ילדי הלך לאן? פרשת ילדי תימן – החטיפה וההכחשה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ילדי הלך לאן? פרשת ילדי תימן – החטיפה וההכחשה
מכר
מאות
עותקים
ילדי הלך לאן? פרשת ילדי תימן – החטיפה וההכחשה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

ילדי הלך לאן? פרשת ילדי תימן – החטיפה וההכחשה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

תקציר

נחטפו או לא נחטפו? היה או לא היה? האם הכל בדיה אחת גדולה? או שמא מדובר בגֶזֶל מאורגן של ילדים בחסות המדינה?

כשבעים שנה חלפו מאז החלה "פרשת ילדי תימן", וצילה הכבד עדיין איתנו – מעיב על חייהן של משפחות הנעדרים ואינו מרפה מן המצפון הלאומי. למעלה מ 2,000- ילדים נעלמו בשנות הפרשה, רובם מיוצאי תימן. האם ייתכן שהיעלמותם היא רק פרי של צירופי מקרים? דמיונות שווא? האם יהיה בנו כוח להודות כי נעשה בישראל פשע שכזה?

רובם של מכחישי הפרשה מסתמכים בעיקר על תחושות בטן, על "אמיתוֹת" מטעם, כמתקשים להאמין שדבר כזה היה יכול לקרות אצלנו. והנה כאן לפנינו מחקר שיטתי, ראשון מסוגו, המוכיח שאכן, היו דברים מעולם...

מחבר הספר הזה קרא – כפי שלא עשה זאת איש לפניו – חומרים היסטוריים למכביר, ובראשם קרוב לאלף העדויות שנמסרו בועדת החקירה הממלכתית לפרשה, מצד מאות ממשפחות הנעדרים ומצד עשרות מן ה"קולטים" – פקידים בכירים, רופאים, אחיות, עובדות סוציאליות ועוד. על-ידי שיחזור נתיב היעלמותם של הילדים הוא חשף את הסדר והשיטתיות של התופעה, על שלל מרכיביה. מסקנותיו ברורות, חד-משמעיות, חותכות – ומכאיבות.

כל מי שיקרא את הספר בנפש פתוחה וללא דעה קדומה יגלה כי הוא מקעקע באופן מוחלט את מסקנות הוועדה ואת כל טענות ההכחשה למיניהן: חטיפת ילדים שיטתית וממוסדת היתה גם היתה, והספר הזה מתאר בבירור איך פעלו הדברים ומי היו האחראים לכך.

עד היום נמנו כבר 2,050 ילדים נעלמים, וגם המספר הזה אינו סופי. ועדיין, נותרת משוועת לפתרון השאלה לאן מובילים עקבותיהם. ילדי הלך לאן? הוא ספר מהַפֵּך-מעיים, ספר הוֹפֵך-לבבות.

ד"ר נתן שיפריס הוא היסטוריון, עורך ראשי של האנתולוגיה המקווּנת "אבות הציונות", מייסד המיזם "היהודים: דיוקן קבוצתי" לתיעוד הצילום היהודי ההיסטורי, ומרכז מפעלי מחקר, תיעוד והנצחה בפרויקט חקר יהדות גליציה ובּוקּוֹבינה באוניברסיטת חיפה. השתתף בגל המחאה של הרב עוזי משולם בשנות התשעים סביב פרשת ילדי תימן, ובעקבותיו אף ישב שלוש שנים בכלא. עורך שותף של קובץ המאמרים "ילדים של הלב: היבטים חדשים בחקר פרשת ילדי תימן". ספרו ילדי הלך לאן? מסכם את מחקרו רב-השנים על הפרשה.

פרק ראשון

פתח דבר

 
תקומה מדינית, עלייה גדולה, ו... היעלמות ילדים
 
מעת שנפתחו שערי ארץ ישראל לעלייה חופשית עם ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל, בחודש אייר תש"ח, מאי 1948, החלו לזרום לארץ גלי עלייה אדירים כמעט מכל קצווי תבל. העולים היו שרידי יהדות אירופה שלאחר השואה, וחלק־הארי של קהילות ארצות האיסלאם, שעלו בשלמותן או ברובן. היקף העלייה ביחס לגודל היישוב הקולט היה כה גדול, עד כי האוכלוסייה היהודית בארץ הכפילה את עצמה פי שניים ויותר — מכ-650,000 תושבים ערב הקמת המדינה עד לכ-1,450,000 כארבע וחצי שנים לאחר מכן, בסוף שנת 1952. במשך רוב התקופה, ובמיוחד בשלוש השנים הראשונות, קצב העלייה עמד על למעלה מ-15,000 עולים בחודש, ובכמה חודשי שיא אף היה כפול מכך.
האתגר שהציבה העלייה הזאת, הן מבחינת היחס הכמותי בין קולטים לנקלטים והן מצד הגיוון התרבותי־לשוני הרב של העולים, במיוחד במצב שבו הקהילה הקולטת היא מדינה שנולדה לתוך מלחמת הישרדות קשה, הוא חסר תקדים בקורות ההגירה בעולם. הקולטים נאלצו להתמודד עם משימות עצומות־ממדים, ולפני הכל להעמיד לעולים קורת גג. לשם כך גויס כל פתרון אפשרי: בתים ושכונות עירוניות שבעת המלחמה פונו או נעזבו מתושביהם הערבים, אבל גם ביתנים, צריפים ואוהלים במחנות ריקים של הצבא הבריטי. מחנות העולים הוסבו בהמשך למעברות, וכן הוקמו ברחבי הארץ מעברות נוספות ומאות יישובים חקלאיים, חלקם בכפרים ערביים לשעבר. לצד דיור נדרשו הקולטים לספק לעולים גם תזונה, שירותי רפואה, פרנסה, חינוך ועוד.
במקביל לתופעה הגדולה והדרמטית של קיבוץ הגלויות מכל קצות תבל, התרחשה בעת ההיא באתרי הקליטה השונים תופעה קטנה יותר בממדיה, אך דרמטית לא פחות עבור קורבנותיה: היעלמות של ילדים רכים־בשנים מחיק משפחותיהם, ברובם המכריע מקרב העולים מארצות האיסלאם, ובמיוחד מתימן. הילדים הוכנסו למוסדות רפואה, בעיקר בתי תינוקות במחנות העולים ובתי חולים בערים הוותיקות, לעיתים הועברו ממוסד למוסד, וזמן קצר לאחר הפעם האחרונה שבה ההורים ראו את ילדם — כשהוא בריא או לוקה בבעיה רפואית פשוטה — הם התבשרו על פטירתו (או על היעלמותו), בלי שהתאפשר להם לראות גופה, להשתתף בלוויה ובקבורה, או אף לדעת היכן הקבר.
הפרשה הכאובה הזאת, שלאחר יותר מיובל שנים עדיין ממשיכה להיות פצע שותת דם בקרב משפחות הנעדרים ותעלומה עבור החברה הישראלית כולה, היא הנושא של הספר הזה.
 
 
גלי מחאה אזרחית הנענים 
בהקמת ועדות חקירה "מטעם"
 
יוזמות שונות לגילוי הילדים הנעדרים ננקטו על־ידי המשפחות מייד עם היעלמות יקיריהן וגם בשנים שלאחר מכן. אבל במשך כשנות דור עדיין לא התחוור למשפחות שמדובר בתופעה רחבת־היקף, ולכן ניסיונותיהן להתחקות אחר עקבות ילדיהן לא חרגו אל מעֵבר למקרה הפרטי שלהן. כמו כן, חבלי הקליטה הקשים ומעמדן החברתי־כלכלי הרעוע הביאו לכך שיוזמות החיפוש של המשפחות היו מצומצמות ונתקלו בקיר אטום. רק כשהתברר, סביב אמצע שנות השישים — בעיקר על רקע קבלת צווי גיוס לרבים מן הנעדרים שהגיעו אז לגיל גיוס — כי מקרי ההיעדרות הם מרובים וגם מגלים דפוסים דומים, והתחזק החשד שהילדים נחטפו, התחילה הפעילות הזאת לקבל אופי קבוצתי, ומשפחות של נעדרים מיוצאי תימן הקימו את "הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים".
בעקבות פעילותה של הוועדה כקבוצת מחאה מול השלטונות הוקמה בשנת 1967, מטעם שרי המשטרה והמשפטים, "ועדת החקירה לגילוי ילדי תימן" בראשות פרקליט מחוז חיפה והצפון עו"ד יוסף בהלול וקצין המשטרה איש המטה הארצי רב־פקד ראובן מינקובסקי. לפי דו"ח הוועדה, שהוגש ב-1968, הוצגו בפניה תלונות על היעלמם של 342 ילדים, ובמסקנותיה נטען כי רובם המכריע נפטרו ממחלות במוסדות רפואה. את תופעת ההיעלמות בכללותה ייחסה הוועדה להסברים הבאים: "עלייה המונית תוך תקופה קצרה; נדודי אוכלוסייה בפנים הארץ ממחנה עולים אחד למשנהו וממחנות עולים למעברות ומקומות שיכון אחרים; הפרדת בנים מהוריהם ואישפוזם בבתי תינוקות ובבתי חולים ללא רישום מתאים או ברישום משובש; תחלואת ילדים רבה יחסית ותמותה; שיבושי שמות ברישומים שונים במחנות ובמוסדות שטיפלו בעליית יהודי תימן" (עמ' 182).
הנושא התעורר מחדש באמצע שנות השמונים, בעיקר עקב הצטברות מאות מקרי היעלמות נוספים, וב-1988 הוקמה על־ידי ראש הממשלה דאז "הוועדה לבירור גורל ילדי תימן הנעדרים", ובראשה השופט ד"ר משה שלגי. לפי דו"ח הוועדה, שפעלה כשש שנים, עד סוף 1994, טופלו במסגרתה 505 מקרי היעדרות, ברובם מקרים חדשים שלא הוצגו בפני קודמתה. גם הוועדה הזאת טענה שרוב הילדים נפטרו, ייחסה את תופעת ההיעלמות לאותן סיבות, ואף הצהירה כי "בכל הבירורים לא נמצא קצה חוט המוביל לחשש למעשה פלילי" (עמ' 20).
הפרשה הקשה, שעוררה חשדות כבדים על חטיפה מאורגנת, סחר בילדים, ואף "יצוא" ילדים לאימוץ בחו"ל, המשיכה להיות מתויגת כעניין עדתי צר, שיש להמעיט בערכו, "לטאטא" אותו ולהשתיקו ככל האפשר. למגמת ההשתקה המימסדית של הפרשה היו ביטויים רבים, שהמובהק בהם — הסירוב הנחרץ לתביעה החוזרת־ונשנית, עוד משנות השישים, להקים ועדת חקירה ממלכתית, שהיא ערכאת החקירה הגבוהה ביותר במערכת המשפט. המימסד פטר את עצמו על־ידי הקמת שתי הוועדות האפרוריות הנזכרות, "ועדות מטעם" חסרות סמכויות ודלות אמצעים. העיסוק בפרשה נשאר מצומצם בהיקפו ומוגבל בעיקר למשפחות יוצאי תימן.
 
 
מחאת הרב עוזי משולם ודיכויה, 
וכינון ועדת החקירה הממלכתית
 
לנוכח ההתנערות של הנהגת המדינה מהפרשה במשך עשרות שנים, עם הזמן קמו בחברה האזרחית כמה קבוצות מחאה. הבולטת בהן פרצה כרעם ביום בהיר בי"ב בניסן תשנ"ד, 24 במרס 1994, בעוצמה שהביאה את שמעה של הפרשה אל כל בית בישראל. את המחאה הזאת חולל והתווה, בנחישות ובמסירות נפש, הרב עוזי משולם ז"ל. אומנם היו שפעלו לקידום הטיפול בפרשה לפניו, ורבים התגייסו למערכה בעקבותיו; אולם הוא היה היחיד שהצליח להבקיע את חומת ההשתקה המימסדית והתקשורתית סביב הפרשה, ולולא הוא סביר שהיתה נמחקת סופית מן התודעה הציבורית.
אף כי לוֹ עצמו לא חטפו אח או בן־דוד, הרב משולם היה שותף לכאבן של משפחות החטופים והזדהה עם סבלן. מתוך ההכרה שתוך שנים ספורות לא יישאר יותר שום עֵד לפרשה, לא בין הקולטים ולא בין הורי הנעדרים, הוא יצא למערכה עיקשת וחסרת תקדים בתולדות המאבקים החברתיים במדינת ישראל. תביעתו היתה להקים ועדת חקירה ממלכתית בדלתיים פתוחות, לחשוף את האמת בפרשה, ולהוביל כך לתיקון לאומי.
פעילות המחאה של הרב משולם ושל תומכיו, חברי עמותת "משכן אוהלים", נתקלה ממש מתחילתה במסע של הכפשה, רצח אופי והתרת דם, תוך התנערות גמורה מן המסר הערכי שביסודה. לאחר שעשרות שנים נוסו ונכשלו כל המחאות ה"מנומסות", הוביל הפעם הרב משולם קו תקיף, בעל פוזה כוחנית, ויחד עם זאת המאבק הצטמצם כל־כולו לחצר ביתו הפרטי בעיר יהוד. מנגד, השלטונות הציגו את המחאה כהפרת חוק המסכנת את שלום הציבור ומחייבת הפעלת כוח, והתקשורת שירתה בנאמנות את המסר הזה. ניסיונות הידברות בין הרב לנציגי הרשויות (ובהם חברי כנסת) הובילו לשני הסכמים חתומים לסיום המחאה, שכללו התחייבות להקמת ועדת חקירה ממלכתית, אבל אלה נרמסו על־ידי המדינה, ובערב ראש חודש סיוון, 10 במאי, "נכבש" בית הרב.
למרות שעד לאותו תאריך לא נפגע שום אדם מן המחאה של הרב ואנשיו, ולמרות ההסכמים החתומים, ראש הממשלה דאז אישר מבצע משטרתי רחב־היקף, שלפי ההערכה היה עלול לגבות מחיר דמים של עד עשרה הרוגים ועשרות פצועים. יתר על כן: בליל המבצע יצא הרב משולם מביתו לפגישה עם מפכ"ל המשטרה כדי למנוע שפיכות דמים, ולאחר שכבר היה מוחזק בידי המשטרה, הנחיתו השוטרים על ביתו ועל חצרו מכת אש, ובה נהרג מירי צלף תלמידו שלמה (שלומי) אסולין. הצלף אומנם העיד בהמשך כי ירה באסולין מפני שכיוֵון נשק לעברו, אבל המימצא הפתולוגי הוכיח כי הקליע חדר אליו מעורפו...
במהלך המבצע המשטרתי נעצרו הרב משולם ופעילים נוספים, ובהמשך הועמדו לדין. בפסק הדין של בית המשפט המחוזי צוין כי הרב ראה צל הרים כהרים, ו"לחיזוק" הדברים צוטטו דברי הנביא "מִי עִוֵּר כִּמְשֻׁלָּם" (ישעיה מב, 19). לא זו בלבד שפסק הדין שלל את טענותיו של הרב בעניין החטיפה וההשתקה, אלא הוא עצמו תואר כפורע חוק ונגזרו עליו שמונה שנות מאסר. ובכל זאת, הניסיון לדכא את המחאה ולסתום פיות באמצעות כליאה לא צלח: הרוחות בחברה הישראלית המשיכו לסעור, ובשורה ארוכה של אירועים, עצרות עם והפגנות, כמו גם בפעילות מתוך בתי הסוהר שבהם נכלאו המוחים, הלכה והתחזקה תביעה נחרצת להקמת ועדת חקירה ממלכתית בדלתיים פתוחות.
 
 
ועדת החקירה הממלכתית: 
האם החקירה מוצתה או טויחה?
 
לבסוף נכנעה הממשלה, ובישיבתה ביום 8.1.1995 הוחלט על הקמת "ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1948-1954". לתפקיד יושב־ראש הוועדה נבחר יהודה כהן, שביום מינויה מלאו לו שמונים שנה (לא פחות); בשנת 1999 החליף אותו בראשות הוועדה השופט יעקב קדמי; ויתר חברי הוועדה היו השופטת דליה קובל והאלוף (במיל') דוד מימון. גם הוועדה הזאת פעלה לאורך תקופה ארוכה מאוד ובמידה רבה "מרחה את הזמן": מאז הקמתה חלפה כחצי שנה עד שהתחילה לפעול, ביוני 1995; יותר משלוש שנים עברו עד שסיימה את שלב שמיעת העדויות, במרס 1998; וחלפו כמעט שבע שנים מאז הקמתה ועד שסיימה את עבודתה והניחה על השולחן את הדו"ח המסכם שלה, בנובמבר 2001.
כקודמותיה, גם הוועדה הממלכתית עשתה כל אשר לאל־ידה על מנת לטייח את הפרשה, וכמותן שללה מכל־וכל את הטענה בדבר חטיפה מימסדית, קבעה שרובם הגדול של הילדים נפטרו, ופסקה שאף ביחס לכמה עשרות מקרים שנותרו לדבריה נעדרים, המדינה אינה אחראית בשום צורה.
אלא שלא כמו שתי הוועדות הקודמות, שפעלו בחשאי ותוצריהן היו שני דו"חות מסכמים קצרים, הנה הוועדה האחרונה, הממלכתית, פעלה בדלתיים פתוחות: דיוניה היו ברובם המכריע פתוחים לציבור, הפרוטוקולים שלהם היו נגישים סביב תקופת פעילותה, והדו"ח שלה משתרע על פני שלושה כרכים עבי־כרס. יש לציין כי היתה תקופה קצרה שבמהלכה הפרוטוקולים נסגרו לציבור, אך עקב מחאה ציבורית הם נפתחו מחדש בשלהי שנת 2016, והונגשו באתר ארכיון המדינה עם מיגוון חומרים נוספים מכל שלוש הוועדות.
בוועדה הוצגו קרוב לאלף עדויות: מאות עדויות של המשפחות ביחס להיעלמות 814 ילדים, ועשרות עדויות של אנשי מערך הקליטה. החומרים שנאספו במהלך עבודתה של הוועדה, ובראשם העדויות עצמן, מעמידים לראשונה בפני הציבור — לאחר עשרות שנים של שתיקה, השתקה והסתרה מטעם המדינה — גוף נתונים נרחב, מכרה זהב של מידע, המאפשר סוף סוף להגיע אל חקר האמת. העדויות, שנמסרו בעיקר מצד דור ההורים והקולטים, וברגע האחרון שעוד אפשר היה לשמוע אותן, הן כמובן פירות מאבקו המסור והעיקש של הרב משולם. ללא העדויות האלה, הספר שלפניכם לא יכול היה להיכתב.
דרכי שלי אל הפרשה וגלגולי המחקר שערכתי
לפרשת הילדים הנעדרים התוודעתי בתחילת שנות התשעים, במהלך לימודי בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, זמן קצר לאחר שהשתחררתי משירות כקצין בצה"ל. שמעתי על כך מחברים מקרב יוצאי תימן, שסיפרו לי על מקרים של היעלמות ילדים במשפחותיהם ועל החשד כי מדובר בפשע מימסדי שהושתק. כבן למשפחה שורשית בארץ, וכנכד לאחד ממייסדי תנועת הפועלים הארץ־ישראלית, מיאנתי להאמין כי נבלה כזאת אכן נעשתה בישראל, ויצאתי למסע בעקבות האמת. לאחר מחקר ראשוני חיברתי בשנת 1993 תזכירים בנדון, ואותם שלחתי למאות חוקרים ואנשי ציבור, והחתמתי אישים בולטים על עצומה הקוראת להקמת ועדת חקירה ממלכתית.
כך התוודעתי לרב משולם, וכשפרצו האירועים סביב ביתו ביהוד, הגעתי לשם לראיין משפחות נעדרים, ובהמשך הצטרפתי לגל המחאה שהוביל. עם חיסולה הכוחני של המחאה, ובהאשמה חסרת כל ראָיה משפטית ששימשתי קצין המודיעין של הרב משולם, סגנו ויד ימינו, נשלחתי לתקופת מאסר בת ארבע שנים. הנה כי כן, בגלל מעורבותי בפרשה הפכתי בעיני "המערכת" באיבחה אחת מקצין מצטיין ומוערך ל"אדם מסוכן ביותר לביטחון המדינה", כהגדרתה...
שלוש השנים שבהן ישבתי בכלא בפועל, 1994-1997, חפפו ברובן לשלב מסירת העדויות בוועדת החקירה הממלכתית (1995-1998). בתיווכם של עורכי־דין הוכנסו אלי לכלא כסדרם הפרוטוקולים של העדויות שנמסרו בדיוני הוועדה בדלתיים פתוחות. וכך, במהלך כל גלגולַי וטלטולַי בכלא — תוך כדי העברות תכופות מבית סוהר אחד למשנהו ומאגף "רגיל" לצינוק — שקדתי על קריאה מדוקדקת של העדויות, על ניתוחן ועל חקירתן. לאחר שיחרורי מן הכלא המשכתי לקרוא "באדיקות" את הפרוטוקולים של הוועדה, עד לסיום שלב העדויות, בשנת 1998. למרות שכבר אז הגעתי למסקנות מוצקות בנוגע לפרשה, החלטתי להמתין עם ניסוחן עד שהוועדה תפסוק את פסוקה, מתוך תקווה קלושה שאולי היא תחשוף את האמת.
בחודש נובמבר 2001, לאחר שהוועדה פירסמה את מסקנותיה, התברר לי סופית שהדו"ח שלה מתכחש לחלוטין לא רק לְמה שעולה בבירור מעדויות משפחות הנעדרים, אלא אף לְמה שמשתמע מרוב עדויות הקולטים. כמו חץ שמשרטטים מעגלי מטרה סביב מקום פגיעתו, הוועדה קבעה כי התנהלותה של המדינה היתה תקינה, היא "עיגנה" את הקביעה הזאת בקריאה סלקטיבית של העדויות ובשימוש בשלל מניפולציות, ו"ביססה" את טענת הפטירה בהצגת תעודות פטירה, אף שלפי החשד כללה הקנוניה להעלמת הילדים זיוף של תיעוד כזה.
מייד עם פירסום הדו"ח התחלתי לכתוב את המחקר הזה, המתבסס ברובו המכריע על עדויות שהוצגו בוועדה, ולצידן על חומר רב נוסף שעיקרו היה לנגד עיני חבריה: כתבות עיתונאיות, ספרי זיכרונות, ראיונות ודו"חות סטטיסטיים. השלמתי את הכתיבה עוד בשנת 2002, אבל ניסיונותי לפרסם את הספר עלו בתוהו, בגלל חוסר עניין ואדישות מצד הוצאות ספרים ואנשי תקשורת שאליהם פניתי.
במרוצת השנים הצגתי חלקים שונים ממנו בהרצאות במוסדות אקדמיים וציבוריים שונים, ובכללם בימי עיון באוניברסיטת בר־אילן וביד בן־צבי, בוועדה המיוחדת לנושא ילדי תימן בכנסת, ולאחרונה בערב עיון במרכז בגין שהוקדש כל־כולו להצגת המחקר, בהשתתפות אנשי אקדמיה בכירים ובמעמד השרה לשוויון חברתי וחברי כנסת נוספים.
לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. רק כעבור כשנות דור בָּשלו התנאים לפירסום המחקר הזה, שעודכן ותפח במרוצת השנים. עם הזמן גם הלכו והצטברו עוד ועוד תלונות על מקרים של היעלמות ילדים, והיום מספרן עומד על 2,050: רשימת השמות של הילדים האלה, המצורפת בסוף הספר הזה, היא כשלעצמה מסמך נוקב וכואב.
יקרא הציבור וישפוט: האם פרשת ילדי תימן היא סיפור תמים של תמותת תינוקות חולים רבים, כגירסת ועדת החקירה הממלכתית, או שמא דו"ח הוועדה טייח פשע של חטיפת תינוקות שיטתית, תולדת תהליך מימסדי שמאחוריו עמדו קולטי העלייה, מוסדות המדינה ואף ראשיה?
ילדי הלך לאן? פרשת ילדי תימן – החטיפה וההכחשה נתן שיפריס

פתח דבר

 
תקומה מדינית, עלייה גדולה, ו... היעלמות ילדים
 
מעת שנפתחו שערי ארץ ישראל לעלייה חופשית עם ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל, בחודש אייר תש"ח, מאי 1948, החלו לזרום לארץ גלי עלייה אדירים כמעט מכל קצווי תבל. העולים היו שרידי יהדות אירופה שלאחר השואה, וחלק־הארי של קהילות ארצות האיסלאם, שעלו בשלמותן או ברובן. היקף העלייה ביחס לגודל היישוב הקולט היה כה גדול, עד כי האוכלוסייה היהודית בארץ הכפילה את עצמה פי שניים ויותר — מכ-650,000 תושבים ערב הקמת המדינה עד לכ-1,450,000 כארבע וחצי שנים לאחר מכן, בסוף שנת 1952. במשך רוב התקופה, ובמיוחד בשלוש השנים הראשונות, קצב העלייה עמד על למעלה מ-15,000 עולים בחודש, ובכמה חודשי שיא אף היה כפול מכך.
האתגר שהציבה העלייה הזאת, הן מבחינת היחס הכמותי בין קולטים לנקלטים והן מצד הגיוון התרבותי־לשוני הרב של העולים, במיוחד במצב שבו הקהילה הקולטת היא מדינה שנולדה לתוך מלחמת הישרדות קשה, הוא חסר תקדים בקורות ההגירה בעולם. הקולטים נאלצו להתמודד עם משימות עצומות־ממדים, ולפני הכל להעמיד לעולים קורת גג. לשם כך גויס כל פתרון אפשרי: בתים ושכונות עירוניות שבעת המלחמה פונו או נעזבו מתושביהם הערבים, אבל גם ביתנים, צריפים ואוהלים במחנות ריקים של הצבא הבריטי. מחנות העולים הוסבו בהמשך למעברות, וכן הוקמו ברחבי הארץ מעברות נוספות ומאות יישובים חקלאיים, חלקם בכפרים ערביים לשעבר. לצד דיור נדרשו הקולטים לספק לעולים גם תזונה, שירותי רפואה, פרנסה, חינוך ועוד.
במקביל לתופעה הגדולה והדרמטית של קיבוץ הגלויות מכל קצות תבל, התרחשה בעת ההיא באתרי הקליטה השונים תופעה קטנה יותר בממדיה, אך דרמטית לא פחות עבור קורבנותיה: היעלמות של ילדים רכים־בשנים מחיק משפחותיהם, ברובם המכריע מקרב העולים מארצות האיסלאם, ובמיוחד מתימן. הילדים הוכנסו למוסדות רפואה, בעיקר בתי תינוקות במחנות העולים ובתי חולים בערים הוותיקות, לעיתים הועברו ממוסד למוסד, וזמן קצר לאחר הפעם האחרונה שבה ההורים ראו את ילדם — כשהוא בריא או לוקה בבעיה רפואית פשוטה — הם התבשרו על פטירתו (או על היעלמותו), בלי שהתאפשר להם לראות גופה, להשתתף בלוויה ובקבורה, או אף לדעת היכן הקבר.
הפרשה הכאובה הזאת, שלאחר יותר מיובל שנים עדיין ממשיכה להיות פצע שותת דם בקרב משפחות הנעדרים ותעלומה עבור החברה הישראלית כולה, היא הנושא של הספר הזה.
 
 
גלי מחאה אזרחית הנענים 
בהקמת ועדות חקירה "מטעם"
 
יוזמות שונות לגילוי הילדים הנעדרים ננקטו על־ידי המשפחות מייד עם היעלמות יקיריהן וגם בשנים שלאחר מכן. אבל במשך כשנות דור עדיין לא התחוור למשפחות שמדובר בתופעה רחבת־היקף, ולכן ניסיונותיהן להתחקות אחר עקבות ילדיהן לא חרגו אל מעֵבר למקרה הפרטי שלהן. כמו כן, חבלי הקליטה הקשים ומעמדן החברתי־כלכלי הרעוע הביאו לכך שיוזמות החיפוש של המשפחות היו מצומצמות ונתקלו בקיר אטום. רק כשהתברר, סביב אמצע שנות השישים — בעיקר על רקע קבלת צווי גיוס לרבים מן הנעדרים שהגיעו אז לגיל גיוס — כי מקרי ההיעדרות הם מרובים וגם מגלים דפוסים דומים, והתחזק החשד שהילדים נחטפו, התחילה הפעילות הזאת לקבל אופי קבוצתי, ומשפחות של נעדרים מיוצאי תימן הקימו את "הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים".
בעקבות פעילותה של הוועדה כקבוצת מחאה מול השלטונות הוקמה בשנת 1967, מטעם שרי המשטרה והמשפטים, "ועדת החקירה לגילוי ילדי תימן" בראשות פרקליט מחוז חיפה והצפון עו"ד יוסף בהלול וקצין המשטרה איש המטה הארצי רב־פקד ראובן מינקובסקי. לפי דו"ח הוועדה, שהוגש ב-1968, הוצגו בפניה תלונות על היעלמם של 342 ילדים, ובמסקנותיה נטען כי רובם המכריע נפטרו ממחלות במוסדות רפואה. את תופעת ההיעלמות בכללותה ייחסה הוועדה להסברים הבאים: "עלייה המונית תוך תקופה קצרה; נדודי אוכלוסייה בפנים הארץ ממחנה עולים אחד למשנהו וממחנות עולים למעברות ומקומות שיכון אחרים; הפרדת בנים מהוריהם ואישפוזם בבתי תינוקות ובבתי חולים ללא רישום מתאים או ברישום משובש; תחלואת ילדים רבה יחסית ותמותה; שיבושי שמות ברישומים שונים במחנות ובמוסדות שטיפלו בעליית יהודי תימן" (עמ' 182).
הנושא התעורר מחדש באמצע שנות השמונים, בעיקר עקב הצטברות מאות מקרי היעלמות נוספים, וב-1988 הוקמה על־ידי ראש הממשלה דאז "הוועדה לבירור גורל ילדי תימן הנעדרים", ובראשה השופט ד"ר משה שלגי. לפי דו"ח הוועדה, שפעלה כשש שנים, עד סוף 1994, טופלו במסגרתה 505 מקרי היעדרות, ברובם מקרים חדשים שלא הוצגו בפני קודמתה. גם הוועדה הזאת טענה שרוב הילדים נפטרו, ייחסה את תופעת ההיעלמות לאותן סיבות, ואף הצהירה כי "בכל הבירורים לא נמצא קצה חוט המוביל לחשש למעשה פלילי" (עמ' 20).
הפרשה הקשה, שעוררה חשדות כבדים על חטיפה מאורגנת, סחר בילדים, ואף "יצוא" ילדים לאימוץ בחו"ל, המשיכה להיות מתויגת כעניין עדתי צר, שיש להמעיט בערכו, "לטאטא" אותו ולהשתיקו ככל האפשר. למגמת ההשתקה המימסדית של הפרשה היו ביטויים רבים, שהמובהק בהם — הסירוב הנחרץ לתביעה החוזרת־ונשנית, עוד משנות השישים, להקים ועדת חקירה ממלכתית, שהיא ערכאת החקירה הגבוהה ביותר במערכת המשפט. המימסד פטר את עצמו על־ידי הקמת שתי הוועדות האפרוריות הנזכרות, "ועדות מטעם" חסרות סמכויות ודלות אמצעים. העיסוק בפרשה נשאר מצומצם בהיקפו ומוגבל בעיקר למשפחות יוצאי תימן.
 
 
מחאת הרב עוזי משולם ודיכויה, 
וכינון ועדת החקירה הממלכתית
 
לנוכח ההתנערות של הנהגת המדינה מהפרשה במשך עשרות שנים, עם הזמן קמו בחברה האזרחית כמה קבוצות מחאה. הבולטת בהן פרצה כרעם ביום בהיר בי"ב בניסן תשנ"ד, 24 במרס 1994, בעוצמה שהביאה את שמעה של הפרשה אל כל בית בישראל. את המחאה הזאת חולל והתווה, בנחישות ובמסירות נפש, הרב עוזי משולם ז"ל. אומנם היו שפעלו לקידום הטיפול בפרשה לפניו, ורבים התגייסו למערכה בעקבותיו; אולם הוא היה היחיד שהצליח להבקיע את חומת ההשתקה המימסדית והתקשורתית סביב הפרשה, ולולא הוא סביר שהיתה נמחקת סופית מן התודעה הציבורית.
אף כי לוֹ עצמו לא חטפו אח או בן־דוד, הרב משולם היה שותף לכאבן של משפחות החטופים והזדהה עם סבלן. מתוך ההכרה שתוך שנים ספורות לא יישאר יותר שום עֵד לפרשה, לא בין הקולטים ולא בין הורי הנעדרים, הוא יצא למערכה עיקשת וחסרת תקדים בתולדות המאבקים החברתיים במדינת ישראל. תביעתו היתה להקים ועדת חקירה ממלכתית בדלתיים פתוחות, לחשוף את האמת בפרשה, ולהוביל כך לתיקון לאומי.
פעילות המחאה של הרב משולם ושל תומכיו, חברי עמותת "משכן אוהלים", נתקלה ממש מתחילתה במסע של הכפשה, רצח אופי והתרת דם, תוך התנערות גמורה מן המסר הערכי שביסודה. לאחר שעשרות שנים נוסו ונכשלו כל המחאות ה"מנומסות", הוביל הפעם הרב משולם קו תקיף, בעל פוזה כוחנית, ויחד עם זאת המאבק הצטמצם כל־כולו לחצר ביתו הפרטי בעיר יהוד. מנגד, השלטונות הציגו את המחאה כהפרת חוק המסכנת את שלום הציבור ומחייבת הפעלת כוח, והתקשורת שירתה בנאמנות את המסר הזה. ניסיונות הידברות בין הרב לנציגי הרשויות (ובהם חברי כנסת) הובילו לשני הסכמים חתומים לסיום המחאה, שכללו התחייבות להקמת ועדת חקירה ממלכתית, אבל אלה נרמסו על־ידי המדינה, ובערב ראש חודש סיוון, 10 במאי, "נכבש" בית הרב.
למרות שעד לאותו תאריך לא נפגע שום אדם מן המחאה של הרב ואנשיו, ולמרות ההסכמים החתומים, ראש הממשלה דאז אישר מבצע משטרתי רחב־היקף, שלפי ההערכה היה עלול לגבות מחיר דמים של עד עשרה הרוגים ועשרות פצועים. יתר על כן: בליל המבצע יצא הרב משולם מביתו לפגישה עם מפכ"ל המשטרה כדי למנוע שפיכות דמים, ולאחר שכבר היה מוחזק בידי המשטרה, הנחיתו השוטרים על ביתו ועל חצרו מכת אש, ובה נהרג מירי צלף תלמידו שלמה (שלומי) אסולין. הצלף אומנם העיד בהמשך כי ירה באסולין מפני שכיוֵון נשק לעברו, אבל המימצא הפתולוגי הוכיח כי הקליע חדר אליו מעורפו...
במהלך המבצע המשטרתי נעצרו הרב משולם ופעילים נוספים, ובהמשך הועמדו לדין. בפסק הדין של בית המשפט המחוזי צוין כי הרב ראה צל הרים כהרים, ו"לחיזוק" הדברים צוטטו דברי הנביא "מִי עִוֵּר כִּמְשֻׁלָּם" (ישעיה מב, 19). לא זו בלבד שפסק הדין שלל את טענותיו של הרב בעניין החטיפה וההשתקה, אלא הוא עצמו תואר כפורע חוק ונגזרו עליו שמונה שנות מאסר. ובכל זאת, הניסיון לדכא את המחאה ולסתום פיות באמצעות כליאה לא צלח: הרוחות בחברה הישראלית המשיכו לסעור, ובשורה ארוכה של אירועים, עצרות עם והפגנות, כמו גם בפעילות מתוך בתי הסוהר שבהם נכלאו המוחים, הלכה והתחזקה תביעה נחרצת להקמת ועדת חקירה ממלכתית בדלתיים פתוחות.
 
 
ועדת החקירה הממלכתית: 
האם החקירה מוצתה או טויחה?
 
לבסוף נכנעה הממשלה, ובישיבתה ביום 8.1.1995 הוחלט על הקמת "ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1948-1954". לתפקיד יושב־ראש הוועדה נבחר יהודה כהן, שביום מינויה מלאו לו שמונים שנה (לא פחות); בשנת 1999 החליף אותו בראשות הוועדה השופט יעקב קדמי; ויתר חברי הוועדה היו השופטת דליה קובל והאלוף (במיל') דוד מימון. גם הוועדה הזאת פעלה לאורך תקופה ארוכה מאוד ובמידה רבה "מרחה את הזמן": מאז הקמתה חלפה כחצי שנה עד שהתחילה לפעול, ביוני 1995; יותר משלוש שנים עברו עד שסיימה את שלב שמיעת העדויות, במרס 1998; וחלפו כמעט שבע שנים מאז הקמתה ועד שסיימה את עבודתה והניחה על השולחן את הדו"ח המסכם שלה, בנובמבר 2001.
כקודמותיה, גם הוועדה הממלכתית עשתה כל אשר לאל־ידה על מנת לטייח את הפרשה, וכמותן שללה מכל־וכל את הטענה בדבר חטיפה מימסדית, קבעה שרובם הגדול של הילדים נפטרו, ופסקה שאף ביחס לכמה עשרות מקרים שנותרו לדבריה נעדרים, המדינה אינה אחראית בשום צורה.
אלא שלא כמו שתי הוועדות הקודמות, שפעלו בחשאי ותוצריהן היו שני דו"חות מסכמים קצרים, הנה הוועדה האחרונה, הממלכתית, פעלה בדלתיים פתוחות: דיוניה היו ברובם המכריע פתוחים לציבור, הפרוטוקולים שלהם היו נגישים סביב תקופת פעילותה, והדו"ח שלה משתרע על פני שלושה כרכים עבי־כרס. יש לציין כי היתה תקופה קצרה שבמהלכה הפרוטוקולים נסגרו לציבור, אך עקב מחאה ציבורית הם נפתחו מחדש בשלהי שנת 2016, והונגשו באתר ארכיון המדינה עם מיגוון חומרים נוספים מכל שלוש הוועדות.
בוועדה הוצגו קרוב לאלף עדויות: מאות עדויות של המשפחות ביחס להיעלמות 814 ילדים, ועשרות עדויות של אנשי מערך הקליטה. החומרים שנאספו במהלך עבודתה של הוועדה, ובראשם העדויות עצמן, מעמידים לראשונה בפני הציבור — לאחר עשרות שנים של שתיקה, השתקה והסתרה מטעם המדינה — גוף נתונים נרחב, מכרה זהב של מידע, המאפשר סוף סוף להגיע אל חקר האמת. העדויות, שנמסרו בעיקר מצד דור ההורים והקולטים, וברגע האחרון שעוד אפשר היה לשמוע אותן, הן כמובן פירות מאבקו המסור והעיקש של הרב משולם. ללא העדויות האלה, הספר שלפניכם לא יכול היה להיכתב.
דרכי שלי אל הפרשה וגלגולי המחקר שערכתי
לפרשת הילדים הנעדרים התוודעתי בתחילת שנות התשעים, במהלך לימודי בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, זמן קצר לאחר שהשתחררתי משירות כקצין בצה"ל. שמעתי על כך מחברים מקרב יוצאי תימן, שסיפרו לי על מקרים של היעלמות ילדים במשפחותיהם ועל החשד כי מדובר בפשע מימסדי שהושתק. כבן למשפחה שורשית בארץ, וכנכד לאחד ממייסדי תנועת הפועלים הארץ־ישראלית, מיאנתי להאמין כי נבלה כזאת אכן נעשתה בישראל, ויצאתי למסע בעקבות האמת. לאחר מחקר ראשוני חיברתי בשנת 1993 תזכירים בנדון, ואותם שלחתי למאות חוקרים ואנשי ציבור, והחתמתי אישים בולטים על עצומה הקוראת להקמת ועדת חקירה ממלכתית.
כך התוודעתי לרב משולם, וכשפרצו האירועים סביב ביתו ביהוד, הגעתי לשם לראיין משפחות נעדרים, ובהמשך הצטרפתי לגל המחאה שהוביל. עם חיסולה הכוחני של המחאה, ובהאשמה חסרת כל ראָיה משפטית ששימשתי קצין המודיעין של הרב משולם, סגנו ויד ימינו, נשלחתי לתקופת מאסר בת ארבע שנים. הנה כי כן, בגלל מעורבותי בפרשה הפכתי בעיני "המערכת" באיבחה אחת מקצין מצטיין ומוערך ל"אדם מסוכן ביותר לביטחון המדינה", כהגדרתה...
שלוש השנים שבהן ישבתי בכלא בפועל, 1994-1997, חפפו ברובן לשלב מסירת העדויות בוועדת החקירה הממלכתית (1995-1998). בתיווכם של עורכי־דין הוכנסו אלי לכלא כסדרם הפרוטוקולים של העדויות שנמסרו בדיוני הוועדה בדלתיים פתוחות. וכך, במהלך כל גלגולַי וטלטולַי בכלא — תוך כדי העברות תכופות מבית סוהר אחד למשנהו ומאגף "רגיל" לצינוק — שקדתי על קריאה מדוקדקת של העדויות, על ניתוחן ועל חקירתן. לאחר שיחרורי מן הכלא המשכתי לקרוא "באדיקות" את הפרוטוקולים של הוועדה, עד לסיום שלב העדויות, בשנת 1998. למרות שכבר אז הגעתי למסקנות מוצקות בנוגע לפרשה, החלטתי להמתין עם ניסוחן עד שהוועדה תפסוק את פסוקה, מתוך תקווה קלושה שאולי היא תחשוף את האמת.
בחודש נובמבר 2001, לאחר שהוועדה פירסמה את מסקנותיה, התברר לי סופית שהדו"ח שלה מתכחש לחלוטין לא רק לְמה שעולה בבירור מעדויות משפחות הנעדרים, אלא אף לְמה שמשתמע מרוב עדויות הקולטים. כמו חץ שמשרטטים מעגלי מטרה סביב מקום פגיעתו, הוועדה קבעה כי התנהלותה של המדינה היתה תקינה, היא "עיגנה" את הקביעה הזאת בקריאה סלקטיבית של העדויות ובשימוש בשלל מניפולציות, ו"ביססה" את טענת הפטירה בהצגת תעודות פטירה, אף שלפי החשד כללה הקנוניה להעלמת הילדים זיוף של תיעוד כזה.
מייד עם פירסום הדו"ח התחלתי לכתוב את המחקר הזה, המתבסס ברובו המכריע על עדויות שהוצגו בוועדה, ולצידן על חומר רב נוסף שעיקרו היה לנגד עיני חבריה: כתבות עיתונאיות, ספרי זיכרונות, ראיונות ודו"חות סטטיסטיים. השלמתי את הכתיבה עוד בשנת 2002, אבל ניסיונותי לפרסם את הספר עלו בתוהו, בגלל חוסר עניין ואדישות מצד הוצאות ספרים ואנשי תקשורת שאליהם פניתי.
במרוצת השנים הצגתי חלקים שונים ממנו בהרצאות במוסדות אקדמיים וציבוריים שונים, ובכללם בימי עיון באוניברסיטת בר־אילן וביד בן־צבי, בוועדה המיוחדת לנושא ילדי תימן בכנסת, ולאחרונה בערב עיון במרכז בגין שהוקדש כל־כולו להצגת המחקר, בהשתתפות אנשי אקדמיה בכירים ובמעמד השרה לשוויון חברתי וחברי כנסת נוספים.
לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. רק כעבור כשנות דור בָּשלו התנאים לפירסום המחקר הזה, שעודכן ותפח במרוצת השנים. עם הזמן גם הלכו והצטברו עוד ועוד תלונות על מקרים של היעלמות ילדים, והיום מספרן עומד על 2,050: רשימת השמות של הילדים האלה, המצורפת בסוף הספר הזה, היא כשלעצמה מסמך נוקב וכואב.
יקרא הציבור וישפוט: האם פרשת ילדי תימן היא סיפור תמים של תמותת תינוקות חולים רבים, כגירסת ועדת החקירה הממלכתית, או שמא דו"ח הוועדה טייח פשע של חטיפת תינוקות שיטתית, תולדת תהליך מימסדי שמאחוריו עמדו קולטי העלייה, מוסדות המדינה ואף ראשיה?