שם, בבית המדרש, לא מדברים על פוליטיקה, ואילו אצל בנדרסקי ב"החלוץ" אני לומד להיות לא רק עסקן, אלא גם פעיל. אני מקווה שאתמול בביאליסטוק הוכחתי סוף סוף שאני יכול להתחיל לפעול באופן עצמאי. הרי עוד כמה חודשים ימלאו לי שמונה עשרה.

23 ביוני 1925
היום נסעתי לבדי לסובלק על מנת לפקח על פתיחתה של נגרייה חדשה. בגרודנה עליתי על הרכבת שנוסעת מוורשה לסנט פטרבורג וירדתי בתחנה הקטנה שבצפון העיירה שלנו, ליד הדרך לקובנה. היה יום חם ולבי עלץ פתאום בקרבי למראם המוכר של כבישי סובלק המעט מעוגלים, המרוצפים באבנים גדולות ותחומים משני צדיהם במדרכה מוגבהת, כך שמֵי הגשמים נקווים בשוליים העמוקים וזורמים מכאן ומכאן לנהר "צ'רנה הנצ'ה", העושה את דרכו בתוך העיירה עד לאגם "ארקדיה".

אחת הפעילויות החביבות עלי במסגרת תפקידי ב"החלוץ" היא הקמת מפעלים קונסטרוקטיביים כמו הנגרייה, שבהם מכשירים החברים את עצמם לקראת עלייתם לארץ. אני נוסע ברחבי הגליל ורואה איך עולות וצומחות מחצבות, מסגריות ומשוריות. כשאני רואה את המכונות הפועלות ושומע את זמזום גלגליהן ומחזיק בידי את החומרים שהן מייצרות ומעבדוֹת - אבן, עץ וברזל - אני מתמלא שמחה. אלה הם לדידי לבו ומהותו של רעיון "החלוץ".
הארגון שלנו צמח מתוך העלייה השנייה, שנטלה את השראתה ממהפכת 1905, ושלא כמו הביל"ויים שקדמו לה עיצבה מסגרת ודפוסים לתנועה עממית עתידית. היא בנתה בסיס לצמיחה וקליטה ובכך הקימה חוליה ראשונה לתנועת הפועלים הארצישראלית. ואכן ארגון "החלוץ", שקם בארצות הברית בשנת 1915 עת ששהו שם יצחק בן צבי ודוד בן גוריון, נהפך, בעיקר מאז הצהרת "בלפור" בזכות הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, למכשירה המרכזי של המהפכה המתגשמת. מיד לאחר המלחמה כבר נמצאו נקודות הכשרה רבות בכל פולין, ללא יוזמה מרכזית וללא הוראות מלמעלה. החווה החקלאית הראשונה התארגנה בבנדין בפברואר 1918. בחוות האלה היו בעיקר גני ירקות, ובחלקן גם מטעים קטנים. אבל מרכז "החלוץ" בוורשה, שנוסד שנה קודם לכן והגדיר את עצמו כ"אגודה חדשה אשר שׂמה לה למטרה לאחד את כל הרוצים לעלות תכף אחרי המלחמה לארץ ישראל" ראה את המפתח להגשמה בארגונה הרציונלי של האנרגיה הסטיכית המתפרצת של החלוצים. בארץ ובגולה החלו להתגבש מסגרות שבעזרתן עבר מרכז הכובד של המעשה הציוני מהיחיד, המנוכר לסביבתו, לכוחה המאוחד של הסתדרות חברים אַל מפלגתית. בהתארגנות הזאת תפס מקום מרכזי רעיון ההכשרה: הכשרה לעבודה פיזית ולהתמחות במקצוע פרודוקטיבי, הכשרה חברתית לשיתוף, והכשרה תרבותית בצורת לימוד עברית, ידיעת הארץ ותולדות תנועת הפועלים ומוסדותיה. רק בעזרת ההכשרה יכול החלוץ ברעיון להפוך לחלוץ מגשים.

אנחנו עכשיו בתקופת השיא של "החלוץ" בפולין. התרומה החשובה להתפתחות התנועה היתה בחידוש העבודה בנפות הסְפר המזרחיות של פולין לאחר "שלום ריגה" שנחתם במרס 1921, ובו נקבעו גבולות פולין העצמאית. אז החלה הפעילות באזורי ווהלין, פולסיה ונובוגרודק, שעתידים היו להיות מאגרי הכוח העיקריים של "החלוץ". באזורים עניים יחסית אלה צמחה רשת בתי הספר העבריים "תרבות", שהיוותה מקור השראה חשוב לתנועה החלוצית. השיפור שחל במצב הכלכלי בארץ ישראל באביב 1924 התרחש בעת ובעונה אחת עם המשבר הכלכלי בפולין והכבדת לחץ המיסים על היהודים, ועם חקיקה של חוקי הגירה מחמירים בארצות הברית. עם חידוש העלייה באותה שנה החלה זרימת המונים ל"החלוץ", שהגיעה לשיאה באמצע שנת 1925. לפתע צמחה תנועה המונית שהקיפה צעירים מכל השכבות, ונחשול עצום של "חלוצים חדשים" הציף את הסניפים. אם בתחילת 1925 היו בגליל שלנו 1,100 חברים, עתה כמעט הוכפל המספר והעפיל ל 2,100, שהם כשישית מחברי "החלוץ" בפולין, המונים מספר שיא של 13,500 חברים.

ועדיין, הרוב הציוני הדומם תומך אמנם מבחינה אידיאולוגית ברעיון העלייה לארץ ישראל, אך אישית ומעשית הוא לא פועל בכיוון זה. הדבר נכון אפילו אצלנו בסובלק, שרעיון ההתיישבות נולד בה כבר בשנות השבעים של המאה הקודמת, לפני פרעות "סופות בנגב" וּועידת קטוביץ', ושיהודיה היו בין עשרת הקיבוצים הראשונים בתנועת "חיבת ציון". כבר באמצע המאה התשע עשרה היה קיים בירושלים "כולל סובלק ולומז'א". הרב שמואל מוהליבר, אחד מראשי "חובבי ציון", היה הרב של סובלק בשנים 1860 1868, והשפעתו ניכרה על יהודי העיירה עוד שנים רבות. בשנת 1881 הוקמה בסובלק אגודת "יסוד המעלה" במטרה לעלות מיד לארץ ישראל. אורגנה קבוצה של שלושים בעלי בתים וכל אחד נתן 2,000 רובל (פרה עלתה אז 15 רובל) בשביל לנסוע ולקנות נחלה בארץ ישראל. שנה לאחר מכן נשלחה משלחת של שני אנשים למצוא נחלה. אבל הם נכשלו במשימתם. מוכרי האדמות רימו אותם, הם קנו קרקע על ידי הכינרת שלא היתה למכירה, והפסידו הרבה כסף. בנובמבר 1887 הוקמה בסובלק קבוצת "חובבי ציון" הרשמית הראשונה, שאספה כספים והיתה מהראשונות ששלחו חלוצים לארץ ישראל. משפחות סובלקאיות היו ממייסדי חדרה ובלפוריה. מאז מלחמת העולם הראשונה ישנה בסובלק פעילות ענפה של תנועות וגופים ציוניים, הן של מבוגרים והן של בני נוער. בפעילות זו שותפים מרבית בני הקהילה, והיא נעשית בתמיכת ועד הקהילה. אבל חלק הארי של היהודים, כולל הורַי, אינם חשים בסכנה המרחפת מעל קיומם פה, ומי שעולה - מסתכלים עליו כמו על משוגע.

22 ביולי 1925
הקיץ הגיע וסוף סוף יצאתי גם אני לחודשיים של הכשרה. הצטלמנו בחווה ובשׂערי המגולח ולחיי השקועות מקשיי העבודה והמזון האלמנטרי כמעט שלא הכרתי את עצמי. אנחנו לומדים לעבוד בשדות החיטה, ביער ובאחו עם קלשונים ומגרפות. הכרתי פה נערה מסובלק בשם שושנה (רייזל). ראיתי אותה כבר פעמים אחדות ברחוב הראשי של העיירה, שבו הולכים הבחורים והבחורות לטייל ולהיפגש בימי השבוע אחר הצהריים, אבל מעולם לא דיברתי איתה. היא צעירה ממני בשנה וגרה בבית הגדול מעבר לכיכר השוק, ברחוב רינקובה ("רחוב השוק" בפולנית) 44. אביה אלטר וולף (זאב הכהן) גיביאנסקי הוא יהודי בעל בית, בעל מעמד ובעל ממדים. הוא שותף ב"קומפני", חברה של כמה יהודים סוחרים, שיש לה גורן ענקית והיא מייצאת תבואות מסובלק לגרמניה, לבלגיה ולצרפת. במאה ה 19 נבנתה כאן על ידי הגרמנים מערכת של תעלות שמובילות מהוויסלה לים הבַּלטי, כך שההובלה זולה יחסית והחברה יכולה להתחרות. ב 1914 גיביאנסקי גם פתח חנות מכולת משלו. את אחותה הצעירה של שושנה ראיתי במדים ובכובע של הגימנסיה הפרטית של עפרון, שם לומדים בעיקר בני האמידים, לימודים בפולנית ובעברית בכיוון יהודי שׂכלתני כללי, תוך זיקה לציונות. לשושנה תספורת בגובה הסנטר, עיניים גדולות, ישירות ובטוחות, פה עדין וחזק וגוף רך. היא כבשה את לבי בנשיותה, בעדינותה ובאישיותה החזקה. יש בה מין כנות כזו בעלת עוצמה שאמרתי לעצמי - הלוואי שזו תהיה אשתי.

26 באוקטובר 1925
אני עסוק מאוד בנסיעות. במשך שישה חודשים מהאביב ועד עכשיו ערכתי 42 ביקורים ב 3 סניפים וב 32 קבוצות הכשרה. טיפלתי במציאת מקומות עבודה, בארגון השתלמויות בשפה העברית ובענייני "החלוץ הצעיר". רשת קיבוצי ההכשרה בגליל ביאליסטוק גרודנה הולכת ומתרחבת, וההכשרה המקצועית בענפי המלאכה ירדה למקום משנִי לעומת ההכשרה החקלאית.

4 בנובמבר 1925
לאחותי אסתר לאה שגרה בבריסק נולד במזל טוב בן בכור, נתן. אסתר היא בת 22 - גדולה ממני בארבע שנים. היא תמירה ותמיד נסוך על פניה חיוך. היא נישאה לאברהם שטריקמן, בן דוד של אבא מברסט ליטובסק (שהוא שמה הרוסי של בריסק). אף על פי שהוא איש "פועלי ציון", מפלגה שחבריה השמאלנים מדגישים טיפוח חיים יהודיים בגולה ולַאו דווקא עלייה, ולמרות היותו מבוגר מאחותי היפהפייה בשמונה שנים, קיבלתי אותו מיד כגיסי, כי במקצועו הוא מנהל חשבונות... בכל מקרה אסתר לאה, כמוני, לא רואה עתיד ליהודים בפולין.

25 נובמבר 1925
אתמול פגשתי את יצחק טבנקין מעין חרוד. הסתדרות העובדים שלחו משלחת מהארץ לפעולה ב"החלוץ", והוא אחד מחבריה. הוא נשלח לפעול בגליל שלנו ובפולסיה, וישהה כאן כשנה. ישבנו איתו, חברי המרכז פייבל בנדרסקי, ברוך מינקובסקי ואני, בפגישת היסוד של קיבוץ העלייה של גליל ביאליסטוק גרודנה, "אחווה", שיש בו גם 40 חברים מסובלק והסביבה. טבנקין פרשׂ את היסודות הארגוניים והאידיאיים שצריכים לדעתו להדריך את פעולת "הקיבוץ המאוחד" בפולין. הבעתי את דאגתי לנוכח ירידת קרנה של ההכשרה המקצועית ב"החלוץ". לדעתו של טבנקין על חברי "החלוץ" להכשיר עצמם להתיישבות קיבוצית ולעבודה חקלאית. הוא קורן כולו בשעת דיבורו.

28 נובמבר 1925
נסעתי עם טבנקין לבקר באחד הסניפים. הוא התפעל מאוד משפע המים ומהיערות והנהרות שעברנו בדרך ואמר, "וווּ נעמט מען בא אונזאזעלכע וועלדער און אזויפיל וואסר?" (מנַין לוקחים אצלנו [בארץ ישראל] כאלה יערות וכל כך הרבה מים?)
פולין היא למעשה חלק ממישור אחד גדול שמשתרע מברלין ועד מוסקבה. שמו של השבט הסלאבי "פולאניה" שהקים את המדינה הפולנית במאה ה 10 הגיע כנראה מן המילה הסלאבית ""פּוׁלֶה", שפירושה "שׂדה", והפולנים הקדומים נקראו "אנשי השׂדות הפתוחים". נפת סובלק, שנמצאת בצפון מערבו של אותו מישור גדול, היא אזור קסום שמשלב מרחבים פתוחים של אדמות מרעה עם יערות עד עבותים, ביצות ואגמים צלולים ועמוקים מאוד. באגם ויגרי שבקרבת סובלק יש יותר מ 20 מיני דגים, ואומרים שביערות אפשר לפגוש צבאים, חזירי בר, איילי הקורא, דלָקים, גיריות ובונים. הפולנים מכנים את האזור "ארץ אלף האגמים" ונוהגים לבקר בו כדי להינפש ולצוד דובים.

12 בינואר 1926
פייבל בנדרסקי עלה ארצה. איטקה נסעה לארץ לפניו. ומרכז "החלוץ" שלח את ברוך מינקובסקי במקומו לרכז את הפעולה בגליל גרודנה ביאליסטוק. מינקובסקי ואני מתגוררים באותו חדר בגרודנה. מוניתי על הטיפול בקיבוצי ההכשרה. אני עוסק בחתימת החוזים עם בעלי האחוזות, הבטחת אמצעי מִחיה נאותים, טיפול רפואי, ועוד.
דומני שבעניינים האלה למדתי הרבה מאמא. בסובלק ובסביבתה נחשבים גם אבי מרדכי וגם אמי מלכה טויבע (טוייבל) קוזלובסקי לפיננסיארים. אבל לאבא היו עסקים גדולים ורחוקים, ובבית אמא היתה זו שדאגה לפרנסה השוטפת. אבא לא בא מסובלק, הוא נולד בבריסק שבליטא ב 1879 ונשא את אמא לאישה ב 1901 בסובלק, שבה חיה משפחתה. הוא היה אז בן 22 והיא בת 26. כשהייתי קטן אבא כמעט לא היה בבית, היו לו בתי חרושת לטקסטיל ולמרצפות בלודז', והוא היה בא הביתה רק פעמיים או שלוש פעמים בשנה, נוסף, כמובן, לפסח ולחגים. כשהייתי בן ארבע קרה לו ולשותף שלו, קוסובסקי, "בראך" (=שֶׁבר) גדול מאוד: יהודי אחד פשט להם את הרגל, הוא היה בעל חוב גדול שלהם בסכום של 28,000 רובל. ב 1911 זה היה סכום ענקי. אחר כך כשפרצה המלחמה איבד אבא את העסק לגמרי, ומאז עיקר הכנסת המשפחה בא מאמא. היא היתה המפרנסת במשפחתה אחרי שאביה מת - היה לה עסק אזורי ומקומי של נוצות ופוך. ברוסיה היו ירידים, בניז'ני נובגורוד, בברדיצ'ב, והיא היתה נוסעת לשם מדי פעם לקנות ולמכור. היא ידעה לעשות חשבון ולדבר פולנית. הגויים היו שולחים אליה אחד את השני כי האמינו ביושר שלה, והיא המשיכה בעסק הזה גם לאחר שהתחתנה. אמא היא אישה קטנה וחמה עם פנים סלביים רחבים, עיניים קטנות קרובות קצת זו לזו ופה החלטי. היא ידועה כסוחרת ישרה שאין אצלה חוכמות. את הישירוּת שלה, שמגיעה לפעמים עד כדי חספוס, היא העבירה לנו, הילדים. מאמא למדתי את עקרונות הכלכלה המעשית, ואולי זו הסיבה שאלה קשורים אצלי לא רק עם פְּרינציפּים קשים של מציאות, אלא גם עם ריפוד והגנה עוטפת ושמירה על החום. הלובן הרך והמדגדג שממלא את האטֶלייה שלה מזכיר לי תמיד את הלחם הטבול בחלב שבו היתה מאכילה אותנו כילדים.

אחרי שהמדחום נשבר ונהייתי חצי מודרני עברו עלי כמה שנים של נדודים וחוסר יציבות. כשהמלחמה העולמית הראשונה פרצה הייתי בן שבע. ביום חמישי אחד שמעתי רעש בעיר. אבא לא היה בבית. שאלתי את אמא מה קרה והיא אמרה לי: "מלחמה פרצה, והגברים התחילו ללכת כולם לרכבת, כדי להתגייס לצבא." כבר ביום הראשון נכנסו הגרמנים לעיר, כי היינו במרחק 17 ק"מ בלבד מהגבול הגרמני. עזבנו את העיר ונסענו לברסט ליטובסק, היכן שגרה דודתו של אבא, שם ישבנו שנה. אבל הרוסים החליטו אז לפַנות את כל התושבים גם מעיר זאת, כי זה היה מבצר ממדרגה ראשונה - ואנחנו עברנו לסלונים שבליטא. אחר כך חזרנו לסובלק, שם למדתי שנים אחדות בבית הספר "תלמוד תוירֶה" ליד בית החרושת לבירה, בית ספר עממי שמטרתו היתה להקנות השכלה יהודית וכללית יסודית לבני האוכלוסייה היהודית בסובלק. הוא היה מוחזק הן על ידי אלה מבין הורי התלמידים שיכלו לשלם והן על ידי הציבור, והיו בו תלמידים עשירים ועניים. המשגיח היה החסיד היחיד בעיירה, יהודי בעל גוף שהיה לו פעמון שנהג לצאת איתו בהפסקות, והילדים פחדו ממנו, כי אם הוא היה תופס מישהו באוזן...
אני וחברַי לספסל הלימודים נתן וינברג, יעקב מירובסקי ואהרן ליסקובסקי היינו שובבים גדולים. אחר כך נאלצנו ללמוד אצל מורים פרטיים אשר הכינו אותנו לכניסה לבתי הספר הגבוהים יותר. המורה שלי לחשבון, לגרמנית ולרוסית, רחל ריגרוצקה, למדה גרמנית אצל הגרמנים בזמן המלחמה. פרופסורים גרמנים שהגיעו לעיירה פתחו סמינר מקוצר של תשעה חודשים לבוגרי התיכון כדי שיוכלו ללמד בבית הספר גם גרמנית, וחלקם גרו בבית המלון של אמא שלה. בזמן המלחמה אבא נפרד מאיתנו ונסע לרוסיה. תחילה הוא גויס לצבא הצאר ואחר כך נסע בענייני עסקיו ברחבי רוסיה. עם גמר המלחמה הוא חזר ונכנס לעסקים אחרים. ב 1920 הקימו הוא ושכננו ברגר חברה בשותפות למסחר בדברי מזון, ופתחו חנות מכולת משותפת בבית. לאבא יש גם עסק קטן למכירת עצים והוא מלמד תורה ותלמוד בבית המדרש. אני לא זוכר שדאגתי כל כך כשהוא עזב אותנו בשנות המלחמה, כי אמא שלי אהבה אותי מאוד. כשהייתי קטן טיפלה בי עוזרת בית שעבדה אצלנו שנים רבות ואני קראתי לה "בַּבּצ'ה" (סבתא). כאשר רציתי להתגרות באמא הייתי אומר לה: "הלוא בּבּצ'ה חינכה אותי, לא את!" אבל ידעתי שזה לא נכון.

9 באפריל 1926
מינקובסקי ואני מבלים בצוותא תקופות ארוכות. היום נסענו לבקר שוב בנגרייה בסובלק, שבינתיים ניתן לה השם "אלונית", ומינקובסקי בא איתי להתאכסן בבית הורי. כשהגיעה שעת ארוחת הערב ישבנו עם אמא ואבא ליד השולחן הגדול בחדר הקדמי ואכלנו דג מעושן עם לחם ושתינו תה. אנחנו גרים ברחוב בקינובסקי 12, מול המאפייה. זה בית שׂכור שבעליו הם וולף וחנה קירשקובסקי. במספר 10 לידנו גר לייב רצ'בסקי, ובמספר 14 הולצמן. הרחוב שלנו נמצא בשכונה היהודית שבמרכז סובלק, שבה כל הבתים דומים זה לזה. הרחוב יוצא מכיכר השוק, מגרש מרובע שסביבו גרים יהודים בעלי חנויות ובתי מלאכה. בפריפריה גרים הגויים שיש להם אדמות. הבית שלנו בנוי מקורות עץ, הוא בן קומה אחת ומתגוררות בו שתי משפחות, עם כניסה נפרדת לכל אחת. יש לו גג מכוסה ברעפי עץ ועליית גג. נכנסים דרך דלת עץ כבדה עם שתי כנפיים שאחת מהן תמיד פתוחה. בדלת יש סף גבוה, צריך להרים את הרגל כדי להיכנס והופּ, יורדים למטה, כי פנים הבית נמוך. בצד ימין גרה משפחת ברגר, ובצד שמאל משפחת קוזלובסקי. דלת מול דלת. אם ממשיכים במסדרון הכניסה מגיעים לחצר האחורית, שם נמצאים בית השימוש (בור עמוק שאל תוכו שופכים מדי פעם סיד, ועליו יש מבנה מעץ עם מושב מעץ. בלילה משתמשים בסירי לילה שאמא מניחה בחדרון קטן), הפּוֹמפּה (באר מים שממנה שואבים מים לדליים ובמטבח אמא מרוקנת אותם למְכל של נחושת. למכל יש ברז קטן ולידו, תלוי בשרשרת, ספל נחושת, שממנו שותים את המים) וגם השטאל (מחסן שמחזיקים בו כבול להסקה בחורף, ועצים, ואווזים ועוד כל מיני דברים. לפעמים בונים עליו שובך יונים). בדירה שלנו שני חדרים עם רצפה עשויה חומר דחוס. החדר הקדמי משמש מבואה, סלון וחדר אוכל. כשנכנסים אליו, בצד ימין נמצא המטבח. התנור בנוי מלבֵנים ועליו יש כיריים לסירים. בולי עץ או פחמים מזינים את האש שמהבהבת מתוך המטבח יום ולילה. בחדר נפרד נמצא העסק של אמא.

אחרי ארוחת הערב אמא סיפרה לי שאמא של שושנה, מַאשה, בתם של סנדר ורוזה דווידסון מרצ'קי שבנפת אוגוסטוב, נפטרה. היא היתה רק בת 46.

25 במאי 1926
מוצאי שבועות. שושנה עולה לארץ. נסעתי להיפרד ממנה בסובלק ונתתי לה תצלום שלי עם אחיותי רחל ופייגה, שבו אני עומד בבלורית מסורקת לאחור, חליפה ועניבה, ומשקיף במבט קצת חולמני אל העתיד. מאחור כתבתי: "שושנה לע', השאיפה והביטחון יובילו אותך לחיים נעימים ומעניינים. שלך, פנחס." רציתי לכתוב משהו יותר אישי אבל לא העזתי. בסתר לבי אני מאמין שעוד אפגוש אותה בארץ ישראל ואולי נבוא בברית הנישואים.

17 באוגוסט 1926
בארץ ישראל מתרחשים משבר כלכלי וחוסר עבודה, וכאן כמעט שאין עלייה; להפך, אנשים שעלו חוזרים כלעומת שבאו ושבים לאירופה. המתייאשים שמגיעים מהארץ מוציאים את דיבתה רעה. ב"החלוץ" הפולני שוררת אטמוספרה של ייאוש. סניפים נסגרים בזה אחר זה. מספר החברים ירד ביותר מ 25% בתוך כמה חודשים. משמעותו של דבר פחות הכנסות ממסי החבר. אנחנו הפעילים, שעד עתה קיבלנו סכום צנוע לקיומנו, נותרנו כמעט ללא אפשרות קיום. מעט הכסף שיש בידינו מספיק בקושי לארוחה אחת ביום. מרכז "החלוץ" החל לקצר את הקווים - הוא ביטל את הלשכות הגליליות, איחד גלילים וצמצם את מספרם. מינקובסקי ואני עזבנו את גרודנה ועם שליח מארץ ישראל, אהרן פרידמן מעין חרוד, קבענו את בסיסנו החדש בווילנה. אנחנו מרגישים כמו 'האחרונים על החומה'.

וילנה השאירה עלי רושם גדול ביותר בהשכלה שלה, בסופרים והמשוררים היהודים, בבתי הכנסת. בבית הכנסת בווילנה הייתי בתשעה באב והרגשתי כאילו זו השנה הראשונה לחורבן בית המקדש. זה השאיר עלי רושם עצום!

נפגשתי פה עם אחותי רחל בת ה 20, הלומדת שפות עתיקות באוניברסיטה של וילנה. לרחל יש סנטר 'אף על פי כן' ועיניים רושפות. היא תמיד היתה עקשנית וגם עכשיו איננה מתייאשת לנוכח המצב הקשה. כדי להכשיר את עצמה לחיי חלוצה בארץ ישראל היא מתכננת ללמוד בתום הלימודים באוניברסיטה בבית ספר לאחיות.

2 בינואר 1927
המצב הקשה מכתיב צמצום נוסף בפעילות. גם הלשכה הגלילית בווילנה נסגרת. הוחלט לרכז את כל הפעילות במרכז "החלוץ" בוורשה. כמה מהחברים שעבדו בגלילות שוחררו מעבודתם מחוסר יכולת להחזיקם. מעטים נקראו לוורשה להמשיך בעבודה על אף התנאים הקשים, ביניהם מינקובסקי ואני. בא אלי יהודה ברגינסקי, האחראי מטעם מרכז "החלוץ" להכשרות, ואמר לי: "מצבנו קטסטרופלי! אין כסף! אין סדר! אין כלום. אני צריך אדם כמוך שיעשה קצת סדר!" אמרתי לו: "טוב, אני אבוא לראות." באותה שיחה הציע לי ברגינסקי להיכנס לתפקיד של גזבר "החלוץ" בפולין. ביקשתי להימלך בדעתי. אינני יודע מדוע הוא בחר בי. אני צעיר מאוד. בקושי מלאו לי עשרים.

6 באפריל 1927
לפני פסח באתי לוורשה, ומיד שיבצו אותי במרכז "החלוץ" כעוזרו של ברגינסקי. אחלוש על כל האזור, פרט לגליציה, כי שם יש מרכז נפרד ל"החלוץ". זהו שטח גדול מאוד. אעסוק בעיקר בהכשרת חלוצים, שבאים מכל רחבי פולין והולכים לעבוד בחקלאות אצל בעלי אחוזות. מי יכול היה לנחש, כשעזבתי את ורשה מבלי לסיים את לימודי בסמינר לרבנים ומבלי לדעת לאן מועדות פני, שאשוב אליה בתפקיד כה חשוב במרכז העולמי של הסתדרות "החלוץ", ועם כל כך הרבה תוכניות לעתיד.

כאן בוורשה גרה אחותי הצעירה ממני בשנה, פייגה, שסיימה תיכון בסובלק ולומדת בבית הספר הגבוה למסחר של האוניברסיטה. פייגה היא המוכשרת ביותר במשפחתנו. היא משכילה ביותר וגם יפהפייה. יש לה עיני שקד עם מבט חודר והגבה הימנית שלה מורמת במעין מבט סקפטי שמפשיט אותך מיד מכל פְּרטֶנזיה. מגיל צעיר יש לה פס שׂיבה בשׂערות, כמו משוח בה איזה דוק של עצבות נבונה שטרם זמנה. היא נתנה לי לקרוא רומן שכתבה. אני חושב שהיא ממש גאון.

ורשה היא כרך גדול עם אוכלוסייה יהודית רבה ומגוונת, מ"עַמך" של בעלי מלאכה וסוחרים זעירים ועד רופאים ואומנים, עשירים גדולים ובעלי תעשייה. המרכז שלנו, בסך הכול שני חדרים קטנים, נמצא ברחוב אורלה 11. זה בלב הרובע היהודי, בין רחוב נליבקי, שהוא הרחוב הראשי, שבו חנויות כלבו ובנייני משרדים ארוכים ומרובי חלונות מכוסים טיח לבן אפור, לבין רחוב גרוז'יבובסקה, שבמספר 26 בו נמצא בית הקהילה. אני גר עם מינקובסקי בחדר עם תקרה גבוהה וחלונות גדולים, הצופה אל חצרו הפנימית של בניין של חמש קומות מלבֵנים אדומות. בעיר העתיקה שנמצאת מזרחה מכאן לכיוון הנהר, אחרי בית הכנסת הגדול שברחוב טלומצקה, יש סמטאות צרות מרוצפות אבן וכיכרות מוקפות בתי סוחרים צבעוניים של שלוש קומות מהמאות ה 17 וה 18. מביצוריה של העיר העתיקה אפשר עוד לראות חלקי חומה וצריחים וסוללה מכוסה דשא ועליה נטועים עצי תפוח. יש פה גם כנסיות ברוקיות עם מגדלים מחודדים, וילות ענקיות של אצילים מהמאה הקודמת ופארקים גדולים עם שבילים, ערוגות פרחים ובתי קפה, וסנאים, טווסים וברווזים. אבל היהודים, המרוכזים ברובע היהודי שבמרכז העיר ובאזור פרגה שמעבר לנהר, חיים בעולם משל עצמם, ואת רוב זמננו אנחנו מבלים בפעילות נמרצת ברובע ההומה והשוקק שבין רחובות מילא וזמנהוף ורחוב סיינה.

14 באפריל 1927
היום השתתפתי עם ברגינסקי, דובקין, מינקובסקי ופרידמן בישיבת נציגי מרכז "החלוץ" עם נציגי "השומר הצעיר", שדנה במימוש החלטות ועידת דנציג בקשר לאיחוד בין שתי התנועות. במועצת "החלוץ" העולמית השלישית שהתקיימה בדנציג בשלהי קיץ 1924, הוחלט גם על העברת המרכז העולמי מווינה לוורשה. באותו זמן הייתי אני חבר נלהב ב"החלוץ הצעיר" בסובלק. פה, במרכז "החלוץ", אני עדיין חדש. הקשבתי לדוברים ולא אמרתי דבר.

27 באפריל 1927
לא עבר זמן רב והשתלבתי היטב בעבודה. ברצותי להוציא מתחת ידי עבודה מסודרת, למרות בלבולי הסדר בסבך העניינים הרבים שהמרכז מטפל בהם, סיגלתי לעצמי שגירוּת וכושר התמצאות מהיר ומקיף בענייני פנקסנות. במרכז אני ממונה על הצד הכלכלי בהכשרות בגרוכוב ובקאיאנקה. אני מטפל אישית בהשגת כספים לצורכי הקיום היום יומי של החלוצים. החווה בגרוכוב, החווה המרכזית להכשרה חקלאית של "החלוץ", נוסדה בסוף 1919. היא נמצאת ליד ורשה, בפרגה.
החברים בגרוכוב הם חקלאים כמו שאני... הם גם לא יודעים לנהל חשבונות. הם לא מבינים מה זה כסף. כשיש להם הם מבזבזים אותו. אני דואג להם כמו לילדים. הם צוחקים. בלילה אני מביא להם לחם, והריח של הלחם מתפשט בכל החדרים ומעיר אותם משנתם. הם מגדלים עגבניות. בפעם הראשונה ראיתי בגרוכוב עגבניות.

מפעם לפעם אני עוסק גם בהסברה בסניפים, בקבלת חברים חדשים ובאישור עולים לארץ ישראל. לפני כמה ימים, למשל, נסעתי עם מינקובסקי לעיירה ייז'ורי שליד גרודנה, שם הוקמה קבוצת הכשרה בשם "קדימה", ואישרנו את כל החברים לעלייה. אך ראשי ורובי בענייני פיננסים. אצלנו תמיד משבר כספי עצום, יש חובות ואין כסף. צריך להחזיק את המרכז ולהוציא את עיתון "העתיד" פעם בחודש. אני מטפל בהשגת כספים למען ההכשרה ב"ג'וינט" וב"הייאס", ארגוני הסעד מייסודה של יהדות ארצות הברית. ראש הג'וינט, סנטור, אוהב שהתזכיר יהיה ארוך. סיפרתי את זה לברגינסקי והוא אמר: "חכה, אני אסדר לו תזכיר שיהיה ארוך. אני אתן טבלאות ברוחב. אחד באורך ואחד ברוחב." סידרנו ועד של מכובדים למען "החלוץ", בשביל להוציא כסף. פודלישבסקי, מאנשי גרינבוים, בראש; משנה לו יוסף דוידזון; ואחריו דוקטורוביץ ושיינברין.
לפני כמה ימים השגתי מהחבר שלנו, ראש ה"הייאס", 500 דולר. הוא קמצן גדול. רצתי ברחוב ובכיתי מרוב שמחה. חברים מדברים נגד התקשרותנו ב"הייאס" לשם סידור האנשים בחקלאות. הם כנראה אינם מבינים שבלי כסף אי אפשר לסדר הכשרה. בדרך כלל אחרי שאני מבקר בבנק שלנו ברחוב סנטורסקה 32 ורואה את החור הגדול בחשבון, אני הולך לקהילה היהודית להשיג כספים. אני מופיע בבתיהם של הגבירים בלי שהזמינו אותי, מתיישב ומתחיל לדבר איתם על תכל'ס. איצ'ה מאיר לוין תמיד אומר לי: "איש צעיר, וכי למה אתן לך כסף בשביל האפיקורסים?" אבל הוא נותן בסוף תמיד! זבלודובסקי גם כן עוזר לי להשיג משהו, משפחה מכובדת, הם גרים במאצובה 5, כמה אחים. הוא כבר מהנדס. אשתו רופאה. היום באתי לביתו של ד"ר ביכובסקי. הוא אחד המנהיגים הציונים שעוזרים לנו להשיג כספים מהקהילה היהודית, שבמועצה שלה, בראשותו של איש "אגודת ישראל" לוין, הציונים הם מיעוט. בחדר ההמתנה חיכו לדוקטור חולים רבים. הוא הכניס אותי ללא תור. לממתינים הרוגזים אמר: "ער קוּמט נישט פאר זיך. ער קומט פאר נארמאלע משוגעים" (הוא אינו בא בשביל עצמו. הוא בא למען משוגעים נורמלים). הוא התכוון לאנשי גרוכוב.

9 במאי 1927
הערב קפצתי שוב למועדון הסופרים והעיתונאים ברחוב טלומצקה 13. ישבנו שם עד לפנות בוקר - עיתונאים, סופרים, פּוֹאֶטים, מקשקשים על כוסית יי"ש עם קצת ציניות, מעט ניבול פה ובדיחות. בין האורחים הקבועים מויש'לה רון, טורקוב, פרלוצקי, גולדברג.

17 במאי 1927
נסענו לבקר בחווה של "החלוץ" בקלוסובה, קיבוץ חוצבי האבנים על שם יוסף טרומפלדור שנוסד במרס 1924, בעיירה היהודית הקטנה שעל יד סארני, בפלך ווהלין, שם היתה מחצבה בבעלות יהודית. קלוסובה לא מצאה חן בעיני. הביקור בה עשה עלי רושם קשה ביותר. התנאים שם ללא נשוא. החברים ישנים ב"אינטרנציונלים" - מיטות עץ של שלוש קומות, שני חברים בכל מיטה. יש שם בוץ, ונדמה לי לעתים כאילו האידיאולוגיה של החברים היא פשוט לחיות בלכלוך עם פשפשים. ואני גרסתי מאז ומעולם כי בית, ויהיה אשר יהיה, צריך להיות מסודר ואסתטי. הטפתי להם מוסר ודרשתי מהם קצת תשומת לב לסגנון חיים, אמרתי להם שתנאי החיים שלהם - בעיני ובעיני כולנו - הם סכנה לבריאות האדם וכי הם צריכים להגיע בריאים לארץ - והם בשלהם. סיפרו לי גם שכאשר חלוץ חדש בא לקיבוץ, מכבדים אותו ב"משכנתה". כלומר - משכיבים אותו ומרביצים לו בישבן.

רוב חברי קלוסובה הם בני עיירות קטנות מן השכבות העניות, מאלה שהרוסים היו אומרים עליהם, שהם הולכים לבית המרחץ פעם בחצי שנה. הם לוקים בסגירות ובחוסר המודעות לאסתטיקה האופייניות לעיירות תחום המושב היהודי ברוסיה. אצלנו בסובלק הארגון העירוני והדאגה לניקיון התנהלו תמיד בהשפעה פרוסית. העיירה שלנו מסודרת בשתי וערב של רחובות. רחוב קושצ'ושקו, הרחוב הראשי שנמשך כחמישה ק"מ לכל אורך העיר, מרוצף אבנים ויש בו מדרכות רחבות ובניינים בארכיטקטורה ניאו קלאסית אלגנטית, עם עמודים ומרפסות, לצד בניינים סולידיים בעלי חזות רוסית צארית עם חזית שטוחה ושורות שורות של חלונות. לאורך הרחוב ישנן חנויות גדולות, רובן של יהודים: נעליים שתופרים לפי ציור של כף הרגל או שמשפחת קאבין מייבאת מאיטליה, שמלות, כובעים, מעילים, ספר גוי לנשים, דליקטסן ובה מעדנים כמו תפוחי זהב, בננות ושוקולדים שמזמינים אצל סוכן בוורשה ומובילים לעיירה באוטובוסים, ובית הקפה של ניירמן, עם ריקודים. במרכז הרחוב יש גן עירוני גדול ומטופח, ובו כרי דשא מכוסחים למשעי, ובין שביליו צומחים עצי אדר, תרזה, שיטה, תדהר וערמון בר. מעבר לגן יש בתים גדולים ויפים מאוד, שבהם גרים הפולנים. בקיץ הסובלקאים לובשים את מיטב בגדיהם והולכים לגן העירוני לטייל בין ערוגות הפרחים ולשבת על הספסלים בין העצים.

בני מרשק הוא שהשפיע על העיצוב הרדיקלי של אורחות החיים בקיבוץ קלוסובה. בתגובה על התקופה הקשה שעוברת על "החלוץ" ועל הפסקת העלייה הוא הגה את קידוש הסבל ככוח משיכה מסעיר לנוער. הוא הִשליט בקיבוץ רדיקליזם עם סממנים אוטופיסטיים בעלי גוון אנרכיסטי סגפני המקנא לקוצו של יוד. תחושת ההפקרות מבטאת בתודעתם של החברים את השחרור מהמורשת הזעיר בורגנית השנואה ומסמלי התרבות המזויפת של העיירה היהודית. כשלעצמי איני רואה מה התועלת בניתוק גמור מן העבר ושריפת הגשרים אל חיי הגולה, שהם המקור והמשענת של פעילותנו. הלבוש המרושל, חוסר ההקפדה על הניקיון האישי והציבורי, הדיבור המחוספס והיחס האדיש לרכוש מנמיכים את רוחו של האדם. ואילו הליקויים, חוסר הסדר, האידיאולוגיה המקדשת הזנחה והפקרות, והתזונה והדיור הירודים, משמעם בסופו של דבר הזנחה משקית.

את מרשק אני זוכר עוד מימי ביקורי בסביבות וילנה. הוא בלט כבר אז כטיפוס מיוחד, בעל אישיות סוערת ואימפולסיבית, עקשן וילדותי. הוא היה כרוך במיוחד אחרי טבנקין והלה היה אומר לו: "בני, בני, לאז מיר שוין אפ!" (בני, בני, הנח לי כבר!). כבר אז חצב מרשק להבות אש בדיבורו. עכשיו הוא עובד כמשוגע, ואין לו כבר כוחות, קיבל איזה מכות בראש באבנים ויש לו כאבי ראש. מי שמתנגד לו מוכן לזרוק עליו בקלוסובה לא אבן אחת, אלא עשרות אבנים. הוא יוצא למסעות התעוררות בווהלין ומעבר לה, וצעירים נוסעים אליו ברכבות לקלוסובה כמו לרב. אבל מנהיגות קדחתנית כזאת איננה המנהיגות הנחוצה לנו. מרשק הקנאי אינו יודע לחנך כוחות חדשים, וכמנהל גם גורם להוצאות רבות מיותרות.

2 ביוני 1927
רוב הפעילים ב"חלוץ" הם מקבוצת "דרור" שהבריחה את הגבול מרוסיה לפולין לפני כמה שנים. זוהי קבוצה חלוצית ציונית סוציאליסטית קנאית, אך ביחס לעברית מפולגת לשניים. אני מקורב ועובד עם הקבוצה העברית ומתגרה תוך בדיחות הדעת עם היידישיסטים. אמנם בבית בסובלק אנחנו מדברים בעיקר יידיש ולפעמים פולנית, אבל אבא תמיד דיבר עברית, אם כי בהברה אשכנזית כבדה.
על הקבוצה שדוגלת בעברית מספרים שהם אנשים משונים, שכשהתחילו את פעולתם זרקו כרוזים ברחובות בקובלוברובנה ובהם קראו ליהודים לדבר עברית. ראש הקבוצה היידישיסטית הוא קרייזמן, שאומר תמיד: "איך האב טאגעס ארדנונג, פון איינס ביז דריי טראכט איך" (יש לי סדר יום; מאחת עד שלוש אני חושב). את אליהו דובקין, המזכיר הכללי של המרכז העולמי, שמבלה הרבה זמן בדרכים לשם איסוף כספים, אנחנו מכנים "אבי היתומים".

כמה מאנשי "דרור" הקימו את "החלוץ הצעיר" ופעילים בה. בעיקר חומה חיות, ברדיצ'בסקי וגוברמן. יחסַי עם חומה חיות מ"דרור" ידידותיים מאוד. בענייני כסף היא איננה מתמצאת בכלל. אני מתלוצץ איתה ושואל אותה: "כמה זה מאה זלוטי, את יודעת?" זלוטי אחד היא יודעת, כי בזלוטי אחד קונים הדרורובצים חפיסת שוקולד להשׂביע את רעבונם. אנשי המרכז רעבים תכופות. אמא שולחת לי כל יום שישי שתי עוגות וכל מיני מאכלים מהבית, על ידי עוברי אורח יהודים שמגיעים מסובלק לוורשה, ואני מתחלק בהן עם החברים. היא כמובן לא יודעת שאני מתהלך די רעב במשך כל ימות השבוע. במשך השבוע אני חוטף כל יום משהו במסעדות זולות פה ושם בצורה בלתי מסודרת. בשבת אני הולך לאכול ארוחה יסודית אחת אצל גויה שנותנת לי הנחה גדולה. היום באתי לשם עם שליחים מארץ ישראל. להם יש תקציב לארוחות, והם אכלו כמו שצריך: מנה ראשונה, מרק, בשר, לפתן. והגויה, שרגילה לסדר הסעודות המצומצם שלי, שאלה אותי: "מה קרה להם? האנשים האלה כנראה לא אכלו שׁבוע!"

20 ביוני 1927
אנחנו בעיצומם של ימי השפל הקשים בקורות התנועה. במסיבה החלוצית שלנו מתרחשות צרות, אין כסף כמו תמיד ויש אפהענדיגקייט (אוזלת יד) ואנשים רצים כל היום ואינם יודעים לאן, או שיושבים ב"חלוץ" ומתבטלים מתוך מצב רוח. בלב החברים שוררת מועקה פנימית ואני מתחבא בכל פעם שאני רואה בעל חוב. מספר החברים בתנועה הצטמצם וסניפים רבים נהרסו. נקודת הכובד בפעילות עברה להכשרה, שבה הולכות ומתחזקות המגמות השיתופיות. לאור משבר העלייה הגיעו רבים ב"חלוץ" למסקנה, כי אם אין הארגון רוצה להסתפק במסגרת סלקטיבית אליטיסטית אלא להתפתח לכדי תנועה רחבה, עליו לשלב בהכשרה את האלמנט החברתי, ולהפוך את היציאה להכשרה למעבר מלא וגמור לעבודה ולאורח חיים קולקטיביסטי. אנשי קבוצת "דרור" הם שמושכים את "החלוץ" יותר ויותר לתמיכה בדרך הקיבוץ בכלל, וב"קיבוץ המאוחד" בפרט. זאת בניגוד לתפיסה הפלורליסטית שהיתה מקובלת לפני כן, שגרסה כי העולה החלוץ יחליט בעצמו, בבואו לארץ, מהי דרכו.
אהרן ברדיצ'בסקי ואני מתווכחים כל הלילות על הכשרה "תמידית" ועל הגדרה עצמית בגולה. לדעת ברדיצ'בסקי, "אנו צריכים להביט על ההכשרה הקיבוצית שלנו כעל מין 'געגנווארטס ארבייט' (עבודת ההווה), בתור חינוך קיבוצי לנוער בכלל, גם לזה הנשאר בגולה." אני, לעומתו, חושב שאין לנו הווה ללא העתיד שמבטיחה לנו העלייה. ההכשרה קשורה קשר אורגני ובלתי אמצעי לעלייה. נוסף לכך, אני אינני חבר במפלגה כלשהי, אני סתם חלוץ, ואני מתנגד להפוך את "החלוץ" למכשיר לחינוך קיבוצי. אני גורס שצריך לעלות ארצה בלי הגדרות מראש. יש לי מושגים אולי של בית אבא.

למען האמת הרעיון הקיבוצי דוחה אותי. לא בהכרה כי אם בהרגשה. אולי מפני שאני מכיר יותר מדי טוב את המנהיגות של "הקיבוץ המאוחד" והם לא מוצאים חן בעיני. הם הרוב והם רוצים לשלוט בתנועה ושכולם יענו אחריהם כהד. אני גדלתי בסובלק, עיר שיושבת בין גבולות, מצד אחד הגבול עם ליטא ומהצד האחר הגבול עם פרוסיה המזרחית. האזור של סובלק ושל עיירות השדה שסביבה היה תמיד אזור רב לאומי, בעל אוכלוסייה מעורבת הנתונה בזרימה בלתי פוסקת: ליטאים, רוסים, יהודים, פולנים, טטרים, גרמנים ואחרים. רבים מקרב התושבים מדברים כמה שפות. שמה של סובלק ניתן לה על ידי הליטאים. הם קראו לה Susivilkas, שבתרגום חופשי מליטאית פירושו "האסופים", כי המקום הנידח והמיוער היה מסתור לנמלטים ונרדפים. יהודי סובלק הם רובם מהגרים מליטא ומביילרוס. במשך המאה התשע עשרה, בצד אחוז גבוה באופן יחסי של יהודים שעסקו בחקלאות, ובצד בעלי המלאכה הרגילים כמו נפחים, זפתים, חייטים וכובענים, היו בסובלק יהודים רבים שעסקו בסחר חוץ - בעיקר במוצרים חקלאיים, עץ וסוסים - ובהברחה. זוהי עיר של חציית גבולות, והיתה בה תמיד זרימה של רעיונות חדשים. סובלק היא עיר מתנגדית ביסודה, שיהודיה חופשיים ומודרניים. היא אינה נוטה לא ללמדנות יתרה ולא למהפכנות קיצונית.

מדי פעם אני נוסע להופעות ונאומים עם טבנקין, ואנחנו מרבים להתווכח. יש לי טמפרמנט חזק ואני נלחם על דעותי כארי. פעם אחת אחרי שחזרנו מנסיעה, שמעתי את דובקין אומר לציזלינג ש"קוזלובסקי וטבנקין התווכחו כאילו היו להם כידונים ביד." חומה סיפרה לי שטבנקין אומר עלי שאני "בן אדם, אבל מסוכן." יש לי דעות אחרות משל הרוב בנושאים המרכזיים שעומדים על סדר יומה של התנועה, ועל אף גילי הצעיר איני חושש לעמוד עליהן ולהתמודד עם גדולים וחשובים ממני. בקלוסובה טוענים שהקיבוץ הוא מכשיר ההופך אבק אדם לקולקטיב יוצר. לדעתי האדם איננו אבק אלא חומר יחיד במינו, יקר ערך ורב חשיבות. קשיחות הלב והגסות שהולכות והופכות לאידיאולוגיה בחינוך הקיבוצי הן אלה שעלולות לגרוס את האדם הזה לאבק, כי הן מובילות להקרבת היחיד, לצמצום אופקים ולקונפורמיזם.

4 ביולי 1927
למרכז "החלוץ" נקלע בחור אחד, שהוצג לפנינו כמומחה חקלאי. הוא סיפר שהיה בנהלל, עם ליברמן ואחרים. שלחנו אותו לגרוכוב לניהול העניינים המשקיים והחברתיים.
בעניין זה היה לי ריב גדול עם חברי גרוכוב. מינץ, שהוא האיש המרכזי בגרוכוב, טוען נגד זה שהמרכז העניק סמכויות אדמיניסטרטיביות למנהל. החברים דורשים לעצמם את זכות ההכרעה בהנהלת המשק. זה לא ייתכן. ההבדל בין קבוצה באחוזה פרטית לבין משק עצמי הוא שבמשק העצמי אין ניצול, לחברים ניתנת האפשרות לחדור לכל ענפי המשק, ואפילו ללמוד הנהלת משק, דברים שהם בלתי אפשריים באחוזה פרטית. אבל אין זאת אומרת שאפשר למסור את הכול לידי החברים עצמם. חברים העובדים חצי שנה שנה במשק אינם מסוגלים למלא תפקיד כזה. עליהם להתייעץ עם המנהל ובמקרה של חילוקי דעות המכריע הוא המנהל המומחה. ברִתחת הוויכוח הִתרסתי כנגדם: "אתם כולכם אינכם משׂתכרים אפילו שכר יום עבודה אחד!" ישנם כעת בגרוכוב כ 20 30 חברים, אך עבודה יש לכל היותר לחמישה עשר. עם זה ברצונם להיות עצמאים בהנהלת המשק, דבר שהוא למעלה מכוחם. בתנאים אלה אני בעד מתן יתר סמכות למנהל החקלאי, שהוא בעל מקצוע.

גם בקיבוץ "שחריה" יש שאיפה ליצור דבר מה אורגינלי. אומרים: לא נלך במסלול של "עין חרוד" ו"הכובש", רוצים במקוריות. עלינו להזהיר את החברים לבל ירקיעו שחקים, כי אחר כך יכולה האכזבה להיות יותר מדי גדולה. יהיה טוב, אם ישתוו ביצירתם לראשונים.

אני מוטרד מרוח הקיצוניות שמשתלטת על "החלוץ". ההתכחשות למציאות וההישענות על מגדלים פורחים של רעיונות אבסטרקטיים עלולות להרוס את מפעלנו.

19 באוגוסט 1927
הוויכוחים התוססים בקרבנו מצאו דרכם לשולחן הדיונים במועצת "החלוץ" שהתאספה בקיבוץ "שחריה" ב 12 18 באוגוסט, במעמד באֵי כוח כל הקיבוצים, המועצות הגליליות, כל חברי המרכז וחברים אורחים. קיבוץ "שחריה", שאליו אני שייך באופן פורמלי (גם נתן וינברג, חברי מ"החלוץ הצעיר", שייך לפלוגה א' של קיבוץ זה), נוסד לפני שלוש שנים על 60 מורג אדמה חכורה בקאיאנקה ליד סמיאטיץ', עיירה ממזרח לוורשה. במועצה נדונו גם בעיות כלליות שונות, כגון המאבק לעלייה, שיקום הסניפים, האיחוד בין "החלוץ" ו"השומר הצעיר", היחסים עם ההסתדרות ועוד. אולם במרכזה עמדה הפלוגתא בין קלוסובה ו"שחריה" על אופי ההכשרה ועל עתידם של חבריה בארץ. סוף סוף היתה לי הזדמנות להציג את דעותי בפני ציבור חברי התנועה.

המחלוקת התמקדה בוויכוח שפרץ בין שני הקיבוצים בשאלת הטיפול בחבר שחלה. את השקפות "שחריה" הציג מנחם פונדיק, ממייסדי הקיבוץ וחבר מרכז "החלוץ". הסכמתי איתו בנושא זה ואמרתי שיש לי הרושם שחברי קלוסובה הפריזו במידת הגיבוש הקיבוצי. לא את הכול אפשר לפתור בקיבוצי ההכשרה. הטיפול בחולים במסגרת הקיבוץ מגביר את מעמסת העבודה על כתפי הבריאים. סבך כזה של פּרוֹבּלֶמוֹת עלול להרתיע את המצטרפים החדשים להכשרה. עלינו למעֵט בסבל, ובפרט בגלות, צריך לשמור על הכוחות בשביל ארץ ישראל. אבל הרחקתי לכת אף יותר משאר יריבי קלוסובה בכך ששללתי מכול וכול את ההכשרה התמידית. אמרתי שלדעתי, בהכשרה צריך להיות לא יותר משנה. ההכשרה הממושכת באה בעצם לרגלי הפסקת העלייה. חברינו בקיבוצים חיים בתנאים קשים ומסכימים לסבול רק בכוח הפרספקטיבה לעלייה. אם לא תהיה עלייה במשך זמן רב, רובם יעזבו את שורותינו.

המשכתי ואמרתי שהפרודוקטיביזציה היא בשבילנו רק אמצעי ולא מטרה. מטרתנו היא ההגשמה בארץ ישראל. לכן צריך לדאוג קודם כול להכשרה המקצועית, ואת המקום האחרון צריכה לתפוס בהכשרתנו העבודה "השחורה". זו עוד סיבה שבגללה אסור לנו להסתלק מהקיבוצים העונתיים, כי בלעדיהם לא תיתכן הכשרה חקלאית או נגרית מַסגרית בקנה מידה רחב יותר. חשוב מאוד שבכל גליל יהיה קיבוץ שישמש מרכז משיכה לגבי היקף מסוים. אל לנו לזלזל גם בחברים שנשארו בסניפים, שכן הם אלה שעושים את העבודה הציונית היום יומית. הסניף המקומי הוא המכשיר לגידול התנועה על ידי פעולתו החינוכית והתרבותית. לא במקרה "החלוץ" נקרא אצלנו גם ארגון וגם תנועה. עלינו להמשיך לפרושׂ את הרשת, לארגן ולבסס אותה, אבל עלינו גם לשמור על דינמיקה מתמדת של שינוי והתרחבות. יש להשאיר את כל האפשרויות פתוחות: בהרכבת הקבוצות עלינו לכלול יחד צעירים ובוגרים. החברה אמנם חדרה אצלנו לכל ענפי העבודה כמעט, אבל צריך עוד לשתף אותה גם בהנהלה.

המועצה הסתיימה ללא הכרעה ברורה, אבל נראה שהשפעתו של הרעיון הקיבוצי על "החלוץ" בפולין הולכת וגוברת. יותר ויותר רואים את ההכשרה הקבועה כביטוי אותנטי של מהות התנועה.

15 באוקטובר 1927
היום מלאו לי עשרים שנה. זהו מועד מתאים לחשבון נפש ואני שוקל את דרכי עד עתה במאזניים קפדניים ואינני בלתי מרוצה. הגעתי להישגים לא רעים ואני עדיין צעיר. ומה הלאה?
אנשי "דרור" הם טיפוסים אחד אחד, אבל פוחדים מהצל שלהם. אף על פי שכבר עברו את הגבול מזמן, הם עדיין פוחדים שהפולנים יתפסו אותם. היחידי בין פעילי "החלוץ" המבוגרים שהוא בן אדם הוא ברגינסקי. הוא אינטלקטואל, איש עם מצבי רוח, לעתים קצת פלֶגמט. הוא יודע צרפתית, הכי בעל ניסיון, למד רפואה. הוא מרבה לספר לי סיפורים. מדי פעם הוא ומַניה שלו מזמינים אותי לסעוד איתם ארוחת ערב בדירתם. הוא בשבילי אוטוריטה. מבחינת התפקיד ברגינסקי היחידי שלא יורד לחיי, אולי בגלל זה. אם כי הוא איש קיבוץ. על ברגינסקי אני מביט כמו על אבא. בדרך כלל אני לא מעריץ אף אחד. נשאר בי משהו מן המתנגדוּת.
בעניינים הרומנטיים אין לי הרבה מה לספר. היו לי רומנים אחדים לפני שהכרתי את שושנה וגם מאז עלייתה ארצה, אבל הם היו שטחיים לגמרי, ובלתי חשובים. נדמה לי שלא אהבתי אף אחת מהבחורות הללו. תמיד כאשר יש לי הברירה בין לצאת לפגישה עם בחורה או ללכת לישיבה ב"החלוץ", אני מעדיף את הישיבה בתנועה.

4 בנובמבר 1927
התברר שהבחור ששלחנו ביולי לנהל את גרוכוב הוא אפֶריסט (=נוכל) גדול. הוא ריכז את פעולתו במשק בעיקר בענייני כספים ובניהול החשבונות ואחרי זמן הסתבר שהוא ניכס לעצמו את ההכנסות מיבולי העגבניות. הוא נתפס בקלקלתו בוורשה אחרי מכירה של יבול המשק. הבחור הועמד לבירור בוועדה מיוחדת בראשותי, שהתמנתה על ידי המרכז. בהזדמנות זו הועלו לבירור יסודי כל הבעיות הכלכליות כספיות והחברתיות של חוות גרוכוב. החברים בגרוכוב הם חלוצים במלוא מובן המילה. טיפוסים אחד אחד. עם זאת אין לומר, שהם גם פועלים טובים. את העבודה הם עוד צריכים ללמוד.


21 בדצמבר 1927
החורף השנה קר במיוחד. הימים אפורים, הגגות נוטפים מים, גם תקרת החדר, ועצוב. פעולתנו מתקדמת בכבדות וללא תכלית. פשתה בַּכּול ריקנות, האנשים עייפים וחסרי אומץ. הרחוב היהודי הומה והציבור קרוע ושסוע לכל מחנותיו. ולענייני ארץ ישראל - אין שועֶה. שׂוררת אווירת ייאוש ויש כבר כאלה שלא רוצים אפילו להכיר בעקרון העלייה. ל'בונד' יש השפעה מכרעת ברחוב היהודי. יש להם איזה פרופסור בז'נבה, שמו מ' הירש, שישב והוכיח באותות ובמופתים שכל העניין הזה שנקרא פלשתינה מוכרח לפשוט את הרגל. הוא פרסם חוברת שבה ניסה להוכיח שהעסק הזה ששמו ציונות נגמר. דובקין נסע לארץ ושאלו אותו, "מה שלחת אותנו הנה?"
החברים במרכז מרגישים זנוחים על ידי ההנהלה הציונית שמנערת ידיה מ"החלוץ" ואינה עוזרת בהכשרה ובסרטיפיקטים. היא מקצצת קיצוצים אחרי קיצוצים, וגם את אשר החליטה אינה משלמת. המרכז סובל ממצוקה כספית. אין לנו כסף להוצאות הדירה, רוצים לזרוק אותנו מאורלה 11. אין לנו כסף לדפוס - אפילו לא הדבר הכי קטן. חברים יושבים רעבים וקפואים במרכז ואין כמעט אפשרות לצאת לסביבה. במרתף שמשמש מחסן של "העתיד" לנים חלוצים שממתינים שיימצא להם מקום בהכשרה.

המצב הכלכלי בקיבוצי ההכשרה בחורף תמיד בכי רע. לרוב פשוט אין מה לאכול, וקר, העור ממש מתקלף מקור. אין להם בגדים חמים ובבית אין חימום ראוי לשמו. יש איזה תנור שמחמת הפיח והעשן שהוא מפיק, יותר משהוא מחמם, הוא גורם לכאבי ראש. אני מבקר בקיבוצים לעתים מזומנות, בעיקר בשבתות. ברצוני לעודד אותם, להיות במחיצתם. מאז שקעה הגאות הגדולה של 1924 1925, גרוכוב וקאיאנקה הם ששומרים על הגחלת. התנועה החלוצית דועכת. לא נשאר כמעט כלום.
במקרים רבים כשאין לחם, הם מטלפנים למרכז. מרכז "החלוץ" הוא בשבילם מעין אבא ואמא גם יחד. בלילה אני נוסע בטראם 24 לגרוכוב ומביא להם אוכל. אחר כך אני הולך לישון במיטה חמה וחושב עליהם שהם הולכים לקור.
אתמול בערב מאוחר הופעתי אצלם במונית מיוחדת עמוסה כיכרות לחם שחור בתבניות מלבניות גדולות. החבר'ה התנפלו על הלחם כמו ארבה, ואכלו ממנו בעודו חם, למרות כאבי הבטן הצפויים. בלילה כשחזרתי למרכז מצאתי את ברגינסקי מתכונן ללינת לילה על אחד השולחנות, כי לא היו לו כמה פרוטות לתת לשוער, כדי שיפתח את שער היציאה מהחצר.

היום נפגשתי עם אחותי הקטנה פייגה. בבית הספר הגבוה למסחר רוב הסטודנטים שמאלנים. פייגה התחברה עם אחד מהם והוא העביר אותה לקומוניזם. הקומוניזם לא חוקי בפולין והם עובדים במחתרת, הולכים בחורף ליער.
מבטה של פייגה יוקד מתמיד, היא רזתה מעט ומשתעלת הרבה. שתינו תה וניסינו להתחמם, והזכרתי לה איך בסובלק היינו מתעכבים ומסתובבים בשוק כששלחו אותנו לקנות בשר לארוחת הצהריים או להביא סוכר וקמח מחנות ה"קולוניאל גשעפט" של מרימפולסקי בכיכר השוק. פעמיים בשבוע, בימי שלישי ושישי, היה בעיירה יום שוק לאיכרים מהסביבה הקרובה, ופעם בחודש היה יריד, שבו היו מתכנסים איכרים מכל האזור. היו מגיעות 300 400 עגלות, כל אחת רתומה לשני סוסים. הגויים היו באים מהכפרים למכור את תוצרתם, עופות, דגים חיים ומעושנים, ביצים, חלב, חמאה, גבינות, לפעמים גם פרה, ירקות, לחמניות, ומטאטאים שהנשים הכינו מזרדים. אחר כך היה להם כסף והם קנו בגדים, מצרכים כמו נפט ומלח, כפתורים וכל מיני גלנטריה. בסוף היום היו עובדי העירייה, לא יהודים, גורפים את גללי הסוסים לצדדים ושוטפים הכול.

אחרי שנפרדתי מפייגה חזרתי למשרד ושכנעתי את ברגינסקי על אף הכול לקרוא לבקרמן לבוא לוורשה כדי לרכז את הבנייה, החומרים והתרומות לבניית בניין המגורים החדש של החווה החקלאית בגרוכוב. החלטנו לבנות להם בית. את הלבֵנים לבניין השגתי מדוקטורוביץ', יהודי עשיר מוורשה, רוויזיוניסט, שיש לו בית חרושת ללבנים. הבטחתי לו שניקח אותו לארץ. בדרך כלל הוא קמצן גדול. בהתחלה לא רצה לתת וסנטור גייס את דוידזון, רופא בסוכנות, איש עשיר שגם מחבר שירים. כשבאתי לדוקטורוביץ' עם סנטור ועם דוידזון הוא נבהל ושינה את יחסו.

5 בינואר 1928
בינתיים הופסקה העלייה כליל. "החלוץ" מתכווץ ומצטמצם, כמעט שאין עלייה ויש פּרוֹבּלֶמה עם חברים בהכשרה, שהגיעו לגיל הגיוס לצבא. היהודים לא אוהבים להתגייס כי האנטישמיות בצבא הפולני חזקה מאוד. התחלנו לחפש דרכים לעלייה בלתי לֶגלית. בשגרירות הצרפתית בוורשה יש נספחוּת צבאית ובעזרתה, בעד תשלום של 10 דולר, אני משיג חתימה על פספורט שמרשה להם לצאת מפולין ולעלות לארץ דרך לבנון. יושב שם קפטן יהודי ואני רץ אליו תמיד, נכנס במהירות למעלית כדי שלא יראו אותי. אני גם מסדר פרולונגציות ושחרורים מן השירות הצבאי, בדרך כלל בעזרת שוחד.

אתמול בבוקר אני נכנס למרכז והנה כולם נסערים ונרגשים. מה קרה? בחור אחד, אח של יעקב גרינברג מ"שחריה", נכנס לבית שימוש ורצה לתלות את עצמו. בחור יפה, בעל שיער שחור ועינים שחורות ויפות מאוד. הכנסתי אותו לחדרי ושאלתי אותו מה קרה. אמר לי: "אני מפחד!" אמרתי: "ממה אתה מפחד?" השיב: "אני עריק והמשטרה רודפת אחרי!" הוא לא התייצב בלשכת הגיוס ומפחד שיאסרו אותו. עריק מקבל לפחות עשר שנות מאסר. אמרתי לו: "אל תפחד, יש לי פספורט ואני אתן לך אותו." יש לי עכשיו פספורט חוץ, שאפשר לצאת איתו מיד מפולין. "אתה צוחק ממני," אמר הבחור ופרץ בבכי. אמרתי: "לא, ברצינות." "אבל אני גרינברג," מחה הבחור. אמרתי לו: "אל תפחד, ממחר תהיה פנחס קוזלובסקי." "הרי כאן התמונה שלך." "מחר בבוקר תהיה פה התמונה שלך." יש לנו צוות של מזייפי דרכונים לצורך ההברחות, שבראשו עומד חסיד בשם רב בייריש חתם, אמן גדול בשטח הזה. ואכן רב בייריש חתם סידר את העניין. הבאתי הבוקר את הפספורט שלי לגרינברג ואמרתי לו: "תזכור, מכאן ואילך אתה פנחס ואביך שמו מרדכי קוזלובסקי." ליתר ביטחון פירסמתי בעיתון הרשמי הפולני "מוניטור פולסקי", כי גנבו ממני את הפספורט שלי, ושילמתי בעד זה 5 זלוטי.

22 בינואר 1928
קבוצה של חברים מ"שחריה" ערכה שביתת רעב במרכז בוורשה, במחאה על שלא דואגים להעלותם לארץ ישראל. הפרשה נמשכה שבועות אחדים ובסופו של דבר, משהפסיקו החברים את שביתתם לפני ימים אחדים, היה צורך לכלכל אותם על חשבון הקופה הריקה של "החלוץ". באותה עת נערכה בוורשה ועידת "החלוץ הצעיר". מחלתי על כבודי וכגזבר "החלוץ" עברתי מציר לציר וביקשתי הלוואה כדי לקנות אוכל לחברי "שחריה". עכשיו הם באים אלי יום יום לבקש את כספם בחזרה.

28 במרס 1928
הבוקר בא פקיד ממחלקת החקירות וחיפש שני אנשים. אחד צהוב וגבוה, זה אני, והשני שחור נמוך, זה ברגינסקי. נדמה לי שהוא היה קצת שיכור. מסתבר שקבוצת אנשים ששלחתי לגנוב את הגבול לצ'כיה עם דרכונים מזויפים נתפסה, ובחקירה הם סיפרו כי סידרו להם את הניירות במרכז "החלוץ" בוורשה. הפקיד אמר לי כי לאחד האנשים שנתפסו בגבול היה פספורט על שם פנחס קוזלובסקי. אמרתי לו מניה וביה: "בטח! זה בוודאי האיש שגנב את הפספורט שלי!" וגם הראיתי לו כי פרסמתי בעיתון הרשמי הודעה על אובדן הדרכון. וכך יצאתי נקי מהעסק!
5 במאי 1928
בן גוריון בא לראות את פעילות "החלוץ" בפולין. דיברתי איתו ושם בפגישה שמעתי בפעם הראשונה הערכות מקבוצת חברים קטנה על עניינים אחרים. שמחתי לגלות שגם בארץ מדברים על הצורך בהרחבת השורות ועל חשיבותה של העלייה, ולא נוטים להדגיש את הקו הקיבוצי דווקא.

אוגוסט 1928
עם בשׂורת חידושה הקרוב של העלייה נופחה רוח חדשה במחננו. בינתיים נעשו בחוגים מסוימים הכנות להעניק לזיקה הרעיונית ל"קיבוץ המאוחד" מסגרת פורמלית, כלומר, להקים את ארגון "הקיבוץ המאוחד" בפולין. הם סידרו פגישה של הקיבוצים שמזדהים עם "הקיבוץ המאוחד" על מנת להחליט על הקמת הארגון, אך על פי החלטת מרכז "החלוץ" נאלצו לקיים פגישה כללית של קיבוצי ההכשרה. היה רושם אצלי שפגישה זו של הקיבוצים הקבועים ב"שחריה" תשמש למומנט היסטורי בתנועתנו. ציפיתי שיתקיים בה בירור יסודי ומקיף של כוחותינו הכמותיים והאיכותיים הבאים לחשבון העלייה, ושיצוינו קווי פעולה ויסודות פעולה לתקופת ההכשרה הבאה שתישא בה את סימני העלייה. במקום זה שמעתי מפי ברגינסקי דברים מלאים וגדושים אופטימיות והפרזה באשר לקורס החדש המכונה "גיבוש", "הווי קיבוצי" וכדומה.
חברים ממייסדי קיבוץ "שחריה", בפרט בפלוגה א', הקימו אופוזיציה חזקה נגד קשירת קשרים ארגוניים עם "הקיבוץ המאוחד", בשל חילוקי דיעות עקרוניים עם קלוסובה על אופייה ותפקידה של ההכשרה הקבועה. עתה, כאשר שאלת ההכשרה הקבועה השתלבה בעניין הצטרפות הקיבוצים ל"קיבוץ המאוחד", הקצנתי והחרפתי את עמדתי ולצד עקיבא גולדשטיין, צפורה בת עמי, מנוח שצץ פתאום מדגניה וגרינברג מ"שחריה א'", שלמד איתי ב"תחכמוני", התבלטתי כשולל עקבי ונמרץ של קביעת הזיקה ל"קיבוץ המאוחד".

כדי לעמוד באופן יותר רחב ויותר מקיף על האמת בדבר הגיבוש כביכול שהשגנו בתקופת חוסר העלייה, השתמשתי בקצת מספרים. ב 1926 היו בהכשרה 750 חבר, ב 1927 - 300 חבר וב 1928 300 חבר, מהם יותר מ 100 שבאו הקיץ מתוך שורות "החלוץ הצעיר". איפה, שאלתי, הם מאות החברים החדשים שצריכים לזרום בהמונים לקיבוץ, "משׁוּכים" על ידי הגיבוש הקיבוצי וההווי החדש של הקיבוץ? אמצעינו מצומצמים ומוגבלים בגבולות של מינימום, ואסור לנו לנסות לפתור שאלות שעומדות בתור פּרוֹבּלֶמוֹת ללא פתרון אצל ממשלות וחברות שמבוססות על יסודות כלכליים מוצקים עצמיים. על חשבון מי היה הגירעון הגדול של קלוסובה השנה? איחרנו בזריעות בכל המשקים, ויתרנו על יצירת נקודות הכשרה חדשות, הוכרחנו לצמצם את ההוצאה התרבותית שלנו. קלוסובה קיבלה באופן ממוצע 172 זהוב לכל חבר, "שחריה" (הקיבוץ) 68 זהובים, "שחריה" (הפלוגה) 12 זהוב. האם דווקא לא במשקיות כזו, המיוסדת על פרינציפים אבּסטרקטיים "מוצקים" מבלי התחשב עם המצב הריאלי של הקיבוץ וסיכוייו הכלכליים, המקור והסיבה למספר החולים הגדול בקלוסובה?
המשכתי וטענתי שהסכנה העיקרית הנשקפת לנו זוהי הטנדנציה לקבוע פה בגולה את דרך החיים בארץ ישראל. אבסורדי הרי לרכוש חברים לצורך דרך חיים זו או אחרת על ידי ויכוח ותעמולה בין צעירים, שזה עתה נכנסו לחיי עבודה וטרם הכירו את המציאות הארצישראלית ותנאיה הקשים. כל התפיסה הזאת מנתקת את החבר מהלוך מחשבתי ריאלי ומבוסס ומעבירה אותו לעולם של אוטופיות חברתיות שתוצאותיהן הן סוף סוף אכזבה, התפכחות, ייאוש, מפח נפש, וכו'. קודם כול שהאנשים יגיעו ארצה, יכירו את עצמם ואת התנאים, ואז יחליטו בעצמם אם הם רוצים ללכת לקיבוץ, למושב או העירה! הכנסת מלחמה וריב בקיבוצי ההכשרה שלנו לרגלי הרצון להכריע ברוב מביאה לידי סכסוכים וחיכוכים פנימיים אישיים וגוזלת את האפשרות האלמנטרית לשבת בכפיפה אחת וליצור באופן משותף.
סיימתי באומרי שבשעה זו, בשעה של מעבר מתקופת ניוון ודלדול לתקופת בניין בציונות, בשעה שיש צורך לבוא להמוני הנוער ולהסביר לפניהם את שאלות השעה - החובה מוטלת על מנהלי התנועה להוציא את התנועה החלוצית מכל אותו הסבך של הרעיונות האבסטרקטיים והדוֹקטרינות ולהכניס אותה לשאלות ולדאגות החיוניות של הציונות ותנועת העבודה בארץ ישראל. הטנדנציה החדשה מסכנת את אופיו הכללי, הפתוח לערכי תנועת העבודה כולה, של "החלוץ". יש לשנות את היחס של ביטול וזלזול לגבי הסניפים בערים ובעיירות. הדוגמטיות הקיבוצית הפכה את "החלוץ" לסקטה דוקטרינרית המתרכזת בקומץ של יסודות אוונגרדיסטיים אליטיסטיים, והמאבק על ההגדרה פוגע בהגשמת המשימות המרכזיות של "החלוץ", והעיקרית שבהן, הרחבה משמעותית של שורותיו.

בני מרשק ואני התווכחנו. גם אני לא אדם כל כך שקט, והוא חוצב להבות אש. יש לו חבר, זלמן אלפרוביץ', הרבה יותר חשוב ממנו, שניהם מסמורגין. אני אמרתי להם: "אל תעבירו את עין חרוד המפולגת והמסוכסכת הנה לגולה." דובקין אמר לי: "אני כותב לזלמן רובשוב שעומדים זה כנגד זה כמו שאנשים עומדים בקרב." אמרתי לו: "בקרב יורים אחד על השני."
בוויכוח על השפה העברית שאליו נקלעתי עם מרשק, שנהיה פתאום מרטיר של היידיש, התגלו בפני שורשי העקשנות והפנטיזם של יריבי, שטיעוניהם חושפים הכרה קלה ושטחית משוללת כל ידיעת העניינים, חוסר הבנה והיעדר מבט מעמיק ומקיף. העובדות והמספרים שהצגתי בפניהם נדמו להם כזרים לעניין החלוצי והפקיעו את סבלנותם. ייתכן גם שדברַי נגד ההסתגרות בגבולות מצומצמים ובעד הפתיחות וההמוניות והיציאה למרחב, לרזרבה ולפריפריה הכבירה של התנועה החרידו את שאיפתם לשלוט בה. על כל פנים, אנחנו נותרנו במיעוט, צירים מתנגדים היו רק 2 3. בסוף הדיון השתרר מצב רוח של פיזור נפש, אנשי הרוב היו עייפים והתייאשו לעשות בפגישה זו את שהוטל עליהם, וחיכו בכיליון עיניים שזו תיגמר ותתחיל הפגישה השנייה, הפנימית והמעשית.
ואכן למחרת הוקם ארגון "הקיבוץ המאוחד" בפולין. עורך 'העתיד' נחום בנארי סירב להדפיס את ההערכה שלי, שאותה כינה "מאמר ארוך מלא ארס על תנועתנו", בשלמותה, ורצה להוציא ממנה את העובדות והמספרים ולשלול באופן כזה ממנה את כל ביסוסה העובדאי הכה חשוב לוויכוח הפרינציפיוני. לכך לא הסכמתי ובחרתי לפרסם את הנאום בחוברת "בדרך", שמוציאים לאור אנשי "שחריה" א'.

היום אבא בא לבקרני במרכז "החלוץ". הוא נסע ברכבת מסובלק לוורשה. סיפרו לי שאחר כך אמר למישהו: "לא תיארתי לעצמי כלל עד כמה כישרוני הוא בני פנחס. כשאני בא לוורשה לבקרו במרכז 'החלוץ' אני מתפלא לראות שפנחס מסוגל לעשות שתי פעולות בבת אחת: לשוחח בטלפון ולדבר תוך כדי השיחה עם האיש הבא אליו ויושב ממולו."

5 באוקטובר 1928
הרוב ב"חלוץ" עדיין מתייחס אלַי כלאויב מסוכן לתוכניותיו. הם טוענים ש"התפקרתי פתאום", שדיברתי נגדם כדבר אל "אויבים בנפש", ושפרצתי את הגבולות שבמלחמתי "מלחמת הקודש". המלחמה מקבלת צורה רעה מאוד, הַחְשדות, אינטערפיסלעך (הכשלות) וכדומה. השם אורלה משמעו בפולנית עיט, וברחוב אורלה אכן רבו העֵיטים. עתה שהפכתי למתנגד של "הקיבוץ המאוחד" הם מחפשים דרכים לסלק אותי מתפקידי במרכז התנועה. נחוץ להם איש אחר במקומי לכוון את העניינים.
לרגלי טיעונַי המשקיסטיים וניסיוני להקפיד על כלכליות וניהול תקין זכיתי לכינוי גנאי המקובל בחוגי הפועלים בארץ: הם קוראים לי ה"סאקר" של "החלוץ", על שם הארי סאקר, יהודי אנגלי שמכהן בהנהלה הציונית בירושלים, ושמאז שלל את רעיון הסיוע למובטלים בעקבות המשבר הכלכלי נחשב למתנגד חריף לפועלי ארץ ישראל. אבל למרות כל ההשתדלויות להשפיע עלי אני לא שקט ולא נח ועושה צרות רבות. יצאו לי מוניטין של מי שנוהג להרים את קולו ולהתבטא בחריפות רבה. הם מאשימים אותי שאני אגרסיבי ומנסה לקלקל פגישות שאינן רצויות לי כשאיני יכול להשיג את מטרותי בדרכים אחרות. כל זה גורם להרבה מתחים. לרגלי סכסוכים שונים כבר יצאתי מהמרכז וכעת שבתי חזרה. ועוד ידי נטויה.
אתמול בערב הלכתי ופוצצתי אסֵפה שזרובבל נאם בה. הוא מייצג את פועלי ציון שמאל במועצת קהילת יהודי ורשה וכל הזמן מדבר נגד פלשתינה. ביקשתי אותו שיצביע במועצה עם הציונים בעד גרוכוב, שיתנו להם כסף. הוא עצל. מספרים עליו שהוא שוכב על העיתון ובמקום להרימו, הוא תולש חתיכות וקוראם. אמרתי לזרובבל: "הם רעבים." זרובבל אמר לי: "שייסעו הביתה." הוא שפך עלי אש וגופרית.

15 בנובמבר 1928
במרכז "החלוץ" עדיין צרות וחוסר כסף. ברגינסקי ואני קבורים לגמרי בענייני השטרות. אתמול התקבלה הודעה ממנהלת "דבר" שהיא פנתה להנהלה הציונית על דבר ניכוי 70 לא"י על חשבון החובות של "החלוץ" בפולין ל"דבר". צעקנו על דובקין שלא נחוצה "תרבות" בזמן שאין "לחם". הפּרוֹטֶסטים מתרבים מיום ליום ואין רואים מוצא. שלושה מאיתנו החלו פשוט ישנים בלשכה.

כולם מנהלים קונספירציות ומסדרים פרקציות וביני לבין עקיבא גולדשטיין מרומניה נוצר שידוך חדש. בינתיים נוהגים איתי במרכז מנהג "כבדהו וחשדהו". אנשי קלוסובה מוכנים לשנוא אותי כיריב עקבי ועקשני, המתנגד ל'מרשַׁקוביצינה', לסבך 'הפּרוֹבּלֶמוֹת' שהעמיסו על עצמם, אבל נראה שאחרי הופעתי הישרה והבלתי פשרנית (והרי היום ב'מודה' להחניף להם...) הם למדו לכבד ולהעריך אותי גם כאשר נשארו בלתי משוכנעים ומתנגדים לדעותי. יכולתי הארגונית המשקית מבטיחה לי בכל זאת את מקומי, מה גם שנותרתי לויאלי לגמרי בסיועי לקיבוצי ההכשרה, גם אם אינני תמים דעים עמם.

4 בדצמבר 1928
היום שלחתי לח' ברלס 3 העתקות של המאזן לשנת תרפ"ט. את הסקירה לא הספקנו להדפיס, כי דובקין העסיק את המכונאית במשך כל היום. עבדתי אתמול עד שעה מאוחרת בלילה ומחר ידפיסו את זה.
ההכנסות הגדולות ביותר צפויות מתקציב ההנהלה הציונית על ידי המשרד הראשי של "החלוץ", מוועד בניין הבית בגרוכוב, ומ"קרן החלוץ" בפולין. על אלה יתווספו תמיכה מהממשלה לעבודת ההכשרה, סכומים מעיריית ורשה ומקהילת ורשה, תמיכה ממוסדות סיוע שונים להכשרה מקצועית וחקלאית, הלווָאות לזמן ארוך למשקים ממוסדות שונים, ומִסי חברים. רוב ההוצאות הן על הכשרה - הקמת בניינים, רכישת קרקע, חממות, משתלות, ניקוז ביצות, נטיעות, פרות, כבשים, לול, בהמות עבודה, כוורות, סדנאות מלאכה, אינווֶנטר דומם, משקי עזר, סידור וריהוט הבית, גינות ירק. השאר יוצא על תרבות ועבודה בין הנוער (מדריכים, עלון, עיתון, ספרייה נודדת וספרייה למנהלים, ספרות ועיתונות לקיבוצים), עבודה ארגונית (משכורת למנהל מחלקת ההכשרה, מדריך להנהלת חשבונות במשקים ובקיבוצים, עבודה טכנית והוצאות לשכה, נסיעות וביקורים) וסילוק חובות. סך הכול יגיעו הסכומים למקסימום 374.000 זהוב, מינימום 310.500. הלי"ש נחשבה לפי המחיר של 43 זהובים.

13 בדצמבר 1928
סוף סוף נפתחו שערי הארץ והחלה העלייה החמישית. נסעתי אל הקפיטליסטים היהודים הגדולים בלודז' לבקש כסף למען העלייה. שכרתי חדר במלון לי ולגרינברג, וכדי לחסוך בהוצאות אנחנו ישנים באותה מיטה. בחוסר יכולתנו למצוא לנו אפילו מקום קטן משלנו להניח בו את ראשנו אני רואה דוגמה לתחושה ההולכת ומתחזקת בקרבנו, שהמוני יהודים בפולין הולכים ונעשים למיותרים. במחצית הראשונה של העשור השתוללה האינפלציה בפולין, ואת ההידלדלות במעמד החברתי והכלכלי של יהודי פולין בעקבות הגזירות הכלכליות שהטיל שר האוצר ולדיסלב גראבסקי ב 1924 הרגשנו היטב גם בבית הורי. גראבסקי ייצב את המטבע, הטיל מסים בעיקר על מעמדות הביניים והסוחרים, ריכז את האשראי בבנקים ממשלתיים והעביר תעשיות מידיים פרטיות לידי הממשלה. המעבר מכלכלה חופשית לכלכלה פרוטקציוניסטית אטטיסטית פגע בראש ובראשונה ביהודים, בני המעמד הבינוני הנמוך שהיוו את עמוד השדרה של המסחר והמלאכה הזעירים. מאז נראה כי פולין מאסה ביהודיה.

שני האחים ריגר עוזרים לי כאן באיסוף כספים, ומלכי המנופקטורה בלודז', כהן ואטינגן, כבר נתנו לי כסף. הכרתי כאן גם את פנחס לוביאניקר, האיש המרכזי בקבוצת "גורדוניה" שמרכזה בלודז'. אנו ממשיכים לעבוד על הסכם עם "השומר הצעיר" ו"גורדוניה", שלפיו חבריהם יצטרפו לשורות "החלוץ", יכשירו עצמם בחוותיו ובמשקיו ויעלו באמצעותו לארץ ישראל. ב"שומר הצעיר", שהיא תנועת הנוער החלוצית הכי גדולה, מתנהלים ויכוחים ללא סוף; בעיקר בין יהודה גוטהולף ומרדכי אורנשטיין, שמנהלים ביניהם ויכוחים גדולים מעל דפי העיתון שלהם. אורנשטיין בא מגליציה. אני לא סובל אותו.

15 בינואר 1929
לקראת הוועידה הארצית החמישית בוורשה פרסמתי יחד עם מרדכי גרינברג, מנחם פונדיק וברל קמיונסקי מ"שחריה" "איגרת לחברים" הקוראת לרוויזיה יסודית בשיטת הפעולה של "החלוץ". הוועידה מתכנסת על רקע השינוי במצב העלייה ובתחילת תקופה חדשה בציונות ובבניין ארץ ישראל, והתפקידים החדשים המוטלים על "החלוץ" מחייבים בהתאם דרכי פעולה חדשות. מתוך הכרה זו החלטנו לרכז את כל אלה בתנועה אשר פועמת בהם אי שביעות רצון מהשיטה הנהוגה עד כה ורצון לתיקון. שטחתי באיגרת את טענותי המוכרות שהשיטה הקיימת של הורדת עטרת הסניפים מיושנה, צמצום העבודה התרבותית והעדפת היתר של ההכשרות הקבועות רואה לנגד עיניה רק את האידיאולוגיה המופרזת של חברי הקיבוצים ולא את האפשרויות הכספיות של התנועה ואת המציאות הקשה בארץ ישראל. ההצטמצמות בשטח ההגשמה ההכשרתית קיבוצית גרידא מונעת מאת החבר שלנו את הפרספקטיבה החברתית הלאומית הרחבה בתפיסת שאיפותינו בבניין ארץ ישראל העובדת בשביל עם ישראל כולו.

26 בינואר 1929
הוועידה הארצית החמישית התכנסה ב 20 בינואר בסימן פריצת הדרך לקראת גידול "החלוץ". הוועידה נמשכה שישה ימים והשאלה המרכזית שבה עסקו הצירים שתפסו את מקומם סביב שולחנות הקונגרס הירוקים היתה כיוון הפעולה ודרכי ההכשרה בימי העלייה ההמונית הצפויה: האם להמשיך בהכשרה הקבועה, או לשוב להכשרה העונתית הזולה והמאפשרת הרחבה? נשאתי את אחד הנאומים המרכזיים בוועידה, לצדם של יוסף שפרינצק ואברהם הרצפלד שהגיעו מארץ ישראל, ודובקין, בנארי וברגינסקי מאנשינו.

הפעם הצטיינו דברַי בטון מתון יותר. לא חשתי בצורך להיות פולמוסי ואגרסיבי, כי האמנתי שמאחורי עומד גבה הרחב של תנועת העבודה הארצישראלית. לאחר פגישתי עם בן גוריון ומתוך קריאה ב"דבר" ידוע לי שבארץ ישראל קיימת התנגדות חריפה להגדרה מראש של צורת ההתישבות, שראשי ההסתדרות משתי המפלגות רואים בה איום על שלמות ההסתדרות ותנועת הפועלים. קיימת קרבה אידיאולוגית ביני לבין הקו ההולך ומתחזק ב"אחדות העבודה" בארץ ישראל, אשר הפסיק לראות בקיבוץ את חזות הכול בבניין הארץ. הקו המרכזי הזה שנוקטים בו ברל כצנלסון ובן גוריון מציין את הנהגתה המתונה ואף העירונית של "אחדות העבודה", השואפת לשמור על אופייה הפתוח והכללי של התנועה החלוצית.

פתחתי ואמרתי שבהכנת החומר האנושי ב"החלוץ" לקראת תפקידו בארץ ישראל צריכים להיות שני כיוונים יסודיים: 1) היות המחנה הכובש בחקלאות; 2) היות החלק האיכותי והמחוסן בתוך העלייה, שמסוגל לעמוד בפני הרוחות. על כן צריכה הכשרתנו לפעולה ההתיישבותית ולכיבוש החקלאות העברית להיות לא רק הכשרה פסיכולוגית וגופנית - אלא מה שחשוב מאוד - גם הכשרה מקצועית, שתתאים לתנאי הארץ. נברר נא קצת את הדברים מתוך המציאות שלנו, הצעתי: בשלוש שנות הסגר העלייה, רק החלק החמישי עבד בעבודה חקלאית, וארבע חמישיות מהחברים עבדו בעבודות שחורות שונות. השנים האלה היו יכולות לתת לנו חברים מוכשרים באופן הרבה יותר מתאים, לוּ כיוונו את ההכשרה אל החקלאות.
ואל נא נחשוב, כי הצלחנו הרבה בתפקיד השני, בהכשרה האיכותית. כי מהפכה בחיי אדם אינה נעשית בן לילה. הנני מחייב גם כן את ההכשרה הממושכת על פני ההכשרה העונתית של אֵילו חודשים בשנה. אולם ישנו הבדל עיקרי בין מושג זה של הכשרה ממושכת לבין המושג של הכשרה קבועה, כי הכשרה קבועה מתפרשת כבר כצורת חיים קבועה, כדרך קבועה, בשעה שאי אפשר לקבוע מראש. אסור לנו להעביר את שאלת קביעת הדרך החברית לכאן, לארצות הגולה, ולדון עליה מתוך שטחיות, מתוך ויכוח אבסטרקטי, שאין מתחתיו קרקע חיים קבוע.
המשכתי וטענתי שאם מתוך התעסקות בשאלות קיבוציות המתמקדות בערכים אידיאיים וחברתיים הננו מזניחים שאלות משקיות - הרי מסכנים אנו את עצם החינוך הקיבוצי. דרושה זהירות רבה בפעולתנו ההכשרתית, למען לא ניכּשל בראשית הדרך. החבר גם צריך לדעת, שקיים למענו מוסד אחד, והוא מרכז "החלוץ", ואין להקים עוד מוסדות, אשר יעמדו באמצע. עלינו להקים הסתדרות חלוצית מרוכזת וחזקה ולשוב לעבודת אדמה ללא תוכן רעיוני מוגדר, כפי שנהוג היה ב"חלוץ" עד לימי השפל של העלייה הרביעית.
סיימתי באומרי שאני חושב גם זאת, כי קביעת הדרך מראש מצמצמת את ההיקף שלנו; היא יוצרת מעין קסטה. דבר זה בוודאי שהוא נמצא בסתירה לתפקידנו ב"חלוץ" ובארץ. צריך לדעת להרחיב את הגבולין ולא לצמצם אותם.

"השומר הצעיר", שהשתתף לראשונה בוועידת "החלוץ" בפולין, ניסה להשפיע על דרכו של הארגון בשיתוף פעולה עם הקבוצה של "שחריה" א' ושלי. אמנם יש אירוניה מסוימת בברית שכּרתִּי עם אנשי "שחריה" א' שהם בחלקם ממצדדי הקבוצה הקטנה - כלומר בעלי אוריינטציה אוונגרדיסטית וממילא חסידי צמצום שורות "החלוץ". אך אני צעיר וחסר ניסיון ובמרכז "החלוץ" הנני שרוי בבדידות אידיאית ופוליטית, ואנשי "שחריה" א' שותפים לדעתי שאין לתבוע מהחברים להזדהות מראש עם זרם קיבוצי מסוים. בעקבות החלטתה של הקבוצה הגדולה שבראשה עמדתי לנטוש את הרוב, נוצר גוש גדול שהיווה כמעט מחצית הצירים בוועידה. ל"שומר הצעיר" היו שלושה צירים, לרוטנברג כ 7 צירים ולפרקציה שלי כ 22 צירים. פרקציית "ביחד", שכללה את צירי "השומר הצעיר" וגורדוניה, העלתה דרישה להפסקת היחסים המיוחדים בין "החלוץ" לבין "החלוץ הצעיר" ולשמירה על מעמדם העצמאי למחצה של חברי התנועות המצטרפות. בייחוד הצטיינה בחריפותה הופעתו של פנחס לוביאניקר, שטען שהכלליות של הרוב ב"החלוץ" אינה אלא העמדת פנים. אני התייצבתי לצד "השומר הצעיר" וגורדוניה בוויכוח על האוטונומיה בתקווה שיתמכו בי במאבקי להיבחר למרכז. הצעת הקבוצה נדחתה ברוב זעום של 2 3 צירים של שתי הסיעות המאוחדות, והתקבלה החלטה שחִייבה את "החלוץ" לשמור על היחסים הארגוניים עם "החלוץ הצעיר". הניסיון שלנו נכשל ופרקציית קוזלובסקי התפרקה על סמך זה.
למרכז נכנסו לבסוף 7 מהסיעה המאוחדת, 4 מ"השומר הצעיר", ו 2 מהתאחדות גורדוניה. ואני, שהייתי אחד עם האחרונים, יצאתי נקי מנכסי: הם הודיעו, כי הם רואים בי חבר "אחדוּת העבודה" ועל כן הם, המקורבים ל"הפועל הצעיר", מציעים למרכז את אנשיהם הם: לוביאניקר ובת שבע ורדית. מריבה קשה ומרה פרצה ביני לבין לוביאניקר ואנשי "גורדוניה". אבל הכעס לא הועיל: לא נבחרתי למרכז.

3 בפברואר 1929
ההחלטות הפורמליות של הוועידה החמישית הבטיחו אמנם מחדש את חופש ההגדרה של כל חבר לגבי צורת חייו העתידה בארץ ויחס שווה לכל הזרמים בהתיישבות, אבל נקבע גם כי "הוועידה רואה בקיבוץ ההכשרה הקבוע את הדרך העיקרית של ההכשרה החלוצית." נוסף על כך, למחנה הקשור ב"קיבוץ המאוחד" הובטח רוב במוסדות המרכזיים של "החלוץ", ובמישור הארגוני התחיל הרוב לפעול כדי לבודד או אף לסלק את אלה מבין חברי המרכז שמתנגדים להזדהות עם "הקיבוץ המאוחד". אני נמנה עם היריבים העיקריים לטנדנציה החדשה ולכן הפכתי למטרה למאמצים אלה. אף על פי שאני ממשיך לעבוד במרכז מתוקף כישורי האישיים, ברור שמעמדי נחלש. הם חותרים תחתי וממררים את חיי. אני חש שאינני רצוי יותר בהנהגת "החלוץ". ובכן, כנראה הגיע גם זמני לעלות.

במרכז החדש אין גזבר. כולם עסוקים בעניינים אחרים - עלייה, קיבוצים, "העתיד". למרכז אין כסף, והתחייב כבר יותר משיש לו. ל 50 איש שכבר קיבלו סרטיפיקטים אולי לא יהיה כסף להוצאות הדרך ולא יוכלו לעלות. לרגלי הקור החזק המצב בקיבוצים קטסטרופלי. הרבה חברים קפאו בימי הקור החזקים. גם חוסר העבודה תקף את כל הקיבוצים, כי פשוט אי אפשר היה לצאת לעבודה. עד כמה שאשאר עוד כאן, אסדר את החשבונות ואעסוק ב"קרן החלוץ". זו קרן שנוסדה ב 1925 במטרה לאסוף כספים לצורכי ההכשרה החקלאית, אבל עד היום היו הישגיה דלים ביותר.

ב"העתיד" הסכימו לפרסם את דברַי בוועידה החמישית תחת הכותרת "ארגון ההכשרה והעלייה". החלטתי לחתום על המאמר בשם פ' אבן ספיר, הגרסה העברית של שמו של סבהּ של אמא, פנחס ספירשטיין. אולי אצליח לפתוח בדרך זו דף חדש בדרכי הציבורית.

10 בפברואר 1929
סקנדל חדש פרץ במחננו: ברץ, חבר דגניה א', פרסם מאמר ביקורת חריף מאוד על החינוך הקיבוצי בגולה ב"דבר". הם חושדים בי שידי היתה במעל, כי היתה לו כאן שיחה איתי על היידיש בקלוסובה ועל האי משקיות. אבל יחיאל דובדבני שהגיע כשליח מגִבעת השלושה הראה לי את שכתב למזכירות "הקיבוץ המאוחד": "תגידו - זה סגנון קוזלובסקי, בו משתמש כיום ברץ - אולם כמה מן האמת המרה יש בכל זה. הלברטוריה לאינוולידיות נוראה בקלוסובה וביתר הקיבוצים היא פרי רשלנות וזלזול לדברים אלמנטריים, כאשר המילים מֶשׁק ומשׁקיות שנואות על החברים. ספק גדול אם אנו יוצרים, או הורסים במו ידינו."

אני שמח תמיד להימצא במחיצת דובדבני ושאול מאירוב, שליחי הקבוצה שבאו מארץ ישראל. הם לא אנשים קיצונים המוכנים להרוג ולהשמיד אחד את השני כמו האחרים. הם לא גורסים כי הקיבוץ הוא הערך העליון בארץ ישראל. דובדבני, שהגיע לכאן לא מזמן כדי להחליף אותי, נתקף הלם לנוכח גודל המשימה וקשיי העבודה, נטל הכספים והחובות.

18 בפברואר 1929
קר מאוד בוורשה. עצי הליבנה הדקים והגבוהים עומדים בגני העיר בעירומם, שורות שורות כמו גדר כלונסאות עגומה.

פייגה נכנסה לסנטוריום לחולי שחפת באוטווצ'ק. אולי זה לא הזמן לעזוב את פולין.

30 במרס 1929
ימי הקור הגדולים עברו. השלג מתחיל לינמס. מחכים עכשיו לשיטפונות גדולים. ופילסודסקי אף הוא מחמם את האטמוספרה בהופעותיו הציבוריות. היום ערכנו "יום פרח" בכל פולין, כדי לגייס כסף לעלייה. הלכתי ברחובות עם חבר הסַיְים [הבית התחתון של הפרלמנט הפולני] אברהם לוינסון ואספנו כסף בקופסאות התרמה. על דשי הבגדים של התורמים חיברנו פרחי נייר. בדרך הספקתי גם לסור למשרד הארצישראלי ברחוב קרוליבסקה 18, שמקשר בין השגרירות הבריטית בוורשה לבינינו ואליו מגיעים הסרטיפיקטים בפוסתא.

בעלייה אני רואה חזות הכול. אני משקיע עצמי בתחום זה ועושה מאמצים להשיג סרטיפיקטים רבים ככל האפשר לחברי "החלוץ" ולהסיר מכשולים מדרכם של העולים בעודם בפולין. היו לנו 600 סרטיפיקטים ולא היה כסף להוצאות הדרך. אמרתי לדובדבני, בוא, נלך אל השל פרבשטיין. פרבשטיין הוא ראש הקהילה בוורשה וממנהיגי "המזרחי". באנו אליו והסברתי לו את המצב. אמרתי בפשטות: אין לנו בשביל הוצאות הדרך. פרבשטיין קרא לגזבר הקהילה ואמר לו: אתה רואה את הבחורים האלה - כל פספורט שיביאו אליך, אתה נותן להם סכום כסף מתאים.
באתי בקשרים גם עם אנשי "החלוץ" בלטוויה ובגרמניה, שבידיהם שפע של סרטיפיקטים ואין להם מספיק עולים חלוצים המוכנים לצאת לדרך, וקיבלתי מהם את עודף הסרטיפיקטים שלהם. ביוזמתי נשלח גם שליח לצרפת, כדי שינסה להשיג רשות מעבר לשיירות של חלוצים דרך לבנון. אני מתכנן אף לנסוע בעצמי ללונדון, כדי "לדפוק על השולחנות" בהנהלה הציונית שם, במגמה לקבל יותר סרטיפיקטים. עלינו להמשיך לארגן, להעז ולדחוף, להרבות במעוף וללכת בגדולות.

התחילה תקופה חדשה, תקופה של גאות. התנועה מתרחבת. יש יותר סניפים, יותר צעירים שרוצים לעלות. נחוץ להגדיל את מספר מקומות ההכשרה, להרחיב את רשת הקבוצות החקלאיות העצמיות. הכרחי לפתוח מוסדות ללימוד מקצוע. גם את העבודה התרבותית וההסברתית עלינו להגדיל - נחוץ להמציא לחלוצים מזון רוחני. ולכל זה נחוץ הרבה כסף. לי ברור, שאין לעשות עבודה טובה תוך התאמצות והסתבכויות כספיות. אנו צריכים לנהל את עבודתנו בסדר, במשקיות מוחלטת. אי אפשר להקים מוסדות ולבנות משקים וקיבוצים על ה"שמא" וה"אולי". צריך שההכנסות יהיו יותר מבוססות ושיבואו בשעתן. יש להפריד בין הפעולה המשקית והארגונית לבין הפעולה הכספית.
לשם כך הכרח להקים מוסד כספי קבוע תוך היעזרות בכוחות שמחוץ לתנועה, בידידים של "החלוץ". בדרך זו נשיג גם את הרחבת שורות התומכים ב"חלוץ" מעבר לחוגי התומכים המסורתיים במוסדות הציוניים ובמפלגות הפועלים. יתווסף לנו באופן זה גם כוח כלפי חוץ, ונוכל להגן על האינטרסים של "החלוץ" במוסדות היהודיים הכלליים. את עצמיותו של "החלוץ" ניתן יהיה להבטיח בתוקף שיתופם הפעיל של חבריו במוסד זה. בראש קרן "ידידי החלוץ" אני מציע להעמיד את לוינסון. כתבתי על כך מאמר ארוך ומנומק ל"העתיד", ושוב חתמתי בשמי החדש: פ' אבן ספיר.

2 באפריל 1929
בוץ, קר, עוד יורד שלג לעתים, נמס תכף. ערב פסח תרפ"ט. קניתי מעיל עור לאחייני הקטן נתן, שכתב לי גלוית ברכה לחג בעברית.

9 באפריל 1929
כתבתי למחלקת העלייה כדי לבקשם להעביר לנו טלגרפית את ההמחאה על קבלת השיעור השלישי של תקציבנו לשנת תרפ"ט. עכשיו עונת הזריעות ועלינו לקנות זריעות לכל המשקים. מיד אחרי הפסח יוצאים גם החברים להכשרה והלוא צריך לסדר את זה ומצבנו הכספי לא טוב. כספי "קרן החלוץ" יהיו רק אחרי הפסח. התקווה לסידור העניינים היא שנשיג מההנהלה הציונית את התקציב.

26 ביוני 1929
ברגינסקי עולה לארץ ישראל. אחרי כמה שנים של עבודה ציבורית קשה, הוא מרוגז מאוד ועצבני, אם כי הוא מטבעו אדם שקט ונוח. במרכז סבורים שמוכרחים לאפשר לו בארץ ישראל לפחות חצי שנה של עבודה פיזית שקטה, בלי כל עסקנות. אחרת ילך לאיבוד.
נשארנו דובדבני, מינקובסקי ואנוכי. אני אחראי על העניינים הכספיים ועל ארגון הקיבוצים החדשים ומינקובסקי מוּנה לגזבר ומזכיר כללי. העלייה נמסרה לדובדבני. אנחנו עובדים למעלה מכוחותינו, לא מספיקים הכוחות הפיזיים פשוט. לפני שלוש שנים עבדו ב"חלוץ" 17 איש מסורים ומתאימים. כיום אינם.

19 ביולי 1929
אתמול קרה אסון - הסרטיפיקט שלי הלך לאיבוד. אהיה חייב להישאר עוד חצי שנה בוורשה ולהיות מעורב בכל העניינים הכבדים והמסובכים. דובדבני נסע היום לראשונה במקום דובקין לפריז אל "היהודים הגדולים" לקבל כסף. פוחד שלא יעלה הדבר בידו.

30 ביולי 1929
היום שוב נאלצתי לפנות למחלקת העלייה בהנהלה הציונית בבקשה שיעבירו לנו את התקציב. כיום עונת העבודה הכי בוערת, עלינו להכניס את כל החברים לקיבוצים. הכנסנו כבר מאות אנשים חדשים בקיבוצי ההכשרה. אנו גם נמצאים בהכנות לעלייה, ואנו נחנקים מחוסר כספים. במשך זמן ידוע כתבו לנו שאי אפשר להעביר לנו את התקציב לרגל זה שלא המצאנו את הדו"חות הכספיים. אנו תמיד הסברנו להם את העיכוב במשלוח הדו"חות בכך שאין לנו תקציב לפנקסן מיוחד וחבר של המרכז המטפל בעניינים אחרים מוצא מדי זמן בזמן אפשרות לסדר את הפנקסנות. הסברנו להם שהחשבונות מעניינים גם אותנו ולא רק מפני שאנו מוכרחים לשלוח אותם להנהלה הציונית הננו מסדרים את החשבונות שלנו, כי אם גם בשבילנו. והנה התאמצנו והתגברנו על כל הקשיים וסידרנו את הבּוּכהלטֶריה עד ינואר יוני 1929. ואילו הם ממשיכים בשתיקתם. עד היום לא אישרו אפילו את קבלת הדו"ח. "העבודה שלנו היא גדולה," כתבתי להם. "יותר מ 1,300 איש בהכשרה, העבודה בוערת ומצבנו הכספי קטסטרופלי. הננו מקווים שתעריכו את חשיבות העניין ותעבירו ביום קבלת הדו"ח את הפקודה ל"קרן היסוד" בפולניה טלגרפית."

30 באוגוסט 1929
פוגעת בי לא מעט ההתרסה שנשמעת לא אחת, שפִיניה כל הזמן שולח עולים לפלשתינה ובעצמו לא עולה. בעת המאורעות אכלתי את עצמי מדוע אני פה בפולין ולא שם. מהארץ הגיעו ידיעות ומברקים כאילו הכול נהרס. ההיסטריה היתה גדולה. אמרתי לעצמי, די, מספיק, אני חייב לעלות ויהי מה.

הקרקע בוערת מתחת רגלי. מדי פעם בפעם עולה הרהור במוחי, כי עלי לעשות הכול כדי להגיע ארצה. עמוק בלבי אני מרגיש שאני חייב להסתלק מפולניה במהירות וכי עלי להתחיל חיים חדשים בארץ. אבל הסרטיפיקט שלי עדיין מתמהמה לבוא. מינקובסקי המסכן אומר שבלילות אני נוהג לטלטל בשנתי את המיטה ולצעוק ביידיש: "אינני נשאר פה! אם לא תתנו לי לנסוע לארץ ישראל אסע למקסיקו! אני רוצה לארץ ישראל!"

6 בספטמבר 1929
תם ונשלם הפרק של "שחריה" א' וב'. הקיבוץ הזה הוא כולו של "הקיבוץ המאוחד". השתתפותם של חברי "שחריה" א' בוועידה בינואר היתה מעין שירת הברבור שלהם. מאז הפך החלק המזוהה עם "הקיבוץ המאוחד" לכוח הדומיננטי ב"חלוץ". אך אף על פי שמאז הוועידה מיתנתי במקצת את עמדותי, בעיני הרוב לא חדלתי מלהיות סכנה. אמנם התקרבתי אליהם ובלי הסכמתם לא אעשה שום דבר, אולם אני חושד שאפילו דובדבני לא סומך עלי.

27 באוקטובר 1929
לאחותי אסתר לאה נולד ב 21 בחודש במזל טוב בן שני, שמואל.
היתה לי שיחה רצינית עם דובדבני על עלייתי הקרובה. סיפרתי לו על תקוותי בקשר לשושנה והשׁבעתי אותו שזה לא לפרסום.

בקלוסובה אנחנו בונים בית לדירות ל 150 איש וחדר אוכל. בני מרשק אמר: "מי צריך בית? הם ירצו להישאר פה אם יבנו להם בית." אבל שוחחתי על העניין עם אבא של משה זינגרמן, שהוא בעל בעמיו. דובדבני לא יכול היה לצאת מוורשה אפילו ליומיים כדי להתייעץ במקום יחד איתי, ואני יחד עם אנשי סרני וקלוסובה הכנו את התוכנית. המרכז הקציב 25,000 ז', את היתר מקווים להשיג מפּרטים ומה"ג'וינט".

השבוע הגיעה שעתו של בני מרשק להתגייס לצבא והיה צורך להוציאו בדרך כלשהי מפולין. סידרתי לו דרכון מזויף. לקחתי איתי את בני והגעתי איתו לסובלק בשבת, דבר שלא נעם במיוחד להורי. אחזתי את בני בידו, הובלתיו אל הגבול הגרמני ואמרתי לו: "בני, ס'קומנט דיר ניט, אבער נא דיר!" (בני, לא מגיע לך, אבל הא לך!) וכך עבר בני את הגבול. יש לי רושם שהמצב בקלוסובה לא הורע עם נסיעתו של מרשק.

29 בנובמבר 1929
אני במצב רוח רע ובדיכאון נפשי ממש מהמלחמות האלה, ממריבות האחים האלה. תנאי העבודה במרכז לגמרי לא מושכים. יש הרגשה שכאילו אנו חבר בודדים, אין קשר בין האנשים, ואין כל יד מרכזת. מינקובסקי פועל מעט מאוד. הוא אינו יודע לגשת לאנשים ואיננו חביב כל כך על החברים. דעתו נתונה לנישואיו הקרובים למלכה פלונסקאית.

בלילה שעבר חלמתי שאני משחק שוב בסובלק עם החבר הכי טוב שלי, ניומק וינברג. בילדותי חצו בין הבית שלנו לבית של משפחת וינברג ברחוב רינקובה הגרברניות - בתי מלאכה לייבוש עורות. אלה היו מחסני פח גדולים מאוד ובהם, על חוטי ברזל, היו תלויים בצפיפות רבה עורות של פרות וסוסים. כל אחד מהמחסנים הללו נראה כמו יער של עורות, ואנחנו היינו רצים ומסתתרים מאחור העורות בשעות אחר הצהריים כשהמקום היה ריק מפועלים ומחפשים זה את זה. הריח שם בפנים היה תמיד כבד ומחניק. בלילה חלמתי שניומק נעלם פתאום ואני רץ כפוף בין העורות לחפש אותו ולא מוצא את הדרך החוצה. התעוררתי מבוהל ומתנשם. בבוקר אמרתי למינקובסקי, שכני לחדר: "מוטב לי לגווע במיטה, מאשר ללכת למשרד."

מאוחר יותר במשך היום נזכרתי במשהו אחר מאותם ימים והרגשתי השתפרה. ניומק ואני היינו משחקים לבדנו בחצר הגדולה של הבית שלהם ולפעמים שיתפנו במשחק גם בנים אחרים, כמו אברהם, שגר לא רחוק משם ברחוב יאטקובה, מול המורה גברת ריגרוצקה, ואִמו, גברת שטרן, היתה המיילדת שלי. אותו ממקה שטרן היה גם חבר טוב של פייגה, שאיתה למד באותה כיתה. אחד המשחקים היה תחרות - מי ישתין יותר רחוק. את אחותו הגדולה של ניומק, דבורה, היינו משאירים בצד כי היא היתה בת. אבל לפעמים הסכמתי לשתף גם אותה. המשימה שלה היתה לעבור בזריזות ובזהירות מתחת לזרם השוטף. ברוב המקרים היא עמדה במשימה הזאת בהצלחה, אבל לפעמים הייתי מערים עליה ומשנה את הכיוון ואז היא לא יצאה מהעניין יבשה לגמרי.

30 בדצמבר 1929
באמצע דצמבר נסעתי לשבועיים להורי ונפרדתי מהם. העיירה היתה עטופה במעטה לבן של כפור. אזור סובלק הוא המקום הכי קר בפולין, מגיע אליו קור היישר מסיביר. בחורף, כשהייתי ילד, היו צעירי העיירה מחליקים בשבת על הקרח בגן העירוני. הם היו שופכים מים על שבילי הטיולים ואלה היו קופאים. אבל אמא אף פעם לא הרשתה לי ליטול חלק בפעולות נוער וספורט כאלה, שהיו זרות לדעתה לרוח היהדות המסורתית.

במוחי עדיין צורבת תמונת הפרידה העגומה מהורי, שהפצירו בי לא לעלות. בעת הוויכוח פרצתי בבכי מר. למחרת התחיל לרדת שלג כבד. הפתותים הלבנים נאספו כרגיל על הגג ומתחת לחלון, וכשעזבתי יכולתי לראות רק את שני החלונות הקטנים בחזית, מביטים בי בלכתי כמו שני פרצופים תוהים. נסעתי לווילנה, קיבלתי שם סרטיפיקט, המשכתי לטרייסט, ועליתי לאונייה שמפליגה ארצה.

זוהי הפעם האחרונה שאני כותב ביומן. אני כבר לא ילד שמסתובב סביב בחורות. כל ההרפתקאות והליבוטים, הקונספירציות והקפֶּנדריוֹת לא הובילו אותי אלא לעצירה ולאכזבה. הגעתי למבוי סתום ויהא עלי לסלול לי דרך חדשה.

אני חש כאילו עמדתי ונאמתי מול אסֵפת עם גדולה, ובעודי מוצא סוף סוף את ידי ורגלי בין המילים התרגלו עיני בהדרגה לחשכה באולם, והציבור הגדול שישב לפני הלך וקיבל צורה עד שלנגד עיני רחש גוש נגף עצום בעל עיניים מתכחשות ופיות מפטפטי דיבה. קצה נפשי בראשי "החלוץ" ובציבוריות. אני עולה לארץ ישראל לא במסגרת גוף קיבוצי, אלא "סתם חלוץ", אלמוני, לבדי. האם אלך שם לאיבוד, או שאצליח לעשות לעצמי שֵם?
 

מיכל ספיר

ד"ר מיכל ספיר, נכדתו של פנחס ספיר, היא מסאית, חוקרת ספרות, מתרגמת ומוזיקאית. בשנות השמונים הטביעה חותם בסצנת הרוק האלטרנטיבי בעת שהקימה את הלהקה "אפור גשום", המחדשת את פעילותה בימים אלה. היא שימשה בה כסולנית ומחברת השירים. בשנות שהותה בלונדון ובניו יורק השתתפה בכמה הרכבים מוזיקליים ופרסמה מאמרים על אמנות ומחול. מאז חזרה לארץ היא משתתפת בפעילות למען שלום וצדק פוליטי. "היש הגדול", ספרה הראשון, הוא תוצאה של שש שנות מחקר וכתיבה.

עוד על הספר

היש הגדול מיכל ספיר

פרק 1

יומן נעורים

 

15 ביוני 1925
אמש, בביאליסטוק, הופעתי לראשונה בפני ציבור גדול. קיבלתי פיק ברכיים, שכחתי את התחלת הנאום, אבל התאוששתי והמשכתי. אני חושב שאבא היה גאה בי לוּ היה רואה אותי. אף על פי שבעֵת שבאתי להורי ואמרתי להם שאני רוצה לנסוע לארץ ישראל, זו היתה בשבילם מהלומה ממש! אמנם בבית תמיד היתה, כמו ברוב הקהילה, תודעה לאומית ציונית, אבל כסיפרתי להם שאני מקווה לצאת הקיץ להכשרה, בשביל הורי זו היתה טרגדיה. "שם בוודאי לא אוכלים כשר!" הם אמרו. הבית שלנו בית אדוק מאוד. אסור לכתוב בשבת, אוכלים כשר. אמא אדוקה קיצונית, עוד יותר מאבא. היא בת למשפחת חסידי גור מסביבת ורשה, הרביעית במשפחה של שישה בנים ושתי בנות. את סבא ואת סבתא לא הכרתי, כי מתו בגיל צעיר. אמא סיפרה לי שאבא שלה, עזריאל לייב ספירשטיין, שהיה רב בלונדון, חיבר ספר על נושא הפירוש לתלמוד או על אחד ממפרשֵׁי התלמוד. לי היא קראה על שם פנחס ספירשטיין, שהיה אביו של סבא, ממכובדי חסידי גור. היא מעריכה את הסבא שלה מאוד ולכן לא נותנת לאף אחד לקרוא לי בשום שם לוואי, אפילו לא "פיניה", אלא רק פנחס.
אחרי שהוריה של אמא מתו, בסוף המאה שעברה, היא שלחה את כל תשעת אחיה ואת אחותה לארצות הברית. אמא לא רצתה לנסוע איתם מפני שהיא ידעה ששם אי אפשר לשמור על כל המצוות. אחד או שניים מהאחים שלה - דודים שלי - למדו שחיטה לפני שנסעו, כדי שלא יצטרכו לאכול טרף. אבל קרה להם, כמובן, כמו שקורה למשפחות יהודיות אחרות, ששניים שלושה מהם התחתנו עם לא יהודים או עם לא יהודיות. זאת היתה טרגדיה בשביל אמא שלי, זה היה כמו תשעה באב! גם אחי הבכור יצחק נסע לאמריקה, ב 1920, כשהגיע לגיל שמונה עשרה והיה צריך ללכת לצבא הפולני. אייזיק למד בגימנסיה העברית בוולקוביסקי (ליטה). הוא תמיד היה שובב גדול, כשהיה בן אחת עשרה קם בבוקר לא עבות אחד ונסע לו לבריסק, מרחק של כשתים עשרה שעות מעירנו סובלק (שהפולנים קוראים לה סובלקי). חיפשו אותו אצלנו בסביבה ימים, עד שהגיע מברק שהוא נמצא בבריסק.
בתצלום שלנו מהילדות רואים ילד מנומש וערני עם אוזניים קצת בולטות, שכאילו מזמינות שמישהו ימשוך בהן כעונש על איזה מעשה קונדס. הוא אהב גם לרכוב על סוסים. לפני שנתיים הוא שלח לנו גלויה ממקסיקו ובה נראים הוא וחברו על גב סוס. ארבע שנים לאחר שנסע לאמריקה - שם קראו לו אירווינג - הוא התהפך בסירת קייק בקייטנה בפנסילבניה וטבע. אמא עוד שומרת בבית את הכינור שבו ניגן. ואני, שנראה באותו תצלום כילד בהיר שיער בעל פני ירח תמימים וצווארון של נסיכים, הייתי תמיד כרוך אחרי אמא. עד גיל שש לא הייתי בין הילדים הבריאים. הייתי חולני והיו מודדים לי כל הזמן את החום. זה הרגיז את אבא כל כך עד שהוא שבר את המדחום. אצלנו במשפחה צוחקים עלי שעד גיל שמונה עשרה הייתי יושב על יד אמא ואומר, "אני אף פעם לא אעזוב אותך." ועכשיו גם אני מתכוון לנסוע ממנה ומי יודע אֵילו סכנות ואילו הפקרויות ואילו שינויי שמות יבואו עלי, וכמה אתרחק עוד ממורשתו של הסבא רבא פנחס.
אני זוכר שבגיל ארבע עשרה או חמש עשרה, כשהייתי בוורשה, אבא ביקש ממני שאלך לראות את ביתו של אותו פנחס, ואת קברו בבית הקברות היהודי ברחוב גנשה. לא התלהבתי, אבל אבא בוודאי התכוון שהאיש בבית הקברות יספר לי על סבא. לכן בכל זאת הלכתי לשם. זה היה בוקר חורפי. אני זוכר שראיתי בפתח שער גדול מברזל, ולכן היתה שאלתי הראשונה אל האיש מבית הקברות: "מדוע צריך שער ברזל בבית קברות, בורחים משם?"

בשנת 1913, כשהייתי בן שש והפסקתי לחלות, כבר התחלתי, בהדרכתו של אבא, שגם ארבעת אחיו ואחיותיו היגרו לאמריקה בתחילת המאה, להיות חצי מודרני. אבא הוא איש גבוה ומרשים, בעל מבט רך וקצת מכונס בעצמו, עם קרחת ומשקפיים עגולים קטנים כמו של בורוכוב וזקנקן גזוז היטב. הוא לובש חליפות אירופיות וחובש מגבעת אחת בימי השבוע ומגבעת אחרת, מיוחדת, לשבת. אבא הוא בר אוריין. אומרים עליו שאם מראים לו מילה בעמוד כלשהו של התנ"ך, הוא יכול בקלות לצטט את מה שנכתב באותו מקום עשרה או מאה עמודים קודם לכן או לאחר מכן. הוא היה בחור ישיבה בישיבות טלז וסלובודקה בביילרוס לפני שבא לסובלק, ואחר כך היה אחד ממייסדי "המזרחי" בעיר, אבל הוא קורא גם ספרות עברית משכילית וספרים חילוניים.
הוא קרא את פושקין ומאפו, ספרים ציוניים וגם את מלחמה ושלום. יש לו ספר מדע פופולרי בשם ידיעות הטבע שתורגם מגרמנית לעברית, וגם תנ"ך בתרגום של מנדלסון. כשהייתי קטן הוא לא רצה שגם אני אקרא בספרים האלה, והיה אומר: "כל זה שטויות." פעם התחצפתי ואמרתי לו: "אם זה שטויות, מדוע אתה קורא?" אחר כך התחלתי ללכת בעצמי ל"קלוב קופייצקי", מועדון הסוחרים, שם יש ספרייה לא גדולה ואפשר לשאול ספרים בפולנית. תקופה קצרה הייתי בקן של "השומר הצעיר". ייתכן שהייתי נשאר, אבל נכנסו הפולנים ופיזרו את הקן, ולאחר מכן כבר לא חזרתי. נסעתי ללמוד.
לקראת שנת הלימודים 1921 1922 אבא רשם אותי לבית ספר "תחכמוני" בוורשה. זה סמינר שנוסד שנה קודם לכן על ידי תנועת "המזרחי" ונועד להכשיר רבנים לקהילות פולין. הוא משלב השכלה יהודית רבנית בחינוך כללי; לימודי החול נלמדים בו בפולנית ולימודי הקודש בעברית וביידיש. אבא רצה שאהיה ל'רב בישראל', אבל אני לא מצאתי בסמינר את מקומי. בין כל הסוגיות והקושיות, וטורי הכתיבה תמה הסגורים בגבולין מרובעים מרובעים של הערות ופרשנויות, הרגשתי כלוא ומשולל תנועה. "בחוץ" - בוורשה הפולנית והיהודית - שׂררה אטמוספרה של פעלתנות ועשייה. פולין העצמאית לא האירה פנים למיעוט היהודי, ואותן שנים אופיינו במאבקים בלתי פוסקים של היהדות הפולנית לשמירת זכויותיה בכל התחומים - המדיני, הכלכלי, התרבותי והדתי. כאן הופיעו העיתונים היהודיים החשובים בעברית וביידיש ונערכו אסֵפות פוליטיות רבות משתתפים. בכיתתי היה לי ידיד בשם איציק, בנו של הרב החסידי בשביס זינגר מבילגורי, שהיה כותב סיפורים, ודיברנו זה עם זה על שאיפותינו, ששנינו לא ידענו אל נכון מה הן, אבל חשנו לבטח שהן לא ימומשו בחדריו המלומדים של "תחכמוני". כעבור שנתיים קמנו שנינו ועזבנו את בית הספר. מוזר. הרי אז חשבתי: אינני מסוגל להטיף מוסר לאחרים. אינני נביא זעם וגם לא מורה הלכה. אני שונא לשמש דוגמה. והנה עכשיו אני עומד בפני ציבור גדול ומרצה על החלוציות ודרך העבודה לארץ ישראל.

אחרי שחזרתי מוורשה בקיץ 1923 הסתובבתי בסובלק כמה חודשים בחוסר מעש, כמו רוב בניהם של הבעלבתים. החינוך שקיבלנו בעיירה השפיע עלינו השכלה ותרבות ומילא אותנו בתקוות להגיע להישגים גדולים וחשובים, והנה מצאנו את עצמנו במקום צר שאין בו הרבה אפשרויות של חיי רווחה והגשמה עצמית. ברבים מאיתנו קיננה השאיפה להגיע למרכזי ציוויליזציה ולהתחיל שם חיים חדשים. נכון הוא שהחיים בעיירה היו עשירים ותוססים. בליל שבת היו שני בתי הראינוע, "פילמייה" ו"מובוס", שהקרינו סרטים באנגלית ויומני חדשות, מלאים בנוער יהודי. בשבת הלכו הצעירים לראות את האחים פינק משחקים בכדורגל באצטדיון מאחורי המפעל לחביות עץ לקפוסטה. אחרים יצאו לשוט בגן "ארקדיה" הגדול והפראי, שבו היה גם תיאטרון, מפלסים דרך בסבך הסוּף שעל יד הגדה המפורצת של האגם או חותרים אל האי שבאמצעו. הספורטאים שבינינו, אלה שלא היו להם השקפות פוליטיות, הצטרפו ל"מכבי". היו להם מסיבות כל מוצאי שבת שבהן היו רוקדים ושרים. היתה גם פעילות של הצופים ושל בית"ר. בימי ראשון ניגנה על הבמה בגן העירוני התזמורת הצבאית של הגדוד ה 41, שחנה במקום בקביעות. היהודים היו הולכים לשמוע שופן, בראהמס וליסט ולהעריץ את המנצח, הסגן בצ'ולקה, שהוא חצי יהודי, חצי מומר, וחי בסובלק עם אשתו הנוצרייה. אך אני לא מצאתי ענין בפעילויות האלו.
הרגשתי שבעולם מתרחשים שינויים, שבקרב היהודים הולך ומתגבש אלמנט לאומי ציוני ממשי, ואילו אנו דבקים בחיינו הישנים בפרובינציה כמי שברחו משאון החיים והסיחו את דעתם מכל המתהווה מחוצה להם. זכרתי את חוות ההכשרה שנוסדה ב 1919 בדומברובסקה ליד סובלק ואת הרושם הגדול שהטביעו עלי חלוצי ההכשרה. כל השבוע הם היו שקועים בעבודה, אך בשבתות היו באים לביקורים בעיירה ומביאים איתם מצב רוח של חלומות ואידיאלים ותודעה עמוקה של חלוצים. זו היתה חווה גדולה על 40 מורג, עבדו בה 20 חברים, היה רווח גדול וזה עודד את החברים. הם התהלכו בעיירה כנסיכים וזרעו סביבם את אורהּ של ארץ ישראל. לאחר שהבנים עזבו את החווה עקב גיוס, נשארו הבנות לבדן והערצתי גדלה אף יותר! כך החל לנבוט בי האימפולס לנסוע לארץ ישראל.

חוות ההכשרה בדומברובסקה היתה אחת החוות הראשונות של "החלוץ" בפולין. "החלוץ" היא תנועה ציונית עולמית של צעירים יהודים שמתארגנים למטרות עלייה לארץ ישראל. זה ארגון כללי, כלומר נטול זיקה מפלגתית, ושׂפתו עברית. בגולה הוא מתבסס על קיבוצי הכשרה, שמתנהלים במתכונת של קומונה ועוסקים בלימוד עבודת האדמה ותנאי החיים בארץ ישראל, כדי להכין את חברי הארגון להתיישבות חלוצית בארץ ישראל. צבי ברזובסקי, שהיה מיודד עם אחי הבכור אייזיק, טיפל בענייני "החלוץ" בסובלק. הארגון שׂכר בסובלק בית והקים קיבוץ הכשרה - "הקיבוץ על שם י"ח ברנר". היתה במקום פעילות כמעט בכל ערב. בלילות שישי חגגו "עונג שבת", בקיץ ערכו טיולים בסביבה והתאמנו בהתמצאות ביערות. הבחורים והבחורות למדו עברית בשיעורי ערב ויצאו להכשרה עונתית בחקלאות באחוזות של פולנים. אני ועוד כמה נערים ונערות, שהיינו צעירים מכדי להצטרף ל"החלוץ", נאספנו סביב הקיבוץ הזה והקמנו את ה"החלוץ הצעיר" בעיירה. הייתי פעיל בהתנדבות עם החברים הבוגרים בארגון חברים, בעריכת קורסים ובלימוד עברית. כולם התפעלו מהזיכרון שלי למספרים ולתאריכים. הייתי פעלתן מאוד ומוכן לעשות כל מה שביקשו ממני. לאחר כשנתיים, באביב השנה, עמד ברזובסקי לעלות לארץ עם הקיבוץ, והמזכירות המחוזית של "החלוץ" הסובלקאי בחרה בי להחליף אותו. בפגישה המחוזית השנייה שהתקיימה בי"ט באדר לבשתי חולצה עם צווארון פולו וחליפה חדשה וניסיתי להיראות קצת יותר מבוגר משמונה עשרה שנותי.
כעבור איזה זמן נשלח פייביש בנדרסקי, חבר מרכז "החלוץ", להיות האחראי לגליל גרודנה ביאליסטוק, שסובלק נכללה בו. הוא ארגן אותי ולקח אותי להיות עוזרו במועצה הגלילית של "החלוץ" למחוזות גרודנה וביאליסטוק. אני גר עם אחד בשם ברגינסקי. לידנו גרות מַניה, אשתו של ברגינסקי, שושנה גלר, ואשתו של בנדרסקי, איטקה. מניה היא פרא אדם, קנאית, ועם שלוש הבנות האלה יש צעקות כל הלילה.
כבר כמה חודשים אני יד ימינוֹ של בנדרסקי, אני עוזר לו במשרד בגרודנה ואנחנו עוברים יחד מסניף לסניף ומהכשרה להכשרה. בנדרסקי שונה מאבא, שעוסק גם הוא זה שנים בכל מיני עסקנות ציבורית ודברי צדקה בעיירה. אבא חבר בוועד הקהילה וגבאי ועסקן של 'לינת הצדק', 'ביקור חולים', הקרנות למען ארץ ישראל והבנק היהודי הקואופרטיבי. אבל בעינַי התמונה האופיינית ביותר היא זו של אבא ההולך פעם בשבוע בערב לבית המדרש לדון בדברי תורה. הוא פוסע ללא חיפזון עד סוף הרחוב שלנו וימינה לרחוב יאטקובה, פונה שמאלה לרחוב השוק, בדרך נותן צוקרקה לילדי השכנים, ואחר כך יושב ומתפלפל עם הקולגות שלו עד שעות הלילה המאוחרות, מי יודע יותר טוב את התלמוד והמשנה. שם, בבית המדרש, לא מדברים על פוליטיקה, ואילו אצל בנדרסקי ב"החלוץ" אני לומד להיות לא רק עסקן, אלא גם פעיל. אני מקווה שאתמול בביאליסטוק הוכחתי סוף סוף שאני יכול להתחיל לפעול באופן עצמאי. הרי עוד כמה חודשים ימלאו לי שמונה עשרה.

23 ביוני 1925
היום נסעתי לבדי לסובלק על מנת לפקח על פתיחתה של נגרייה חדשה. בגרודנה עליתי על הרכבת שנוסעת מוורשה לסנט פטרבורג וירדתי בתחנה הקטנה שבצפון העיירה שלנו, ליד הדרך לקובנה. היה יום חם ולבי עלץ פתאום בקרבי למראם המוכר של כבישי סובלק המעט מעוגלים, המרוצפים באבנים גדולות ותחומים משני צדיהם במדרכה מוגבהת, כך שמֵי הגשמים נקווים בשוליים העמוקים וזורמים מכאן ומכאן לנהר "צ'רנה הנצ'ה", העושה את דרכו בתוך העיירה עד לאגם "ארקדיה".

אחת הפעילויות החביבות עלי במסגרת תפקידי ב"החלוץ" היא הקמת מפעלים קונסטרוקטיביים כמו הנגרייה, שבהם מכשירים החברים את עצמם לקראת עלייתם לארץ. אני נוסע ברחבי הגליל ורואה איך עולות וצומחות מחצבות, מסגריות ומשוריות. כשאני רואה את המכונות הפועלות ושומע את זמזום גלגליהן ומחזיק בידי את החומרים שהן מייצרות ומעבדוֹת - אבן, עץ וברזל - אני מתמלא שמחה. אלה הם לדידי לבו ומהותו של רעיון "החלוץ".
הארגון שלנו צמח מתוך העלייה השנייה, שנטלה את השראתה ממהפכת 1905, ושלא כמו הביל"ויים שקדמו לה עיצבה מסגרת ודפוסים לתנועה עממית עתידית. היא בנתה בסיס לצמיחה וקליטה ובכך הקימה חוליה ראשונה לתנועת הפועלים הארצישראלית. ואכן ארגון "החלוץ", שקם בארצות הברית בשנת 1915 עת ששהו שם יצחק בן צבי ודוד בן גוריון, נהפך, בעיקר מאז הצהרת "בלפור" בזכות הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, למכשירה המרכזי של המהפכה המתגשמת. מיד לאחר המלחמה כבר נמצאו נקודות הכשרה רבות בכל פולין, ללא יוזמה מרכזית וללא הוראות מלמעלה. החווה החקלאית הראשונה התארגנה בבנדין בפברואר 1918. בחוות האלה היו בעיקר גני ירקות, ובחלקן גם מטעים קטנים. אבל מרכז "החלוץ" בוורשה, שנוסד שנה קודם לכן והגדיר את עצמו כ"אגודה חדשה אשר שׂמה לה למטרה לאחד את כל הרוצים לעלות תכף אחרי המלחמה לארץ ישראל" ראה את המפתח להגשמה בארגונה הרציונלי של האנרגיה הסטיכית המתפרצת של החלוצים. בארץ ובגולה החלו להתגבש מסגרות שבעזרתן עבר מרכז הכובד של המעשה הציוני מהיחיד, המנוכר לסביבתו, לכוחה המאוחד של הסתדרות חברים אַל מפלגתית. בהתארגנות הזאת תפס מקום מרכזי רעיון ההכשרה: הכשרה לעבודה פיזית ולהתמחות במקצוע פרודוקטיבי, הכשרה חברתית לשיתוף, והכשרה תרבותית בצורת לימוד עברית, ידיעת הארץ ותולדות תנועת הפועלים ומוסדותיה. רק בעזרת ההכשרה יכול החלוץ ברעיון להפוך לחלוץ מגשים.

אנחנו עכשיו בתקופת השיא של "החלוץ" בפולין. התרומה החשובה להתפתחות התנועה היתה בחידוש העבודה בנפות הסְפר המזרחיות של פולין לאחר "שלום ריגה" שנחתם במרס 1921, ובו נקבעו גבולות פולין העצמאית. אז החלה הפעילות באזורי ווהלין, פולסיה ונובוגרודק, שעתידים היו להיות מאגרי הכוח העיקריים של "החלוץ". באזורים עניים יחסית אלה צמחה רשת בתי הספר העבריים "תרבות", שהיוותה מקור השראה חשוב לתנועה החלוצית. השיפור שחל במצב הכלכלי בארץ ישראל באביב 1924 התרחש בעת ובעונה אחת עם המשבר הכלכלי בפולין והכבדת לחץ המיסים על היהודים, ועם חקיקה של חוקי הגירה מחמירים בארצות הברית. עם חידוש העלייה באותה שנה החלה זרימת המונים ל"החלוץ", שהגיעה לשיאה באמצע שנת 1925. לפתע צמחה תנועה המונית שהקיפה צעירים מכל השכבות, ונחשול עצום של "חלוצים חדשים" הציף את הסניפים. אם בתחילת 1925 היו בגליל שלנו 1,100 חברים, עתה כמעט הוכפל המספר והעפיל ל 2,100, שהם כשישית מחברי "החלוץ" בפולין, המונים מספר שיא של 13,500 חברים.

ועדיין, הרוב הציוני הדומם תומך אמנם מבחינה אידיאולוגית ברעיון העלייה לארץ ישראל, אך אישית ומעשית הוא לא פועל בכיוון זה. הדבר נכון אפילו אצלנו בסובלק, שרעיון ההתיישבות נולד בה כבר בשנות השבעים של המאה הקודמת, לפני פרעות "סופות בנגב" וּועידת קטוביץ', ושיהודיה היו בין עשרת הקיבוצים הראשונים בתנועת "חיבת ציון". כבר באמצע המאה התשע עשרה היה קיים בירושלים "כולל סובלק ולומז'א". הרב שמואל מוהליבר, אחד מראשי "חובבי ציון", היה הרב של סובלק בשנים 1860 1868, והשפעתו ניכרה על יהודי העיירה עוד שנים רבות. בשנת 1881 הוקמה בסובלק אגודת "יסוד המעלה" במטרה לעלות מיד לארץ ישראל. אורגנה קבוצה של שלושים בעלי בתים וכל אחד נתן 2,000 רובל (פרה עלתה אז 15 רובל) בשביל לנסוע ולקנות נחלה בארץ ישראל. שנה לאחר מכן נשלחה משלחת של שני אנשים למצוא נחלה. אבל הם נכשלו במשימתם. מוכרי האדמות רימו אותם, הם קנו קרקע על ידי הכינרת שלא היתה למכירה, והפסידו הרבה כסף. בנובמבר 1887 הוקמה בסובלק קבוצת "חובבי ציון" הרשמית הראשונה, שאספה כספים והיתה מהראשונות ששלחו חלוצים לארץ ישראל. משפחות סובלקאיות היו ממייסדי חדרה ובלפוריה. מאז מלחמת העולם הראשונה ישנה בסובלק פעילות ענפה של תנועות וגופים ציוניים, הן של מבוגרים והן של בני נוער. בפעילות זו שותפים מרבית בני הקהילה, והיא נעשית בתמיכת ועד הקהילה. אבל חלק הארי של היהודים, כולל הורַי, אינם חשים בסכנה המרחפת מעל קיומם פה, ומי שעולה - מסתכלים עליו כמו על משוגע.

22 ביולי 1925
הקיץ הגיע וסוף סוף יצאתי גם אני לחודשיים של הכשרה. הצטלמנו בחווה ובשׂערי המגולח ולחיי השקועות מקשיי העבודה והמזון האלמנטרי כמעט שלא הכרתי את עצמי. אנחנו לומדים לעבוד בשדות החיטה, ביער ובאחו עם קלשונים ומגרפות. הכרתי פה נערה מסובלק בשם שושנה (רייזל). ראיתי אותה כבר פעמים אחדות ברחוב הראשי של העיירה, שבו הולכים הבחורים והבחורות לטייל ולהיפגש בימי השבוע אחר הצהריים, אבל מעולם לא דיברתי איתה. היא צעירה ממני בשנה וגרה בבית הגדול מעבר לכיכר השוק, ברחוב רינקובה ("רחוב השוק" בפולנית) 44. אביה אלטר וולף (זאב הכהן) גיביאנסקי הוא יהודי בעל בית, בעל מעמד ובעל ממדים. הוא שותף ב"קומפני", חברה של כמה יהודים סוחרים, שיש לה גורן ענקית והיא מייצאת תבואות מסובלק לגרמניה, לבלגיה ולצרפת. במאה ה 19 נבנתה כאן על ידי הגרמנים מערכת של תעלות שמובילות מהוויסלה לים הבַּלטי, כך שההובלה זולה יחסית והחברה יכולה להתחרות. ב 1914 גיביאנסקי גם פתח חנות מכולת משלו. את אחותה הצעירה של שושנה ראיתי במדים ובכובע של הגימנסיה הפרטית של עפרון, שם לומדים בעיקר בני האמידים, לימודים בפולנית ובעברית בכיוון יהודי שׂכלתני כללי, תוך זיקה לציונות. לשושנה תספורת בגובה הסנטר, עיניים גדולות, ישירות ובטוחות, פה עדין וחזק וגוף רך. היא כבשה את לבי בנשיותה, בעדינותה ובאישיותה החזקה. יש בה מין כנות כזו בעלת עוצמה שאמרתי לעצמי - הלוואי שזו תהיה אשתי.

26 באוקטובר 1925
אני עסוק מאוד בנסיעות. במשך שישה חודשים מהאביב ועד עכשיו ערכתי 42 ביקורים ב 3 סניפים וב 32 קבוצות הכשרה. טיפלתי במציאת מקומות עבודה, בארגון השתלמויות בשפה העברית ובענייני "החלוץ הצעיר". רשת קיבוצי ההכשרה בגליל ביאליסטוק גרודנה הולכת ומתרחבת, וההכשרה המקצועית בענפי המלאכה ירדה למקום משנִי לעומת ההכשרה החקלאית.

4 בנובמבר 1925
לאחותי אסתר לאה שגרה בבריסק נולד במזל טוב בן בכור, נתן. אסתר היא בת 22 - גדולה ממני בארבע שנים. היא תמירה ותמיד נסוך על פניה חיוך. היא נישאה לאברהם שטריקמן, בן דוד של אבא מברסט ליטובסק (שהוא שמה הרוסי של בריסק). אף על פי שהוא איש "פועלי ציון", מפלגה שחבריה השמאלנים מדגישים טיפוח חיים יהודיים בגולה ולַאו דווקא עלייה, ולמרות היותו מבוגר מאחותי היפהפייה בשמונה שנים, קיבלתי אותו מיד כגיסי, כי במקצועו הוא מנהל חשבונות... בכל מקרה אסתר לאה, כמוני, לא רואה עתיד ליהודים בפולין.

25 נובמבר 1925
אתמול פגשתי את יצחק טבנקין מעין חרוד. הסתדרות העובדים שלחו משלחת מהארץ לפעולה ב"החלוץ", והוא אחד מחבריה. הוא נשלח לפעול בגליל שלנו ובפולסיה, וישהה כאן כשנה. ישבנו איתו, חברי המרכז פייבל בנדרסקי, ברוך מינקובסקי ואני, בפגישת היסוד של קיבוץ העלייה של גליל ביאליסטוק גרודנה, "אחווה", שיש בו גם 40 חברים מסובלק והסביבה. טבנקין פרשׂ את היסודות הארגוניים והאידיאיים שצריכים לדעתו להדריך את פעולת "הקיבוץ המאוחד" בפולין. הבעתי את דאגתי לנוכח ירידת קרנה של ההכשרה המקצועית ב"החלוץ". לדעתו של טבנקין על חברי "החלוץ" להכשיר עצמם להתיישבות קיבוצית ולעבודה חקלאית. הוא קורן כולו בשעת דיבורו.

28 נובמבר 1925
נסעתי עם טבנקין לבקר באחד הסניפים. הוא התפעל מאוד משפע המים ומהיערות והנהרות שעברנו בדרך ואמר, "וווּ נעמט מען בא אונזאזעלכע וועלדער און אזויפיל וואסר?" (מנַין לוקחים אצלנו [בארץ ישראל] כאלה יערות וכל כך הרבה מים?)
פולין היא למעשה חלק ממישור אחד גדול שמשתרע מברלין ועד מוסקבה. שמו של השבט הסלאבי "פולאניה" שהקים את המדינה הפולנית במאה ה 10 הגיע כנראה מן המילה הסלאבית ""פּוׁלֶה", שפירושה "שׂדה", והפולנים הקדומים נקראו "אנשי השׂדות הפתוחים". נפת סובלק, שנמצאת בצפון מערבו של אותו מישור גדול, היא אזור קסום שמשלב מרחבים פתוחים של אדמות מרעה עם יערות עד עבותים, ביצות ואגמים צלולים ועמוקים מאוד. באגם ויגרי שבקרבת סובלק יש יותר מ 20 מיני דגים, ואומרים שביערות אפשר לפגוש צבאים, חזירי בר, איילי הקורא, דלָקים, גיריות ובונים. הפולנים מכנים את האזור "ארץ אלף האגמים" ונוהגים לבקר בו כדי להינפש ולצוד דובים.

12 בינואר 1926
פייבל בנדרסקי עלה ארצה. איטקה נסעה לארץ לפניו. ומרכז "החלוץ" שלח את ברוך מינקובסקי במקומו לרכז את הפעולה בגליל גרודנה ביאליסטוק. מינקובסקי ואני מתגוררים באותו חדר בגרודנה. מוניתי על הטיפול בקיבוצי ההכשרה. אני עוסק בחתימת החוזים עם בעלי האחוזות, הבטחת אמצעי מִחיה נאותים, טיפול רפואי, ועוד.
דומני שבעניינים האלה למדתי הרבה מאמא. בסובלק ובסביבתה נחשבים גם אבי מרדכי וגם אמי מלכה טויבע (טוייבל) קוזלובסקי לפיננסיארים. אבל לאבא היו עסקים גדולים ורחוקים, ובבית אמא היתה זו שדאגה לפרנסה השוטפת. אבא לא בא מסובלק, הוא נולד בבריסק שבליטא ב 1879 ונשא את אמא לאישה ב 1901 בסובלק, שבה חיה משפחתה. הוא היה אז בן 22 והיא בת 26. כשהייתי קטן אבא כמעט לא היה בבית, היו לו בתי חרושת לטקסטיל ולמרצפות בלודז', והוא היה בא הביתה רק פעמיים או שלוש פעמים בשנה, נוסף, כמובן, לפסח ולחגים. כשהייתי בן ארבע קרה לו ולשותף שלו, קוסובסקי, "בראך" (=שֶׁבר) גדול מאוד: יהודי אחד פשט להם את הרגל, הוא היה בעל חוב גדול שלהם בסכום של 28,000 רובל. ב 1911 זה היה סכום ענקי. אחר כך כשפרצה המלחמה איבד אבא את העסק לגמרי, ומאז עיקר הכנסת המשפחה בא מאמא. היא היתה המפרנסת במשפחתה אחרי שאביה מת - היה לה עסק אזורי ומקומי של נוצות ופוך. ברוסיה היו ירידים, בניז'ני נובגורוד, בברדיצ'ב, והיא היתה נוסעת לשם מדי פעם לקנות ולמכור. היא ידעה לעשות חשבון ולדבר פולנית. הגויים היו שולחים אליה אחד את השני כי האמינו ביושר שלה, והיא המשיכה בעסק הזה גם לאחר שהתחתנה. אמא היא אישה קטנה וחמה עם פנים סלביים רחבים, עיניים קטנות קרובות קצת זו לזו ופה החלטי. היא ידועה כסוחרת ישרה שאין אצלה חוכמות. את הישירוּת שלה, שמגיעה לפעמים עד כדי חספוס, היא העבירה לנו, הילדים. מאמא למדתי את עקרונות הכלכלה המעשית, ואולי זו הסיבה שאלה קשורים אצלי לא רק עם פְּרינציפּים קשים של מציאות, אלא גם עם ריפוד והגנה עוטפת ושמירה על החום. הלובן הרך והמדגדג שממלא את האטֶלייה שלה מזכיר לי תמיד את הלחם הטבול בחלב שבו היתה מאכילה אותנו כילדים.

אחרי שהמדחום נשבר ונהייתי חצי מודרני עברו עלי כמה שנים של נדודים וחוסר יציבות. כשהמלחמה העולמית הראשונה פרצה הייתי בן שבע. ביום חמישי אחד שמעתי רעש בעיר. אבא לא היה בבית. שאלתי את אמא מה קרה והיא אמרה לי: "מלחמה פרצה, והגברים התחילו ללכת כולם לרכבת, כדי להתגייס לצבא." כבר ביום הראשון נכנסו הגרמנים לעיר, כי היינו במרחק 17 ק"מ בלבד מהגבול הגרמני. עזבנו את העיר ונסענו לברסט ליטובסק, היכן שגרה דודתו של אבא, שם ישבנו שנה. אבל הרוסים החליטו אז לפַנות את כל התושבים גם מעיר זאת, כי זה היה מבצר ממדרגה ראשונה - ואנחנו עברנו לסלונים שבליטא. אחר כך חזרנו לסובלק, שם למדתי שנים אחדות בבית הספר "תלמוד תוירֶה" ליד בית החרושת לבירה, בית ספר עממי שמטרתו היתה להקנות השכלה יהודית וכללית יסודית לבני האוכלוסייה היהודית בסובלק. הוא היה מוחזק הן על ידי אלה מבין הורי התלמידים שיכלו לשלם והן על ידי הציבור, והיו בו תלמידים עשירים ועניים. המשגיח היה החסיד היחיד בעיירה, יהודי בעל גוף שהיה לו פעמון שנהג לצאת איתו בהפסקות, והילדים פחדו ממנו, כי אם הוא היה תופס מישהו באוזן...
אני וחברַי לספסל הלימודים נתן וינברג, יעקב מירובסקי ואהרן ליסקובסקי היינו שובבים גדולים. אחר כך נאלצנו ללמוד אצל מורים פרטיים אשר הכינו אותנו לכניסה לבתי הספר הגבוהים יותר. המורה שלי לחשבון, לגרמנית ולרוסית, רחל ריגרוצקה, למדה גרמנית אצל הגרמנים בזמן המלחמה. פרופסורים גרמנים שהגיעו לעיירה פתחו סמינר מקוצר של תשעה חודשים לבוגרי התיכון כדי שיוכלו ללמד בבית הספר גם גרמנית, וחלקם גרו בבית המלון של אמא שלה. בזמן המלחמה אבא נפרד מאיתנו ונסע לרוסיה. תחילה הוא גויס לצבא הצאר ואחר כך נסע בענייני עסקיו ברחבי רוסיה. עם גמר המלחמה הוא חזר ונכנס לעסקים אחרים. ב 1920 הקימו הוא ושכננו ברגר חברה בשותפות למסחר בדברי מזון, ופתחו חנות מכולת משותפת בבית. לאבא יש גם עסק קטן למכירת עצים והוא מלמד תורה ותלמוד בבית המדרש. אני לא זוכר שדאגתי כל כך כשהוא עזב אותנו בשנות המלחמה, כי אמא שלי אהבה אותי מאוד. כשהייתי קטן טיפלה בי עוזרת בית שעבדה אצלנו שנים רבות ואני קראתי לה "בַּבּצ'ה" (סבתא). כאשר רציתי להתגרות באמא הייתי אומר לה: "הלוא בּבּצ'ה חינכה אותי, לא את!" אבל ידעתי שזה לא נכון.

9 באפריל 1926
מינקובסקי ואני מבלים בצוותא תקופות ארוכות. היום נסענו לבקר שוב בנגרייה בסובלק, שבינתיים ניתן לה השם "אלונית", ומינקובסקי בא איתי להתאכסן בבית הורי. כשהגיעה שעת ארוחת הערב ישבנו עם אמא ואבא ליד השולחן הגדול בחדר הקדמי ואכלנו דג מעושן עם לחם ושתינו תה. אנחנו גרים ברחוב בקינובסקי 12, מול המאפייה. זה בית שׂכור שבעליו הם וולף וחנה קירשקובסקי. במספר 10 לידנו גר לייב רצ'בסקי, ובמספר 14 הולצמן. הרחוב שלנו נמצא בשכונה היהודית שבמרכז סובלק, שבה כל הבתים דומים זה לזה. הרחוב יוצא מכיכר השוק, מגרש מרובע שסביבו גרים יהודים בעלי חנויות ובתי מלאכה. בפריפריה גרים הגויים שיש להם אדמות. הבית שלנו בנוי מקורות עץ, הוא בן קומה אחת ומתגוררות בו שתי משפחות, עם כניסה נפרדת לכל אחת. יש לו גג מכוסה ברעפי עץ ועליית גג. נכנסים דרך דלת עץ כבדה עם שתי כנפיים שאחת מהן תמיד פתוחה. בדלת יש סף גבוה, צריך להרים את הרגל כדי להיכנס והופּ, יורדים למטה, כי פנים הבית נמוך. בצד ימין גרה משפחת ברגר, ובצד שמאל משפחת קוזלובסקי. דלת מול דלת. אם ממשיכים במסדרון הכניסה מגיעים לחצר האחורית, שם נמצאים בית השימוש (בור עמוק שאל תוכו שופכים מדי פעם סיד, ועליו יש מבנה מעץ עם מושב מעץ. בלילה משתמשים בסירי לילה שאמא מניחה בחדרון קטן), הפּוֹמפּה (באר מים שממנה שואבים מים לדליים ובמטבח אמא מרוקנת אותם למְכל של נחושת. למכל יש ברז קטן ולידו, תלוי בשרשרת, ספל נחושת, שממנו שותים את המים) וגם השטאל (מחסן שמחזיקים בו כבול להסקה בחורף, ועצים, ואווזים ועוד כל מיני דברים. לפעמים בונים עליו שובך יונים). בדירה שלנו שני חדרים עם רצפה עשויה חומר דחוס. החדר הקדמי משמש מבואה, סלון וחדר אוכל. כשנכנסים אליו, בצד ימין נמצא המטבח. התנור בנוי מלבֵנים ועליו יש כיריים לסירים. בולי עץ או פחמים מזינים את האש שמהבהבת מתוך המטבח יום ולילה. בחדר נפרד נמצא העסק של אמא.

אחרי ארוחת הערב אמא סיפרה לי שאמא של שושנה, מַאשה, בתם של סנדר ורוזה דווידסון מרצ'קי שבנפת אוגוסטוב, נפטרה. היא היתה רק בת 46.

25 במאי 1926
מוצאי שבועות. שושנה עולה לארץ. נסעתי להיפרד ממנה בסובלק ונתתי לה תצלום שלי עם אחיותי רחל ופייגה, שבו אני עומד בבלורית מסורקת לאחור, חליפה ועניבה, ומשקיף במבט קצת חולמני אל העתיד. מאחור כתבתי: "שושנה לע', השאיפה והביטחון יובילו אותך לחיים נעימים ומעניינים. שלך, פנחס." רציתי לכתוב משהו יותר אישי אבל לא העזתי. בסתר לבי אני מאמין שעוד אפגוש אותה בארץ ישראל ואולי נבוא בברית הנישואים.

17 באוגוסט 1926
בארץ ישראל מתרחשים משבר כלכלי וחוסר עבודה, וכאן כמעט שאין עלייה; להפך, אנשים שעלו חוזרים כלעומת שבאו ושבים לאירופה. המתייאשים שמגיעים מהארץ מוציאים את דיבתה רעה. ב"החלוץ" הפולני שוררת אטמוספרה של ייאוש. סניפים נסגרים בזה אחר זה. מספר החברים ירד ביותר מ 25% בתוך כמה חודשים. משמעותו של דבר פחות הכנסות ממסי החבר. אנחנו הפעילים, שעד עתה קיבלנו סכום צנוע לקיומנו, נותרנו כמעט ללא אפשרות קיום. מעט הכסף שיש בידינו מספיק בקושי לארוחה אחת ביום. מרכז "החלוץ" החל לקצר את הקווים - הוא ביטל את הלשכות הגליליות, איחד גלילים וצמצם את מספרם. מינקובסקי ואני עזבנו את גרודנה ועם שליח מארץ ישראל, אהרן פרידמן מעין חרוד, קבענו את בסיסנו החדש בווילנה. אנחנו מרגישים כמו 'האחרונים על החומה'.

וילנה השאירה עלי רושם גדול ביותר בהשכלה שלה, בסופרים והמשוררים היהודים, בבתי הכנסת. בבית הכנסת בווילנה הייתי בתשעה באב והרגשתי כאילו זו השנה הראשונה לחורבן בית המקדש. זה השאיר עלי רושם עצום!

נפגשתי פה עם אחותי רחל בת ה 20, הלומדת שפות עתיקות באוניברסיטה של וילנה. לרחל יש סנטר 'אף על פי כן' ועיניים רושפות. היא תמיד היתה עקשנית וגם עכשיו איננה מתייאשת לנוכח המצב הקשה. כדי להכשיר את עצמה לחיי חלוצה בארץ ישראל היא מתכננת ללמוד בתום הלימודים באוניברסיטה בבית ספר לאחיות.

2 בינואר 1927
המצב הקשה מכתיב צמצום נוסף בפעילות. גם הלשכה הגלילית בווילנה נסגרת. הוחלט לרכז את כל הפעילות במרכז "החלוץ" בוורשה. כמה מהחברים שעבדו בגלילות שוחררו מעבודתם מחוסר יכולת להחזיקם. מעטים נקראו לוורשה להמשיך בעבודה על אף התנאים הקשים, ביניהם מינקובסקי ואני. בא אלי יהודה ברגינסקי, האחראי מטעם מרכז "החלוץ" להכשרות, ואמר לי: "מצבנו קטסטרופלי! אין כסף! אין סדר! אין כלום. אני צריך אדם כמוך שיעשה קצת סדר!" אמרתי לו: "טוב, אני אבוא לראות." באותה שיחה הציע לי ברגינסקי להיכנס לתפקיד של גזבר "החלוץ" בפולין. ביקשתי להימלך בדעתי. אינני יודע מדוע הוא בחר בי. אני צעיר מאוד. בקושי מלאו לי עשרים.

6 באפריל 1927
לפני פסח באתי לוורשה, ומיד שיבצו אותי במרכז "החלוץ" כעוזרו של ברגינסקי. אחלוש על כל האזור, פרט לגליציה, כי שם יש מרכז נפרד ל"החלוץ". זהו שטח גדול מאוד. אעסוק בעיקר בהכשרת חלוצים, שבאים מכל רחבי פולין והולכים לעבוד בחקלאות אצל בעלי אחוזות. מי יכול היה לנחש, כשעזבתי את ורשה מבלי לסיים את לימודי בסמינר לרבנים ומבלי לדעת לאן מועדות פני, שאשוב אליה בתפקיד כה חשוב במרכז העולמי של הסתדרות "החלוץ", ועם כל כך הרבה תוכניות לעתיד.

כאן בוורשה גרה אחותי הצעירה ממני בשנה, פייגה, שסיימה תיכון בסובלק ולומדת בבית הספר הגבוה למסחר של האוניברסיטה. פייגה היא המוכשרת ביותר במשפחתנו. היא משכילה ביותר וגם יפהפייה. יש לה עיני שקד עם מבט חודר והגבה הימנית שלה מורמת במעין מבט סקפטי שמפשיט אותך מיד מכל פְּרטֶנזיה. מגיל צעיר יש לה פס שׂיבה בשׂערות, כמו משוח בה איזה דוק של עצבות נבונה שטרם זמנה. היא נתנה לי לקרוא רומן שכתבה. אני חושב שהיא ממש גאון.

ורשה היא כרך גדול עם אוכלוסייה יהודית רבה ומגוונת, מ"עַמך" של בעלי מלאכה וסוחרים זעירים ועד רופאים ואומנים, עשירים גדולים ובעלי תעשייה. המרכז שלנו, בסך הכול שני חדרים קטנים, נמצא ברחוב אורלה 11. זה בלב הרובע היהודי, בין רחוב נליבקי, שהוא הרחוב הראשי, שבו חנויות כלבו ובנייני משרדים ארוכים ומרובי חלונות מכוסים טיח לבן אפור, לבין רחוב גרוז'יבובסקה, שבמספר 26 בו נמצא בית הקהילה. אני גר עם מינקובסקי בחדר עם תקרה גבוהה וחלונות גדולים, הצופה אל חצרו הפנימית של בניין של חמש קומות מלבֵנים אדומות. בעיר העתיקה שנמצאת מזרחה מכאן לכיוון הנהר, אחרי בית הכנסת הגדול שברחוב טלומצקה, יש סמטאות צרות מרוצפות אבן וכיכרות מוקפות בתי סוחרים צבעוניים של שלוש קומות מהמאות ה 17 וה 18. מביצוריה של העיר העתיקה אפשר עוד לראות חלקי חומה וצריחים וסוללה מכוסה דשא ועליה נטועים עצי תפוח. יש פה גם כנסיות ברוקיות עם מגדלים מחודדים, וילות ענקיות של אצילים מהמאה הקודמת ופארקים גדולים עם שבילים, ערוגות פרחים ובתי קפה, וסנאים, טווסים וברווזים. אבל היהודים, המרוכזים ברובע היהודי שבמרכז העיר ובאזור פרגה שמעבר לנהר, חיים בעולם משל עצמם, ואת רוב זמננו אנחנו מבלים בפעילות נמרצת ברובע ההומה והשוקק שבין רחובות מילא וזמנהוף ורחוב סיינה.

14 באפריל 1927
היום השתתפתי עם ברגינסקי, דובקין, מינקובסקי ופרידמן בישיבת נציגי מרכז "החלוץ" עם נציגי "השומר הצעיר", שדנה במימוש החלטות ועידת דנציג בקשר לאיחוד בין שתי התנועות. במועצת "החלוץ" העולמית השלישית שהתקיימה בדנציג בשלהי קיץ 1924, הוחלט גם על העברת המרכז העולמי מווינה לוורשה. באותו זמן הייתי אני חבר נלהב ב"החלוץ הצעיר" בסובלק. פה, במרכז "החלוץ", אני עדיין חדש. הקשבתי לדוברים ולא אמרתי דבר.

27 באפריל 1927
לא עבר זמן רב והשתלבתי היטב בעבודה. ברצותי להוציא מתחת ידי עבודה מסודרת, למרות בלבולי הסדר בסבך העניינים הרבים שהמרכז מטפל בהם, סיגלתי לעצמי שגירוּת וכושר התמצאות מהיר ומקיף בענייני פנקסנות. במרכז אני ממונה על הצד הכלכלי בהכשרות בגרוכוב ובקאיאנקה. אני מטפל אישית בהשגת כספים לצורכי הקיום היום יומי של החלוצים. החווה בגרוכוב, החווה המרכזית להכשרה חקלאית של "החלוץ", נוסדה בסוף 1919. היא נמצאת ליד ורשה, בפרגה.
החברים בגרוכוב הם חקלאים כמו שאני... הם גם לא יודעים לנהל חשבונות. הם לא מבינים מה זה כסף. כשיש להם הם מבזבזים אותו. אני דואג להם כמו לילדים. הם צוחקים. בלילה אני מביא להם לחם, והריח של הלחם מתפשט בכל החדרים ומעיר אותם משנתם. הם מגדלים עגבניות. בפעם הראשונה ראיתי בגרוכוב עגבניות.

מפעם לפעם אני עוסק גם בהסברה בסניפים, בקבלת חברים חדשים ובאישור עולים לארץ ישראל. לפני כמה ימים, למשל, נסעתי עם מינקובסקי לעיירה ייז'ורי שליד גרודנה, שם הוקמה קבוצת הכשרה בשם "קדימה", ואישרנו את כל החברים לעלייה. אך ראשי ורובי בענייני פיננסים. אצלנו תמיד משבר כספי עצום, יש חובות ואין כסף. צריך להחזיק את המרכז ולהוציא את עיתון "העתיד" פעם בחודש. אני מטפל בהשגת כספים למען ההכשרה ב"ג'וינט" וב"הייאס", ארגוני הסעד מייסודה של יהדות ארצות הברית. ראש הג'וינט, סנטור, אוהב שהתזכיר יהיה ארוך. סיפרתי את זה לברגינסקי והוא אמר: "חכה, אני אסדר לו תזכיר שיהיה ארוך. אני אתן טבלאות ברוחב. אחד באורך ואחד ברוחב." סידרנו ועד של מכובדים למען "החלוץ", בשביל להוציא כסף. פודלישבסקי, מאנשי גרינבוים, בראש; משנה לו יוסף דוידזון; ואחריו דוקטורוביץ ושיינברין.
לפני כמה ימים השגתי מהחבר שלנו, ראש ה"הייאס", 500 דולר. הוא קמצן גדול. רצתי ברחוב ובכיתי מרוב שמחה. חברים מדברים נגד התקשרותנו ב"הייאס" לשם סידור האנשים בחקלאות. הם כנראה אינם מבינים שבלי כסף אי אפשר לסדר הכשרה. בדרך כלל אחרי שאני מבקר בבנק שלנו ברחוב סנטורסקה 32 ורואה את החור הגדול בחשבון, אני הולך לקהילה היהודית להשיג כספים. אני מופיע בבתיהם של הגבירים בלי שהזמינו אותי, מתיישב ומתחיל לדבר איתם על תכל'ס. איצ'ה מאיר לוין תמיד אומר לי: "איש צעיר, וכי למה אתן לך כסף בשביל האפיקורסים?" אבל הוא נותן בסוף תמיד! זבלודובסקי גם כן עוזר לי להשיג משהו, משפחה מכובדת, הם גרים במאצובה 5, כמה אחים. הוא כבר מהנדס. אשתו רופאה. היום באתי לביתו של ד"ר ביכובסקי. הוא אחד המנהיגים הציונים שעוזרים לנו להשיג כספים מהקהילה היהודית, שבמועצה שלה, בראשותו של איש "אגודת ישראל" לוין, הציונים הם מיעוט. בחדר ההמתנה חיכו לדוקטור חולים רבים. הוא הכניס אותי ללא תור. לממתינים הרוגזים אמר: "ער קוּמט נישט פאר זיך. ער קומט פאר נארמאלע משוגעים" (הוא אינו בא בשביל עצמו. הוא בא למען משוגעים נורמלים). הוא התכוון לאנשי גרוכוב.

9 במאי 1927
הערב קפצתי שוב למועדון הסופרים והעיתונאים ברחוב טלומצקה 13. ישבנו שם עד לפנות בוקר - עיתונאים, סופרים, פּוֹאֶטים, מקשקשים על כוסית יי"ש עם קצת ציניות, מעט ניבול פה ובדיחות. בין האורחים הקבועים מויש'לה רון, טורקוב, פרלוצקי, גולדברג.

17 במאי 1927
נסענו לבקר בחווה של "החלוץ" בקלוסובה, קיבוץ חוצבי האבנים על שם יוסף טרומפלדור שנוסד במרס 1924, בעיירה היהודית הקטנה שעל יד סארני, בפלך ווהלין, שם היתה מחצבה בבעלות יהודית. קלוסובה לא מצאה חן בעיני. הביקור בה עשה עלי רושם קשה ביותר. התנאים שם ללא נשוא. החברים ישנים ב"אינטרנציונלים" - מיטות עץ של שלוש קומות, שני חברים בכל מיטה. יש שם בוץ, ונדמה לי לעתים כאילו האידיאולוגיה של החברים היא פשוט לחיות בלכלוך עם פשפשים. ואני גרסתי מאז ומעולם כי בית, ויהיה אשר יהיה, צריך להיות מסודר ואסתטי. הטפתי להם מוסר ודרשתי מהם קצת תשומת לב לסגנון חיים, אמרתי להם שתנאי החיים שלהם - בעיני ובעיני כולנו - הם סכנה לבריאות האדם וכי הם צריכים להגיע בריאים לארץ - והם בשלהם. סיפרו לי גם שכאשר חלוץ חדש בא לקיבוץ, מכבדים אותו ב"משכנתה". כלומר - משכיבים אותו ומרביצים לו בישבן.

רוב חברי קלוסובה הם בני עיירות קטנות מן השכבות העניות, מאלה שהרוסים היו אומרים עליהם, שהם הולכים לבית המרחץ פעם בחצי שנה. הם לוקים בסגירות ובחוסר המודעות לאסתטיקה האופייניות לעיירות תחום המושב היהודי ברוסיה. אצלנו בסובלק הארגון העירוני והדאגה לניקיון התנהלו תמיד בהשפעה פרוסית. העיירה שלנו מסודרת בשתי וערב של רחובות. רחוב קושצ'ושקו, הרחוב הראשי שנמשך כחמישה ק"מ לכל אורך העיר, מרוצף אבנים ויש בו מדרכות רחבות ובניינים בארכיטקטורה ניאו קלאסית אלגנטית, עם עמודים ומרפסות, לצד בניינים סולידיים בעלי חזות רוסית צארית עם חזית שטוחה ושורות שורות של חלונות. לאורך הרחוב ישנן חנויות גדולות, רובן של יהודים: נעליים שתופרים לפי ציור של כף הרגל או שמשפחת קאבין מייבאת מאיטליה, שמלות, כובעים, מעילים, ספר גוי לנשים, דליקטסן ובה מעדנים כמו תפוחי זהב, בננות ושוקולדים שמזמינים אצל סוכן בוורשה ומובילים לעיירה באוטובוסים, ובית הקפה של ניירמן, עם ריקודים. במרכז הרחוב יש גן עירוני גדול ומטופח, ובו כרי דשא מכוסחים למשעי, ובין שביליו צומחים עצי אדר, תרזה, שיטה, תדהר וערמון בר. מעבר לגן יש בתים גדולים ויפים מאוד, שבהם גרים הפולנים. בקיץ הסובלקאים לובשים את מיטב בגדיהם והולכים לגן העירוני לטייל בין ערוגות הפרחים ולשבת על הספסלים בין העצים.

בני מרשק הוא שהשפיע על העיצוב הרדיקלי של אורחות החיים בקיבוץ קלוסובה. בתגובה על התקופה הקשה שעוברת על "החלוץ" ועל הפסקת העלייה הוא הגה את קידוש הסבל ככוח משיכה מסעיר לנוער. הוא הִשליט בקיבוץ רדיקליזם עם סממנים אוטופיסטיים בעלי גוון אנרכיסטי סגפני המקנא לקוצו של יוד. תחושת ההפקרות מבטאת בתודעתם של החברים את השחרור מהמורשת הזעיר בורגנית השנואה ומסמלי התרבות המזויפת של העיירה היהודית. כשלעצמי איני רואה מה התועלת בניתוק גמור מן העבר ושריפת הגשרים אל חיי הגולה, שהם המקור והמשענת של פעילותנו. הלבוש המרושל, חוסר ההקפדה על הניקיון האישי והציבורי, הדיבור המחוספס והיחס האדיש לרכוש מנמיכים את רוחו של האדם. ואילו הליקויים, חוסר הסדר, האידיאולוגיה המקדשת הזנחה והפקרות, והתזונה והדיור הירודים, משמעם בסופו של דבר הזנחה משקית.

את מרשק אני זוכר עוד מימי ביקורי בסביבות וילנה. הוא בלט כבר אז כטיפוס מיוחד, בעל אישיות סוערת ואימפולסיבית, עקשן וילדותי. הוא היה כרוך במיוחד אחרי טבנקין והלה היה אומר לו: "בני, בני, לאז מיר שוין אפ!" (בני, בני, הנח לי כבר!). כבר אז חצב מרשק להבות אש בדיבורו. עכשיו הוא עובד כמשוגע, ואין לו כבר כוחות, קיבל איזה מכות בראש באבנים ויש לו כאבי ראש. מי שמתנגד לו מוכן לזרוק עליו בקלוסובה לא אבן אחת, אלא עשרות אבנים. הוא יוצא למסעות התעוררות בווהלין ומעבר לה, וצעירים נוסעים אליו ברכבות לקלוסובה כמו לרב. אבל מנהיגות קדחתנית כזאת איננה המנהיגות הנחוצה לנו. מרשק הקנאי אינו יודע לחנך כוחות חדשים, וכמנהל גם גורם להוצאות רבות מיותרות.

2 ביוני 1927
רוב הפעילים ב"חלוץ" הם מקבוצת "דרור" שהבריחה את הגבול מרוסיה לפולין לפני כמה שנים. זוהי קבוצה חלוצית ציונית סוציאליסטית קנאית, אך ביחס לעברית מפולגת לשניים. אני מקורב ועובד עם הקבוצה העברית ומתגרה תוך בדיחות הדעת עם היידישיסטים. אמנם בבית בסובלק אנחנו מדברים בעיקר יידיש ולפעמים פולנית, אבל אבא תמיד דיבר עברית, אם כי בהברה אשכנזית כבדה.
על הקבוצה שדוגלת בעברית מספרים שהם אנשים משונים, שכשהתחילו את פעולתם זרקו כרוזים ברחובות בקובלוברובנה ובהם קראו ליהודים לדבר עברית. ראש הקבוצה היידישיסטית הוא קרייזמן, שאומר תמיד: "איך האב טאגעס ארדנונג, פון איינס ביז דריי טראכט איך" (יש לי סדר יום; מאחת עד שלוש אני חושב). את אליהו דובקין, המזכיר הכללי של המרכז העולמי, שמבלה הרבה זמן בדרכים לשם איסוף כספים, אנחנו מכנים "אבי היתומים".

כמה מאנשי "דרור" הקימו את "החלוץ הצעיר" ופעילים בה. בעיקר חומה חיות, ברדיצ'בסקי וגוברמן. יחסַי עם חומה חיות מ"דרור" ידידותיים מאוד. בענייני כסף היא איננה מתמצאת בכלל. אני מתלוצץ איתה ושואל אותה: "כמה זה מאה זלוטי, את יודעת?" זלוטי אחד היא יודעת, כי בזלוטי אחד קונים הדרורובצים חפיסת שוקולד להשׂביע את רעבונם. אנשי המרכז רעבים תכופות. אמא שולחת לי כל יום שישי שתי עוגות וכל מיני מאכלים מהבית, על ידי עוברי אורח יהודים שמגיעים מסובלק לוורשה, ואני מתחלק בהן עם החברים. היא כמובן לא יודעת שאני מתהלך די רעב במשך כל ימות השבוע. במשך השבוע אני חוטף כל יום משהו במסעדות זולות פה ושם בצורה בלתי מסודרת. בשבת אני הולך לאכול ארוחה יסודית אחת אצל גויה שנותנת לי הנחה גדולה. היום באתי לשם עם שליחים מארץ ישראל. להם יש תקציב לארוחות, והם אכלו כמו שצריך: מנה ראשונה, מרק, בשר, לפתן. והגויה, שרגילה לסדר הסעודות המצומצם שלי, שאלה אותי: "מה קרה להם? האנשים האלה כנראה לא אכלו שׁבוע!"

20 ביוני 1927
אנחנו בעיצומם של ימי השפל הקשים בקורות התנועה. במסיבה החלוצית שלנו מתרחשות צרות, אין כסף כמו תמיד ויש אפהענדיגקייט (אוזלת יד) ואנשים רצים כל היום ואינם יודעים לאן, או שיושבים ב"חלוץ" ומתבטלים מתוך מצב רוח. בלב החברים שוררת מועקה פנימית ואני מתחבא בכל פעם שאני רואה בעל חוב. מספר החברים בתנועה הצטמצם וסניפים רבים נהרסו. נקודת הכובד בפעילות עברה להכשרה, שבה הולכות ומתחזקות המגמות השיתופיות. לאור משבר העלייה הגיעו רבים ב"חלוץ" למסקנה, כי אם אין הארגון רוצה להסתפק במסגרת סלקטיבית אליטיסטית אלא להתפתח לכדי תנועה רחבה, עליו לשלב בהכשרה את האלמנט החברתי, ולהפוך את היציאה להכשרה למעבר מלא וגמור לעבודה ולאורח חיים קולקטיביסטי. אנשי קבוצת "דרור" הם שמושכים את "החלוץ" יותר ויותר לתמיכה בדרך הקיבוץ בכלל, וב"קיבוץ המאוחד" בפרט. זאת בניגוד לתפיסה הפלורליסטית שהיתה מקובלת לפני כן, שגרסה כי העולה החלוץ יחליט בעצמו, בבואו לארץ, מהי דרכו.
אהרן ברדיצ'בסקי ואני מתווכחים כל הלילות על הכשרה "תמידית" ועל הגדרה עצמית בגולה. לדעת ברדיצ'בסקי, "אנו צריכים להביט על ההכשרה הקיבוצית שלנו כעל מין 'געגנווארטס ארבייט' (עבודת ההווה), בתור חינוך קיבוצי לנוער בכלל, גם לזה הנשאר בגולה." אני, לעומתו, חושב שאין לנו הווה ללא העתיד שמבטיחה לנו העלייה. ההכשרה קשורה קשר אורגני ובלתי אמצעי לעלייה. נוסף לכך, אני אינני חבר במפלגה כלשהי, אני סתם חלוץ, ואני מתנגד להפוך את "החלוץ" למכשיר לחינוך קיבוצי. אני גורס שצריך לעלות ארצה בלי הגדרות מראש. יש לי מושגים אולי של בית אבא.

למען האמת הרעיון הקיבוצי דוחה אותי. לא בהכרה כי אם בהרגשה. אולי מפני שאני מכיר יותר מדי טוב את המנהיגות של "הקיבוץ המאוחד" והם לא מוצאים חן בעיני. הם הרוב והם רוצים לשלוט בתנועה ושכולם יענו אחריהם כהד. אני גדלתי בסובלק, עיר שיושבת בין גבולות, מצד אחד הגבול עם ליטא ומהצד האחר הגבול עם פרוסיה המזרחית. האזור של סובלק ושל עיירות השדה שסביבה היה תמיד אזור רב לאומי, בעל אוכלוסייה מעורבת הנתונה בזרימה בלתי פוסקת: ליטאים, רוסים, יהודים, פולנים, טטרים, גרמנים ואחרים. רבים מקרב התושבים מדברים כמה שפות. שמה של סובלק ניתן לה על ידי הליטאים. הם קראו לה Susivilkas, שבתרגום חופשי מליטאית פירושו "האסופים", כי המקום הנידח והמיוער היה מסתור לנמלטים ונרדפים. יהודי סובלק הם רובם מהגרים מליטא ומביילרוס. במשך המאה התשע עשרה, בצד אחוז גבוה באופן יחסי של יהודים שעסקו בחקלאות, ובצד בעלי המלאכה הרגילים כמו נפחים, זפתים, חייטים וכובענים, היו בסובלק יהודים רבים שעסקו בסחר חוץ - בעיקר במוצרים חקלאיים, עץ וסוסים - ובהברחה. זוהי עיר של חציית גבולות, והיתה בה תמיד זרימה של רעיונות חדשים. סובלק היא עיר מתנגדית ביסודה, שיהודיה חופשיים ומודרניים. היא אינה נוטה לא ללמדנות יתרה ולא למהפכנות קיצונית.

מדי פעם אני נוסע להופעות ונאומים עם טבנקין, ואנחנו מרבים להתווכח. יש לי טמפרמנט חזק ואני נלחם על דעותי כארי. פעם אחת אחרי שחזרנו מנסיעה, שמעתי את דובקין אומר לציזלינג ש"קוזלובסקי וטבנקין התווכחו כאילו היו להם כידונים ביד." חומה סיפרה לי שטבנקין אומר עלי שאני "בן אדם, אבל מסוכן." יש לי דעות אחרות משל הרוב בנושאים המרכזיים שעומדים על סדר יומה של התנועה, ועל אף גילי הצעיר איני חושש לעמוד עליהן ולהתמודד עם גדולים וחשובים ממני. בקלוסובה טוענים שהקיבוץ הוא מכשיר ההופך אבק אדם לקולקטיב יוצר. לדעתי האדם איננו אבק אלא חומר יחיד במינו, יקר ערך ורב חשיבות. קשיחות הלב והגסות שהולכות והופכות לאידיאולוגיה בחינוך הקיבוצי הן אלה שעלולות לגרוס את האדם הזה לאבק, כי הן מובילות להקרבת היחיד, לצמצום אופקים ולקונפורמיזם.

4 ביולי 1927
למרכז "החלוץ" נקלע בחור אחד, שהוצג לפנינו כמומחה חקלאי. הוא סיפר שהיה בנהלל, עם ליברמן ואחרים. שלחנו אותו לגרוכוב לניהול העניינים המשקיים והחברתיים.
בעניין זה היה לי ריב גדול עם חברי גרוכוב. מינץ, שהוא האיש המרכזי בגרוכוב, טוען נגד זה שהמרכז העניק סמכויות אדמיניסטרטיביות למנהל. החברים דורשים לעצמם את זכות ההכרעה בהנהלת המשק. זה לא ייתכן. ההבדל בין קבוצה באחוזה פרטית לבין משק עצמי הוא שבמשק העצמי אין ניצול, לחברים ניתנת האפשרות לחדור לכל ענפי המשק, ואפילו ללמוד הנהלת משק, דברים שהם בלתי אפשריים באחוזה פרטית. אבל אין זאת אומרת שאפשר למסור את הכול לידי החברים עצמם. חברים העובדים חצי שנה שנה במשק אינם מסוגלים למלא תפקיד כזה. עליהם להתייעץ עם המנהל ובמקרה של חילוקי דעות המכריע הוא המנהל המומחה. ברִתחת הוויכוח הִתרסתי כנגדם: "אתם כולכם אינכם משׂתכרים אפילו שכר יום עבודה אחד!" ישנם כעת בגרוכוב כ 20 30 חברים, אך עבודה יש לכל היותר לחמישה עשר. עם זה ברצונם להיות עצמאים בהנהלת המשק, דבר שהוא למעלה מכוחם. בתנאים אלה אני בעד מתן יתר סמכות למנהל החקלאי, שהוא בעל מקצוע.

גם בקיבוץ "שחריה" יש שאיפה ליצור דבר מה אורגינלי. אומרים: לא נלך במסלול של "עין חרוד" ו"הכובש", רוצים במקוריות. עלינו להזהיר את החברים לבל ירקיעו שחקים, כי אחר כך יכולה האכזבה להיות יותר מדי גדולה. יהיה טוב, אם ישתוו ביצירתם לראשונים.

אני מוטרד מרוח הקיצוניות שמשתלטת על "החלוץ". ההתכחשות למציאות וההישענות על מגדלים פורחים של רעיונות אבסטרקטיים עלולות להרוס את מפעלנו.

19 באוגוסט 1927
הוויכוחים התוססים בקרבנו מצאו דרכם לשולחן הדיונים במועצת "החלוץ" שהתאספה בקיבוץ "שחריה" ב 12 18 באוגוסט, במעמד באֵי כוח כל הקיבוצים, המועצות הגליליות, כל חברי המרכז וחברים אורחים. קיבוץ "שחריה", שאליו אני שייך באופן פורמלי (גם נתן וינברג, חברי מ"החלוץ הצעיר", שייך לפלוגה א' של קיבוץ זה), נוסד לפני שלוש שנים על 60 מורג אדמה חכורה בקאיאנקה ליד סמיאטיץ', עיירה ממזרח לוורשה. במועצה נדונו גם בעיות כלליות שונות, כגון המאבק לעלייה, שיקום הסניפים, האיחוד בין "החלוץ" ו"השומר הצעיר", היחסים עם ההסתדרות ועוד. אולם במרכזה עמדה הפלוגתא בין קלוסובה ו"שחריה" על אופי ההכשרה ועל עתידם של חבריה בארץ. סוף סוף היתה לי הזדמנות להציג את דעותי בפני ציבור חברי התנועה.

המחלוקת התמקדה בוויכוח שפרץ בין שני הקיבוצים בשאלת הטיפול בחבר שחלה. את השקפות "שחריה" הציג מנחם פונדיק, ממייסדי הקיבוץ וחבר מרכז "החלוץ". הסכמתי איתו בנושא זה ואמרתי שיש לי הרושם שחברי קלוסובה הפריזו במידת הגיבוש הקיבוצי. לא את הכול אפשר לפתור בקיבוצי ההכשרה. הטיפול בחולים במסגרת הקיבוץ מגביר את מעמסת העבודה על כתפי הבריאים. סבך כזה של פּרוֹבּלֶמוֹת עלול להרתיע את המצטרפים החדשים להכשרה. עלינו למעֵט בסבל, ובפרט בגלות, צריך לשמור על הכוחות בשביל ארץ ישראל. אבל הרחקתי לכת אף יותר משאר יריבי קלוסובה בכך ששללתי מכול וכול את ההכשרה התמידית. אמרתי שלדעתי, בהכשרה צריך להיות לא יותר משנה. ההכשרה הממושכת באה בעצם לרגלי הפסקת העלייה. חברינו בקיבוצים חיים בתנאים קשים ומסכימים לסבול רק בכוח הפרספקטיבה לעלייה. אם לא תהיה עלייה במשך זמן רב, רובם יעזבו את שורותינו.

המשכתי ואמרתי שהפרודוקטיביזציה היא בשבילנו רק אמצעי ולא מטרה. מטרתנו היא ההגשמה בארץ ישראל. לכן צריך לדאוג קודם כול להכשרה המקצועית, ואת המקום האחרון צריכה לתפוס בהכשרתנו העבודה "השחורה". זו עוד סיבה שבגללה אסור לנו להסתלק מהקיבוצים העונתיים, כי בלעדיהם לא תיתכן הכשרה חקלאית או נגרית מַסגרית בקנה מידה רחב יותר. חשוב מאוד שבכל גליל יהיה קיבוץ שישמש מרכז משיכה לגבי היקף מסוים. אל לנו לזלזל גם בחברים שנשארו בסניפים, שכן הם אלה שעושים את העבודה הציונית היום יומית. הסניף המקומי הוא המכשיר לגידול התנועה על ידי פעולתו החינוכית והתרבותית. לא במקרה "החלוץ" נקרא אצלנו גם ארגון וגם תנועה. עלינו להמשיך לפרושׂ את הרשת, לארגן ולבסס אותה, אבל עלינו גם לשמור על דינמיקה מתמדת של שינוי והתרחבות. יש להשאיר את כל האפשרויות פתוחות: בהרכבת הקבוצות עלינו לכלול יחד צעירים ובוגרים. החברה אמנם חדרה אצלנו לכל ענפי העבודה כמעט, אבל צריך עוד לשתף אותה גם בהנהלה.

המועצה הסתיימה ללא הכרעה ברורה, אבל נראה שהשפעתו של הרעיון הקיבוצי על "החלוץ" בפולין הולכת וגוברת. יותר ויותר רואים את ההכשרה הקבועה כביטוי אותנטי של מהות התנועה.

15 באוקטובר 1927
היום מלאו לי עשרים שנה. זהו מועד מתאים לחשבון נפש ואני שוקל את דרכי עד עתה במאזניים קפדניים ואינני בלתי מרוצה. הגעתי להישגים לא רעים ואני עדיין צעיר. ומה הלאה?
אנשי "דרור" הם טיפוסים אחד אחד, אבל פוחדים מהצל שלהם. אף על פי שכבר עברו את הגבול מזמן, הם עדיין פוחדים שהפולנים יתפסו אותם. היחידי בין פעילי "החלוץ" המבוגרים שהוא בן אדם הוא ברגינסקי. הוא אינטלקטואל, איש עם מצבי רוח, לעתים קצת פלֶגמט. הוא יודע צרפתית, הכי בעל ניסיון, למד רפואה. הוא מרבה לספר לי סיפורים. מדי פעם הוא ומַניה שלו מזמינים אותי לסעוד איתם ארוחת ערב בדירתם. הוא בשבילי אוטוריטה. מבחינת התפקיד ברגינסקי היחידי שלא יורד לחיי, אולי בגלל זה. אם כי הוא איש קיבוץ. על ברגינסקי אני מביט כמו על אבא. בדרך כלל אני לא מעריץ אף אחד. נשאר בי משהו מן המתנגדוּת.
בעניינים הרומנטיים אין לי הרבה מה לספר. היו לי רומנים אחדים לפני שהכרתי את שושנה וגם מאז עלייתה ארצה, אבל הם היו שטחיים לגמרי, ובלתי חשובים. נדמה לי שלא אהבתי אף אחת מהבחורות הללו. תמיד כאשר יש לי הברירה בין לצאת לפגישה עם בחורה או ללכת לישיבה ב"החלוץ", אני מעדיף את הישיבה בתנועה.

4 בנובמבר 1927
התברר שהבחור ששלחנו ביולי לנהל את גרוכוב הוא אפֶריסט (=נוכל) גדול. הוא ריכז את פעולתו במשק בעיקר בענייני כספים ובניהול החשבונות ואחרי זמן הסתבר שהוא ניכס לעצמו את ההכנסות מיבולי העגבניות. הוא נתפס בקלקלתו בוורשה אחרי מכירה של יבול המשק. הבחור הועמד לבירור בוועדה מיוחדת בראשותי, שהתמנתה על ידי המרכז. בהזדמנות זו הועלו לבירור יסודי כל הבעיות הכלכליות כספיות והחברתיות של חוות גרוכוב. החברים בגרוכוב הם חלוצים במלוא מובן המילה. טיפוסים אחד אחד. עם זאת אין לומר, שהם גם פועלים טובים. את העבודה הם עוד צריכים ללמוד.


21 בדצמבר 1927
החורף השנה קר במיוחד. הימים אפורים, הגגות נוטפים מים, גם תקרת החדר, ועצוב. פעולתנו מתקדמת בכבדות וללא תכלית. פשתה בַּכּול ריקנות, האנשים עייפים וחסרי אומץ. הרחוב היהודי הומה והציבור קרוע ושסוע לכל מחנותיו. ולענייני ארץ ישראל - אין שועֶה. שׂוררת אווירת ייאוש ויש כבר כאלה שלא רוצים אפילו להכיר בעקרון העלייה. ל'בונד' יש השפעה מכרעת ברחוב היהודי. יש להם איזה פרופסור בז'נבה, שמו מ' הירש, שישב והוכיח באותות ובמופתים שכל העניין הזה שנקרא פלשתינה מוכרח לפשוט את הרגל. הוא פרסם חוברת שבה ניסה להוכיח שהעסק הזה ששמו ציונות נגמר. דובקין נסע לארץ ושאלו אותו, "מה שלחת אותנו הנה?"
החברים במרכז מרגישים זנוחים על ידי ההנהלה הציונית שמנערת ידיה מ"החלוץ" ואינה עוזרת בהכשרה ובסרטיפיקטים. היא מקצצת קיצוצים אחרי קיצוצים, וגם את אשר החליטה אינה משלמת. המרכז סובל ממצוקה כספית. אין לנו כסף להוצאות הדירה, רוצים לזרוק אותנו מאורלה 11. אין לנו כסף לדפוס - אפילו לא הדבר הכי קטן. חברים יושבים רעבים וקפואים במרכז ואין כמעט אפשרות לצאת לסביבה. במרתף שמשמש מחסן של "העתיד" לנים חלוצים שממתינים שיימצא להם מקום בהכשרה.

המצב הכלכלי בקיבוצי ההכשרה בחורף תמיד בכי רע. לרוב פשוט אין מה לאכול, וקר, העור ממש מתקלף מקור. אין להם בגדים חמים ובבית אין חימום ראוי לשמו. יש איזה תנור שמחמת הפיח והעשן שהוא מפיק, יותר משהוא מחמם, הוא גורם לכאבי ראש. אני מבקר בקיבוצים לעתים מזומנות, בעיקר בשבתות. ברצוני לעודד אותם, להיות במחיצתם. מאז שקעה הגאות הגדולה של 1924 1925, גרוכוב וקאיאנקה הם ששומרים על הגחלת. התנועה החלוצית דועכת. לא נשאר כמעט כלום.
במקרים רבים כשאין לחם, הם מטלפנים למרכז. מרכז "החלוץ" הוא בשבילם מעין אבא ואמא גם יחד. בלילה אני נוסע בטראם 24 לגרוכוב ומביא להם אוכל. אחר כך אני הולך לישון במיטה חמה וחושב עליהם שהם הולכים לקור.
אתמול בערב מאוחר הופעתי אצלם במונית מיוחדת עמוסה כיכרות לחם שחור בתבניות מלבניות גדולות. החבר'ה התנפלו על הלחם כמו ארבה, ואכלו ממנו בעודו חם, למרות כאבי הבטן הצפויים. בלילה כשחזרתי למרכז מצאתי את ברגינסקי מתכונן ללינת לילה על אחד השולחנות, כי לא היו לו כמה פרוטות לתת לשוער, כדי שיפתח את שער היציאה מהחצר.

היום נפגשתי עם אחותי הקטנה פייגה. בבית הספר הגבוה למסחר רוב הסטודנטים שמאלנים. פייגה התחברה עם אחד מהם והוא העביר אותה לקומוניזם. הקומוניזם לא חוקי בפולין והם עובדים במחתרת, הולכים בחורף ליער.
מבטה של פייגה יוקד מתמיד, היא רזתה מעט ומשתעלת הרבה. שתינו תה וניסינו להתחמם, והזכרתי לה איך בסובלק היינו מתעכבים ומסתובבים בשוק כששלחו אותנו לקנות בשר לארוחת הצהריים או להביא סוכר וקמח מחנות ה"קולוניאל גשעפט" של מרימפולסקי בכיכר השוק. פעמיים בשבוע, בימי שלישי ושישי, היה בעיירה יום שוק לאיכרים מהסביבה הקרובה, ופעם בחודש היה יריד, שבו היו מתכנסים איכרים מכל האזור. היו מגיעות 300 400 עגלות, כל אחת רתומה לשני סוסים. הגויים היו באים מהכפרים למכור את תוצרתם, עופות, דגים חיים ומעושנים, ביצים, חלב, חמאה, גבינות, לפעמים גם פרה, ירקות, לחמניות, ומטאטאים שהנשים הכינו מזרדים. אחר כך היה להם כסף והם קנו בגדים, מצרכים כמו נפט ומלח, כפתורים וכל מיני גלנטריה. בסוף היום היו עובדי העירייה, לא יהודים, גורפים את גללי הסוסים לצדדים ושוטפים הכול.

אחרי שנפרדתי מפייגה חזרתי למשרד ושכנעתי את ברגינסקי על אף הכול לקרוא לבקרמן לבוא לוורשה כדי לרכז את הבנייה, החומרים והתרומות לבניית בניין המגורים החדש של החווה החקלאית בגרוכוב. החלטנו לבנות להם בית. את הלבֵנים לבניין השגתי מדוקטורוביץ', יהודי עשיר מוורשה, רוויזיוניסט, שיש לו בית חרושת ללבנים. הבטחתי לו שניקח אותו לארץ. בדרך כלל הוא קמצן גדול. בהתחלה לא רצה לתת וסנטור גייס את דוידזון, רופא בסוכנות, איש עשיר שגם מחבר שירים. כשבאתי לדוקטורוביץ' עם סנטור ועם דוידזון הוא נבהל ושינה את יחסו.

5 בינואר 1928
בינתיים הופסקה העלייה כליל. "החלוץ" מתכווץ ומצטמצם, כמעט שאין עלייה ויש פּרוֹבּלֶמה עם חברים בהכשרה, שהגיעו לגיל הגיוס לצבא. היהודים לא אוהבים להתגייס כי האנטישמיות בצבא הפולני חזקה מאוד. התחלנו לחפש דרכים לעלייה בלתי לֶגלית. בשגרירות הצרפתית בוורשה יש נספחוּת צבאית ובעזרתה, בעד תשלום של 10 דולר, אני משיג חתימה על פספורט שמרשה להם לצאת מפולין ולעלות לארץ דרך לבנון. יושב שם קפטן יהודי ואני רץ אליו תמיד, נכנס במהירות למעלית כדי שלא יראו אותי. אני גם מסדר פרולונגציות ושחרורים מן השירות הצבאי, בדרך כלל בעזרת שוחד.

אתמול בבוקר אני נכנס למרכז והנה כולם נסערים ונרגשים. מה קרה? בחור אחד, אח של יעקב גרינברג מ"שחריה", נכנס לבית שימוש ורצה לתלות את עצמו. בחור יפה, בעל שיער שחור ועינים שחורות ויפות מאוד. הכנסתי אותו לחדרי ושאלתי אותו מה קרה. אמר לי: "אני מפחד!" אמרתי: "ממה אתה מפחד?" השיב: "אני עריק והמשטרה רודפת אחרי!" הוא לא התייצב בלשכת הגיוס ומפחד שיאסרו אותו. עריק מקבל לפחות עשר שנות מאסר. אמרתי לו: "אל תפחד, יש לי פספורט ואני אתן לך אותו." יש לי עכשיו פספורט חוץ, שאפשר לצאת איתו מיד מפולין. "אתה צוחק ממני," אמר הבחור ופרץ בבכי. אמרתי: "לא, ברצינות." "אבל אני גרינברג," מחה הבחור. אמרתי לו: "אל תפחד, ממחר תהיה פנחס קוזלובסקי." "הרי כאן התמונה שלך." "מחר בבוקר תהיה פה התמונה שלך." יש לנו צוות של מזייפי דרכונים לצורך ההברחות, שבראשו עומד חסיד בשם רב בייריש חתם, אמן גדול בשטח הזה. ואכן רב בייריש חתם סידר את העניין. הבאתי הבוקר את הפספורט שלי לגרינברג ואמרתי לו: "תזכור, מכאן ואילך אתה פנחס ואביך שמו מרדכי קוזלובסקי." ליתר ביטחון פירסמתי בעיתון הרשמי הפולני "מוניטור פולסקי", כי גנבו ממני את הפספורט שלי, ושילמתי בעד זה 5 זלוטי.

22 בינואר 1928
קבוצה של חברים מ"שחריה" ערכה שביתת רעב במרכז בוורשה, במחאה על שלא דואגים להעלותם לארץ ישראל. הפרשה נמשכה שבועות אחדים ובסופו של דבר, משהפסיקו החברים את שביתתם לפני ימים אחדים, היה צורך לכלכל אותם על חשבון הקופה הריקה של "החלוץ". באותה עת נערכה בוורשה ועידת "החלוץ הצעיר". מחלתי על כבודי וכגזבר "החלוץ" עברתי מציר לציר וביקשתי הלוואה כדי לקנות אוכל לחברי "שחריה". עכשיו הם באים אלי יום יום לבקש את כספם בחזרה.

28 במרס 1928
הבוקר בא פקיד ממחלקת החקירות וחיפש שני אנשים. אחד צהוב וגבוה, זה אני, והשני שחור נמוך, זה ברגינסקי. נדמה לי שהוא היה קצת שיכור. מסתבר שקבוצת אנשים ששלחתי לגנוב את הגבול לצ'כיה עם דרכונים מזויפים נתפסה, ובחקירה הם סיפרו כי סידרו להם את הניירות במרכז "החלוץ" בוורשה. הפקיד אמר לי כי לאחד האנשים שנתפסו בגבול היה פספורט על שם פנחס קוזלובסקי. אמרתי לו מניה וביה: "בטח! זה בוודאי האיש שגנב את הפספורט שלי!" וגם הראיתי לו כי פרסמתי בעיתון הרשמי הודעה על אובדן הדרכון. וכך יצאתי נקי מהעסק!
5 במאי 1928
בן גוריון בא לראות את פעילות "החלוץ" בפולין. דיברתי איתו ושם בפגישה שמעתי בפעם הראשונה הערכות מקבוצת חברים קטנה על עניינים אחרים. שמחתי לגלות שגם בארץ מדברים על הצורך בהרחבת השורות ועל חשיבותה של העלייה, ולא נוטים להדגיש את הקו הקיבוצי דווקא.

אוגוסט 1928
עם בשׂורת חידושה הקרוב של העלייה נופחה רוח חדשה במחננו. בינתיים נעשו בחוגים מסוימים הכנות להעניק לזיקה הרעיונית ל"קיבוץ המאוחד" מסגרת פורמלית, כלומר, להקים את ארגון "הקיבוץ המאוחד" בפולין. הם סידרו פגישה של הקיבוצים שמזדהים עם "הקיבוץ המאוחד" על מנת להחליט על הקמת הארגון, אך על פי החלטת מרכז "החלוץ" נאלצו לקיים פגישה כללית של קיבוצי ההכשרה. היה רושם אצלי שפגישה זו של הקיבוצים הקבועים ב"שחריה" תשמש למומנט היסטורי בתנועתנו. ציפיתי שיתקיים בה בירור יסודי ומקיף של כוחותינו הכמותיים והאיכותיים הבאים לחשבון העלייה, ושיצוינו קווי פעולה ויסודות פעולה לתקופת ההכשרה הבאה שתישא בה את סימני העלייה. במקום זה שמעתי מפי ברגינסקי דברים מלאים וגדושים אופטימיות והפרזה באשר לקורס החדש המכונה "גיבוש", "הווי קיבוצי" וכדומה.
חברים ממייסדי קיבוץ "שחריה", בפרט בפלוגה א', הקימו אופוזיציה חזקה נגד קשירת קשרים ארגוניים עם "הקיבוץ המאוחד", בשל חילוקי דיעות עקרוניים עם קלוסובה על אופייה ותפקידה של ההכשרה הקבועה. עתה, כאשר שאלת ההכשרה הקבועה השתלבה בעניין הצטרפות הקיבוצים ל"קיבוץ המאוחד", הקצנתי והחרפתי את עמדתי ולצד עקיבא גולדשטיין, צפורה בת עמי, מנוח שצץ פתאום מדגניה וגרינברג מ"שחריה א'", שלמד איתי ב"תחכמוני", התבלטתי כשולל עקבי ונמרץ של קביעת הזיקה ל"קיבוץ המאוחד".

כדי לעמוד באופן יותר רחב ויותר מקיף על האמת בדבר הגיבוש כביכול שהשגנו בתקופת חוסר העלייה, השתמשתי בקצת מספרים. ב 1926 היו בהכשרה 750 חבר, ב 1927 - 300 חבר וב 1928 300 חבר, מהם יותר מ 100 שבאו הקיץ מתוך שורות "החלוץ הצעיר". איפה, שאלתי, הם מאות החברים החדשים שצריכים לזרום בהמונים לקיבוץ, "משׁוּכים" על ידי הגיבוש הקיבוצי וההווי החדש של הקיבוץ? אמצעינו מצומצמים ומוגבלים בגבולות של מינימום, ואסור לנו לנסות לפתור שאלות שעומדות בתור פּרוֹבּלֶמוֹת ללא פתרון אצל ממשלות וחברות שמבוססות על יסודות כלכליים מוצקים עצמיים. על חשבון מי היה הגירעון הגדול של קלוסובה השנה? איחרנו בזריעות בכל המשקים, ויתרנו על יצירת נקודות הכשרה חדשות, הוכרחנו לצמצם את ההוצאה התרבותית שלנו. קלוסובה קיבלה באופן ממוצע 172 זהוב לכל חבר, "שחריה" (הקיבוץ) 68 זהובים, "שחריה" (הפלוגה) 12 זהוב. האם דווקא לא במשקיות כזו, המיוסדת על פרינציפים אבּסטרקטיים "מוצקים" מבלי התחשב עם המצב הריאלי של הקיבוץ וסיכוייו הכלכליים, המקור והסיבה למספר החולים הגדול בקלוסובה?
המשכתי וטענתי שהסכנה העיקרית הנשקפת לנו זוהי הטנדנציה לקבוע פה בגולה את דרך החיים בארץ ישראל. אבסורדי הרי לרכוש חברים לצורך דרך חיים זו או אחרת על ידי ויכוח ותעמולה בין צעירים, שזה עתה נכנסו לחיי עבודה וטרם הכירו את המציאות הארצישראלית ותנאיה הקשים. כל התפיסה הזאת מנתקת את החבר מהלוך מחשבתי ריאלי ומבוסס ומעבירה אותו לעולם של אוטופיות חברתיות שתוצאותיהן הן סוף סוף אכזבה, התפכחות, ייאוש, מפח נפש, וכו'. קודם כול שהאנשים יגיעו ארצה, יכירו את עצמם ואת התנאים, ואז יחליטו בעצמם אם הם רוצים ללכת לקיבוץ, למושב או העירה! הכנסת מלחמה וריב בקיבוצי ההכשרה שלנו לרגלי הרצון להכריע ברוב מביאה לידי סכסוכים וחיכוכים פנימיים אישיים וגוזלת את האפשרות האלמנטרית לשבת בכפיפה אחת וליצור באופן משותף.
סיימתי באומרי שבשעה זו, בשעה של מעבר מתקופת ניוון ודלדול לתקופת בניין בציונות, בשעה שיש צורך לבוא להמוני הנוער ולהסביר לפניהם את שאלות השעה - החובה מוטלת על מנהלי התנועה להוציא את התנועה החלוצית מכל אותו הסבך של הרעיונות האבסטרקטיים והדוֹקטרינות ולהכניס אותה לשאלות ולדאגות החיוניות של הציונות ותנועת העבודה בארץ ישראל. הטנדנציה החדשה מסכנת את אופיו הכללי, הפתוח לערכי תנועת העבודה כולה, של "החלוץ". יש לשנות את היחס של ביטול וזלזול לגבי הסניפים בערים ובעיירות. הדוגמטיות הקיבוצית הפכה את "החלוץ" לסקטה דוקטרינרית המתרכזת בקומץ של יסודות אוונגרדיסטיים אליטיסטיים, והמאבק על ההגדרה פוגע בהגשמת המשימות המרכזיות של "החלוץ", והעיקרית שבהן, הרחבה משמעותית של שורותיו.

בני מרשק ואני התווכחנו. גם אני לא אדם כל כך שקט, והוא חוצב להבות אש. יש לו חבר, זלמן אלפרוביץ', הרבה יותר חשוב ממנו, שניהם מסמורגין. אני אמרתי להם: "אל תעבירו את עין חרוד המפולגת והמסוכסכת הנה לגולה." דובקין אמר לי: "אני כותב לזלמן רובשוב שעומדים זה כנגד זה כמו שאנשים עומדים בקרב." אמרתי לו: "בקרב יורים אחד על השני."
בוויכוח על השפה העברית שאליו נקלעתי עם מרשק, שנהיה פתאום מרטיר של היידיש, התגלו בפני שורשי העקשנות והפנטיזם של יריבי, שטיעוניהם חושפים הכרה קלה ושטחית משוללת כל ידיעת העניינים, חוסר הבנה והיעדר מבט מעמיק ומקיף. העובדות והמספרים שהצגתי בפניהם נדמו להם כזרים לעניין החלוצי והפקיעו את סבלנותם. ייתכן גם שדברַי נגד ההסתגרות בגבולות מצומצמים ובעד הפתיחות וההמוניות והיציאה למרחב, לרזרבה ולפריפריה הכבירה של התנועה החרידו את שאיפתם לשלוט בה. על כל פנים, אנחנו נותרנו במיעוט, צירים מתנגדים היו רק 2 3. בסוף הדיון השתרר מצב רוח של פיזור נפש, אנשי הרוב היו עייפים והתייאשו לעשות בפגישה זו את שהוטל עליהם, וחיכו בכיליון עיניים שזו תיגמר ותתחיל הפגישה השנייה, הפנימית והמעשית.
ואכן למחרת הוקם ארגון "הקיבוץ המאוחד" בפולין. עורך 'העתיד' נחום בנארי סירב להדפיס את ההערכה שלי, שאותה כינה "מאמר ארוך מלא ארס על תנועתנו", בשלמותה, ורצה להוציא ממנה את העובדות והמספרים ולשלול באופן כזה ממנה את כל ביסוסה העובדאי הכה חשוב לוויכוח הפרינציפיוני. לכך לא הסכמתי ובחרתי לפרסם את הנאום בחוברת "בדרך", שמוציאים לאור אנשי "שחריה" א'.

היום אבא בא לבקרני במרכז "החלוץ". הוא נסע ברכבת מסובלק לוורשה. סיפרו לי שאחר כך אמר למישהו: "לא תיארתי לעצמי כלל עד כמה כישרוני הוא בני פנחס. כשאני בא לוורשה לבקרו במרכז 'החלוץ' אני מתפלא לראות שפנחס מסוגל לעשות שתי פעולות בבת אחת: לשוחח בטלפון ולדבר תוך כדי השיחה עם האיש הבא אליו ויושב ממולו."

5 באוקטובר 1928
הרוב ב"חלוץ" עדיין מתייחס אלַי כלאויב מסוכן לתוכניותיו. הם טוענים ש"התפקרתי פתאום", שדיברתי נגדם כדבר אל "אויבים בנפש", ושפרצתי את הגבולות שבמלחמתי "מלחמת הקודש". המלחמה מקבלת צורה רעה מאוד, הַחְשדות, אינטערפיסלעך (הכשלות) וכדומה. השם אורלה משמעו בפולנית עיט, וברחוב אורלה אכן רבו העֵיטים. עתה שהפכתי למתנגד של "הקיבוץ המאוחד" הם מחפשים דרכים לסלק אותי מתפקידי במרכז התנועה. נחוץ להם איש אחר במקומי לכוון את העניינים.
לרגלי טיעונַי המשקיסטיים וניסיוני להקפיד על כלכליות וניהול תקין זכיתי לכינוי גנאי המקובל בחוגי הפועלים בארץ: הם קוראים לי ה"סאקר" של "החלוץ", על שם הארי סאקר, יהודי אנגלי שמכהן בהנהלה הציונית בירושלים, ושמאז שלל את רעיון הסיוע למובטלים בעקבות המשבר הכלכלי נחשב למתנגד חריף לפועלי ארץ ישראל. אבל למרות כל ההשתדלויות להשפיע עלי אני לא שקט ולא נח ועושה צרות רבות. יצאו לי מוניטין של מי שנוהג להרים את קולו ולהתבטא בחריפות רבה. הם מאשימים אותי שאני אגרסיבי ומנסה לקלקל פגישות שאינן רצויות לי כשאיני יכול להשיג את מטרותי בדרכים אחרות. כל זה גורם להרבה מתחים. לרגלי סכסוכים שונים כבר יצאתי מהמרכז וכעת שבתי חזרה. ועוד ידי נטויה.
אתמול בערב הלכתי ופוצצתי אסֵפה שזרובבל נאם בה. הוא מייצג את פועלי ציון שמאל במועצת קהילת יהודי ורשה וכל הזמן מדבר נגד פלשתינה. ביקשתי אותו שיצביע במועצה עם הציונים בעד גרוכוב, שיתנו להם כסף. הוא עצל. מספרים עליו שהוא שוכב על העיתון ובמקום להרימו, הוא תולש חתיכות וקוראם. אמרתי לזרובבל: "הם רעבים." זרובבל אמר לי: "שייסעו הביתה." הוא שפך עלי אש וגופרית.

15 בנובמבר 1928
במרכז "החלוץ" עדיין צרות וחוסר כסף. ברגינסקי ואני קבורים לגמרי בענייני השטרות. אתמול התקבלה הודעה ממנהלת "דבר" שהיא פנתה להנהלה הציונית על דבר ניכוי 70 לא"י על חשבון החובות של "החלוץ" בפולין ל"דבר". צעקנו על דובקין שלא נחוצה "תרבות" בזמן שאין "לחם". הפּרוֹטֶסטים מתרבים מיום ליום ואין רואים מוצא. שלושה מאיתנו החלו פשוט ישנים בלשכה.

כולם מנהלים קונספירציות ומסדרים פרקציות וביני לבין עקיבא גולדשטיין מרומניה נוצר שידוך חדש. בינתיים נוהגים איתי במרכז מנהג "כבדהו וחשדהו". אנשי קלוסובה מוכנים לשנוא אותי כיריב עקבי ועקשני, המתנגד ל'מרשַׁקוביצינה', לסבך 'הפּרוֹבּלֶמוֹת' שהעמיסו על עצמם, אבל נראה שאחרי הופעתי הישרה והבלתי פשרנית (והרי היום ב'מודה' להחניף להם...) הם למדו לכבד ולהעריך אותי גם כאשר נשארו בלתי משוכנעים ומתנגדים לדעותי. יכולתי הארגונית המשקית מבטיחה לי בכל זאת את מקומי, מה גם שנותרתי לויאלי לגמרי בסיועי לקיבוצי ההכשרה, גם אם אינני תמים דעים עמם.

4 בדצמבר 1928
היום שלחתי לח' ברלס 3 העתקות של המאזן לשנת תרפ"ט. את הסקירה לא הספקנו להדפיס, כי דובקין העסיק את המכונאית במשך כל היום. עבדתי אתמול עד שעה מאוחרת בלילה ומחר ידפיסו את זה.
ההכנסות הגדולות ביותר צפויות מתקציב ההנהלה הציונית על ידי המשרד הראשי של "החלוץ", מוועד בניין הבית בגרוכוב, ומ"קרן החלוץ" בפולין. על אלה יתווספו תמיכה מהממשלה לעבודת ההכשרה, סכומים מעיריית ורשה ומקהילת ורשה, תמיכה ממוסדות סיוע שונים להכשרה מקצועית וחקלאית, הלווָאות לזמן ארוך למשקים ממוסדות שונים, ומִסי חברים. רוב ההוצאות הן על הכשרה - הקמת בניינים, רכישת קרקע, חממות, משתלות, ניקוז ביצות, נטיעות, פרות, כבשים, לול, בהמות עבודה, כוורות, סדנאות מלאכה, אינווֶנטר דומם, משקי עזר, סידור וריהוט הבית, גינות ירק. השאר יוצא על תרבות ועבודה בין הנוער (מדריכים, עלון, עיתון, ספרייה נודדת וספרייה למנהלים, ספרות ועיתונות לקיבוצים), עבודה ארגונית (משכורת למנהל מחלקת ההכשרה, מדריך להנהלת חשבונות במשקים ובקיבוצים, עבודה טכנית והוצאות לשכה, נסיעות וביקורים) וסילוק חובות. סך הכול יגיעו הסכומים למקסימום 374.000 זהוב, מינימום 310.500. הלי"ש נחשבה לפי המחיר של 43 זהובים.

13 בדצמבר 1928
סוף סוף נפתחו שערי הארץ והחלה העלייה החמישית. נסעתי אל הקפיטליסטים היהודים הגדולים בלודז' לבקש כסף למען העלייה. שכרתי חדר במלון לי ולגרינברג, וכדי לחסוך בהוצאות אנחנו ישנים באותה מיטה. בחוסר יכולתנו למצוא לנו אפילו מקום קטן משלנו להניח בו את ראשנו אני רואה דוגמה לתחושה ההולכת ומתחזקת בקרבנו, שהמוני יהודים בפולין הולכים ונעשים למיותרים. במחצית הראשונה של העשור השתוללה האינפלציה בפולין, ואת ההידלדלות במעמד החברתי והכלכלי של יהודי פולין בעקבות הגזירות הכלכליות שהטיל שר האוצר ולדיסלב גראבסקי ב 1924 הרגשנו היטב גם בבית הורי. גראבסקי ייצב את המטבע, הטיל מסים בעיקר על מעמדות הביניים והסוחרים, ריכז את האשראי בבנקים ממשלתיים והעביר תעשיות מידיים פרטיות לידי הממשלה. המעבר מכלכלה חופשית לכלכלה פרוטקציוניסטית אטטיסטית פגע בראש ובראשונה ביהודים, בני המעמד הבינוני הנמוך שהיוו את עמוד השדרה של המסחר והמלאכה הזעירים. מאז נראה כי פולין מאסה ביהודיה.

שני האחים ריגר עוזרים לי כאן באיסוף כספים, ומלכי המנופקטורה בלודז', כהן ואטינגן, כבר נתנו לי כסף. הכרתי כאן גם את פנחס לוביאניקר, האיש המרכזי בקבוצת "גורדוניה" שמרכזה בלודז'. אנו ממשיכים לעבוד על הסכם עם "השומר הצעיר" ו"גורדוניה", שלפיו חבריהם יצטרפו לשורות "החלוץ", יכשירו עצמם בחוותיו ובמשקיו ויעלו באמצעותו לארץ ישראל. ב"שומר הצעיר", שהיא תנועת הנוער החלוצית הכי גדולה, מתנהלים ויכוחים ללא סוף; בעיקר בין יהודה גוטהולף ומרדכי אורנשטיין, שמנהלים ביניהם ויכוחים גדולים מעל דפי העיתון שלהם. אורנשטיין בא מגליציה. אני לא סובל אותו.

15 בינואר 1929
לקראת הוועידה הארצית החמישית בוורשה פרסמתי יחד עם מרדכי גרינברג, מנחם פונדיק וברל קמיונסקי מ"שחריה" "איגרת לחברים" הקוראת לרוויזיה יסודית בשיטת הפעולה של "החלוץ". הוועידה מתכנסת על רקע השינוי במצב העלייה ובתחילת תקופה חדשה בציונות ובבניין ארץ ישראל, והתפקידים החדשים המוטלים על "החלוץ" מחייבים בהתאם דרכי פעולה חדשות. מתוך הכרה זו החלטנו לרכז את כל אלה בתנועה אשר פועמת בהם אי שביעות רצון מהשיטה הנהוגה עד כה ורצון לתיקון. שטחתי באיגרת את טענותי המוכרות שהשיטה הקיימת של הורדת עטרת הסניפים מיושנה, צמצום העבודה התרבותית והעדפת היתר של ההכשרות הקבועות רואה לנגד עיניה רק את האידיאולוגיה המופרזת של חברי הקיבוצים ולא את האפשרויות הכספיות של התנועה ואת המציאות הקשה בארץ ישראל. ההצטמצמות בשטח ההגשמה ההכשרתית קיבוצית גרידא מונעת מאת החבר שלנו את הפרספקטיבה החברתית הלאומית הרחבה בתפיסת שאיפותינו בבניין ארץ ישראל העובדת בשביל עם ישראל כולו.

26 בינואר 1929
הוועידה הארצית החמישית התכנסה ב 20 בינואר בסימן פריצת הדרך לקראת גידול "החלוץ". הוועידה נמשכה שישה ימים והשאלה המרכזית שבה עסקו הצירים שתפסו את מקומם סביב שולחנות הקונגרס הירוקים היתה כיוון הפעולה ודרכי ההכשרה בימי העלייה ההמונית הצפויה: האם להמשיך בהכשרה הקבועה, או לשוב להכשרה העונתית הזולה והמאפשרת הרחבה? נשאתי את אחד הנאומים המרכזיים בוועידה, לצדם של יוסף שפרינצק ואברהם הרצפלד שהגיעו מארץ ישראל, ודובקין, בנארי וברגינסקי מאנשינו.

הפעם הצטיינו דברַי בטון מתון יותר. לא חשתי בצורך להיות פולמוסי ואגרסיבי, כי האמנתי שמאחורי עומד גבה הרחב של תנועת העבודה הארצישראלית. לאחר פגישתי עם בן גוריון ומתוך קריאה ב"דבר" ידוע לי שבארץ ישראל קיימת התנגדות חריפה להגדרה מראש של צורת ההתישבות, שראשי ההסתדרות משתי המפלגות רואים בה איום על שלמות ההסתדרות ותנועת הפועלים. קיימת קרבה אידיאולוגית ביני לבין הקו ההולך ומתחזק ב"אחדות העבודה" בארץ ישראל, אשר הפסיק לראות בקיבוץ את חזות הכול בבניין הארץ. הקו המרכזי הזה שנוקטים בו ברל כצנלסון ובן גוריון מציין את הנהגתה המתונה ואף העירונית של "אחדות העבודה", השואפת לשמור על אופייה הפתוח והכללי של התנועה החלוצית.

פתחתי ואמרתי שבהכנת החומר האנושי ב"החלוץ" לקראת תפקידו בארץ ישראל צריכים להיות שני כיוונים יסודיים: 1) היות המחנה הכובש בחקלאות; 2) היות החלק האיכותי והמחוסן בתוך העלייה, שמסוגל לעמוד בפני הרוחות. על כן צריכה הכשרתנו לפעולה ההתיישבותית ולכיבוש החקלאות העברית להיות לא רק הכשרה פסיכולוגית וגופנית - אלא מה שחשוב מאוד - גם הכשרה מקצועית, שתתאים לתנאי הארץ. נברר נא קצת את הדברים מתוך המציאות שלנו, הצעתי: בשלוש שנות הסגר העלייה, רק החלק החמישי עבד בעבודה חקלאית, וארבע חמישיות מהחברים עבדו בעבודות שחורות שונות. השנים האלה היו יכולות לתת לנו חברים מוכשרים באופן הרבה יותר מתאים, לוּ כיוונו את ההכשרה אל החקלאות.
ואל נא נחשוב, כי הצלחנו הרבה בתפקיד השני, בהכשרה האיכותית. כי מהפכה בחיי אדם אינה נעשית בן לילה. הנני מחייב גם כן את ההכשרה הממושכת על פני ההכשרה העונתית של אֵילו חודשים בשנה. אולם ישנו הבדל עיקרי בין מושג זה של הכשרה ממושכת לבין המושג של הכשרה קבועה, כי הכשרה קבועה מתפרשת כבר כצורת חיים קבועה, כדרך קבועה, בשעה שאי אפשר לקבוע מראש. אסור לנו להעביר את שאלת קביעת הדרך החברית לכאן, לארצות הגולה, ולדון עליה מתוך שטחיות, מתוך ויכוח אבסטרקטי, שאין מתחתיו קרקע חיים קבוע.
המשכתי וטענתי שאם מתוך התעסקות בשאלות קיבוציות המתמקדות בערכים אידיאיים וחברתיים הננו מזניחים שאלות משקיות - הרי מסכנים אנו את עצם החינוך הקיבוצי. דרושה זהירות רבה בפעולתנו ההכשרתית, למען לא ניכּשל בראשית הדרך. החבר גם צריך לדעת, שקיים למענו מוסד אחד, והוא מרכז "החלוץ", ואין להקים עוד מוסדות, אשר יעמדו באמצע. עלינו להקים הסתדרות חלוצית מרוכזת וחזקה ולשוב לעבודת אדמה ללא תוכן רעיוני מוגדר, כפי שנהוג היה ב"חלוץ" עד לימי השפל של העלייה הרביעית.
סיימתי באומרי שאני חושב גם זאת, כי קביעת הדרך מראש מצמצמת את ההיקף שלנו; היא יוצרת מעין קסטה. דבר זה בוודאי שהוא נמצא בסתירה לתפקידנו ב"חלוץ" ובארץ. צריך לדעת להרחיב את הגבולין ולא לצמצם אותם.

"השומר הצעיר", שהשתתף לראשונה בוועידת "החלוץ" בפולין, ניסה להשפיע על דרכו של הארגון בשיתוף פעולה עם הקבוצה של "שחריה" א' ושלי. אמנם יש אירוניה מסוימת בברית שכּרתִּי עם אנשי "שחריה" א' שהם בחלקם ממצדדי הקבוצה הקטנה - כלומר בעלי אוריינטציה אוונגרדיסטית וממילא חסידי צמצום שורות "החלוץ". אך אני צעיר וחסר ניסיון ובמרכז "החלוץ" הנני שרוי בבדידות אידיאית ופוליטית, ואנשי "שחריה" א' שותפים לדעתי שאין לתבוע מהחברים להזדהות מראש עם זרם קיבוצי מסוים. בעקבות החלטתה של הקבוצה הגדולה שבראשה עמדתי לנטוש את הרוב, נוצר גוש גדול שהיווה כמעט מחצית הצירים בוועידה. ל"שומר הצעיר" היו שלושה צירים, לרוטנברג כ 7 צירים ולפרקציה שלי כ 22 צירים. פרקציית "ביחד", שכללה את צירי "השומר הצעיר" וגורדוניה, העלתה דרישה להפסקת היחסים המיוחדים בין "החלוץ" לבין "החלוץ הצעיר" ולשמירה על מעמדם העצמאי למחצה של חברי התנועות המצטרפות. בייחוד הצטיינה בחריפותה הופעתו של פנחס לוביאניקר, שטען שהכלליות של הרוב ב"החלוץ" אינה אלא העמדת פנים. אני התייצבתי לצד "השומר הצעיר" וגורדוניה בוויכוח על האוטונומיה בתקווה שיתמכו בי במאבקי להיבחר למרכז. הצעת הקבוצה נדחתה ברוב זעום של 2 3 צירים של שתי הסיעות המאוחדות, והתקבלה החלטה שחִייבה את "החלוץ" לשמור על היחסים הארגוניים עם "החלוץ הצעיר". הניסיון שלנו נכשל ופרקציית קוזלובסקי התפרקה על סמך זה.
למרכז נכנסו לבסוף 7 מהסיעה המאוחדת, 4 מ"השומר הצעיר", ו 2 מהתאחדות גורדוניה. ואני, שהייתי אחד עם האחרונים, יצאתי נקי מנכסי: הם הודיעו, כי הם רואים בי חבר "אחדוּת העבודה" ועל כן הם, המקורבים ל"הפועל הצעיר", מציעים למרכז את אנשיהם הם: לוביאניקר ובת שבע ורדית. מריבה קשה ומרה פרצה ביני לבין לוביאניקר ואנשי "גורדוניה". אבל הכעס לא הועיל: לא נבחרתי למרכז.

3 בפברואר 1929
ההחלטות הפורמליות של הוועידה החמישית הבטיחו אמנם מחדש את חופש ההגדרה של כל חבר לגבי צורת חייו העתידה בארץ ויחס שווה לכל הזרמים בהתיישבות, אבל נקבע גם כי "הוועידה רואה בקיבוץ ההכשרה הקבוע את הדרך העיקרית של ההכשרה החלוצית." נוסף על כך, למחנה הקשור ב"קיבוץ המאוחד" הובטח רוב במוסדות המרכזיים של "החלוץ", ובמישור הארגוני התחיל הרוב לפעול כדי לבודד או אף לסלק את אלה מבין חברי המרכז שמתנגדים להזדהות עם "הקיבוץ המאוחד". אני נמנה עם היריבים העיקריים לטנדנציה החדשה ולכן הפכתי למטרה למאמצים אלה. אף על פי שאני ממשיך לעבוד במרכז מתוקף כישורי האישיים, ברור שמעמדי נחלש. הם חותרים תחתי וממררים את חיי. אני חש שאינני רצוי יותר בהנהגת "החלוץ". ובכן, כנראה הגיע גם זמני לעלות.

במרכז החדש אין גזבר. כולם עסוקים בעניינים אחרים - עלייה, קיבוצים, "העתיד". למרכז אין כסף, והתחייב כבר יותר משיש לו. ל 50 איש שכבר קיבלו סרטיפיקטים אולי לא יהיה כסף להוצאות הדרך ולא יוכלו לעלות. לרגלי הקור החזק המצב בקיבוצים קטסטרופלי. הרבה חברים קפאו בימי הקור החזקים. גם חוסר העבודה תקף את כל הקיבוצים, כי פשוט אי אפשר היה לצאת לעבודה. עד כמה שאשאר עוד כאן, אסדר את החשבונות ואעסוק ב"קרן החלוץ". זו קרן שנוסדה ב 1925 במטרה לאסוף כספים לצורכי ההכשרה החקלאית, אבל עד היום היו הישגיה דלים ביותר.

ב"העתיד" הסכימו לפרסם את דברַי בוועידה החמישית תחת הכותרת "ארגון ההכשרה והעלייה". החלטתי לחתום על המאמר בשם פ' אבן ספיר, הגרסה העברית של שמו של סבהּ של אמא, פנחס ספירשטיין. אולי אצליח לפתוח בדרך זו דף חדש בדרכי הציבורית.

10 בפברואר 1929
סקנדל חדש פרץ במחננו: ברץ, חבר דגניה א', פרסם מאמר ביקורת חריף מאוד על החינוך הקיבוצי בגולה ב"דבר". הם חושדים בי שידי היתה במעל, כי היתה לו כאן שיחה איתי על היידיש בקלוסובה ועל האי משקיות. אבל יחיאל דובדבני שהגיע כשליח מגִבעת השלושה הראה לי את שכתב למזכירות "הקיבוץ המאוחד": "תגידו - זה סגנון קוזלובסקי, בו משתמש כיום ברץ - אולם כמה מן האמת המרה יש בכל זה. הלברטוריה לאינוולידיות נוראה בקלוסובה וביתר הקיבוצים היא פרי רשלנות וזלזול לדברים אלמנטריים, כאשר המילים מֶשׁק ומשׁקיות שנואות על החברים. ספק גדול אם אנו יוצרים, או הורסים במו ידינו."

אני שמח תמיד להימצא במחיצת דובדבני ושאול מאירוב, שליחי הקבוצה שבאו מארץ ישראל. הם לא אנשים קיצונים המוכנים להרוג ולהשמיד אחד את השני כמו האחרים. הם לא גורסים כי הקיבוץ הוא הערך העליון בארץ ישראל. דובדבני, שהגיע לכאן לא מזמן כדי להחליף אותי, נתקף הלם לנוכח גודל המשימה וקשיי העבודה, נטל הכספים והחובות.

18 בפברואר 1929
קר מאוד בוורשה. עצי הליבנה הדקים והגבוהים עומדים בגני העיר בעירומם, שורות שורות כמו גדר כלונסאות עגומה.

פייגה נכנסה לסנטוריום לחולי שחפת באוטווצ'ק. אולי זה לא הזמן לעזוב את פולין.

30 במרס 1929
ימי הקור הגדולים עברו. השלג מתחיל לינמס. מחכים עכשיו לשיטפונות גדולים. ופילסודסקי אף הוא מחמם את האטמוספרה בהופעותיו הציבוריות. היום ערכנו "יום פרח" בכל פולין, כדי לגייס כסף לעלייה. הלכתי ברחובות עם חבר הסַיְים [הבית התחתון של הפרלמנט הפולני] אברהם לוינסון ואספנו כסף בקופסאות התרמה. על דשי הבגדים של התורמים חיברנו פרחי נייר. בדרך הספקתי גם לסור למשרד הארצישראלי ברחוב קרוליבסקה 18, שמקשר בין השגרירות הבריטית בוורשה לבינינו ואליו מגיעים הסרטיפיקטים בפוסתא.

בעלייה אני רואה חזות הכול. אני משקיע עצמי בתחום זה ועושה מאמצים להשיג סרטיפיקטים רבים ככל האפשר לחברי "החלוץ" ולהסיר מכשולים מדרכם של העולים בעודם בפולין. היו לנו 600 סרטיפיקטים ולא היה כסף להוצאות הדרך. אמרתי לדובדבני, בוא, נלך אל השל פרבשטיין. פרבשטיין הוא ראש הקהילה בוורשה וממנהיגי "המזרחי". באנו אליו והסברתי לו את המצב. אמרתי בפשטות: אין לנו בשביל הוצאות הדרך. פרבשטיין קרא לגזבר הקהילה ואמר לו: אתה רואה את הבחורים האלה - כל פספורט שיביאו אליך, אתה נותן להם סכום כסף מתאים.
באתי בקשרים גם עם אנשי "החלוץ" בלטוויה ובגרמניה, שבידיהם שפע של סרטיפיקטים ואין להם מספיק עולים חלוצים המוכנים לצאת לדרך, וקיבלתי מהם את עודף הסרטיפיקטים שלהם. ביוזמתי נשלח גם שליח לצרפת, כדי שינסה להשיג רשות מעבר לשיירות של חלוצים דרך לבנון. אני מתכנן אף לנסוע בעצמי ללונדון, כדי "לדפוק על השולחנות" בהנהלה הציונית שם, במגמה לקבל יותר סרטיפיקטים. עלינו להמשיך לארגן, להעז ולדחוף, להרבות במעוף וללכת בגדולות.

התחילה תקופה חדשה, תקופה של גאות. התנועה מתרחבת. יש יותר סניפים, יותר צעירים שרוצים לעלות. נחוץ להגדיל את מספר מקומות ההכשרה, להרחיב את רשת הקבוצות החקלאיות העצמיות. הכרחי לפתוח מוסדות ללימוד מקצוע. גם את העבודה התרבותית וההסברתית עלינו להגדיל - נחוץ להמציא לחלוצים מזון רוחני. ולכל זה נחוץ הרבה כסף. לי ברור, שאין לעשות עבודה טובה תוך התאמצות והסתבכויות כספיות. אנו צריכים לנהל את עבודתנו בסדר, במשקיות מוחלטת. אי אפשר להקים מוסדות ולבנות משקים וקיבוצים על ה"שמא" וה"אולי". צריך שההכנסות יהיו יותר מבוססות ושיבואו בשעתן. יש להפריד בין הפעולה המשקית והארגונית לבין הפעולה הכספית.
לשם כך הכרח להקים מוסד כספי קבוע תוך היעזרות בכוחות שמחוץ לתנועה, בידידים של "החלוץ". בדרך זו נשיג גם את הרחבת שורות התומכים ב"חלוץ" מעבר לחוגי התומכים המסורתיים במוסדות הציוניים ובמפלגות הפועלים. יתווסף לנו באופן זה גם כוח כלפי חוץ, ונוכל להגן על האינטרסים של "החלוץ" במוסדות היהודיים הכלליים. את עצמיותו של "החלוץ" ניתן יהיה להבטיח בתוקף שיתופם הפעיל של חבריו במוסד זה. בראש קרן "ידידי החלוץ" אני מציע להעמיד את לוינסון. כתבתי על כך מאמר ארוך ומנומק ל"העתיד", ושוב חתמתי בשמי החדש: פ' אבן ספיר.

2 באפריל 1929
בוץ, קר, עוד יורד שלג לעתים, נמס תכף. ערב פסח תרפ"ט. קניתי מעיל עור לאחייני הקטן נתן, שכתב לי גלוית ברכה לחג בעברית.

9 באפריל 1929
כתבתי למחלקת העלייה כדי לבקשם להעביר לנו טלגרפית את ההמחאה על קבלת השיעור השלישי של תקציבנו לשנת תרפ"ט. עכשיו עונת הזריעות ועלינו לקנות זריעות לכל המשקים. מיד אחרי הפסח יוצאים גם החברים להכשרה והלוא צריך לסדר את זה ומצבנו הכספי לא טוב. כספי "קרן החלוץ" יהיו רק אחרי הפסח. התקווה לסידור העניינים היא שנשיג מההנהלה הציונית את התקציב.

26 ביוני 1929
ברגינסקי עולה לארץ ישראל. אחרי כמה שנים של עבודה ציבורית קשה, הוא מרוגז מאוד ועצבני, אם כי הוא מטבעו אדם שקט ונוח. במרכז סבורים שמוכרחים לאפשר לו בארץ ישראל לפחות חצי שנה של עבודה פיזית שקטה, בלי כל עסקנות. אחרת ילך לאיבוד.
נשארנו דובדבני, מינקובסקי ואנוכי. אני אחראי על העניינים הכספיים ועל ארגון הקיבוצים החדשים ומינקובסקי מוּנה לגזבר ומזכיר כללי. העלייה נמסרה לדובדבני. אנחנו עובדים למעלה מכוחותינו, לא מספיקים הכוחות הפיזיים פשוט. לפני שלוש שנים עבדו ב"חלוץ" 17 איש מסורים ומתאימים. כיום אינם.

19 ביולי 1929
אתמול קרה אסון - הסרטיפיקט שלי הלך לאיבוד. אהיה חייב להישאר עוד חצי שנה בוורשה ולהיות מעורב בכל העניינים הכבדים והמסובכים. דובדבני נסע היום לראשונה במקום דובקין לפריז אל "היהודים הגדולים" לקבל כסף. פוחד שלא יעלה הדבר בידו.

30 ביולי 1929
היום שוב נאלצתי לפנות למחלקת העלייה בהנהלה הציונית בבקשה שיעבירו לנו את התקציב. כיום עונת העבודה הכי בוערת, עלינו להכניס את כל החברים לקיבוצים. הכנסנו כבר מאות אנשים חדשים בקיבוצי ההכשרה. אנו גם נמצאים בהכנות לעלייה, ואנו נחנקים מחוסר כספים. במשך זמן ידוע כתבו לנו שאי אפשר להעביר לנו את התקציב לרגל זה שלא המצאנו את הדו"חות הכספיים. אנו תמיד הסברנו להם את העיכוב במשלוח הדו"חות בכך שאין לנו תקציב לפנקסן מיוחד וחבר של המרכז המטפל בעניינים אחרים מוצא מדי זמן בזמן אפשרות לסדר את הפנקסנות. הסברנו להם שהחשבונות מעניינים גם אותנו ולא רק מפני שאנו מוכרחים לשלוח אותם להנהלה הציונית הננו מסדרים את החשבונות שלנו, כי אם גם בשבילנו. והנה התאמצנו והתגברנו על כל הקשיים וסידרנו את הבּוּכהלטֶריה עד ינואר יוני 1929. ואילו הם ממשיכים בשתיקתם. עד היום לא אישרו אפילו את קבלת הדו"ח. "העבודה שלנו היא גדולה," כתבתי להם. "יותר מ 1,300 איש בהכשרה, העבודה בוערת ומצבנו הכספי קטסטרופלי. הננו מקווים שתעריכו את חשיבות העניין ותעבירו ביום קבלת הדו"ח את הפקודה ל"קרן היסוד" בפולניה טלגרפית."

30 באוגוסט 1929
פוגעת בי לא מעט ההתרסה שנשמעת לא אחת, שפִיניה כל הזמן שולח עולים לפלשתינה ובעצמו לא עולה. בעת המאורעות אכלתי את עצמי מדוע אני פה בפולין ולא שם. מהארץ הגיעו ידיעות ומברקים כאילו הכול נהרס. ההיסטריה היתה גדולה. אמרתי לעצמי, די, מספיק, אני חייב לעלות ויהי מה.

הקרקע בוערת מתחת רגלי. מדי פעם בפעם עולה הרהור במוחי, כי עלי לעשות הכול כדי להגיע ארצה. עמוק בלבי אני מרגיש שאני חייב להסתלק מפולניה במהירות וכי עלי להתחיל חיים חדשים בארץ. אבל הסרטיפיקט שלי עדיין מתמהמה לבוא. מינקובסקי המסכן אומר שבלילות אני נוהג לטלטל בשנתי את המיטה ולצעוק ביידיש: "אינני נשאר פה! אם לא תתנו לי לנסוע לארץ ישראל אסע למקסיקו! אני רוצה לארץ ישראל!"

6 בספטמבר 1929
תם ונשלם הפרק של "שחריה" א' וב'. הקיבוץ הזה הוא כולו של "הקיבוץ המאוחד". השתתפותם של חברי "שחריה" א' בוועידה בינואר היתה מעין שירת הברבור שלהם. מאז הפך החלק המזוהה עם "הקיבוץ המאוחד" לכוח הדומיננטי ב"חלוץ". אך אף על פי שמאז הוועידה מיתנתי במקצת את עמדותי, בעיני הרוב לא חדלתי מלהיות סכנה. אמנם התקרבתי אליהם ובלי הסכמתם לא אעשה שום דבר, אולם אני חושד שאפילו דובדבני לא סומך עלי.

27 באוקטובר 1929
לאחותי אסתר לאה נולד ב 21 בחודש במזל טוב בן שני, שמואל.
היתה לי שיחה רצינית עם דובדבני על עלייתי הקרובה. סיפרתי לו על תקוותי בקשר לשושנה והשׁבעתי אותו שזה לא לפרסום.

בקלוסובה אנחנו בונים בית לדירות ל 150 איש וחדר אוכל. בני מרשק אמר: "מי צריך בית? הם ירצו להישאר פה אם יבנו להם בית." אבל שוחחתי על העניין עם אבא של משה זינגרמן, שהוא בעל בעמיו. דובדבני לא יכול היה לצאת מוורשה אפילו ליומיים כדי להתייעץ במקום יחד איתי, ואני יחד עם אנשי סרני וקלוסובה הכנו את התוכנית. המרכז הקציב 25,000 ז', את היתר מקווים להשיג מפּרטים ומה"ג'וינט".

השבוע הגיעה שעתו של בני מרשק להתגייס לצבא והיה צורך להוציאו בדרך כלשהי מפולין. סידרתי לו דרכון מזויף. לקחתי איתי את בני והגעתי איתו לסובלק בשבת, דבר שלא נעם במיוחד להורי. אחזתי את בני בידו, הובלתיו אל הגבול הגרמני ואמרתי לו: "בני, ס'קומנט דיר ניט, אבער נא דיר!" (בני, לא מגיע לך, אבל הא לך!) וכך עבר בני את הגבול. יש לי רושם שהמצב בקלוסובה לא הורע עם נסיעתו של מרשק.

29 בנובמבר 1929
אני במצב רוח רע ובדיכאון נפשי ממש מהמלחמות האלה, ממריבות האחים האלה. תנאי העבודה במרכז לגמרי לא מושכים. יש הרגשה שכאילו אנו חבר בודדים, אין קשר בין האנשים, ואין כל יד מרכזת. מינקובסקי פועל מעט מאוד. הוא אינו יודע לגשת לאנשים ואיננו חביב כל כך על החברים. דעתו נתונה לנישואיו הקרובים למלכה פלונסקאית.

בלילה שעבר חלמתי שאני משחק שוב בסובלק עם החבר הכי טוב שלי, ניומק וינברג. בילדותי חצו בין הבית שלנו לבית של משפחת וינברג ברחוב רינקובה הגרברניות - בתי מלאכה לייבוש עורות. אלה היו מחסני פח גדולים מאוד ובהם, על חוטי ברזל, היו תלויים בצפיפות רבה עורות של פרות וסוסים. כל אחד מהמחסנים הללו נראה כמו יער של עורות, ואנחנו היינו רצים ומסתתרים מאחור העורות בשעות אחר הצהריים כשהמקום היה ריק מפועלים ומחפשים זה את זה. הריח שם בפנים היה תמיד כבד ומחניק. בלילה חלמתי שניומק נעלם פתאום ואני רץ כפוף בין העורות לחפש אותו ולא מוצא את הדרך החוצה. התעוררתי מבוהל ומתנשם. בבוקר אמרתי למינקובסקי, שכני לחדר: "מוטב לי לגווע במיטה, מאשר ללכת למשרד."

מאוחר יותר במשך היום נזכרתי במשהו אחר מאותם ימים והרגשתי השתפרה. ניומק ואני היינו משחקים לבדנו בחצר הגדולה של הבית שלהם ולפעמים שיתפנו במשחק גם בנים אחרים, כמו אברהם, שגר לא רחוק משם ברחוב יאטקובה, מול המורה גברת ריגרוצקה, ואִמו, גברת שטרן, היתה המיילדת שלי. אותו ממקה שטרן היה גם חבר טוב של פייגה, שאיתה למד באותה כיתה. אחד המשחקים היה תחרות - מי ישתין יותר רחוק. את אחותו הגדולה של ניומק, דבורה, היינו משאירים בצד כי היא היתה בת. אבל לפעמים הסכמתי לשתף גם אותה. המשימה שלה היתה לעבור בזריזות ובזהירות מתחת לזרם השוטף. ברוב המקרים היא עמדה במשימה הזאת בהצלחה, אבל לפעמים הייתי מערים עליה ומשנה את הכיוון ואז היא לא יצאה מהעניין יבשה לגמרי.

30 בדצמבר 1929
באמצע דצמבר נסעתי לשבועיים להורי ונפרדתי מהם. העיירה היתה עטופה במעטה לבן של כפור. אזור סובלק הוא המקום הכי קר בפולין, מגיע אליו קור היישר מסיביר. בחורף, כשהייתי ילד, היו צעירי העיירה מחליקים בשבת על הקרח בגן העירוני. הם היו שופכים מים על שבילי הטיולים ואלה היו קופאים. אבל אמא אף פעם לא הרשתה לי ליטול חלק בפעולות נוער וספורט כאלה, שהיו זרות לדעתה לרוח היהדות המסורתית.

במוחי עדיין צורבת תמונת הפרידה העגומה מהורי, שהפצירו בי לא לעלות. בעת הוויכוח פרצתי בבכי מר. למחרת התחיל לרדת שלג כבד. הפתותים הלבנים נאספו כרגיל על הגג ומתחת לחלון, וכשעזבתי יכולתי לראות רק את שני החלונות הקטנים בחזית, מביטים בי בלכתי כמו שני פרצופים תוהים. נסעתי לווילנה, קיבלתי שם סרטיפיקט, המשכתי לטרייסט, ועליתי לאונייה שמפליגה ארצה.

זוהי הפעם האחרונה שאני כותב ביומן. אני כבר לא ילד שמסתובב סביב בחורות. כל ההרפתקאות והליבוטים, הקונספירציות והקפֶּנדריוֹת לא הובילו אותי אלא לעצירה ולאכזבה. הגעתי למבוי סתום ויהא עלי לסלול לי דרך חדשה.

אני חש כאילו עמדתי ונאמתי מול אסֵפת עם גדולה, ובעודי מוצא סוף סוף את ידי ורגלי בין המילים התרגלו עיני בהדרגה לחשכה באולם, והציבור הגדול שישב לפני הלך וקיבל צורה עד שלנגד עיני רחש גוש נגף עצום בעל עיניים מתכחשות ופיות מפטפטי דיבה. קצה נפשי בראשי "החלוץ" ובציבוריות. אני עולה לארץ ישראל לא במסגרת גוף קיבוצי, אלא "סתם חלוץ", אלמוני, לבדי. האם אלך שם לאיבוד, או שאצליח לעשות לעצמי שֵם?