אחותי הדסה

פרק 1

 

"תמר." הלחישה הצרודה הקפיצה אותה על רגליה, ובקפיצתה הפילה מאחוריה את כיסא המתכת עליו ישבה. אמה שחששה פן יעיר הרעש את כל בני הבית זינקה לבלום את נפילתו, אבל לשווא. הרעש שהקים הכיסא שנפל הבריח אפילו את העטלפים שקיננו באמירי הברושים שהקיפו את גדר בית הספר שבשכונה.

תמר נעצה בה מבט קשה. "הבהלת אותי," החזירה לחישה. ידה המונפת פגעה בכיסא, וגרמה לו להתגלגל בחריקות מתכת צורמניות על הרצפה. "למה אף פעם אין מנוחה בבית הזה?!" הקול של שמעון לוי שעלה מתוך הבית הקפיא את תמר ואמה ועצר את נשימתן. הן תלו עיניים זו בזו, ושרה לוי האם מתחה אצבע על שפתיה וסימנה לתמר לשתוק. ואז שוב נשמע קול בחשכה.

שרה המתינה, ושבה ודיברה חרישית רק לאחר שתיקה ארוכה, כשכבר היתה בטוחה ששמעון בעלה שב ונרדם. "שומעת? קמתי לשירותים וראיתי שהמיטה שלך ריקה, ודאגתי לך. הכול בסדר? את הולכת מחר לעבודה רגיל?"

"כן, בטח. למה את שואלת?"

"את יודעת מה השעה?"

"כן, אני יודעת," רטנה בלחש, ואז הבחינה בצער על פניה של אמה, שהאור הלַבנוני של פנס הרחוב שחדר דרך חלקו השבור של התריס שירטט פס על מחציתן. "לכי לנוח. אני תכף נכנסת," הבטיחה, אף שהוסיפה לשבת שעה ארוכה במרפסת הזעירה, ששימשה לה פינה פרטית בשעות הקטנות של הלילה. ברחוב הקטן בראש העין לא היתה בשעות הללו שום תנועה — לא של אדם, לא מכונית, אפילו לא של כלב או חתול.

הרעש הכמעט יחידי ששמעה היה זמזום חוטי החשמל. היא כמעט יכלה לגעת בהם ממרפסת הבית שבקומה השנייה, בבניין אותו חלקה משפחתה עם שלוש משפחות נוספות. היא ידעה שבשעות אלה מפזזים סביב נורת החשמל שבראש העמוד, כה קרוב למרפסת עד שהוא נטה ליפול עליה, להקות יתושים ופרפרי לילה. היא היתה שמחה לראות אותם, לא רק לשמוע את רחש מעופם.

בימים אלה יותר מתמיד חיפשה את השקט שיחזיר לה את חייה הקודמים. ביקשה לחזור לחיים עליהם התלוננה בלי סוף, אבל לא היתה בהם הסערה הגדולה שמשתוללת עכשיו בתוכה ושמקשה על נשימתה ומערבלת כסופת הוריקן את נשמתה. אחרי שאמה עזבה ונכנסה פנימה נתקפה חרטה על יחסה אליה. איך זה שהיא חסרת רגישות כלפיה, פחות ופחות נעימה, לא נעצרת לחשוב רגע מה עובר בראשה של אמה כשהיא מתעוררת בשתיים לפנות בוקר ומגלה שמיטת בתה ריקה.

הדסה, אחותה הגדולה ממנה, נעלמה בלילה, תשע־עשרה שנה קודם לכן, כשמלאו לה שלוש־עשרה בסך הכול. אמה לא ידעה מה קרה להדסה הקטנה ותמר שמעה לחשושים כי אמה חיפשה אחריה בכל השכונות אבל בשקט ובהסתר, חוששת מתגובת בעלה אם יגלה זאת. מדי פעם, במיוחד כשהיתה מתוחה וחשבה שהיא לבדה, שאף אחד לא שומע, היתה ממלמלת לעצמה, "הדסה, הדסה, הדסה..." כמעין תפילה, כאילו רוחה של הבת האבודה תגן עליה. גם תמר ואחותה אפרת הפנימו את הניגון הזה תוך כדי מתיחת הצליל, ועם השנים היה כעין מסורת המבקשת הגנה עליהן, וכשלא היה מקום לתפילה אחרת היו ממלמלות בשקט וברוך, "אחותי הדסה, הדסה אחותי."

עכשיו תמר תהתה על פשרן של רוחות הקיץ הזה שזרמו אליה באורו של פנס הרחוב במעגלים סביבה, מנחשלות אותה בזרימתן, מסחררות את ראשה עד שהיא מאבדת כל אחיזה בקרקע מוצקה. כל חייה עוברים בסרט נע בעיני רוחה, עבר כהווה והווה כעבר, כאדם ההולך ומוצף מעל ראשו ובדרך מסכם את חייו ומנסה להכניס בהם סדר בלי לראות את העתיד; אדם שעבורו קיימים רק העבר וההווה.

תמר היתה אז בת שש. היא לא הפסיקה לשאול, "אמא, אמא. איפה הדסה? מה, אחותי הדסה לא מפחדת ממסתננים שבאים בלילה?"

זה היה בשנת 1958, רק שנתיים אחרי מבצע קדש, וארבע שנים אחרי שעלו ארצה מתימן. הם עוד גרו אז בנגב. הדסה שכבה לישון יחד עם כולם, ובבוקר היתה מיטתה ריקה והיא לא נראתה מאז, וגם שמה לא נלחש. כאילו בלעה אותה האדמה. היו לאמה רמזים קלושים על היעלמותה של הדסה, משמועות שהגיעו אליה באקראי ומשיחות רבות של רכלנים שנלחשו מפה לאוזן והופסקו כל פעם שקרבה אל הדוברים. זה קרה הרבה פעמים, במיוחד בימי שמחה ובימי אבל, כאשר הנשים טרחו ועמלו במטבח בבישולים ובהגשת האוכל והכיבוד לחוגגים ולאבלים. היא ראתה כיצד הן משתתקות פתאום וכיצד הן שבות לפטפט כאשר התרחקה מהן.

ביום שלמחרת היעלמה של הדסה, אסף אביה את כולם ובסבר פנים חמורות הרעים בקולו: "אף מילה. אני לא רוצה יותר לשמוע בבית הזה אף מילה עליה, אתם מבינים? אין יותר מילה על המופקרת והמשומדת הזאת שקמה פתאום באמצע הלילה והחליטה לעזוב! ועכשיו כל אחד שיסתלק לעניינים שלו בלי שאלות. גם את," הצביע על אשתו שרה. "שמעת? אף מילה," והוא קם ויצא מן הבית, לא משאיר מקום לדמעה ולא לגעגועים.

כולם הבינו. שמה של הדסה לא עלה עוד על לשונו של אף אחד. רק האם, שרה לוי, החלה מאז לפזם לעצמה פעם אחר פעם את הפיוט "אהבת הדסה על לבבי נקשרה, אהבת הדסה על לבבי נקשרה", ושירתה השקטה היתה מופיעה כלחישה בתכיפות הולכת וגוברת, תוך כדי עבודות הבית שלה או זמן קצר לפני הדלקת הנרות. או אז היו זוהרות עיניה כאילו דיברה אל הדסה או אפילו חיבקה אותה בלבבה.

גם כאשר הועלו השערות על היעלמותה הפתאומית, הן נאמרו בסימנים ובחצאי מילים. איש לא העז להעלות את שמה על דל השפתיים, אבל נדמה כי כולם ידעו במי מדובר.

בדרכה למיטה הבינה למה דווקא עתה שב ועלה בראשה זכר אותה מיטה ריקה בלילה ההוא, לפני תשע־עשרה שנים. הפחד של אמה למראה המיטה הריקה שלה עצמה, זרק אותה כמו לאור ברק בליל סערה, אל תמונה עמומה רחוקה, כאילו עלתה ממעמקים שחורים ואפלים. היא ראתה את עצמה לוחצת בכף ידה על בטנה, להרגיע את שלפוחית השתן, מתנדנדת מצד לצד, עיניה עצומות למחצה, מדדה אל הפח ששימש אותם בלילה וחסך מהם את היציאה אל התא שמחוץ לבית. היא זכרה שהשקט זעק מכל פינה בבית. אור כחלחל חדר מבעד לחריצי התריס.

היא לא התעכבה אז בדרכה אל הפח, ולא נתנה דעתה למשב הקל שחלף על פניה. עתה שאלה את עצמה מה זה היה? ואולי נכון יותר — מי זה היה? עפעפיה סגרו על עיניה. רק המיטה של הדסה היתה ריקה, בזאת היא בטוחה.

 

ביום המחרת, בתום יום העבודה, בעודה ממתינה לאוטובוס שיסיעה ממרכז העיר לביתה בראש העין, חזרה והציקה לה השאלה: מה באירועי הערב הקודם בינה לבין אמה זרק אותה לאותו לילה בו נעלמה אחותה. דברים כה רבים קרו מאז. המלחמות. ששת הימים, יום כיפור, מלחמה שהשאירה חותמה על נשמתה במיוחד: זו היתה המלחמה בה נהרג עמיקם שמש. כבר ארבע שנים חלפו מאז הלוויה, ועדיין לא הפסיקה להתייסר על שסירבה לקבל את שיחות הטלפון שלו, כשהיה מתקשר אליה מטלפון שדה, אי שם בשדה הקרב, למקום עבודתה בבית החולים.

חריקת בלמים של רכב שנעצר בקרבתה, צמוד למדרכה, החרידה אותה.

"רוצה טרמפ הביתה?"

קול גברי נמוך, צרוד משהו, עלה מתוך מכונית ארוכה וכסופה. "הי, הי, אני מדבר אלייך. אלייך." הנהג ברכב ניסה למשוך את תשומת לבה. "את לא רוצה טרמפ הביתה?" הוא רכן מעבר למושב אל החלון, אך לא הצליח ללכוד בעיניו את מבטה, אף שכל האנשים האחרים שהיו סביבה הביטו בו. מה קורה לה? הוא חש סומק מכסה את פניו. למה היא מביטה לכיוונו אך לא אליו.

לא יכול להיות שאני טועה, התגנב ללבו הספק. בטוח זאת תמר לוי, אמר לעצמו במבוכה. בטוח. היא לא השתנתה בכלום. האם גם אז ראה בהופעתה את הדברים היפים שהוא רואה בה עכשיו?

הוא כל כך שמח להכיר לאחרונה את אחותה, אפרת לוי, כפי שהתרגש לפגוש אותה שוב לאחר ששנים רבות לא ראה אותה, לכן התעלם ממבטי העוינות שספג מהאנשים שהמתינו בתחנה בתום יום עבודתם. עדיין לא היה מוכן לוותר על הפגישה המקרית עם תמר שנקרתה בדרכו. עיניהם החטטניות קיפצו ממנו לתמר וחזרה, עוקבות בחוסר מנוח אחר המתרחש ביניהם.

תמר עצמה לא הבינה אל מי הוא מדבר. למה אף אחד לא מתייחס אליו? לרגע נבהלה — יכול להיות שהוא פונה אליה? לפעמים חשבה שטוב יותר היה לה אילו היתה עיוורת מאה אחוז, שאז אנשים היו יודעים כיצד לנהוג כלפיה. אז מה עכשיו, שתיגש אליו? אבל היא בכלל לא יודעת מי הוא. אולי הוא בכלל לא מתכוון אליה? כדי לראות אותו טוב יותר תהיה חייבת ממש להכניס ראש פנימה לרכב שלו. אבל היא לא העלתה בדעתה להכניס את ראשה לאוטו זר.

העלבון צרב את נשמתה, רצתה לצעוק לנהג: רגע, מה זה "הי את" כאילו אני תגרנית בשוק? היא הוסיפה לעמוד ללא תנועה, בעוד לחייה הולכות ובוערות יותר ויותר.

מה עכשיו? אולי תתעלם והנהג הצועק הזה ברכב הפרטי יתייאש וימשיך בדרכו, האנשים לא יתרגזו, ונהג האוטובוס יוכל להיכנס לתחנה? אך כמו בעבר, מרוב לבטים נשארה נטועה במקומה כמו גולם, חוששת להזיז יד או רגל, או אפילו לנשום.

"תגידי," לא הניחו לה הסובבים, "מה יש לך, את חירשת? את באמת לא שומעת אותו? אולי תעני לו כבר וזהו!"

אישה גבוהה עם כלבלב אפרפר התקרבה אל תמר. כה קרובה היתה אליה עד שתמר חשה בהבל פיה ובניחוח בושם מתקתק. היא לא העזה להרים אליה את עיניה, ורק שלחה כלפיה מבט חטוף מזוויות עיניה, הצצה קלה בלבד. "אני הולכת לראות מה הוא רוצה," אמרה לה האישה, היישר אל תוך פניה, ספק מגינה עליה ספק מאיימת.

הגם שלא העזה להביט בה ישירות, הבחינה בכל זאת בכמה פרטים: בשמלה שהבליטה את גזרתה החטובה, אבל גם באותות השנים על פניה. גם שאר הממתינים לאוטובוס נעצו בה מבטים בסקרנות גדולה לבאות, כמו לפני שמתחיל סרט מתח.

ואז הסבו מבטיהם מהאישה אליה. היא הרגישה היטב את חִצי הרעל שפילחו את עורפה. "מה יש לך... תגידי לי..." הקריאה היתה ברורה וזה מה ששמעה, אבל היא לא היתה בטוחה לגמרי שהנודניק הזה פנה דווקא אליה, יכול להיות שהוא כיוון דבריו לאישה עם הכלב?...

היא ידעה שלא משנה מה יאמרו ויעשו האנשים, אין לה שום כוונה להתייחס לאיש שיושב ליד ההגה במכונית הכסופה. רק לפני יומיים המתינה לחברה שלה, ליאורה ברקוביץ', אחרי שהחליטו לנסוע לשוק הפשפשים. רכב בצבע כחול, כמו הרכב של ליאורה, עצר לידה והיא ניגשה אליו, אוחזת בידית הדלת כדי לפתוח. גם עכשיו היא עוד מסמיקה ומזועזעת מהקול הגברי והעצבני שנזף בה, "סליחה, גברת, אבל אני לא מעוניין!"

תמר כמעט נדרסה כאשר נמלטה משם בבהלה, מבקשת לקבור את עצמה. הפעם החליטה שהיא לא תתקרב לרכב כדי לבדוק מי האיש.

האישה עם הכלב התקרבה אל הרכב. תמר יכלה לדמיין בעיני רוחה שהנהג ברכב מתמוגג מהמראה ומהניחוח שהיא מפיצה סביבה.

"גבר," היא שמעה בקולה של האישה חנופה וקרבה מאוסה, "איזה עיניים יפות יש לך, אמא'לה. אפשר לטבוע בחמניות האלו שלך — וואו... וואו... השם שלי אנסטסיה, ומה השם שלך, גבר?"

"יוסי," השיב קול אדיש ומצונן קלות מתוך המכונית, וכבר בסוף ההברה הקצרה השנייה התחרט. למה בעצם דיבר? למה בכלל ענה לה, עכשיו היא בטח לא תניח לו, והיא בכלל לא הסיבה שעצר.

עבור תמר השיחה נגמרה ברגע ששמעה את השם. זה חלום רע ומר, אמרה לעצמה. יוסי? ממתי יש לו בכלל אוטו? היא אפילו לא ידעה שיש לו רישיון נהיגה, ועכשיו היא שומעת שיש לו אוטו? ריבונו של עולם, ואני כבר חשבתי שלא אצטרך יותר להתמודד איתו.

תמר פילסה את דרכה בין המון המצטופפים בתחנה, נתקלת והודפת מימין ומשמאל, בורחת לכיוון הפוך מכיוון הנסיעה של נהג הרכב והאוטובוס. מבולבלת, לחשה לעצמה, "זה לא אמיתי." האם ייתכן ששמעה בקולו של יוסי רמז של מבוכה, ואולי גם קורטוב של טוב לב? זה לא ייתכן. הכול פרי דמיונה, לא ולא, לא יוסי.

במנוסתה היא עוד המשיכה לשמוע את צפירות נהג האוטובוס, שנופף בשתי ידיו וחילץ צוואר אדום רותח מחולצתו. הוא לחץ על הצופר, קודם צפירה אחת ארוכה, וכשזה לא עזר, עבר לצפירות מקוטעות בזו אחר זו. נוסעי האוטובוס התרגזו. הצפיפות היתה גדולה והמחנק כבד.

"סע כבר!" קראו העומדים במעבר לנהג, "רוצים להגיע הביתה עוד היום, לא מחר."

"חוצפה, חוצפה, חוצפה," נשמעו קריאות מכל עבר. נהג המכונית הכסופה לא הראה שום כוונה לפנות את המפרץ לאוטובוס.

"למה שלא תיסע כבר, גם ככה אתה כבר מלא, עוד רגע יגיע אוטובוס אחר." האיש שישב מאחורי נהג האוטובוס ניסה לדבר אל השכל הישר של הנהג, אך ללא כל הצלחה, האוטובוס לא זז מהמקום והנהג המשיך לצפור.

האישה עם הכלבלב עדיין עמדה ליד המכונית הכסופה וחסמה לנהג המכונית את שדה הראייה, לכן לא הבחין שתמר הסתלקה. עדיין היה בטוח שיצליח לשכנע אותה להצטרף אליו, הוא יסיע אותה הביתה. בעיני רוחו כבר ראה אותם יושבים על כוס קפה ומחליפים זיכרונות.

המהומה היתה רבה. נהג האוטובוס הוסיף לצפור, בלי לפתוח לנוסעים את הדלתות, ונהג המכונית והאישה עם הכלב לא פינו את המפרץ כדי שהאוטובוס ייכנס לתחנה. בד בבד החלו האנשים שהמתינו בתחנה לעקוף את המכונית כדי להתקדם אל דלת האוטובוס. "אני צריך להגיע הביתה, מה נסגר איתכם?" זעק אחד שגובהו כרוחבו.

"תגידי," פנה אל האישה עם הכלבלב, "מי זה? בעלך? אולי תסתדרו ביניכם בצד? אתם לא רואים שאתם תוקעים פה את כולם?" ואז סב לאחור, מחפש מבטי עידוד ותמיכה, לקול פרצי צחוק מכל צדדיו.

"אל מי דיברת?" התריסה האישה, "דיברת לרוח? לירח ולכוכבים?" הוא ביטל אותה בתנועת יד גרמית ומיובלת ובצעדים כבדים קרב אל הרכב וחבט על פגוש המכונית, כמי שחובט באחוריו של סוס להאיץ בו כדי לצאת לדרך. בסוף השחיל את פלג גופו העליון מבעד לחלון, וכששב והזדקף על המדרכה זינקה המכונית קדימה, מפנה באחת את המפרץ לאוטובוס.

תמר הספיקה להתרחק מהסצנה שבתחנת האוטובוס. היא כמעט רצה עד שהגיעה אל כיכר העיר. מותשת התיישבה על ספסל בקצה הכיכר, מנסה להסדיר את נשימתה, הרחק מתנועת האנשים שהלכו ובאו, ממהרים איש איש לעיסוקו.

חשש וסקרנות התערבבו בראשה. מה יוסי רוצה ממנה? הוא הרי הבין מה שאמרה לו במילים פשוטות וברורות — היא לא מעוניינת בשום קשר איתו. אז למה הוא לא מרפה? נראה היה לה שנהג המכונית הכסופה שאמר לאישה ששמו יוסי, התכוון בכל זאת אליה. זה מכבר למדה שלפעמים אנשים שמצפצפים ממכונית נוסעת כשהיא הולכת ברחוב, אכן מתכוונים אליה.

בעבר עוד היתה מתייחסת, ניגשת ממש קרוב לנהג כדי לנסות ולראות מי הוא ולהחליט אם הוא מכיר אותה, וצפר בשבילה. אבל אחרי כמה עלבונות שספגה מזרים גמורים שחשבו שהיא משוגעת או אחת שמחפשת עבודה, למדה לקח, והקפידה להתעלם מכולם.

היא שמה לב שכיכר העיר הלכה והתרוקנה וקמה מהספסל על רגליה. אך היא רצתה גם להיות עם עצמה, והחליטה לחזור הביתה ברגל.

הרבה אכזריות ורוע היו ביום הזה, חשבה רגע לפני שפתחה את הדלת לביתה. היא הזדקפה מעט כשלחצה על הידית כלפי מטה ונאנחה כמעט בלי קול. היא עדיין לא מוכנה לראות או לשמוע אף אחד מבני הבית. לכן כשסגרה מאחוריה את הדלת ונתקלה באחותה אפרת, בחרה להתעלם מעיניה השואלות ומיהרה למצוא מחסה בין קירות המקלחת הקטנה.

שעה ארוכה השתהתה שם, מרשה לעצמה לחפש באין מפריע שינויים המתחוללים בגופה. כשפתחה את הדלת נדהמה למצוא את אפרת אורבת לה בחוץ, מופתעת כמי שנתפסה בקלקלתה.

"תגידי לי, אין לך מה לעשות חוץ מלעקוב אחרי?" שאלה בכעס. "אין לך שיעורי בית?" גם בבגרותן, ראתה את עצמה אחראית על אחותה הקטנה.

"מי עוקב אחרייך בכלל?" התריסה אפרת ומיהרה להסתלק מתוך הבית.

בערב, קצת לפני השינה, נתקלו זו בזו שוב במסדרון. לאף אחת מהן לא היה לאן לברוח עכשיו מפני האחרת. הן נעצו זו בזו שני זוגות עיניים בצבע אדמה עשירה ובוצית, כשתי לביאות לפני קרב. אומנם ניכר בהן החשש, אך נראה כי הן נחושות לומר אחת לשנייה: תפסיקי עם המשחקים שלך, הם לא מצחיקים אף אחד, אני יודעת בדיוק מה את חושבת, אז אולי נגמור עם זה אחת ולתמיד.

כך עמדו בשתיקה עיקשת, כל אחת מחכה שהאחרת תישבר ותתחיל בדיבורים.

על אף המתח התקשתה תמר להסוות את חיוכה אל מול אחותה הצעירה ממנה בעשר שנים. שום דבר לא עצר בעד אפרת מלהתערב בחייה כאילו היא האחות הבוגרת שמבינה ומכירה טוב יותר את הוויית החיים.

תמר אהבה את אחותה הצעירה. היא טיפלה בה מינקותה כאילו היתה בתה, והתגאתה בה, אף שהקטנה היתה כה שונה ממנה. אפרת התמירה, בעיני האיילה ובשער ראשה השופע שגלש על כתפיה ועטף את גבה בהילה זוהרת בצבע הדבש, עשתה ככל העולה על רוחה. היא לא נתנה לאבא שלהן להגביל אותה ולהצר את צעדיה. תמיד יצאה ונכנסה מוקפת בחברים. תמר נעצה בה מבט נוקב וראתה בפניה את הסדקים הראשונים, רמז, מבט מתחנן, האומר: די, בואי נשלים.

אפרת הרימה יד מהססת והניחה אותה על כתף אחותה, וכך עמדה משתהה עוד רגע. "תראי," גימגמה בקול לא יציב, "אל תכעסי עלי... אני לא יודעת מה קורה לך, אבל בטוח שזאת בעיה. אני רק רוצה לעזור, בסדר?"

תמר בלעה את הדמעות שאיימו לפרוץ, וכרכה זרועותיה סביב צווארה של אפרת, שהחזירה לה חיבוק חם. "הלוואי שהיית יכולה. בטח שהייתי מבקשת ממך עזרה, תאמיני לי. אבל זה משהו שרק אני יכולה לטפל בו, ואת הכי תעזרי לי אם לא תתערבי. בסוף, אם תעשי רעש, רק תגרמי צרות עוד יותר גדולות, את מבינה? בסוף הכול יהיה בסדר, כך או אחרת, אל תדאגי."

אפרת הינהנה כמי שמקבלת עליה את הדין, נאחזת באחותה בחיבוק עוד רגע לפני שתשכב לישון.

בבוקר המחרת, בטרם יפנו כל אחת לעיסוקיה, חייכו זו לזו כממתיקות סוד. כמו בשבועה חרישית לאחוות אחיות, חתמו את הסוד ביניהן בקריצת עיניים ואגודלים מורמים.