את האלוף אהרון דורון פגשתי לראשונה ביום קיץ, ביולי 2010. שמש צהריים הִכתה ללא רחם בבתי רמת השרון. ארווין, כפי שכונה בפי אנשי הבית והאלוף דורון, כפי שכונה בפי בִּתו, חיכה לבואי. בפתח הבית המתין לי אדם גבה קומה, מרשים ומחויך, לבוש בבגדים לבנים.
לימים, מפגישה לפגישה, אי אפשר היה שלא לחוש מדוע מעולם לא חדל מלהיות אלוף כי ארווין היה אדם שנעוריו השתמרו בו גם בבגרותו, אוהב אדם וארץ, מעמיק מחשבה, מדויק ואחראי.
זקוף קומה פיזית וחוסן פנימי, הביט לפנים, החל מילדותו ולאורך כל תחנות חייו. סבלני, מנומס וסקרן האזין לשאלותיי. רהוט ובדרך משלו בחר אהרון דורון לספר על אירועים שעיצבו את עולמו, ועולמות אותם עיצב, וכך הביא את סיפור חייו הנושא מסר ייחודי ובהיר. ואני הלכתי בדרכו ובלשונו כתבתי. בסיוע העורכת לאה שֹניר, השתדלנו ככל האפשר לשמור על סגנונו של ארווין בכל מקום בו מובא קולו כמספר ולשפר היכן שהדברים לא היו מנוסחים באופן בהיר. אני הוספתי היכן שהיריעה רחבה מסך דבריו, ופירשתי היכן שעוצמתו עולה על סך מילותיו או מעשיו הגדולים מדיווחו.
בתנועה היוצאת מן הפנים אל החוץ, מהאוטוביוגרפי אל הביוגרפי, נרקם עולם מעשים של אדם אחד מרשים מאין כמותו.
כאדם, ניכר באלוף דורון שרוחו טובה עליו. הוא היטיב להתחבר, להקשיב, ללמוד ולעלות על כוונת השואל. בכל מי שפגשתי במסגרת תחקיר שערכתי על קורותיו, תמיד התפשט על פניו חיוך של חיבה כאשר הזכרתי את שמו. בארכיון ה'הגנה' אמר לי מי שהכיר את האלוף דורון מצעירותו - "היום אין אנשים כאלה". האלוף דורון היה מנהיג מזן אחר, בנפש חפצה ניגש לכל משימה ואתגר בחייו. כך, בילדותו, בנעוריו, בשנותיו ב'הגנה' ובצה"ל, כמו גם בתפקידים מרכזיים במוסדות אקדמיה, ציונות ומורשת בחברה הישראלית. בין הילד שצמח בגרמניה ובין יפה הבלורית והתואר שבגר בישראל, הוא התגלה כמי שאינו מבליט את עצמו, ובכל זאת יוצר רושם שבאחת הוא גם עז וגם נעים סבר ונעים הליכות.
בפועלו רב השנים, ייסד דורון וסייע להקמת תשתיות ביטחוניות, התיישבותיות וחינוכיות הנתפשות כיום כמובנות מאליהן, אולם הוא יצר אותן יש מאין. זהו ספרו של איש שהלך בדרך ישרה וסמכות ערכית וחינוכית התלוותה לכל צעדיו. צנוע וממושמע, ברא לעצמו 'צָּבָּר' מזן שלא היה כמותו ונצטייר כאדם משכמו ומעלה. זהו סיפור חייו של מי שהיה לימים ראש אכ"א במטה הכללי של צה"ל האלוף אהרון דורון - אֶרווין.
בשל העברה מלשון דיבור ללשון כתב לכל אורך הספר נעשתה עריכה לשונית הכרחית של דברי ארווין, מבלי לפגוע במשמעות הדברים ובסדרם.
המשפחה
הויילהיימרים עסקו ברוכלות, מכרו ברגים, סמרטוטים ושיירי מתכת, כך פותח ארווין את עלילת משפחתו ומוסיף. אחד מאבותיי היה סוחר ובנו היה סנדלר. היה זה עיסוק אופייני ליהודי גרמניה וסבי ארון הצליח בעסקיו אלה והיה לבעליה של חנות נעליים "ויילהיימר", חנות רחבת מידות ברחובה הראשי של העיר לודוויגסהאפן, ברחוב לודוויג, בבניין מספר 17. שניים מאחיו של סבי, קארל ואוטו, התגוררו בעיר; קארל נישא והקים בה משפחה גדולה ואוטו קשר בה את חייו עם פלורה רעייתו, שסבלה מנכות פיזית והליכתה הייתה מסורבלת. ארבעה ילדים נולדו לברטה סבתי ולארון סבי, שאת שמו אני נושא. ברטה חילקה את זמנה בין עבודה בחנות הנעליים המשפחתית למלאכות הבית וגידול ילדיהם: זיגפריד, אבי, שבגר והיה לסוכן מכירות בתעשיית הטבק, הדוויג שנפטרה בינקותה ומאז מותה שמה לא הוזכר עוד, אנה שאהבה מוזיקה ושירה, ובעלה זיגמונד שהצטרף לניהול חנות הנעליים המשפחתית וסופי, בת הזקונים, שנישאה לסלי וניהלה עמו חנות סדקית בעיר מנהיים, מעברו השני של נהר הריין.
ניכר היה בארווין שכאשר דיבר באביו ובמשפחתו נקט בטון רשמי ומאופק מתוך הדרת כבוד למשפחת האב, ובהערכה לאביו שהיה מעורה בחברה הגרמנית. כשדיבר באמו ובמשפחתה, את מקום הרשמיות תפסה נימת היכרות נינוחה. גם אם שורבבה נימת ביקורת באשר לסגנון חייה הדתי של משפחת האם שמקורה בכפר, ניכרו בקולו החיבה והנועם שחש כשדיבר במשפחת אמו. את שם משפחת האֵם, נוֹיבּוּרגֶר, נהג להגות באהבה כחוזר על שם מאכל ילדות שזֵכר שמו וטעמו מענג את החֵך. משפחת אמו אכן יצרה בו אותו קסם שחש אדם הקרוב אצל עצמו. בטון ברור, בעודו בורר את מילותיו במדויק, ובמבטא גרמני שניכר רק משהזכיר שמות ומקומות בגרמניה, תיאר את מה שפעם היה עולמם, עולמו.
ארווין נולד לא הרחק מוֹורמס (היא ורמיזא), מקום המושב של ערש התרבות היהודית באשכנז, בדרום מערב גרמניה, חבל ארץ מוקף הרים נמוכי פסגות. אבות אבותיו התגוררו במשולש הערים מנהיים, וירצבורג והילברון, והעיר לודוויגסהאפן צמחה כעיר־אחות למנהיים. ייתכן שאחד מאבות משפחתו נטל את שם המשפחה על פי מוצאו הגיאוגרפי, ויילהיים - יישוב בחבל בוואריה בו התגוררו יהודים החל מן המאה ה-11 לספירה. ואולי ניטל שם המשפחה מן היישוב וייל, השוכן באותו אזור, במרחב בו התגוררו יהודים החל מהמאה ה-14. סיומת האֶר, בשם ויילהיימֶר משמעותה מ־(ויילהיים), והמילה הגרמנית - היים - פירושה כפר במקורה הגותי, ובמקורה הסקסוני - בית. אולם הפרשנות העברית לשם המשפחה ויילהיימר שונה בתכלית; נודע כי המקור העברי לשם היים הִנו תרגום שמיעתי של המילה העברית - חיים, בעוד שווייל יכול לייצג חילוף אותיות של השם העברי - לוי. לאור המנהג היהודי לבחור שם משפחה המתכתב עם החברה המארחת, ובמקביל משמר את מסורת האבות, ייתכן כי יהודי ששמו חיים לוי הפך למר ויילהיימר והוא אבי המשפחה הראשון.
עיר הולדתו, לוּדוִויגסהַאפֶן, קיבלה את כינויָה משמו של מלך בוואריה, לודוויג הראשון, בשנת 1848. התיישבות יהודית התפתחה בעיר באווירה החופשית ששררה ממחצית המאה ה-19 ואפשרה השתלבות בכלכלת העיר. בשנת 1860 נבחר יהודי ראשון למועצת העיר, ובשנת 1865 הוקם בית כנסת במבנה ששימש מקום תפילה הן לקהילה היהודית והן לקהילה הנוצרית בעיר, שהורכבה מקהילה קתולית ומקהילה פרוטסטנטית. ארבע שנים אחר כך קיבלו יהודי חבל בוואריה זיכיון בלתי מוגבל לפעילות עסקית, ומרבית יהודי העיר החלו לעסוק במסחר. בית הספר היסודי היהודי שפעל בעיר נעל את שעריו בשנת 1870 כאשר עיריית לודוויגסהאפן הקימה בית ספר ללא השתייכות דתית. התבוללות תרבותית הלכה והתרחבה בקרב השכבה הבורגנית היהודית בלודווגיסהאפן. במקביל גדלה האוכלוסייה היהודית כאשר יהודים ממזרח אירופה שהיגרו לגרמניה התיישבו בעיר. בשנת 1905 מנתה אפוא הקהילה היהודית בעיר 608 נפשות וכללה 13 רופאים כלליים ו-6 רופאי שיניים, רבע מהחנויות הגדולות במרכז העיר היו בבעלות יהודית. עלייה חלה גם במספר מקומות העבודה במפעלי התעשייה ובמבני המגורים לפועלים.
גבולה המוניציפלי של לודוויגסהאפן התרחב וכלל את הכפרים פריזנהיים ומונדנהיים.
הסדר הישן עמד להשתנות
מראשית המאה ה-20 החלו להתרחש זעזועים פוליטיים ומדיניים בזירה המרכז אירופית. ברית צבאית משולשת הבטיחה סיוע ביטחוני הדדי בין הקיסרות הגרמנית, האימפריה האוסטרו־הונגרית וממלכת איטליה. אולם ברית זו לא עמדה במבחן מלחמה לאחר רצח יורש העצר הארכידוכס האוסטרו־הונגרי פרנץ פרדיננד, משפרצה מלחמת העולם הראשונה. תפישת המלחמה בשנת 1914 הייתה בעלת אפיוּן רומנטי ומשהוכרזה התקבלה בהתלהבות על ידי צעירים רבים שנענו לקריאת הגיוס. ההשקפה הרווחת הייתה כי תהיה זו מלחמה קצרה, כמה תמרונים ופעולות זריזות, חדירה מהירה לבירת האויב ושיבה לבית במצעד ניצחון.
ב-28 ביוני פלשה גרמניה לצרפת וכוחות הציר, אליהם השתייכו הקיסרות הגרמנית, אוסטרוֹ־הונגריה, תורכיה ובולגריה נלחמו נגד כוחות הברית, שכללו את צרפת, רוסיה, האימפריה הבריטית, ארצות הברית ועוד. שלא בצדק, כולם סברו שהמלחמה תגיע לקִצה עד חג המולד, ותפישות אלו התבטאו בהפסקת אש ספונטנית עליה הוכרז בחג המולד של שנת 1914.
אולם בקרב הראשון על המארן, בספטמבר 1914, נבלמו כוחות גרמניה בידי הכוחות הבריטים והצרפתים, ומעצמות הציר עליהן נמנתה גרמניה, נאלצו להילחם בשתי חזיתות - רוסיה וצרפת. קרבות אכזריים ומתישים, כלי לחימה חדשים וטעויות אסטרטגיות גרמו להתארכות המלחמה. במהלך 4 שנות לחימה גייסה הקיסרות הגרמנית לחזית 12 מיליון ו-500 אלף איש. ביניהם היו גם כ-100,000 יהודים, שהיוו כ-20 אחוז מאוכלוסיית יהודי גרמניה.
לודוויגסהאפן הופצצה מהאוויר וב-27 במאי שנת 1915, תקפו מטוסי חיל האוויר הצרפתי את מפעלי אבקת־השריפה, ועל פי הרשומות בעיר נהרגו בהפצצה 12 איש. הצבא הגרמני התמקם בעמדות מחופרות מאלזס־לוריין עד החוף הפלמי ושני הצדדים התבצרו בעמדותיהם. חזית המלחמה התייצבה בקשת גדולה מחוף הים בצפון צרפת ועד גבול שווייץ, אולם שום צד לא הצליח להנחית מכה מכרעת. 4 שנים נמשכה המלחמה וגבתה מחיר דמים שהעולם המערבי לא ידע כמותו. מעל מיליון וחצי חיילים גרמנים נהרגו בשנים 1914 ועד 1918 ו-12 אלף מהם, מיהודי הקיסרות. לנוכח זרימת כוחות אמריקאיים רעננים לשדה המערכה, איבדו הגרמנים את תקוות הניצחון. ב-9 בנובמבר 1918 התפטר הקיסר וילהלם, הוקמה רפובליקת ויימאר, ויומיים אחר כך חתמו נציגי גרמניה על הסכם שביתת נשק.
בשעה 11 בבוקר, בתאריך ה-11 בנובמבר, צלצלו פעמוני הכנסיות בעיר לודוויגסהאפן ובישרו על תום מלחמת העולם הראשונה. על פי תנאי ההסכם, נכבשה הגדה השמאלית של נהר הריין בידי כוחות הצבא הצרפתי, וכמה מבנייני העיר הפכו למגוריהם של קצינים צרפתים.
אבי היה פטריוט גרמני שהתגייס לחיל הרגלים הגרמני במלחמת העולם הראשונה. הוא לחם בחזית גרמניה־צרפת ונפצע באחד הקרבות. פצע הלחימה התאחה ובכל זאת גם שנים אחר כך נהג אבי לספר בגאווה על נסיבות פציעתו. עמידתו האיתנה מול מוראות המלחמה, כתף לצד כתף עם החיילים הגרמנים־נוצרים, סייעה לו להתקרב לתרבות שכניו והם קיבלו אותו כבן ברית. הוא מצא שקל לו להשתלב בחברה הגרמנית (קשר זה יתברר כחיוני בעת החשוכה שתבוא על גרמניה שנים אחר כך עם עליית הנאציזם).
אבי עסק ביבוא טבק והשתייך לחוג של סוחרים זעירים. מרבית עמיתיו היו גרמנים והוא ניהל את עסקיו בהצלחה בין מנהיים למערב אירופה. שנות ה-20 של המאה ה-20 התאפיינו באופטימיות והכלכלה פרחה. עם הזמן, התבסס כלכלית, ובהיותו כבן 37 החליט שעליו לשאת אישה. חברו הקרוב, יהודי שעסק בסחר בטבק והתגורר במנהיים, הכיר לאבי את אחותו הצעירה. אבי זיגפריד היה אז בעשור הרביעי לחייו ואמי, פרנצי נויבורגר, בשנתה ה-28. על אף הפרשי הגילים והשידוך המודרני, בני הזוג נישאו בשנת 1921.
סבי ארון, הלך לעולמו זמן מה קודם לכן, ואירוע זה, כך נדמה לי, השפיע על החלטתו של אבי להינשא.
אמי פרנצי הייתה בתו של יהודי שומר מסורת, בן הכפר תֵלמַסִינג, בדרום גרמניה. יישוב בן אלף שנים, השוכן בעמק רחב ידיים ומוקף גבעות ירוקות. יהודים התקבצו בו כיוון שחפצו בחיי קהילה, בבית כנסת, ברב ובמקום קבורה, ועסקו בחקלאות. שם משפחתו של סבי - מוריץ נויבורגר מקושר לעיירה נוֹיבּוּרג במרכז בַּוואריה.
עליי לציין כי בקהילות כפריות מסוימות דווקא נאסר על יהודים להיות בעלי האדמה.
סבי נהג לקנות עצים במכירות פומביות שנערכו בכפר. על פי נוהג מקומי, נוצרי שהיו בבעלותו כמאה עצי פרי מכר עצים ויהודים נהגו לרכוש 5-10 עצים, גידלו אותם וקטפו את פירותיהם. אבי שהגיע מדי פעם לחופשה בכפר תלמסינג, הצטרף למכירות אלה. בנֵי נויבורגר עסקו במקורות פרנסה טיפוסיים ליהודי גרמניה, במסחר בבהמות, ברוכלות ובמכירה מדלת לדלת, פרנסה זו כונתה בפינו - פֶּדלֶרס. ואני יודע שגם מצד אמי וגם מצד אבי, אבות אבותיי עסקו בכך. עיסוק שעבר מאב לבנו השתלב היטב בחיי היהודים בכפר ובעיר הגרמנית.
פרנצי אמי שגדלה במשפחה שומרת מצוות, ובה שבעה אחים ואחיות, נולדה בקיץ 1894 בהיילגינשטאט, יישוב שנוסד בראשית האלף הראשון לספירה ובו נולדה גם אמהּ, פאני. באזור זה התגוררו יהודים עוד מהמאה ה-7, חשופים מדי פעם לפרעות, לצד ימי רוגע. אחד מאחיה פנה ללימודי רפואה ושב לכפר הולדתו כרופא. שלושה אחרים הפכו בבגרותם לסוחרים נוסעים, פֶדלֶרס, ומכרו ציוד לאיכרי הסביבה - חבלים צבעוניים שנקשרו לפיסות עץ כדי לאגד אלומות בקציר, שמן לגלגלי עגלות וסיגריות. כך למשל הם מכרו לאיכרים 300 חבלים לבנים ו-400 חבלים צבעוניים וכן חפצים אחרים. צורך זה בציוד מיוחד היה עונתי והתעורר בעיקר בחודשי הקיץ. כיוון שכבר הכירו איכרים עוד מן השנה הקודמת וכבר ידעו למה הללו זקוקים, היו האחים נויבורגר יוצאים לדרך ובצרורותיהם הציוד הנדרש ללקוחותיהם הקבועים.
שניים מאחיה של אמי גויסו לחזית במלחמת העולם הראשונה. בביתם בתלמסינג נותרו הוריה של אמי, אחיותיה ואחיה הצעירים. בשנות המלחמה חוותה המשפחה מצוקה. מחסור במזון ודאגה גוברת והולכת לשלום שני הבנים שלחמו בחזית הצרפתית, וכל העת נשמרו קשרים הדוקים בין בני המשפחה.
הליכותיה של אמי היו צנועות ומושפעות מאורחות בת־כפר. אבי שהמשיך בשגרת עבודתו גם לאחר שנישאו, בילה את שעותיו הפנויות בחוג ידידיו. ביתם הראשון של הוריי היה בבית ויילהיימר מעל לחנות של המשפחה ברחובה הראשי של העיר.
