1
האיש, כך נדמה, עמד במערה רחבת ידיים אשר קירותיה ותקרתה צבועים בגוונים קודרים, מרצדים, שפינו מדי פעם דרך לקרני הירח והניחו להן לחדור פנימה. היה קשה להאמין שהקירות הם בסך הכול עננים קודרים שנאספו מעל ההרים והאוקיינוס, אף שאור הירח חדר דרכם, צבע אותם וחשף את הים הגועש והשחור שלחופו ניצב האיש.
אי-שם התגלגל לו רעם; אי-שם הבליח ברק. גשם דקיק החל לרדת. והעננים לא שקטו לרגע. הם שינו את צורתם מסילון אפרפר למערבולת לבנה קטלנית, נעים לאט כמו גלימותיהם של גברים ונשים הנתונים בטרנס ורוקדים מינואט על-פי כל כללי הטקס: האיש שעמד על החוף הקדורני ראה בדמיונו ענקים מרקדים לצלילי סערה מרוחקת, וחש כמי שפלש בלי משים לאולם הנשפים של האלים. הוא הפנה את מבטו מהעננים המתאבכים אל האוקיינוס.
הים נראה תשוש. גלי ענק התרוממו בקושי רב והתנפצו על החוף כמעט מתוך הקלה, נאנחים אנחת רווחה בעודם פוגעים בסלעים החדים.
האיש היטיב סביב ראשו את הברדס שחבש והביט מעבר לכתפו יותר מפעם אחת בשעה שקרב אל הים והניח לקצף ללחך את בהונות מגפיו השחורים, שהגיעו עד ברכיו. הוא ניסה לפלח במבטו את המערה שיצרו העננים, אך הצליח לראות רק למרחק קצרצר. לא הייתה כל דרך לומר מה מסתחרר מעבר להם, או לאיזה מרחק משתרע האוקיינוס. הוא הטה את ראשו הצדה, מאזין ברוב קשב, אך לא שמע דבר פרט לצלילי השמים והים. הוא נאנח. לרגע ליטפה אותו קרן ירח, ומתוך לובנן המסמא של פניו בהקו עיני ארגמן מיוסרות; ומיד אפפה אותו שוב העלטה. האיש הסב שוב את מבטו לאחור, וניכר כי הוא חושש שקרני האור חשפו אותו לעיני אויב. בשקט רב ככל שיכול, הוא פנה לחפש מחסה בין הסלעים שמשמאלו.
אלריק היה עייף. בעיר רייֶפל שבארץ פּיקָרַאיד נהג בתמימות רבה והציע את שירותיו כשכיר חרב בצבאו של המושל – בתקווה שיקבלו אותו בזרועות פתוחות. בתמורה לטיפשותו הושלך לכלא באשמת ריגול לטובת מֶלניבּוֹנֶה (למושל לא היה כל ספק שאלריק אינו אלא מרגל נאלח,) ורק לאחרונה נמלט מכלאו הודות לשוחד ולמעשה כשפים קטן.
אבל המרדף נפתח מיד. כלבים ערמומיים להפליא נשלחו בעקבותיו, והמושל בכבודו ובעצמו הוביל את המרדף מעבר לגבולות פּיקָרַאיד ואל תוך עמקי הצפחה הלא מיושבים שכונו גבעות המוות – מקום שבו לא צמח דבר, ודבר לא ניסה לחיות.
לבן-הפנים רכב במעלה צלעות תלולות של הרים קטנים, במעלה מדרונות עשויים צפחה אפורה ומתפוררת שחרקה מתחת לפרסות סוסו וקולה נשמע מרחק קילומטר ויותר. הוא רכב בבקעות עירומות מעשב, בערוצי נחל שלא ראו מים במשך שנים ארוכות, במנהרות שאפילו נטיפים לא צמחו בהן, במישורים זרועי גלעדים שהותירו אחריהם בני עם נשכח. הוא נמלט מפני רודפיו ועד מהרה הרגיש שהותיר מאחוריו לעולמי עד את עולמו המוכר – כאילו חצה גבול על טבעי והגיע לאחד מאותם מקומות קודרים שעליהם קרא באגדות מֶלניבּוֹנֶה. נדמה שפלש אל עולם זר שבו נאבקו בימי קדם אדוני החוק והתוהו, עד שהגיעו למבוי סתום והותירו מאחור את שדה הקרב חף מחיים או מהסיכוי לחיים.
הוא דחק בסוסו עוד ועוד עד שלבו של זה קרס תחת העול, ולאחר מכן נטש את הפגר והמשיך, מתנשף, אל הים השחור ואל החוף הצר הזה. לא היה בידו להמשיך הלאה, והוא חשש לשוב על עקבותיו פן ייתקל במארב שהציבו אויביו.
הוא חשב, מה לא הייתי נותן תמורת סירה ברגע זה. לא יחלוף עוד זמן רב לפני שהכלבים ירחרחו אותו ויעלו על עקבותיו ויובילו את רודפיו אל החוף הזה. הוא משך בכתפיו. אולי מוטב שימות כאן, לבדו, נטבח בידי אנשים שאינם יודעים כלל את שמו. הייתה לו רק חרטה אחת, והיא שקימוריל תתהה מדוע לא שב בתום השנה, כפי שהבטיח.
לא נותר לו עוד אוכל, ורק מעט מהתרופות שהשיבו את כוחו. וללא כוח מחודש הוא לא יוכל להיעזר בכשפים על-מנת לחצות את הים ולהגיע, אולי, אל אי הערים הסגולות, מקום שבו התושבים פחות חשדניים כלפי המֶלניבּוֹנים.
עבר רק חודש מאז שהותיר מאחוריו את חצרו ואת מלכתו לעתיד, מאז הניח ליִרקוּן לשבת על כס המלכות של מֶלניבּוֹנֶה עד לשובו. הוא חשב שיוכל ללמוד יותר על אופיים האנושי של בני הממלכות הצעירות אם יתערה בקרבם, אך הם דחו אותו מתוך שנאה יוקדת או מתוך ענווה חשדנית וצבועה. איש לא האמין שבן מֶלניבּוֹנֶה (הם לא ידעו שהוא הקיסר) יצטרף מרצון לחברת בני אנוש שהיו משועבדים בעבר בידי אותו גזע עתיק יומין ואכזרי. וכעת עמד לחופו של הים השחור, לכוד ואולי אף מובס, וידע שהוא לבדו ביקום חורש רעה, נטול ידידים ומטרה, אנכרוניזם חולני וחסר תועלת, שוטה שנוצח בשל מגרעות אופיו, בשל אי-יכולתו להאמין בקיומם של טוב ורע. חסרה לו אותה אמונה עיוורת בגזע שלו, בזכות אבותיו, באלים או באנשים; ומעל הכול, חסרה לו האמונה בעצמו.
הוא האט בהליכתו; ידו צנחה על ניצב חרבו השחורה, חרב הלחש אבי-סער. זו הביסה לאחרונה את אחותה התאומה, להב-יגון, בתוך אולם בשרני בארץ הרפאים נטולת השמש. הייתה לו כמעט תחושה שאבי-סער היא ישות חיה בעלת רגשות, וכעת הייתה בת לווייתו היחידה, אשת סודו. הוא פיתח הרגל לא בריא לשוחח עם חרבו, כמו פרש המדבר אל סוסו או אסיר המשתף במחשבותיו את המקק שבפינת תאו.
"אז מה דעתך, אבי-סער? האם נגזר עלינו להיכנס למים ולסיים את חיינו ברגע זה?" קולו נשמע חלול, כמעט מת, לא יותר מלחישה רפה.
"לפחות נהנה מסיכול מאמציהם של רודפינו".
הוא פנה שוב אל הים בלב חצוי, ולמוחו המותש נדמה שהחרב לחשה אליו בחזרה, רטטה קלות על ירכו, נרתעה לאחור. הלבקן צחקק, "את נועדת לחיות וליטול חיים. אם כך, האם אני נועדתי למות ולהעניק את חסדי המוות לכל אהובי ולכל שנואי נפשי? לפעמים נדמה לי שכך הדבר. דפוס עצוב, אם הוא אכן נכון. אך מוכרחה להיות דרך אחרת..."
הוא הפנה את גבו אל הים, נשא את מבטו אל העננים שהתאבכו מעל ראשו, הניח לגשם להכות בפניו והאזין לצלילי המוזיקה המלנכולית והמורכבת שהשמיע הים כששטף על פני הסלעים וחלוקי האבן, הזרמים המנוגדים נושאים את הגלים לכל עבר. הגשם לא רענן אותו. הוא לא ישן זה שתי יממות, וגם לפני כן נדדה שנתו במשך כמה לילות. הוא רכב על סוסו כמעט שבוע שלם לפני שזה צנח ומת.
בבסיסו של סלע גרניט רטוב שהתרומם לגובה עשרה מטרים מעל ראשו מצא גומחה קטנה שבתוכה יוכל לרבוץ, מוגן מפני הרוח והגשם. הוא התעטף בגלימתו הכבדה, התיישב בגומחה ונרדם מיד. שימצאו אותו ישן, אם כך נגזר עליו. הוא העדיף מוות מהיר, ללא אזהרה.
אור אפרפר וחסר רחמים פגע בעיניו והוא זע באי-נוחות. הוא הרים את ראשו, החניק אנקת כאב כשחש בשריריו הנוּ קשים ולבסוף פקח את עיניו. הוא מצמץ. הייתה שעת בוקר – או ככל הידוע לו אולי אפילו צהריים, מפני שהשמש לא הראתה את פניה – וערפל קר כיסה את החוף. מבעד לערפל ראה את העננים הכהים מתערבלים מעל הים, ושוב נמלא תחושה שהוא נמצא בתוך מערה ענקית. הים המשיך לגעוש ולהתיז קצף, אף-על -פי שנראה רגוע יותר משהיה אמש. הוא כבר לא שמע קולות סערה. האוויר היה קפוא.
אלריק התכונן לקום ממקומו, נתמך בחרבו והאזין ברוב קשב, אך לא היה סימן לכך שאויביו נמצאים בקרבת מקום. סביר להניח שוויתרו על המרדף אחרי שמצאו את סוסו המת.
הוא הושיט את ידו אל השקיק התלוי מחגורתו ושלף נתח קטן של קותל חזיר מעושן ובקבוקון ובו נוזל צהבהב. הוא לגם מהבקבוקון, סגר אותו היטב בפקק והחזיר אותו אל השקיק תוך כדי לעיסת הבשר. הוא היה צמא. הוא החל לצעוד לאורך החוף ומצא בריכה קטנה של מי גשמים שלא התערבבו בהם מי ים מלוחים. הוא הרווה את צימאונו והביט סביב. הערפל היה סמיך מאוד, והוא ידע שאם יתרחק מהחוף יאבד מיד את דרכו. אבל האם זה משנה? גם כך אין לו לאן ללכת. רודפיו מן הסתם הגיעו לאותה מסקנה. ללא סוס הוא אינו יכול לחצות את הגבול בחזרה לפּיקָרַאיד, המזרחית שבממלכות הצעירות. ללא סירה הוא אינו יכול לשוט בים ולנווט את דרכו בחזרה אל אי הערים הסגולות. הוא לא זכר שראה מימיו מפה שבה מופיע ים הנמצא במזרח, ולא היה לו מושג כמה הרחיק לכת במנוסתו מפּיקָרַאיד. גמלה בלבו החלטה: הסיכוי היחיד שלו הוא להמשיך צפונה לאורך החוף, בתקווה שבמוקדם או במאוחר יגיע לנמל או לכפר דייגים שבו יוכל לשכור סירה בשארית מיטלטליו. אך התקווה הייתה קלושה, כי הוא ידע שמזונו ותרופותיו לא יספיקו לו אלא ליום אחד בלבד.
הוא נשם נשימה עמוקה, מחשל את עצמו לצעדה הארוכה, ומיד התחרט על כך. הערפל חלחל לגרונו ולריאותיו, ודקר אותו באלף להבים. הוא השתעל. הוא ירק על חלוקי האבן.
ופתאום שמע דבר-מה, ולא את לחשושי הים העגמומי. הוא שמע חריקה קלושה וקצובה, כקולו של אדם הצועד במכנסי עור נוקשים. ידו הימנית צנחה מיד אל ירכו השמאלית, לעבר ניצב חרבו. הוא סב על עקביו, הציץ סביב וחיפש אחר מקור הרחש, אולם הערפל עיוות את שדה ראייתו. הרחש היה יכול להגיע מכל מקום.
אלריק התגנב בחזרה אל הסלע שמאחוריו מצא מפלט. הוא נשען עליו כדי ששום נושא חרב לא יוכל להתגנב אליו מאחור. הוא המתין בסבלנות.
הוא שמע שוב את קולות החריקה, אך הפעם הצטרפו אליהם גם צלילים אחרים. הוא שמע חבטה ואחריה קול שכשוך, אולי קולות פסיעה על שפת המים. הוא ניחש שמדובר בהזיה, תופעת לוואי של התרופה שבלע זה עתה, או בספינה שקרבה אל החוף והטילה עוגן.
הוא חש הקלה והתפתה ללעוג לעצמו על הנחתו המוטעית שהחוף אינו מיושב. הוא חשב שהצוקים הקודרים משתרעים לאורך קילומטרים, ואולי אפילו מאות קילומטרים בכל כיוון. אך אולי היה זה רק תוצר של הדיכאון שאפף אותו, של תשישותו העמוקה. רעיון פרוע עלה על דעתו: אולי גילה ארץ שאינה מופיעה במפות, ארץ שבה פורחת תרבות מתוחכמת ולא מוכרת: עם ספינות מפרש ונמלים, לדוגמה. ובכל זאת, לא מיהר לחשוף את עצמו.
הוא נסוג אל מאחורי הסלע והציץ בים מבעד לערפל הסמיך. כעבור רגעים אחדים הבחין בצל שלא היה שם אמש. צל כהה וזוויתי, ללא ספק ספינה. הוא הצליח להבחין בחבלים, שמע אנשים נאנקים, וגם את חריקתה של קורת רוחב שטיפסה במעלה התורן. המלחים קיפלו את המפרשים.
אלריק המתין במשך שעה ויותר, מצפה שצוות הספינה ירד אל החוף. לא הייתה כל סיבה אחרת לעגינה במפרץ בוגדני שכזה. ואולם דממה נפלה סביבו, כאילו שקעה הספינה כולה בשינה.
אלריק הגיח בזהירות מאחורי הסלע וניגש אל שפת המים. כעת ראה את הספינה בבהירות רבה יותר. מאחוריה הבחין בשמש אדומה, דקיקה ומימית, מטושטשת מאחורי מסך ערפל. הייתה זו ספינה גדולה למדי, עשויה כולה עץ כהה. סגנונה היה בארוקי ולא מוכר, עם סיפונים מוגבהים בחרטום ובירכתיים, ללא עדות כלשהי לחרכי חתירה. היה זה עיצוב יוצא דופן, במֶלניבּוֹנֶה או בממלכות הצעירות, הוכחה לכך שהוא נתקל בתרבות שונה, שמשום-מה צמחה בנפרד משאר העולם, כשם שאֶלוֶור והממלכות הלא ממופות נותרו מנותקות מצדם האחר של מדבר האנחות וישימון הקינה. הוא לא ראה תנועת מלחים על הסיפון, הוא לא שמע אף לא אחד מהקולות שאמורים להישמע בספינה פעילה, גם אם רוב צוותה נח מתחת לסיפון. הערפל התפזר מעט, וקרניים אדומות זרמו פנימה והאירו את כלי השיט. הן חשפו את ההגאים הגדולים שעל הסיפון הקדמי והאחורי כאחד, את התורן הדק הגבוה ואת מפרשו המקופל, את הגילופים הגיאומטריים המורכבים שעיטרו את המעקות, את הפסל שנתלה בחרטום הספינה ואת החרטום עצמו – גדול ומקומר, עדות לעוצמתה של הספינה. אלריק ניחש שמדובר בספינת מלחמה, ולא בכלי שיט של צי סוחר. אך במי היא אמורה להילחם בים קודר זה?
על אף תשישותו, הוא חפן את פיו בידיו וצעק: "שלום לספינה!" הדממה שענתה לו נשמעה מהוססת קמעה, כאילו המלחים שמעו אותו ותהו אם עליהם להשיב לו.
"שלום לספינה!" דמות הופיעה פתאום ליד המעקה השמאלי, רכנה מעליו ופנתה לעברו בשלווה. הדמות לבשה שריון כהה אשר עיצובו מוזר ממש כמו זה של הספינה; קסדתה הסתירה את פניה, ואלריק הצליח להבחין רק בזקן זהוב עבות ובעיניים כחולות חודרות.
"שלום גם לחוף", ענה לו האיש בשריון. מבטאו נשמע לאלריק זר, וקולו היה שָלֵו כמנהגו. לאלריק נדמה שהוא חייך קלות. "מה רצונך מאיתנו?"
"אני זקוק לעזרה", אמר אלריק. "אני תקוע. סוסי מת. איבדתי את דרכי".
"איבדת את דרכך? הא!" קולו של האיש הדהד בערפל. "איבדת את דרכך. ואתה מבקש לעלות לסיפון?"
"אוכל לשלם לכם את המעט שנותר לי. אוכל להעניק לכם משירותי תמורת הפלגה אל נמל העגינה הקרוב שלכם, או לכל ארץ הקרובה לממלכות הצעירות, שם אוכל להצטייד במפות ולהמשיך בדרכי..."
"ובכן", השיב לו האיש לאט, "יש לנו צורך בנושא חרב".
"יש לי חרב", אישר אלריק.
"אני רואה. חרב קרבות גדולה וטובה".
"אם כן, אוכל לעלות לסיפון?"
"תחילה עלינו לדון בכך. אם תואיל לחכות זמן-מה..."
"כמובן", השיב אלריק. התנהגותו של האיש נראתה לו מוזרה, אך המחשבה על אוכל ומקום לינה חמים עודדה את רוחו. הוא חיכה בסבלנות לשובו של הלוחם צהוב הזקן אל הסיפון.
"מה שמך, אדוני?" שאל הלוחם.
"אלריק ממֶלניבּוֹנֶה". הלוחם, כך נדמה, נועץ במגילת קלף. הוא העביר את אצבעו על רשימה ארוכה ולבסוף הנהן, מרוצה, ודחק את הקלף מתחת לחגורתו גדולת האבזם.
"ובכן", אמר האיש, "לא לחינם חיכינו כאן, ככלות הכול. אני מתקשה להאמין".
"למה חיכיתם?"
"לך", ענה לו הלוחם והשליך סולם חבלים מעל מעקה הספינה.
"התואיל לעלות לסיפון, אלריק ממֶלניבּוֹנֶה?"