פרולוג
שתי מילים קטנות.
אם מישהו ישאל ממה אני הכי מפחדת, מה מבעית אותי, עוצר את נשימתי וגורם לחיי לחלוף לנגד עיניי, אענה בשתי מילים קטנות.
איך קרה שחיי המושלמים הפכו לגיהינום כזה?
איך התעוותה האהבה שלי לבּרַאקס, עד שאי אפשר עוד לתקנה?
הכיסוי השחור והמעופש שכיסה את ראשי חנק את מחשבותיי. ישבתי כשידיי קשורות מאחורי גבי והכבלים חרצו את מפרקי ידיי בשיני חבלים מורעבות, מוכנות לסחוט את דמי בקיומי החדש.
רעש.
פתח תא המטען של המטוס נפתח וקולות צעדים התקרבו אלינו. חושיי לא היו דרוכים, השק השחור על ראשי עמעם אותם. בראשי הסתחררו מחשבות אימה פראיות. האם יאנסו אותי? האם יטילו מום בגופי? האם אי פעם אראה שוב את בראקס?
קולות גבריים נשמעו סביבי ומישהו משך את זרועי מעלה. התכווצתי, זעקתי, ובתמורה ספגתי אגרוף בבטן.
דמעות זלגו במורד פניי. הדמעות הראשונות שהזלתי, אבל לגמרי לא האחרונות.
זהו העתיד החדש שלי. הגורל השליך אותי לידי מנוולי הגיהינום.
"זו."
הבטן שלי התכווצה ואיימה לרוקן את תכולתה. הו, אלוהים.
שתי מילים קטנות:
מכרו אותי.
פרק 1
זרזיר
"לאן אתה לוקח אותי בראקס?" צחקקתי כשהחבר שלי מזה שנתיים חייך את חיוכו הקורן והמעט עקמומי בעת שמשך מידי את המזוודה שלי.
נכנסנו לשדה התעופה והבטן שלי נמלאה פרפרים של התרגשות.
לפני שבוע, בראקס הפתיע אותי בארוחה רומנטית ונתן לי מעטפה. משכתי אותו אליי וכמעט מחצתי אותו למוות כששלפתי מתוכה שני כרטיסי טיסה, שהיעד המסומן עליהם הוסתר בדיו שחורה.
החבר המתוק והמושלם שלי, בראקס קליפינגסטון, התכוון לקחת אותי למקום אקזוטי. מה שאומר שנחזק את הקשר בינינו, נעשה סקס וכיף. נזקקתי לזה נואשות.
בראקס בחיים לא ידע לשמור סודות. הוא היה שקרן איום ונורא – זיהיתי כל ניסיון שלו לבלף כשהעיניים שלו, הכחולות כשמיים, היו מתרוצצות מעלה ושמאלה ואוזניו היו מסמיקות.
אבל משום מה, הוא לא רמז ולו במילה על החופשה המסתורית הזאת. כמו כל אישה נורמלית בת עשרים, ביצעתי חיפוש מקיף בדירה. פשטתי על מגירת התחתונים שלו, חיטטתי בקופסת הפלייסטיישן ובכל מקומות המחבוא הסודיים האחרים שבהם אולי החביא את כרטיסי הטיסה האמיתיים, אבל חיפושיי לא נשאו פרי.
לכן, כשעמדתי בשדה התעופה של מלבורן עם החבר המטורף והמאושר שלי, קצב ליבי השתולל ממתח ולא יכולתי אלא לחייך כמו אידיוטית.
"לא מגלה. יכול להיות שהפקיד בצ'ק אין יהיה זה שיהרוס את ההפתעה שלי," הוא צחק. "אם זה תלוי בי, לא אספר לך עד שנגיע ליעד." הוא שמט את המזוודה ומשך אותי אליו בגיחוך. "למעשה, אם הייתי יכול לקשור לך כיסוי עיניים עד שנגיע לשם, הייתי עושה את זה. כדי שזו תהיה הפתעה מוחלטת."
התכווצתי בתוכי כשניצתו במוחי מחשבות עמוסות דימויים מגרים – תמונות סקסיות ומלאות זימה של בראקס קושר לי כיסוי עיניים, בועל אותי בפראות, כשאני נתונה לחלוטין לחסדיו. הו, אלוהים, אל תלכי לשם שוב, טס. החלטת להימנע ממחשבות כאלה, זוכרת?
הדחקתי את מחשבותיי והשתנקתי כשאצבעותיו של בראקס ליטפו קלות את עורי. רעדתי והחולצה הנוצצת שלבשתי כבר לא הסתירה דבר.
"יכולת לעשות את זה, אתה יודע?" לחשתי והשפלתי את עפעפיי. "יכולת לקשור אותי..."
במקום להתנפל עליי ולנשק אותי כמו משוגע משום שהצעתי לו הזדמנות למלא את תפקיד השולט, בראקס בלע את רוקו ונראה כאילו הצעתי לו לחבוט בי בדג מת.
"טס, מה זה צריך להיות? זאת הפעם השלישית שאת מתבדחת על קשירות."
הדחייה הרסה אותי והשפלתי את מבטי. הדגדוגים שחשתי בין רגליי התפוצצו כמו בועות מלוכלכות והרשיתי לבראקס לתחוב אותי בחזרה לקופסה שבתוכה מגיע לי להיות. הקופסה שעליה נכתב: חברה מושלמת ותמימה שתעשה הכול עבורו, כל עוד זה יקרה בחשכה ועל הגב.
רציתי תיוג חדש. כותרת שתכריז: חברה שתעשה הכול כדי שיקשרו אותה, יחבטו בה ויזיינו אותה בפראות במקום להעריץ אותה.
בראקס נראה מאוכזב כל כך, ששנאתי את עצמי. אני חייבת להפסיק עם זה.
הזכרתי לעצמי בפעם השלוש־מאות, שמערכת היחסים המתוקה והנהדרת שלי עם הגבר הזה, חשובה בהרבה מהמשחקים הסקסיים האלה בחדר השינה.
מלמלתי, "עבר כל כך הרבה זמן. כמעט חודש וחצי." זכרתי את התאריך המדויק שבו התרחש הסקס הבלתי מלהיב, בתנוחה המיסיונרית. בראקס עבד שעות נוספות, הלימודים שלי באוניברסיטה תבעו ממני הרבה מאוד אנרגיה מחשבתית ואיכשהו החיים הפכו לחשובים יותר מהתהוללות במיטה.
הוא קפא והביט בהמוני האנשים סביבנו. "זמן נפלא לדבר על זה." הוא הוביל אותי הצידה ונעץ מבט זועם בזוג שהתקרב מדי. "נוכל לדבר על זה אחר כך?" הוא השפיל את ראשו ונשק ללחיי. "אני אוהב אותך, חמודה. ברגע שלא נהיה כל כך עסוקים, נוכל לבלות יותר זמן אינטימי."
"ובחופשה הזו? תשכב איתי כמו שצריך לשכב עם חברה שאתה מעריץ?"
בראקס קרן וחיבק אותי חיבוק גדול. "כל לילה. את תראי."
חייכתי והנחתי לציפייה ולאושר לפוגג את פחדיי. בראקס ואני רצינו דברים שונים במחלקת חדר המיטות וקיוויתי, התפללתי, כרעתי ברך והתחננתי, שלא אהרוס את מה שיש בינינו בגלל זה.
הדם שלי בעבע ורתח בתשוקה לדברים שהם לגמרי לא מתוקים. דברים שלא היה לי אומץ לומר. חטאים של ממש שהפכו את דמי ללבה רותחת וגרמו לי להיות רטובה – ואלה לא היו נשיקות חסודות.
כשעמדתי שם חבוקה בזרועותיו, במקום ציבורי, כשעל פניו גיחוך סקסי וידיו מונחות על מותניי, רעדתי בכמיהה. הנסיעה הזו תהיה בדיוק מה שאנחנו צריכים.
הוא חיכך את שפתיו בשפתיי, בלי לשון, ונאלצתי להצמיד את רגליי כדי להפסיק את הרעד שאיים להשתלט על גופי. האם משהו לא בסדר איתי? אין ספק, אני לא אמורה להיות כזו. אולי יש לזה תרופה, משהו שיקהה מעט את התשוקות שלי.
בראקס התרחק וחייך, "את מהממת."
עיניי ננעצו בפיו הנאה והנשימה שלי הואצה. מה יעשה בראקס אם אדחוף אותו אל הקיר ואמשש אותו בציבור? מוחי הפך את הפנטזיה שלי וראיתי אותו הודף אותי בכוח אל הקיר, כשירכיו נדחקות בין רגליי וידיו שורטות, נאחזות בכוח פוצע, משום שאינו יכול להגיע אל כל המקומות שבהם הוא רוצה לגעת.
בלעתי את הרוק ונאבקתי במחשבות המפתות מדי. "אתה בעצמך נראה לא רע," התבדחתי ומשכתי את הטי־שירט התכולה שלו, שתאמה במדויק לגון עיניו.
אהבתי את האיש הזה, אבל בו זמנית גם התגעגעתי אליו. איך זה אפשרי?
החיים הפרידו בינינו: הלימודים באוניברסיטה גזלו חמישה ימים בשבוע, נוסף על כך היו גם שיעורי הבית, והבוס של בראקס חתם חוזה לבניית בניין חדש בלב העיר.
חודש בא וחודש חלף. הסקס פינה את מקומו למשחקי אקשן בפלייסטיישן ולשרטוטים אדריכליים בקורסים נוספים שאליהם נרשמתי.
אבל כל זה ישתנה. החיים שלנו יחד ישתפרו, משום שאני עומדת לפתות את הגבר שלי. ארזתי כמה הפתעות זימתיות כדי להראות לבראקס מה מגרה אותי. הייתי חייבת לעשות את זה. כדי להציל את שפיותי. כדי להציל את מערכת היחסים שלי.
אצבעותיו של בראקס מחצו את מותניי והוא נסוג, התכופף והרים שוב את המזוודה.
שמטתי את תיק הצד שלי, תפסתי את דשי ז'קט הפשתן הבהיר שלו ומשכתי אותו אליי. "בוא נצטרף למועדון האהבה בשחקים," לחשתי לפני שהצמדתי בכוח את פי לפיו. עיניו הבהיקו כשהתקרבתי אליו ולחצתי את כל גופי אליו. תרגיש אותי, תזדקק לי.
היה לו טעם של מיץ תפוזים ושפתיו היו חמימות. הלשון שלי ניסתה להתקבל בברכה, אבל ידיו של בראקס הונחו על כתפיי וריסנו אותי.
מישהי מחאה כפיים ואמרה, "תתקפי אותו, מותק!"
בראקס נסוג לאחור והביט אל מעבר לכתפו באישה שצפתה בנו מהצד. הוא השפיל את עיניו אליי וזעם. "מופע יפה, טס. סיימת? אנחנו יכולים לגשת לצ'ק אין?"
האכזבה מילאה את בטני כמו סלע כבד. הוא הרגיש את מצב הרוח שלי, כמו תמיד, ואסף אותי שוב לחיבוק. "אני מצטער. את יודעת כמה אני שונא הפגנות חיבה פומביות. מאחורי דלתות סגורות אהיה כולי שלך." הוא חייך ואני הנהנתי.
"אתה צודק. מצטערת. אני פשוט מתרגשת כל כך מזה שאני יוצאת איתך לחופשה." השפלתי את עיניי והנחתי לשערי הבלונדיני הפראי לכסות את פניי.
בבקשה, שהוא לא יראה בעיניי את הדחייה. בראקס נהג לומר שהעיניים שלי מזכירות לו נוצות של יונה בעת שהציפור הלבנה חוצה את השמיים בתעופה. הוא מסוגל להיות פואטי, בראקס שלי. אבל אני כבר לא רציתי שירה. רציתי... אני לא יודעת מה רציתי.
"את מתרגשת בצדק." הוא צחק, זקר את גבותיו בשעשוע ויחד הלכנו לדוכני הצ'ק אין. הבחורה שאמרה לי לתקוף אותו קרצה וסימנה לי באגודל מורם.
חייכתי והסתרתי את שאריות הכאב מכך שהמתקפה שלי לא עוררה שום תגובה.
הצטרפנו לתור והצצתי סביב. אנשים הצטופפו כמו דגים באקווריום, נעים מצד לצד ומסתופפים סביב קבוצות של נוסעים ממתינים. האווירה בשדה התעופה תמיד מרגשת אותי. לא שאני מטיילת הרבה. לפני שהתחלתי את לימודיי באוניברסיטה, נסעתי לסידני כדי ללמוד אדריכלות ורישום. אהבתי לשרטט בניינים. בגיל עשר ההורים שלי לקחו אותי ואת אחי לשבוע לבאלי, לא שזה היה כיף לצאת לחופשה עם אח בן שלושים והורים שבזו לי.
הכאב הנושן צף ועלה כשחשבתי עליהם. כשעברתי לגור עם בראקס לפני שנה וחצי, התרחקתי מאוד מהוריי. אחרי הכול, הם היו כמעט בני שבעים והתמקדו ב"דברים חשובים" אחרים, ולא בבתם שהגיעה לעולם באיחור של עשרים שנה. טעות איומה, כפי שאהבו להזכיר לי.
הם היו מבועתים כל כך מההיריון הזה, שמייד תבעו את הרופא שביצע באבא שלי ניתוח עיקור לא מוצלח.
האויב הוותיק, דחייה, שלט בחיי. שיערתי שהצורך הנואש שלי לחבור לבראקס היה הדרך שלי לוודא שמישהו רוצה אותי. לא רק רציתי אינטימיות, נזקקתי לה.
הייתי חייבת להרגיש את ידיו עליי, את גופו בתוכי. זו הייתה השתוקקות שלא הניחה לי מעולם.
עיניי התכווצו כשהבנתי את החיבור הבלתי אפשרי. נזקקתי לכך שבראקס יהיה קשוח איתי, כי הייתי חייבת שמישהו יתבע אותי לעצמו.
הו, אלוהים, האם אני כל כך דפוקה?
הלכתי, המומה, בעקבות בראקס אל הדלפק והנחתי לו לשים את המזוודה על המאזניים.
"בוקר. כרטיסים ודרכונים בבקשה," אמרה הבחורה במדים המגוהצים.
בראקס מולל את תגיות המזוודה וביקש, "מותק, תוכלי לתת לה את הכרטיסים שלנו? הם בכיס האחורי שלי."
הושטתי את ידי ושלפתי את ארנק הנסיעות שלו מכיס הג'ינס הרפוי. אומנם בראקס היה בן עשרים ושלוש, אבל עדיין התלבש כמו נער זרוק. צבטתי את ישבנו.
עיניו ננעצו בעיניי, בכעס.
הכרחתי את עצמי לחייך חיוך זוהר והושטתי את המסמכים לפקידה. אפילו לא בדקתי לאן אנחנו נוסעים, משום שהתרכזתי בהתעלמות מצביטת הצער על כך שאסור לי למשש את החבר שלי. אולי אני מינית מדי? הפחדים שלי נכונים. אני דפוקה מהיסוד.
"תודה," עיניה של הבחורה הושפלו וחשפו עפעפיים מאופרים בכבדות. שערה החום, שנאסף לאחור בזנב סוס הדוק, היה מלא ספריי לשיער ונראה עשוי פלסטיק. היא נשכה את שפתה ושלפה מקבץ כרטיסים לפני שבדקה את הדרכונים שלנו. "אתם רוצים שהמזוודות שלכם יגיעו ישירות לקנקון?"
קנקון? ליבי המריא. וואו. בראקס התעלה על עצמו. בחיים לא חשבתי שהוא ירחיק לכת כל כך. הסתובבתי ונשקתי לו על הלחי. "תודה רבה, בראקס."
הבעת פניו התרככה והוא אחז בידי. "אין בעד מה. אין דרך טובה יותר לחגוג בה את עתידנו מאשר נסיעה לארץ שערכיה הם ידידות ומשפחה." הוא רכן קרוב יותר אליי. "קראתי שבימי ראשון, הרחובות מלאים בזרים שרוקדים. כולם מתחברים זה לזה באמצעות מוזיקה."
לא יכולתי להתיק את מבטי מעיניו הכחולות הצלולות. בגלל זה אהבתי אותו, אף שלא הייתי מסופקת לחלוטין. בראקס סבל מאותו חוסר ביטחון. לא היה לו איש מלבדי. ההורים שלו נהרגו בתאונת דרכים כשמלאו לו שבע־עשרה והוא היה ילד יחיד.
בראקס רכש את הדירה שבה גרנו הודות לתשלום שקיבל מביטוח החיים. כלב ההאסקי של אבא שלו, בליזארד, הצטרף כחלק מהעסקה.
בליזארד ואני לא הסתדרנו במיוחד, אבל בראקס אהב את הכלב כמו שאוהבים דובון פרווה מרופט. סבלתי את נוכחות החיה והקפדתי להניח את תיקי היד שלי הרחק מטווח הלעיסה של שיניו.
"אתה הכי טוב בעולם." חפנתי את סנטרו ונישקתי אותו בכוח, בלי להתחשב במבוכה שלו. לכל הרוחות, הזוג שלידנו כמעט הזדיינו בעודם לבושים. נשיקה על הלחי הייתה משולה לצפייה בסרט המותר אפילו לקטינים.
הבחורה שמעבר לדלפק נאנחה בערגה. "זה ירח הדבש שלכם? קנקון מדהימה. החבר שלי ואני נסענו לשם לפני כמה שנים. חם שם וכיפי. והמוזיקה כזו סקסית, שלא יכולנו להוריד זה מזה את הידיים."
תמונות מילאו את דמיוני ובהן הצגתי בפני בראקס את הביקיני החדש והסקסי שלי. אולי שינוי בנוף יעצים את התשוקה שלנו.
"לא, זה לא ירח הדבש שלנו," אמרתי. "סתם חוגגים."
בראקס חייך ועיניו ברקו.
עלה בי רעיון פרוע. האם הנסיעה הזו באמת מיוחדת?
האם בראקס מתכוון להציע לי נישואים?
חיכיתי לאושר מרטיט הלב שילווה את המחשבה עליי כגברת קליפינגסטון, אבל כל מה שהרגשתי היה גל של נחמה. אני אגיד כן.
בראקס רוצה אותי. בראקס הוא גבר בטוח. אהבתי אותו בדרכי שלי – בדרך המשמעותית, ששורדת לאורך זמן.
דממה השתררה בזמן שהבחורה הקישה במהירות על המקלדת שלה והדפיסה את כרטיסי העלייה למטוס. אחרי שתייגה את המזוודות שלנו, היא הגישה לנו את כל המסמכים בחזרה. "המזוודות שלכם יגיעו עד למקסיקו, אבל אתם צריכים להמתין ארבע שעות בלוס אנג'לס." היא הקיפה בעט את מספר השער ואת שעת העלייה למטוס. "בבקשה עברו דרך ביקורת הגבולות והמשיכו לאולם הנוסעים היוצאים. העלייה למטוס בשעה אחת־עשרה וחצי."
בראקס לקח ממנה את המסמכים ותלה את תיק המחשב על כתפו. הוא שילב את ידו בידי ואמר, "תודה."
התקדמנו לעבר האולם שהכניסה אליו הותרה לטסים בלבד. נשארה לנו קצת יותר משעה עד הטיסה. יכולתי לחשוב על הרבה דברים שאפשר לעשות בשעה, אבל חששתי שבראקס לא יהיה מעוניין.
היינו בדרך למקסיקו. חיכו לנו מדינה אחרת ומיטה אחרת. יש לי סבלנות.
בזמן שבראקס בחן משחקי פלייסטיישן פטורים ממכס, החלטתי שהלילה יסמל את ההתחלה החדשה שלנו. שלום נינוחות, ברוכה הבאה תאווה.
היחסים שלנו יסערו וישאגו באהבה בוערת. אדאג לזה.
כן, הלילה דברים ישתנו.
אני צריכה שינוי.
פרק 2
עורבני כחול
במקום כלשהו, מאות קילומטרים מעל פני האדמה, התעוררתי בתוך משב אוויר ממוחזר ויבש כשסביבי ריח מחליא של אוכל מחומם מדי.
בראקס ליטף את מצחי בשפתיו. "מגישים ארוחת ערב, מתוקה."
הזדקפתי בכיסא הצר מדי ומתחתי את ישבני המכווץ. אלוהים אדירים, לוקח המון זמן לחצות את העולם.
דיילת הובילה באיטיות עגלה בשביל שבין המושבים, חייכה חיוך מזויף וחילקה מגשיות עטופות בנייר כסף.
"מה תרצי?" בראקס שאל וכיסה את פיהוקו בכף ידו.
ידעתי איך הוא מרגיש. כל מה שרציתי זה מקלחת חמה, מיטה רכה ואת בראקס מכורבל איתי בתנוחת כפיות.
משכתי בכתפיי. "לא יודעת. מה יש?"
הדיילת הגיעה לשורה שלנו ואמרה, כולה קורנת, "תבשיל עוף או בקר מוקפץ?"
שתי האפשרויות נשמעו מאוד לא מפתות, אבל בחרתי בכל זאת. "עוף, בבקשה."
בראקס הזמין בקר ואכלנו בדממה מוחלטת. בכל פעם שחשבתי על ההגעה למלון, עלה בראשי מקבץ מהיר של תמונות. סרט שרץ לו במוחי: אני מנשקת אותו, אומרת לו שאני אוהבת אותו ואז מתנפלת עליו בהשתוקקות עזה. בראקס מרים את החצאית שלי ובועל אותי לעיני האורחים פעורי העיניים. הליבידו שלי נטש את גבולות הנורמליות.
פרפרים לא פסקו מלפרפר בחלק האפלולי של בטני. הידיעה שסוף־סוף אתוודה ואומר לו לאילו דברים אני זקוקה מבחינה מינית, הפחידה אותי למוות אך גם ריגשה אותי מאוד.
בראקס חייך בעודו לועס חתיכת ברוקולי. "על מה את חושבת? יש לך הבעה של דג טונה משותק."
הו, אני לא חושבת על שום דבר, יקירי. רק מפנטזת איך תחזיק בכוח את מפרקי ידיי ותבעל אותי בחוזקה. הוא בטח היה קופץ מהמטוס. אני זו שמעוותת את היחסים שלנו. אני זאת שצריכה להשתנות.
בעיני בראקס, שינוי לא היה משהו טוב.
השפלתי את עיניי והזזתי את חתיכת העוף שלי מצד לצד על הצלחת. "חשבתי כמה אני אוהבת אותך ואיך אני מתה שכבר נהיה במיטה. לבדנו."
פניו התרככו והוא נראה יפה כל כך באורות העמומים. הזוהר הדגיש את הלסת הנוקשה שלו, את עיניו הכחולות ואת השיער החום החלק. זרועותיו החסונות וגופו המוצק שיוו לו חזות של עובד בניין. כמה אהבתי את זה שהוא גדול וחזק. הוא היה יכול להשתלט עליי בקלות כזו... אבל מעולם לא עשה זאת. הוא התייחס אליי כאילו הייתי עשויה זכוכית, כמו לקריסטל עדין במיוחד –
הוא הציב אותי על כן גבוה, שם היה עליי לזהור, להיות נטולת אבק ולהישאר מושלמת.
הוא הצמיד את מצחו למצחי. "גם אני אוהב אותך. אני כל כך שמח שנבלה יחד." הוא הרחיק מעליו את הארוחה ככל שאפשר לו המגש הקטן במטוס והושיט את ידו במבוכה אל הכיס. "יש לי מתנה בשבילך, כדי להזכיר לך את החופשה המדהימה הזו."
לא יכולתי לנשום. הלשון שלי הפכה לאבן והרוק שלי לטיח.
הוא הניח את קופסת הקטיפה השחורה בחיקי ועיסה את עורפו. "אני יודע שאנחנו כבר שנתיים יחד, ואני אוהב אותך בכל ליבי, טס. אבל עם כל שנה שאני איתך, אני הולך ונעשה חרד מחשש שאאבד אותך."
חלל המטוס הפך פתאום דחוס בשדים ישנים מעברנו, שחזרו לרדוף אותנו. רכנתי אליו ונשקתי בעדינות לשפתיו, בדיוק כמו שהוא אוהב. ליבי כאב בגללו. האם יתגבר אי פעם על אובדן הוריו? הרופאים אמרו שביעותי הלילה שלו ייפסקו בסופו של דבר, אבל חלפו כבר שש שנים מאז מות הוריו והוא עדיין לא הצליח להירדם ללא כדורי שינה.
לחשתי, "לעולם לא תאבד אותי, בראקס. לעולם. אני נשבעת." נשקתי לו שוב ופיו נפער תחת פי. הלשון שלו הגיחה החוצה, ליקקה את שפתי התחתונה ושיגרה לתוכי חמימות, כמו כוכבים זעירים.
גנחתי ונצמדתי אליו בכוח, פערתי את פי עוד יותר והכרחתי אותו לנשק אותי בעוצמה.
הוא נסוג ממני וגיחך בביישנות. עיניו התרוצצו סביב חלל המטוס כאילו ננזפנו בידי הדיילות.
מלמלתי, "מותר לי לפתוח את זה עכשיו?"
פניו היו סמוקות מבלבול. "מה?"
סיפוק נשי הציף אותי. הצלחתי להסיח את ליבו בנשיקה והוא שכח. "המתנה. מותר לי לפתוח אותה או שאחכה עד שנגיע למלון?" נמלאתי תעוזה ולחשתי, "כי גם לי יש מתנה בשבילך, אבל תצטרך לחכות עד שנגיע." קולי, שהיה ספוג זימה, גרם לנחיריו לרטוט.
"א... את יכולה לפתוח את זה עכשיו."
חייכתי ולקחתי את הקופסה. הייתי מאושרת יותר משהייתי כבר זמן רב. בראקס נענה לי. הוא היה קהל שבוי, אני חושבת.
פתחתי את הקופסה וליבי החל לפרפר. "בראקס זה... מקסים."
"זה מוצא חן בעינייך?" קולו עלה לצווחת עונג ילדותית והוא שלף את הצמיד מכלוב הקטיפה שלו.
"זה לא מוצא חן בעיניי, זה נפלא בעיניי." הנחתי את הקופסה על ברכיי והושטתי את זרועי. לא יכולתי להסיר את עיניי מתכשיט הכסף המעודן. הוא סימל אותנו: לבבות אהבה עדינים כרוכים בחוטי כסף ובמרכז כל לב משובץ יהלום נוצץ.
קצות אצבעותיו של בראקס התחככו במפרקי ידיי כשהידק את התפס. רעדתי והשתנקתי.
"טס... אני..."
מתח נפרש בינינו כמו פרח הממהר לפרוש את עלי הכותרת שלו. כאב לי מרוב תשוקה אליו. השתוקקתי בכמיהה לחיבור. רציתי עד כאב את גופו בתוכי. משהו חם בער במבטינו ובראקס חשק את שפתיו.
הוא השפיל את עיניו ופוגג את הכישוף.
העמדתי פנים שדבר לא קרה, הנחתי את ראשי על כתפו ובחנתי את הצמיד החדש שלי. "לעולם לא אסיר אותו."
הוא נאנח, נצמד אליי ונשק לראשי.
"אני לא רוצה שתסירי. זה שלך לנצח, ממש כמוני."
שאפתי אוויר במהירות ויחד איתו את ניחוח התפוח העדין שלו, ריח הסבון הנוזלי של שנינו. האם הוא אי פעם יפסיק להכאיב לי ולנחם אותי בו זמנית?
"לנצח," לחשתי ועצמתי את עיניי.
כששוב התעוררתי צמיגי המטוס קיפצו על המסלול. ירדנו ממנו מעורפלים. שדה התעופה המה מאוד גם בשעה אחת לפנות בוקר והנחנו לנחילי הנוסעים להוביל אותנו אל ביקורת הדרכונים וממנה לכל השלבים האחרים.
כשיצאנו אל המוניות הממתינות, עיניי צרבו וכאבו כאילו שרט אותן בטעות חתול נלהב והרגשתי שמוחי מלא צמר גפן.
הנחתי לבראקס להוביל והלכתי בעקבותיו בצייתנות בזמן שחיפש את הנהג שיסיע אותנו למלון.
"תישארי כאן. אני הולך לברר במודיעין, המלון היה אמור לארגן לנו הסעה." הוא אמר והניח את המזוודות ליד שפת המדרכה.
משכתי אליי את תיק המחשב שלו, הצבתי את רגליי כך שלא ייפול והתיישבתי על אחת המזוודות. "אין בעיה, אשמור על החפצים."
הוא ליטף את לחיי. "תכף חוזר."
חייכתי ותפסתי את ידו כשהתרחק, "עד אז אתגעגע אליך."
הוא הסתובב בחיוך ועשה את דרכו בחזרה לטרמינל.
התפעלתי מהישבן המוצק שלו בג'ינס הרפויים. הייתי מוכנה למות כדי לראות אותו פעם אחת לפחות בחליפה נאה או לפחות במכנסיים צמודים יותר. הרעפתי עליו מחמאות, אבל בראקס היה תמיד נבוך. טיפשון. הוא לא ראה איך נשים אחרות מביטות בו, אבל אני ראיתי. ובכל פעם שלפתי ציפורניים.
חלפו עשר דקות בזמן שישבתי על אי המזוודות הקטן שלנו והמתח שלי הלך וגבר. מקסיקו הייתה קולנית ושוקקת, והאוויר היה כבד ורטוב מלחות. היינו רגילים לחום של אוסטרליה, אבל זה היה חום יבש. הלחות נספגה בבגדיי וגרמה לשערי המתולתל להישמט.
"סליחה, סניוריטה."
הסתובבתי על המזוודות והצצתי לאחור. גבר מקסיקני נאה הסיר כובע בייסבול וקד קלות. עיניו השחורות בחנו אותי באופן שגרם לי להתכווץ בתוכי.
"כן?" שאלתי ונעמדתי. מזווית העין חיפשתי את בראקס. איפה הוא, לכל הרוחות?
"אני שואל את עצמי אם את פה לבדך? את צריכה הסעה? יש לי מונית. אני יכול לקחת אותך לאן שאת צריכה."
חיוכו הרחב חשף שיניים מוכתמות וקמטי עיניים שנראו ידידותיות. החושים שלי לא נדרכו באימה. נרגעתי מעט. "לא, תודה. אני כאן עם החבר..."
"טס?" בראקס הופיע כמו רוח רפאים ונעץ באיש מבט כעוס. "אפשר לעזור לך?"
האיש נסוג לאחור והניח את הכובע בחזרה על ראשו. "בכלל לא, סניור. רק רציתי לוודא שהבחורה היפה הזו בטוחה. העיר הזו היא לא מקום טוב לנשים לבדן."
בראקס ניפח את החזה וגרר אותי אליו. עיניי נפערו כשזרועו נאחזה בכוח בכתפי. "היא בטוחה. תודה על הדאגה."
הוא פנה אליי והתעלם מהאיש. "מצאתי את ההסעה, מוכנה?"
הנהנתי והבטתי אל המקום שבו עמד האיש, אבל הוא נעלם – נבלע בהמון הסואן. נשכתי את שפתי. עד כמה מסוכנת המדינה הזו? שמעתי סיפורי אימה, ולא פחות סיפורי נפלאות. בכל מקרה, אין לי כוונה להניח לבראקס להתרחק ממני שוב. לא הייתי טיפשה מספיק כדי לחשוב שדבר לא יכול לפגוע בי.
גררנו את המזוודות שלנו אל ההסעה ובילינו את שלושת רבעי השעה שלאחר מכן בטלטלות ובסיבובים בכבישי מקסיקו. התנועה הייתה מטורללת, כל שנייה נדמתה כתאונה שממש מתחננת להתרחש, וחשתי שליבי נותר רוב הדרך בגרוני. הרמזורים היו חסרי משמעות וקטנועים קיבלו זכות קדימה. הולכי רגל ורוכבי אופניים התנועעו כמו אורגניזם חי ענק בשתיים לפנות בוקר. אם הכול פה מטורף כל כך באמצע הלילה, איך לכל הרוחות זה מתנהל ביום?
כפי הנראה החיים מתנהלים כאן ללא הפסקה. כל בר שעל פניו חלפנו היה מלא רקדני סלסה ובקעו ממנו נעימות מפתות שפוגגו את עייפותי. רציתי לרקוד, להתחכך בבראקס, לשתות קוקטיילים נהדרים וליהנות.
אהבתי את מקסיקו ממבט ראשון.
כל החיים חשבתי שאני פחדנית, נרדפת ולא רצויה על ידי משפחתי. פתאום גיליתי שאני רקדנית מלאת תשוקה עם כל כך הרבה תאוות אפלות. הנסיעה הזו תאפשר לי לבחון מי אני באמת, להיות כנה עם עצמי ולמצוא את האני האמיתי שלי. אוכל להפסיק להיות טס, הבחורה שבחיים לא עמדה על שלה – הבחורה שהפכה למה שאחרים רצו שתהיה – והשתנתה. אמצא את טס האמיתית. הבטן שלי התהפכה. מה אם האני האמיתית לא תהיה ראויה לבראקס?
עצרנו ליד אתר נופש מהודר, מקושט בדוגמאות ענק של כובעי סומבררו ופירות טרופיים.
מזרקה התיזה את מימיה בכוח כזה, שהם כמעט הגיעו לתקרה שגובהה כשלוש קומות.
עובד המלון לקח מאיתנו את המזוודות ובראקס רשם אותנו בקבלה. שוטטתי במלון באושר ובהשתאות. האתר היה ג'ונגל חי: דקלים, שרכים, כל פינה הייתה אקזוטית.
רטטתי מציפייה. לא הפריעה לי העובדה שלא ישנתי כבר יממה, רציתי לטייל ולצעוד על החוף שאותו שמעתי ממרחק. ליטופי הגלים על החול עוררו בי תשוקה לשחות בעירום ולעשות אהבה באור הירח.
זרועות נכרכו סביב מותניי ומשכו אותי לאחור. עצרתי את נשימתי, הסתובבתי ונצמדתי לשרירים הנוקשים שבלטו מבעד לבגדים המקומטים. בראקס נשק לעצם הבריח שלי. רעדתי. "מוכנה למיטה, הא?"
הו, כן. הייתי כל כך מוכנה. יותר ממוכנה.
הנהנתי, חסרת נשימה.
בראקס סחרר אותי בזרועותיו ובו זמנית לקח את התיקים שלי. הסבל עמד מאחורינו וחייך בעידוד. "בבקשה, התקדמו. אביא את המזוודות."
נכנסנו למעלית והסבל נדחס פנימה גם הוא. התא המכוסה מראות שיקף אותנו מכל הכיוונים. שערי נראה כמו קן ציפורים פרוע, החולצה הדקיקה שלי הייתה מקומטת ומוכנה לגמרי להיכנס לכביסה ועיניי האפורות־כחולות נצצו בתאווה ואהבה.
קיוויתי שבראקס רואה את מה שזהר בנשמתי. עד כמה אני אוהבת אותו.
עיניו הכחולות היו חמימות מסיפוק כשיצאנו מן המעלית והלכנו אל החדר. המסדרון היה למעשה מרפסת רחבת ידיים, פתוחה ומקושטת בשרכים ובמושבים קטנים שסודרו כך שליושבים תהיה פרטיות.
"בבקשה, הגענו, אדוני," אמר הסבל והצביע על הדלת.
בראקס חייך ושלף את הכרטיס.
ברגע שהוא תחב אותו לחריץ המנעול, נדלק אור רך והאיר את החדר. נעתי לעברו מהופנטת.
החדר עוצב בסגנון מקסיקני מושלם, היו בו עצים מגולפים וציורים בצבעים בוהקים. כיסוי המיטה היה חגיגה של צבעים ומרקמים. שטיחים בעבודת יד בצבעי סגול, אדום וצהוב כיסו את רצפת העץ.
צווחתי בהתפעלות ילדותית ומיהרתי אל המרפסת. האפלה הקודרת ליחששה לחישות קסומות כשהאזנתי לגלים הרוחשים על החוף.
גן עדן. אני בגן העדן.
בראקס נתן לסבל טיפ וסגר את הדלת. הסתובבתי כדי לפנות אליו וקצב הנשימה שלי הואץ. סוף־סוף היינו לבדנו, אחרי המסע הארוך בטירוף.
הצמיד החדש שלי השמיע קולות צלצול והציף את ליבי באושר. התקרבתי אליו. בראקס הושיט את זרועותיו ונראה עייף, אבל שמח.
הוא חיבק אותי חיבוק חם והניח את סנטרו על ראשי. "מצטער שלא יכולתי להרשות לעצמי חמישה כוכבים, טסי."
עיניי נפערו. היינו באמצע חלום והוא דאג משום שלא יכול היה לתת לי עוד. הוא לא מבין שזה מושלם?
לא הגבתי. במקום זה, חפנתי את פניו בידיי. הוא קפא והביט ארוכות אל תוך עיניי. שלחתי לו מסר של הזדקקות ושל תאווה רותחת ומסחררת. רציתי לזחול לתוך נשמתו ולהצית אש שתתאים ללהבות שבערו בי.
נישקתי אותו.
בראקס הטה את ראשו ואפשר ללשוני לחדור אל בין שפתיו, אבל לא הצמיד אותי קרוב יותר אליו. בבקשה, תזדקק לי גם אתה.
נישקתי אותו בחוזקה ונצמדתי אליו בבהילות שעמדה לצאת משליטה. הייתי לוהטת מדי. נזקקתי לו מדי, במשך זמן רב מדי. הייתי צריכה לומר משהו קודם – להגיד לו עד כמה אני צריכה שישלוט בי. במשך חודשים הרגשתי שאני נסחפת, כאילו הוא כבר לא העוגן שלי. נזקקתי לכך שיזכיר לי שאני שייכת לו, ממש כפי שהוא שייך לי.
בראקס צחקק תחת נשיקותיי ועיקל את שפתיו. "מה נכנס בך, טס? את לא מסוגלת להוריד ממני את הידיים."
הבטן שלי התהפכה. הסמקתי. "זה כל כך נורא שאני רוצה אותך? זקוקה לך? אנחנו בארץ זרה. אנחנו יכולים לחגוג את הלילה הראשון שלנו?" עיניי נעו במהירות אל המיטה וחזרו אל פניו. "אנחנו יכולים להתקלח יחד ואחר כך אראה לך את המתנה שלי."
המתנה שלי הייתה אני, לבושה בגרבוני רשת, ביריות וחזיית פוש אפ יקרה להחריד שקניתי. תכננתי הכול. אלבש אותם ובראקס יפער את פיו, יביט בי בעיניים רחבות ויגרום לי להרגיש כמו אלה. אעסה אותו בשמן גוף בריח תותים, עד שהוא לא יוכל יותר להתאפק ויקשור את מפרקי ידיי בתחתונים שיסיר ממני. הוא יבעל אותי מאחור ונחליק גוף על גוף בשיכרון חושים, מגורים ברמה בלתי אפשרית. הייתי אצל הקוסמטיקאית והסרתי בשעווה ובכאב רב את השיער מהחלק התחתון שלי במיוחד לכבוד האירוע.
המחשבה על מבטו המאפיל של בראקס, על גופו ההופך פראי ותובעני, גרמה לי לרעוד.
הוא נשק קלות לשפתיי וגנח, "אני עייף נורא. נוכל לדחות את זה לבוקר?"
האכזבה הציפה את דמי וכיבתה את תשוקתי במי קרח. למרות הכאב הנורא והדמעות שהחלו לזלוג, שמטתי את זרועותיי ושחררתי את בראקס מחיבוקי. "זה בסדר, אני מבינה."
הוא נאנח. "טוב, בסדר. אם את זקוקה לי כל כך, אני בעסק." קולו היה מרַצה, אבל הוא חייך בעייפות.
אנחנו באמת כל כך צפויים?
התשוקה הפכה לפחד. לא יכולתי להראות לו. לא כעת. לא כשנדמה שהוא מאושר מתנוחה מיסיונרית אחת לחודשיים. לא רציתי שיחשוב שאני סוטה או להרוס את החופשה שלנו עוד לפני שהחלה.
החלטתי לא לגלות את סודותיי. זו הייתה טעות לחשוב שאני מסוגלת לעשות זאת. "לא, אתה צודק. כבר מאוחר. כדאי שנלך לישון," מלמלתי.
נסוגתי, אך לא הספקתי להתרחק מדי כי בראקס תפס את המרפק שלי ובעודו גונח, העביר את ידו בשערו החום. "למה עשית את זה?"
צמצמתי את עיניי. "מה עשיתי?"
"שיקרת. את אף פעם לא משקרת."
הבושה בערה בעורי. נראיתי ממש כמו השטיח שעל הרצפה. "מצטערת, בראקס. אני פשוט לא רוצה להראות לך יותר."
הוא הזדקף ועצר את נשימתו. "למה? מה השתנה?"
דמעות מטופשות פלשו אל תוך עיניי. תפסיקי לדמוע! זה לא היה רע – רק אחר. אבל כבר לא רציתי משהו אחר. רציתי לרַצות את בראקס. שנאתי להיות אנוכית. אני אדם נוראי.
הוא השתופף והביט אל תוך עיניי הדומעות. "היי, טס, מה קרה? ספרי לי." הוא משך אותי אל המיטה ואל חיקו. התרפקתי על החזה שלו.
מה יהיה אם אומר לו והוא ישנא אותי?
הוא יתרחק ויעזוב אותי לבדי, ממש כמו ההורים שלי. אהיה טעות נוספת.
לא עניתי. הנחתי לו לנענע אותי, תוך שאני מנסה לפרום את סבך מחשבותיי.
בראקס מלמל, "זוכרת איך נפגשנו? מה אמרת לי?"
ברור שזכרתי. הוא גרם לי לדמם. המפגש הראשון שלנו לא התנהל בדיוק כמצופה מפגישה ראשונה. צחקקתי בעדינות, "קראתי לך דפוק."
הוא צחק. "לא זה." הוא ליטף את גבי וצלל אל זיכרונות העבר. "טיילתי עם בליזארד על החוף וזרקתי לו מקל. פתאום משום מקום הופיעה בחורה, כמו מלאך שנפל מגן העדן ואם יותר לי להוסיף חסרת שליטה לגמרי, על גלשן רוח. היא קיפצה על הגל, התיזה מים לכל עבר, ואז משב רוח אדיר העיף אותה אל מחוץ למים ישירות אל פניו של כלב ההאסקי שלי."
זכר הפציעה גרם לי להתכווץ. הייתי טיפשה לחלוטין כשחשבתי שאוכל לגלוש על גלשן רוח. זה היה ניסיון "לצאת מאזור הנוחות שלי," הוא נכשל. לגמרי.
בראקס המשיך, "לא האמנתי למראה עיניי כשהעפיפון שחובר לגלשן שלך התחיל לעוף לאורך החוף וגרר איתו את הכלב שלי ואותך. הצלחתי להסתער עלייך, אבל נדרשה לי חצי שעה לפחות כדי לשחרר אותך מבליזארד ומסבך החוטים והרתמות האלה." המבט שלו הפך קודר. "חששתי כל כך כשהצלחתי לשחרר אותך. הכתף שלך דיממה באופן די חמור והיה לך פנס בעין. לכלב המסכן שלי כאבה נורא הרגל והמקל שלו נשבר." הוא ליטף באצבעו את עצם הלחי שלי.
המקל השבור הוא שגרם לי לדמם מהכתף. מקל דפוק.
"שאלתי אם את רוצה ללכת לבית החולים, ואת שאלת אם זה באמת נורא כל כך. לא רציתי להבהיל אותך ולכן שיקרתי. אמרתי שזאת רק שריטה, אבל בעצם זה היה ממש חור, נוטף דם ועם מלא חתיכות עץ. שיקרתי, כי לא ידעתי מה לומר."
התכווצתי. זו הייתה פציעה די חמורה. היא זיכתה אותי בכמה וכמה תפרים, אבל בראקס לא זז ממני לרגע.
"שיקרתי ואת אמרת..."
"אל תשקר לעולם. האמת כואבת פחות מהשקרים והזיופים." זכרתי את היום ההוא כאילו קרה לפני שעתיים. נפגעתי כי זה היה יום הולדתי ה־18 וההורים שלי שכחו.
"האמת כואבת פחות מכל השקרים והזיופים," חזר ואמר בראקס. "לא שכחתי את זה, כי זה היה כל כך כן וחשוף. זה לימד אותי הרבה על מי שאת וגרם לי להתאהב בך. לא מעט אנשים שיקרו לי בנוגע למות הוריי, הם העדיפו להשרות אפלה ולהסתיר את האמת האיומה."
זרועותיו התהדקו סביבי והוא הצמיד אותי אליו בכוח רב יותר. "העובדה שלא הייתה לי הזדמנות להיפרד מהם תרדוף אותי לנצח, ואי ידיעת האמת בנוגע לסיבת ההתנגשות שלהם מכרסמת את נשמתי."
עיניו ננעצו בעיניי במבט נוקב. "אל תשקרי לי, טס. האמת היא הדרך היחידה עבורנו."
הנהנתי. הוא צדק. אסור היה לי להעלות את הנושא אם אין לי אומץ להשלים את המשימה.
"תרפה ממני. אני אראה לך." בבקשה, בבקשה, תאהב את זה. תאהב אותי.
הוא הושיט את ידו אל ידי ולחץ את אצבעותיי. "אני רוצה לראות כל מה שאת רוצה להראות לי."
נשכתי את שפתי. עיניו הפכו מכחול בהיר לתכלכל בוער. אושר לוהט חרך אותי ונישקתי אותו. "אין לך מושג כמה זה חשוב לי."
הוא הרכין את ראשו והביט בי מבעד לעפעפיים כבדים. "אני חושב שאני יודע." הוא עזר לי לקום וחבט קלות בישבני. "לכי. מהר. כדי שלא אירדם."
הביטחון החדש שלי התפוגג. אני באמת יכולה לבקש ממנו להשתנות?
בראקס גנח. "טס, את חושבת על זה יותר מדי." הוא חזר ומשך אותי אליו והעמיד אותי בין ירכיו הפשוקות. "לא ארפה ממך לעולם. מה שזה לא יהיה, אל תפחדי." הוא שמט את ידיו ותפס את צמיד הכסף. "אני מקווה שאת יודעת שזה לא סתם צמיד בעיניי." הוא ליטף באצבעותיו את זרועי. רעדתי. "זו הבטחה ליותר. כשאוכל להרשות לעצמי לתת לך את מה שמגיע לך, אהפוך אותך לשלי."
רכנתי אליו וחיבקתי אותו בכוח. "אני כבר שלך."
הנשימה שלו הפכה שטחית כשרכן כדי לנשק אותי. זה התחיל בתמימות, במתיקות, אבל אט־אט הוא הטה את ראשו ונשק לי בעוצמה גוברת. הוא הניח את ידו על מותני, הצמיד אותי אליו והלשון שלו ליקקה את לשוני בהזמנה עדינה.
אחזתי בכוח בכתפיו, אזרתי אומץ והשלתי מעליי את הפחד ואת אי הוודאות. גנחתי כשהוא נשך קלות את שפתי התחתונה והושיט את ידו אל עורפי כדי לגרום לי לרכון עמוק יותר לנשיקה שלו.
הכול התכווץ, בער ונמלא צורך עז.
אל תתקיפי אותו. אל תתקיפי אותו.
בראקס הפסיק לנשק אותי ושנינו התנשמנו בכבדות. "תראי לי."
הוא הדף אותי ממנו ברכות וניגשתי אל המזוודה שלי.
פתחתי את רוכסן כיס הצד שבתוכו הנחתי את הוויברטור, הוצאתי אותו ואת השקית עם הבגדים התחתונים הסקסיים החדשים שלי והחבאתי אותם מאחורי גבי. נשמתי עמוקות ואמרתי, "תכף חוזרת."
בראקס הנהן. "אני לא זז מכאן."
פסעתי אחורה אל חדר האמבטיה, נעלתי את הדלת והנחתי את השקית בכיור. הבטתי בבבואתי. אחרי הטיסה הארוכה, הייתי פרועה ומותשת, אבל רציתי כבר לסיים עם זה. הייתה לי הרגשה נוראה שזו טעות איומה.
את יכולה לעשות את זה. פשוט תהיי כנה. עם כל השאר... נסתדר יחד. אולי יתברר שזה דבר טוב, שזהו הצעד הבא ביחסים שלנו. אולי זה יחזק אותנו.
פשטתי את בגדיי, לבשתי את חוטיני התחרה הסגול ואת חזיית הפוש־אפ התואמת. אומנם החזייה עלתה הון, אבל היא גרמה לציצים שלי להיראות כמו מיליון דולר והגדילה אותם כך שהם שפעו מעבר לשוליה.
רציתי להרגיש סקסית ולוהטת, אבל האמת היא שהרגשתי רמאית. עורי הבהיר כשלג נראה בתולי בתחתונים הזימתיים האלה – אלוהים, נראיתי כמו אידיוטית מתחזה שמתחפשת בהלבשה התחתונה של אימא שלה.
אצבעותיי רעדו כשלבשתי את גרבוני הרשת והידקתי את הקליפסים על חגורת הביריות. זה אפילו עוד יותר מגוחך.
נאנחתי והבטתי בזעף בדמותי שבמראה. רציתי להיות סקסית, נועזת ומלוכלכת, אך במקום זה נמלאתי חוסר ביטחון וחרטה.
לעזאזל, לא כך רציתי להרגיש. תחתוני החוטיני החדשים הבטיחו העצמה וזימה. כעת כל מה שרציתי לעשות היה ללבוש את פיג'מת הפלנל שלי ולשכוח מכל האסון הזה.
נעצתי את מבטי בעיניי שבמראה. תסיימי עם זה כבר וזהו.
פרעתי את שערי, כיווצתי פנימה את שרירי הבטן ויצאתי מחדר האמבטיה.
בראקס היה שרוע על המיטה. הוא התרומם מעט ונשען על מרפקיו ברגע שנכנסתי לחדר. הלסת שלו נשמטה והוא נעץ בי מבט בוחן. התשוקה התפוצצה בעיניו והציתה בי משהו עמוק בפנים, שגבר על פחד הדחייה.
כוח נשי החליף את מבוכתי.
בראקס הזדקף עוד יותר והתיישב על קצה המיטה. הוא זז ומתח את מכנסיו הקצרים. "וואו..."
הוצפתי חום בעוצמה של פצצה גרעינית. מיהרתי להתקדם לפני שהוא יאמר עוד מילה ולפני שהביטחון שלי ייעלם. שלפתי את הוויברטור מאחורי גבי. הארנבון שהגיח מתוך הזין הסגלגל הנוצץ גרם לי לסומק עז. הו, אלוהים, למה אני עושה את זה?
בראקס בלע את רוקו ועיניו ננעצו בפריט האישי ביותר שלי.
"אני רוצה שנהיה הרפתקנים," מלמלתי ושנאתי את לשוני שהתפתלה והסתבכה לה. "אני אוהבת אותך ואני אוהבת את הסקס שלנו, אבל פשוט חשבתי ש... אני רוצה לבדוק אם..."
בראקס ירד מהמיטה והתקדם לעברי באיטיות. בזמן שהתקרב אליי, הוא תלש מעליו את הטי־שירט שלו וגרם לי להשתנק כמו טיפשונת מאוהבת.
אי אפשר היה לפענח את הבעתו כשמלמל, "את רוצה עוד?"
עוד. מילה מסוכנת כל כך.
טלטלתי את ראשי. "לא עוד. משהו שונה."
כאב הציף את עיניו, אבל הוא נעלם במהירות.
"לא כל הזמן. רק, לפעמים..."
ידיו רעדו כשהושיט אותן לוויברטור. "את משתמשת בזה?" אצבעו ריחפה מעל המתג. לא הצלחתי לבלוע את הרוק, האימה שיתקה את גרוני.
ברור, טס, תראי לו את הוויברטור, זה יהיה סקסי וכיף. רציתי לסטור לעצמי, אבל עמדתי בלי לזוז וחיכיתי מבועתת לתגובתו. חשפתי את עצמי לגמרי, את תשוקותיי הכמוסות ביותר, והסתכנתי בכך שאהרוס את רגשותיו כלפיי.
רציתי לצעוק – אני מתבדחת! זאת לא באמת אני. אבל שפתיי היו חשוקות בכוח ולא יכולתי להתיק את עיניי מן הוויברטור שבידו.
טיפשה. כל כך טיפשה.
בראקס הסיט את המתג וזמזום מילא את החדר. הסטתי את מבטי כשהגביר את עוצמת המכשיר. דמוי הזין זינק להקשב וצרח בקול את כל סודותיי.
"שונה?" קולו היה אבוד ומבולבל כשהביט בוויברטור. אין ספק שהוא דמיין אותי מתפתלת לי, משתמשת בחפץ במקום בו. איך אוכל להסביר לו שההתנזרות שלנו, שנמשכה שבועות, מענה אותי?
ליבי נשבר. לא בגלל הצרכים שלי. בגללו. גרמתי לו לפקפק, גרמתי לו לחשוב שהוא לא מספיק טוב. שיט.
לקחתי את הוויברטור במהירות ובאותו רגע שנאתי אותו. כיביתי את המכשיר, הוצאתי מתוכו בכעס את הסוללות והשלכתי הכול לפח. "תשכח מזה, בראקס. זה היה רעיון טיפשי. אני רוצה רק אותך, טוב? בבקשה, אל תשנא אותי." אני הכלבה הכי גדולה בהיסטוריה.
הוא התנער וידיו צנחו לצידי גופו. מבטו היה מעורפל בעת שנעץ את עיניו ברצפה. הכרתי את המבט הזה. היה לו אותו כשהתעורר מסיוט – מבועת מכך שהוא לבדו. "טס, יש לך אותי. אבל אם אני לא מספיק..."
"לא!" זינקתי אל בין זרועותיו ומשכתי אותו למיטה. "אתה יותר מרק מספיק. אני כל כך מצטערת. תשכח מזה. מכל זה. בבקשה?" עכשיו אני הייתי זו שפחדה נורא להיות לבד. אם הוא יחשוב שאני לא רוצה אותו, הוא ידחה אותי.
האימה גרמה לי לרעוד. נשכבתי ומשכתי אותו מעליי. "אתה מספיק. הרבה יותר ממספיק, בראקס. בבקשה..." דמעות צרבו את עיניי וליבי התקשה להכיל את רגשותיי.
עיניו הושפלו אל שדיי והוא נשך את שפתו. אט־אט הוא ליטף באצבעותיו את גבעת התאווה שלי. "הורג אותי לחשוב שאני לא נותן לך את מה שאת צריכה." אצבעו חדרה נמוך יותר ומצאה את הפטמה שלי בתוך החזייה.
עצרתי את נשימתי לרגע ואף שכל כך הרבה רגשות השתוללו בתוכי, גופי בער בתשוקה לגופו. נזקקתי לחיבור שישאיר את הבלגן הזה מאחור.
"את מהממת. תמיד ידעתי שאני לא ראוי לך וכשאני רואה אותך בתחתונים האלה אני מבין כמה את מינית." קולו הונמך ונוספו לו גוונים זימתיים כשהמשיך לגעת בי. "אני לא בטוח שאני מסוגל לעמוד בקצב שלך. אני אוהב אותך, טס. אוהב להיות איתך, אבל אני לא צריך זיונים כדי להיות גבר. אני זקוק לך כחברה, כתמיכה שלי. את מבינה?"
הוא שמט את ידו משדיי, כרך אותה סביב בטני ומשך אותי לחיבוק חונק. הנחתי לו לסחוט מתוכי את החיים. נזקקתי לזה. רציתי שישכנע אותי שהוא לא עוזב, שלא הרסתי את היחסים שלנו.
"כל מה שאני צריכה זה אתה. באמת, שום דבר אחר לא משנה. אני מסופקת ומאושרת כל כך כשאני איתך," לחשתי.
החזה שלי כאב כל כך. האם הוא שומע את המילים שלנו? אני מסופקת והוא משתמש בי כתמיכה.
אף מילה על תשוקה או על תאווה בלתי מרוסנת.
זה לא משנה. תפסיקי להיות טיפשה. את לא בקולנוע, אלה החיים האמיתיים.
בראקס ניתק ממני ובעיניו הייתה מערבולת של מבוכה והזדקקות. הזדקפתי והצמדתי את שפתיי לשפתיו. הוא נישק אותי בחזרה כמו שתמיד רציתי שינשק – בכוח, באלימות שגבלה בכאב.
גנחתי, שלחתי את אצבעותיי אל שערו ומשכתי אותו אליי. זה מה שאני צריכה – תשוקה מעורבת בכאב.
הוא ניתק מהנשיקה והתנשם בכבדות. "אז, כל זה? אפשר להעמיד פנים שזה לא קרה?"
הקלה מילאה את חזי. האכזבה מכך שבראקס לעולם לא יבעל אותי בכוח ובתובענות נעלמה. לא הרסתי את הזוגיות שלנו. הייתי אסירת תודה. "כבר נשכח."
הוא התנשף בקול, חייך חיוך עקום, נשק לקצה אפי ואמר, "תודה שאת אוהבת אותי מספיק כדי לקחת את מה שאני מסוגל לתת."
גופי כולו רטט מחרטה. לא יכולתי לענות.
בראקס הושיט את ידו אל מאחורי גבי ופתח את החזייה שלי. הוא הוריד אותה באיטיות משדיי והשפיל את ראשו כדי למצוץ את פטמתי. גל חום התפוצץ בתוכי.
בראקס עדיין אהב אותי. זה כל מה שהיה לי אכפת. שום דבר חוץ מזה. לא סקס קינקי ולא החייאת המצב בחדר השינה. הייתי בת מזל. יש לי מזל גדול.
נשכתי את עצם הבריח של בראקס והוא גנח. הוא זז כך שהזקפה ההולכת ומתקשחת שלו נצמדה לבטני.
בידיים רועדות, משכתי את הג'ינס שלו מטה עד הירכיים.
הוא רכן קדימה ועזר לי להוריד אותם.
ברגע שהזין שלו פרץ החוצה, הוא קרע את תחתוני חמישים הדולר שלבשתי במשך עשר דקות שלמות והשליך אותם אל הרצפה.
בראקס התייצב בין ירכיי ומבטו ננעץ בפניי. נשכתי את שפתיי כשחדר פנימה. לא הייתי רטובה כפי שהייתי אמורה להיות והפלישה הייתה עונג מעורב בכאב.
עיניו נעצמו בבת אחת כשחדר לעומקי. הזקפה שלו, שנמתחה ומילאה אותי, שיגרה גלים של ביטחון במקום תשוקה מרסקת מוח.
התנועענו יחד והוא נשק לי נשיקות עדינות על הגוף, בחיבה מתוקה. הלכתי ונרטבתי סביבו, התחממתי והתגריתי אט־אט.
הפטמות שלי כאבו מהשתוקקות למגעו וקיוויתי שינשך אותי ולו מעט, אולי אז אוכל לגמור.
"טס..." הוא התנשם באוזני והלם בתוכי מהר יותר. הירכיים שלו נצמדו ונלחמתי בדחף לגעת בעצמי, לעזור לאורגזמה להגיע.
בחבטה נוספת, בראקס גנח וגבו נרעד בעוד ישבנו מתכווץ בחוזקה. הוא גמר בתוכי בגל אחרי גל של אקסטזה שלו והשלמה שלי. ליטפתי את החזה שלו והייתי מאושרת כל כך שהוא מצא פורקן אחרי כל מה שעשיתי לו.
הוא התמוטט מעליי וכלא אותי בין גופו למזרן.
הבטתי בתקרה ונלחמתי במחשבותיי, שלא כולן היו הגיוניות. בראקס התנשף והתרפק בפניו על שדיי.
בתוך שניות, הוא שקע בשינה עמוקה והותיר אותי בודדה ומבולבלת.
פרק 3
אדום החזה
"חתמו כאן בבקשה."
הקונסיירז' הושיט לנו את המסמכים הנדרשים. קראתי את האותיות הקטנות והשתנקתי. אם ניפגע, ניפצע או נהרג בעת השימוש בקטנוע שהמלון מספק, המלון לא יהיה אחראי לתוצאות. אם זה רעיון טוב כל כך לשכור את הכלים האלה, לשם מה צריך להחתים אותנו על כתב ויתור?
הצצתי בבראקס. "אתה בטוח שאתה רוצה לסייר ברחבי קנקון על מכונת מוות בעלת שני גלגלים?"
בראקס נשך את קצה העט וקימט את מצחו בשעה שקרא את החוזה. הוא חייך אליי במהירות. לא היה על פניו שמץ של פחד או עצב מאתמול. תודה לאל.
"הבטחת הבוקר. הסכמת שהיום נעשה כל מה שאני רוצה ומחר נעשה כל מה שאת תרצי."
חייכתי.
"בסדר. אבל מחר תיאלץ להסכים לעיסוי משותף איתי. בלי לקטר."
הוא סימן בידו צלב על הלב וחתם על המסמכים בתחושת ניצחון. הוא צחק וההתרגשות בהקה בעיניו הכחולות. "את רוצה קטנוע משלך או שתצטרפי אליי ותשבי מאחוריי?"
אין מצב שאסמוך על עצמי ואוכל להשתחל בתנועה המטורפת והמבולגנת במדינה זרה. "אשב מאחוריך. אתה יודע מה אתה עושה, נכון?"
במוחי עלו תמונות שלנו משופדים על מתקן לאופניים שבחזית איזה אוטובוס או דרוסים מתחת למשאית מלאה בפיניאטות. הצטמררתי.
בראקס נחר בבוז. "רכבתי על הארלי. כמה קשה כבר יכול להיות לרכוב על קטנוע?"
די קשה, בעיקר עם כל הנהגים המטורפים האלה שדוהרים מסביבנו.
הבטתי בו בכעס מעושה. "רכבת על הארלי עשר דקות."
ביל, עמיתו לעבודה, עודד את בראקס להצטרף לקבוצת אופנוענים מקומית. בראקס ניסה, אך מייד אמר לא וזה עשה אותי סופר שמחה, משום שנסיעה בלי דלתות וגג הפחידה אותי למוות.
בראקס גלגל את עיניו ונקש על המקום שבו אני אמורה לחתום. הוצאתי לשון וחתמתי.
הקונסיירז' קרן והקיף את הדלפק. עמדנו בלובי ואורחים נוספים נכנסו למלון, בגל של מזוודות נגררות וחיוכים. מלמולי ההתרגשות הרכים הקיפו אותנו באווירת חופשה.
"אחריי, בבקשה," אמר הקונסיירז', שלבש חולצה לבנה מגוהצת ווסט כתום בהיר והוביל אותנו בעקבותיו.
אולי זה לא רעיון כל כך רע. אולי אפילו נחרוג משבילי התיירים המקובלים ונמצא משהו מקומי וחדש.
כרכתי את זרועי בזרועו של בראקס, שמחה על כך שלבשתי היום טייטס וטי־שירט רחבה בצבע שמנת.
התלבושת הציעה הגנה טובה יותר משאר הבגדים שארזתי וקיוויתי שהבדים הדקיקים יגנו עליי בכל זאת אם נתהפך.
יצאנו מהמלון בעקבות הקונסיירז' והמשכנו אל החניון התת קרקעי. הוא פתח את נעילת הקטנוע הצהוב המבריק ומסר לנו שתי קסדות. "בבקשה הקפידו לשמור עליהן. יש קנס של מאה דולר עבור כל אחת מהן."
בראקס הנהן והידק את הקסדה על ראשי באצבעות מיומנות. המגע שלו גרם לליבי להאיץ את פעימותיו. הוא חייך אליי בעדינות, הידק את הקסדה שלו ועלה על הקטנוע.
עמדתי שם והרגשתי מגוחכת, כמו אננס בשל מדי. הקסדה שקלה טון.
הקונסיירז' הגיש לי מפת נייר והקיף בעיגול אדום את מה ששיערתי שהוא המלון.
"אתם כאן." הבל פיו בריח מנטה נישא אליי כשרכן ונעץ את אצבעו במפה. "אם תלכו לאיבוד, בקשו הנחיות משוטר. יש המונים כאלה בעיר. ואל תיפרדו. הכי טוב להישאר ביחד."
הדופק שלי פעם לרגע בעוצמה. שוטרים ממלאים את העיר, ולא סתם, אלא אורבים בפינות רחוב עם כלי נשק. האם אזרחי מקסיקו אכזריים ומסוכנים כל כך?
אל תעני על השאלה שלך. בעיקר משום שאנחנו עומדים לצאת לטיול על גבי כלי שאין לו שום אמצעי בטיחות.
בראקס טפח על המושב שמאחוריו. חייכתי קלושות. העברתי רגל, הנחתי את כפות רגליי ברתמות הקטנות וכרכתי את זרועותיי סביב גופו כמו נחש.
הוא צחקק, התניע ונתן גז. "עם אחיזה חונקת כזו אין סיכוי שתיפלי, מותק."
זה מה שתכננתי.
נשקתי לעורפו ואהבתי את העובדה שהצטמרר. "אני סומכת עליך." ניסיתי לשכנע את עצמי, ממש כמו את בראקס.
הקונסיירז' חייך והניח לנו. בראקס הרפה מהמצמד וזינקנו קדימה. בטני נותרה מכווצת ולא זינקה באותו הקצב, אבל אחרי דילוגי קנגורו ספורים, בראקס הצליח להשתלט על הקטנוע.
"מוכנה?" אמר במבט לאחור.
שיקרתי ואמרתי באוזנו, "כן."
יצאנו מהחניון הקודר אל אור אמצע היום הבוהק. למרות הרחובות המלוכלכים, קנקון הזכירה לי מסיבה תוססת.
בראקס הוריד רגל וייצב את הקטנוע כשנעצרנו על סף כביש סואן. ליבו פעם תחת זרועותיי והריכוז גרם לו למתוח את כתפיו.
התבוננו בהולכי הרגל הממהרים, בכלי הרכב הצבועים ביותר צבעים מן הקשת, שחלפו על פנינו בטיסה. בפעם המאה תהיתי עד כמה הרעיון היה חכם.
"לאן, טסי? שמאלה או ימינה?"
סובבתי את ראשי לצדדים וקימטתי את האף. התנועה משני הכיוונים לא האטה. צפונה, דרומה, מזרחה, מערבה – אין הבדל, הכול נראה קטלני וזר באותה מידה.
בהחלטה של רגע, אמרתי, "ימינה." בבקשה, תן לנו לחזור למלון שלמים ובריאים.
בראקס הנהן וגירד את הסנטר במקום שבו רצועת הקסדה לחצה לו. הוא גלגל את הקטנוע קדימה ורגליו הנתונות בכפכפים חבטו במדרכה החמה. הקטנוע התנודד והמתנו עשר דקות עד שהיה לנו אומץ להצטרף לנחיל הטירוף ההמוני.
רציתי להציע שנחזור למלון ונלך לבריכה...
"תחזיקי חזק!" בראקס כיווץ את שריריו וסובב את ידית ההאצה. הקטנוע יילל וזינק בחריקה.
ליבי זינק לגרון כשדהרנו קדימה. חמקנו רק בקושי מרוכב אופניים שנשא על הסבל שלו הר של סחורות ועקפנו אוטובוס מעשן שפלט עשן רב.
פי התייבש באימה וזרועותיי מחצו את בראקס בכוח כזה, שהצלעות שלו הכאיבו לשריריי. הו, אלוהים! רציתי לרדת. לא כיף לי ככה.
בראקס צחק כשהזדקפנו והמשכנו לנסוע עם הזרם. האושר שלו עטף אותנו כמו בועת הגנה וניסיתי להפסיק להתנשם במהירות.
הלב שלי התרכך. הוא נהנה ולא רציתי להרוס לו. בטחתי בו שיגן עלינו.
כעבור שעה, מפל של זיעה זרם מתחת לחולצה שלי. השמש הבוהקת העניקה לי כאב ראש ומוחי הלך והתבשל מתחת לקסדה. שוב ושוב ניסיתי להתרחק מגבו של בראקס, אבל שנינו היינו חמים ודביקים כל כך. זה היה מגעיל.
נרגענו מספיק כדי ליהנות מהנסיעה במבוך הרחובות, לטייל בסמטאות צדדיות ולהקיף שווקים ורוכלים, אבל כעת כאב לי הישבן ולירכיים שלי נמאס מרטט הקטנוע.
נזקקתי לשתייה ולמקום צונן. מאוד־מאוד צונן.
כמעט כאילו שמע את מחשבותיי, בראקס האט ועצר מחוץ למסעדה קטנטנה ופשוטה בשולי השווקים שסביבם טיילנו.
המקום ממש לא נראה נקי. פיניאטה בדמות חמור עצוב הייתה תלויה בעקמומיות בשמש, מפות פלסטיק קרועות לא עודדו איש להתעכב כאן והשלט היה כל כך שחור מטינופת, שלא הצלחתי לקרוא את שם המקום.
"אה..." פרצתי בשיעולים כשענן של עשן מנועים עלה ממכונית חלודה. מאוד היגייני.
בראקס ליטף את ידיי, שעדיין נכרכו בכוח סביב בטנו. "את בסדר?"
הנהנתי ומיהרתי לשאוף אוויר. "כן. עמדתי לומר שבטח נוכל למצוא מקום טוב יותר מהחור הזה?"
בראקס ירד מהקטנוע ועזר גם לי לרדת. רגליי הפכו לגומי. רכבתי בילדותי על סוס, ואפילו פישוק רגליים על גבה של חיה שמנה היה נוח יותר מהקטנוע הזה. הדהירה מעל מהמורות ובורות בכביש לא עשתה חסד עם איברי הנשיים.
"אני מת מצמא." הוא חשק את שפתיו ובחן את המראה הפרוע שלי. "נשתה משהו מהיר ונלך." בראקס התיר את הקסדה שלו וקשר אותה לידיות הכידון. עשיתי כמוהו וכמעט נמסתי בהקלה כשהסרתי את המעטפת הרותחת משערי המעוך.
בראקס צחק. "יום לא טוב לשיער, מה?"
הושטתי את ידי וליטפתי את תלתליו המיוזעים. הוא רכן לעבר ידי ועיניו בהקו באהבה.
צחקקתי. "קסדה ביום חם לא ממש תורמת לשיער סקסי."
הוא העביר את אצבעותיו הגדולות בשערי הסבוך. "אני חושב שאת סקסית בכל מצב." הוא ליטף במורד לחיי והמשיך עד שהגיע אל ידי.
בראקס שילב את אצבעותיו באצבעותיי, רכן אליי ונשק לי בעדינות. "אני מקווה שיש במקום הזה משקאות קרים עם קרח."
עורי בער והמחשבה על קרח גרמה לי לרייר, אבל טלטלתי את ראשי. "קרח אסור, זוכר? רק מים מבקבוקים. הקיבות האוסטרליות שלנו לא מסוגלות להתמודד עם המים המקומיים."
הוא נאנח. "טוב שזכרת. בסדר, אשתה בירה."
"אם אתה חושב שתשתה ואחר כך תנהג בזוועה הזאת שהם מכנים תנועה, אתה טועה מאוד אדוני." צחקתי כשנכנסנו למסעדה הקטנה והקודרת – אם בכלל אפשר לקרוא לה מסעדה – שנראתה יותר כמו מערה עלובה. הצבע על הקירות התקלף ופוסטרים דוחים הוצמדו בניירות דבק גסים במקומות אקראיים, מסתירים חורים בטיח. קימטתי את מצחי... הם נראו כמו... אלוהים, האם אלה חורי קליעים?
החששות הזדחלו לתוך דמי כמו עכבישים מקרח. לחצתי את ידו של בראקס. האינטואיציה שלי הזדקפה והכריזה על קיומה בצלצול אזהרה רם. תמיד האמנתי שעליי להאזין לתחושות הבטן שלי, הן הצילו אותי לא אחת. "בראקס?"
אישה ששיניה היו מוכתמות מטבק הופיעה וחייכה חיוך תמים. "תראו, תראו, נחמד מאוד לראות לקוחות ביום חם כזה." היה לה מבטא שצמרר את עורי כמו נייר זכוכית. "מה אפשר להציע לכם?"
ליבי סירב להירגע. רציתי לומר משהו. רציתי ללכת משם. אבל בראקס חייך. "שני קולה, בבקשה."
האישה הציצה בי ומבטה היה אפל כמו שעת חצות. "לא אוכלים?"
נדרכתי ושנאתי את אי־השקט שהיה בי, את העובדה שרציתי לברוח. כדי שבראקס לא יוכל להחליט שהוא גם רעב ולא רק צמא, אמרתי, "רק שתייה. ומהר, אנחנו בדרך לאנשהו ואנחנו מאחרים." הנימה הכועסת שלי גרמה לבראקס לזקור גבה.
האישה חייכה בעגמומיות והלכה לדרכה.
בראקס משך אותי אל השולחן והתיישבנו בדיוק מתחת למאוורר תקרה, שערבל את האוויר המעופש והחם. זיעה הלכה וכיסתה את עורי והצטננה לכדי צמרמורת.
לקחתי מפית והספגתי את הלחות מפניי.
"מה קורה לך?" שאל בראקס וניגב את עורפו בידו.
הבטתי לאחור וניסיתי להבין למה החששות שלי עומדים לצאת משליטה, אבל הכול נראה בסדר. זה היה בסך הכול מזנון עלוב. לא יותר. אולי אני סתם טיפשה...
"שום דבר. סליחה. אני ממש רוצה לחזור למלון ולשחות קצת. זה הכול." חייכתי חיוך מהיר.
הוא חייך בחזרה ופניו היו בוהקות וורודות בעקבות הנסיעה. "נחזור ברגע שנסיים פה." הוא צחק והוסיף, "אנחנו בטח נראים כאלה זרים. אין פלא שהמלצרית הביטה בנו במבט מוזר."
הבטן שלי התכווצה. משום מה, ידעתי שזו אינה הסיבה. היא הביטה בי כמעט ב... רעב.
מאחוריי נשמע רחש חשוד. הסתובבתי בכיסאי כדי להביט. קרוב לקצה המסעדה, ליד הקופה, הופיע גבר. קולו היה נמוך, כעוס, והוא טלטל את המלצרית כשאצבעותיו אוחזות בכוח בחלק העליון של זרועה.
הבטן שלי התהפכה. את מקום החששות תפסה כעת אימה גמורה. לא יכולתי להישאר שם.
"בראקס, זה לא נעים לי. אפשר לקחת את הקולה וללכת?"
הוא התרווח בכיסא הרעוע. "אני לא חושב שאני יכול לשתות ולנווט, מותק. תני לי רק עשר דקות, טוב? אחר כך נלך." הוא נראה מוכה שמש ומיובש.
הנהנתי במהירות ונשכתי את לשוני. לא רציתי להיות דרמה־קווין, אבל לכל הרוחות, עורי רטט מרוב חרדה. רציתי להסתלק. למקום רחוק־רחוק מאוד מכאן, אל אתר הנופש הבטוח.
רגליי קיפצו מתחת לשולחן והחרדה לא הפסיקה לדקור בתוכי.
גבר נוסף נכנס לבית הקפה, לבוש במעיל עור שחור ובג'ינס. עורו השמנוני בהק מזיעה ובחלק העליון של אוזנו הייתה חסרה חתיכה. שיער ארוך ודקיק היה תלוי על פניו הרזות. עיניו נחו על עיניי. קפאתי במקומי.
הרגשתי שאני מביטה בעיניו של טורף: עיניים ריקות, רעבות, שחורות ומרושעות. הוא ינק את נשמתי והעצים את הפחד שלי לכדי שריפת יער משתוללת.
"בראקס..."
"הנה." המלצרית עם הרווחים בשיניים הניחה מולנו פחיות קולה קפואות, מכוסות אגלי מים, ולצידן קשי שתייה ורודים. התקתי את עיניי מעיניו של "מעיל־עור" ובלעתי את הרוק בקושי. אל תפחדי. בראקס כאן. בראקס ישמור עלייך.
בראקס פתח פחית, לגם במהירות ונאנח, "וואו, כמה הייתי צמא." הוא לא הבחין בפחד שלי והתמקד כולו בהרוויית צימאונו.
בתנועות אוטומטיות, פתחתי את הפחית שלי ולגמתי. הבועות הגבירו את בעבוע האימה בבטני. למה אני מתנהגת ככה? תירגעי, טס. זאת סתם תגובה טיפשית של בחורה לבנה לכך שהיא יושבת במקום עלוב ורגיל לגמרי בעיר כל כך צפופה.
בראקס סיים את המשקה וקם. "אני חייב להשתין. מייד חוזר."
הפחד שלי הפך בבת אחת לפרץ עז של פניקה. "לא! כלומר, אתה חייב להשתין כאן? אנחנו יכולים למצוא סניף של מקדונלד או תחנת דלק מקומית." פכרתי את אצבעותיי שהיו מונחות בחיקי. "אני בטוחה שהשירותים פה לא נקיים."
הוא צחק. "זה לא בדיוק המקום לחפש בו שירותים איכותיים. אני לא יודע אם נמצא בקרוב מקום אחר וייקח לנו לפחות שעה להגיע למלון. כבר חוזר."
אחזתי בכוח בפחית הקולה שלי, עד שאצבעותיי הלבינו, בניסיון לבלום את החרדה ולהפסיק להיות תלותית כל כך. הנהנתי.
בראקס הפריח אליי נשיקה וצעד לעבר החלק האחורי של בית הקפה. הטי־שירט הירוקה שלו הייתה כהה מזיעה וחשפה את קימורי השרירים שלו. שרירים שמסוגלים להגן עליי, שרירים שהלכו והתרחקו ממני. עם כל צעד שלו, ליבי מת קצת יותר. לא יכולתי להסביר את ההתנהגות שלי, אבל משהו פסיבי בתוכי פעם ביגון.
תסתובב. תחזור.
בראקס לא הסתובב ולא חזר. הוא נעלם מבעד לדלת שעליה היה כתוב: .Ba?o
הדם שלי הוצף אדרנלין. עיניי סקרו במהירות את בית הקפה וחיפשו סכנה. האינסטינקטים שלי אמרו לי שאני בסכנה, אבל לא ידעתי ממה.
לא היה שם איש. אפילו הבחור במעיל העור נעלם.
את רואה, טס. אין ממה לפחד.
משהו צמרירי נכרך סביב רגליי וגרם לי לזנק במהירות כזו, שהפלתי את פחית הקולה שלי. הרחקתי את הכיסא במהירות לאחור והבטתי אל מתחת לשולחן.
חתולת רחוב ג'ינג'ית מצמצה וייללה. אלוהים אדירים, הייתי חייבת להירגע. ליבי איים להתפוצץ וכל גופי זמזם בדריכות עליונה.
"תפסיקי להסתכל, חתלתולה." הרחקתי את רגליי ממנה ומשלולית הקולה הדביקה.
חלפה דקה באיטיות מייסרת. עיניי סירבו להביט סביב וננעצו רק בדלת שמאחוריה נעלם בראקס. כמה זמן זה לוקח לו? הוא כבר אמור היה לסיים.
שיחקתי בצמיד שלי. לחצתי אותו בכוח, כאילו מדובר במחרוזת תפילה שבכוחה לזמן בחזרה את החבר שלי.
לבבות הכסף הותירו שקעים באצבעותיי. פי התייבש עוד יותר ונמלא טעם של גיר. כפות ידיי היו רטובות ממתח.
נו כבר, בראקס. לצאת לחכות ליד הקטנוע? הכול נראה לי טוב יותר מלשבת כאן מבועתת. כן, לחכות ליד הקטנוע זה רעיון טוב. במקום ציבורי, בשמש.
קמתי כדי לצאת. ליבי צנח אל כפות הרגליים.
שלושה גברים שמרו על הפתח, בזרועות שלובות ובשפתיים שנמתחו על פני שיניים מטונפות ורקובות. האיש במעיל העור עמד באמצע. מבטינו הצטלבו. אותה אנרגיה מרושעת הכתה בי והטילה עליי צללים שחורים ארוכים. לא יכולתי להסיר את עיניי ממנו, כל קיומי רטט תחת כובד האפלה הזו. תחושות הבטן שלי צדקו.
הייתי בצרה צרורה.
"בראקס!" צווחתי וזינקתי לעבר הדלת. לא היה לי אכפת אם זו תגובה מוגזמת או אם הם כאן סתם כדי לשתות משהו. האינסטינקטים שלי צווחו, צרחו, חבטו בצלעות שלי בדרישה שאעשה משהו.
תברחי!
זינקתי וצליל כפכפים נשמע על פני הלינולאום.
הגברים נכנסו לפעולה ותוך מרדף אחריי הפכו את השולחן. לא. לא. בבקשה, לא.
הנשימות שלי הואצו כשפרצתי מבעד לדלת וצרחתי כשיד גדולה אחזה בכוח בשערי, משכה אותי והצמידה את ראשי לחזה גדול ומצחין.
"בראקס!" התפתלתי וסיננתי, כשאני אוחזת בראשי ומתעלמת מצריבת השיער הנתלש. הסתובבתי לתוך משהו נגוע ונשכתי את זרועו של הגבר שנכרכה סביב חזי.
הוא קילל בספרדית והרפה ממני. נפלתי על ברכיי, אבל כעבור רגע כבר רצתי. כל מה שרציתי היה למצוא את בראקס.
"בראקס!" זינקתי לעבר שירותי הגברים, אך נתקלתי בגופו המוצק של גבר רביעי. דם כיסה את מפרקי אצבעות ידו, שחסמה מייד את פי והדפה אותי בכוח אל הקיר. צחנת כף ידו גרמה לי להתנשם ולהתנשף ביובש, בעודי מנסה להשתחרר מאחיזתו.
הוא נהם והצמיד אותי לקיר.
חיי קמלו בייאוש כשהבטתי אל מעבר לכתפו. בראקס שכב פרוש איברים על רצפת חדר השירותים המלוכלכת ופניו היו מכוסות בדם. זרועו הייתה תלויה בזווית מוזרה ועיניו עצומות.
"לא!"
זעם, תשוקה ואימה התפוצצו בתוכי. נשכתי את כף ידו של הגבר וטעם חלודה מן הבשר שנפצע מילא את פי.
"פוטה!" הוא קילל כשהתפתלתי וניסיתי לנעוץ את ברכי בין רגליו.
"בראקס! תתעורר!" בעטתי והצלחתי להשתחרר מאחיזתו, אבל מייד נתפסתי בידי האיש עם מעיל העור. הוא קילל באוזני משהו שלא הבנתי. אצבעותיו הנוראיות מחצו את חזי וגררו אותי הרחק מבראקס.
"לא! עזבו אותי!" צרחתי בכעס והייתי מרוכזת בהישרדות מכדי לבכות. "מנוולים מטונפים, עזבו אותי!"
יד מצחינה נוספת חסמה את פי ואפי וניתקה לי את אספקת החמצן. ריאותיי נאבקו לנשום והרגשתי שהן נחבטות בחזי.
חבטתי בירכי אל תוך הבשר הרך שבין רגליו של השובה שלי. האיש במעיל העור זעק, דחף אותי ממנו ורכן אל הזין הפגוע שלו.
ברחי, טס. ברחי.
ייבבתי. הייתי משותקת ולא יכולתי להחליט.
רציתי לבדוק מה מצבו של בראקס, אבל הייתי חייבת לברוח ולמצוא עזרה כדי להציל אותו. נלחמתי בכל כוחי, אך לא יכולתי להתגבר עליהם. זה היה כמו להילחם בחול טובעני – קרב שלא היה לי סיכוי לנצח בו.
"בראקס! למען השם, אני צריכה או..."
הגבר במעיל העור צעד שני צעדים והכניס לי אגרוף בלסת.
זיקוקים התפוצצו מאחורי עיניי וצנחתי מטה. הרגשתי שאני נופלת ונופלת, כבדה וחסרת אונים. הרצפה קידמה אותי בחיבוק מרעיד שיניים. צבעים ריקדו מול עיניי ובחילה ניסתה להשתלט עליי.
מישהו נצמד לגבי התחתון, מתח את ידיי מאחורי גבי וכרך משהו גס והדוק סביב מפרקי ידיי.
הוא משך אותי מעלה. העולם הסתחרר סביבי והותיר אותי מסוחררת, הפוכה.
עיניו המרושעות של איש מעיל העור בהקו בעונג כשחנק אותי בכיסוי ראש שחור.
.jpg)
.jpg)
