שומר המגדלור

רק כשנכנסה למכונית היא קלטה שידיה מגואלות בדם. היא נשמה עמוק, הדחיקה את הגועל שהציף אותה, אחזה בהגה המרופד עור, הכניסה הילוך ותמרנה את המכונית בנהיגה לאחור. היא שמעה את החצץ ניתז מתחת לצמיגים כשהאיצה כדי לצאת מהחניה.

היא ידעה שצפויה להם נסיעה ארוכה. היא העיפה מבט אל המושב האחורי. סם ישן, עטוף בשמיכה. היא הייתה רוצה לחגור אותו, אבל לא רצתה להעיר את הילד. היא תצטרך לנסוע בזהירות. אינטואיטיבית, היא האטה.

השחר כבר עלה. שעות החושך בעונה זו היו מעטות כל כך, חלפו ביעף, אבל הלילה הזה היה בניגוד לאחרים כאילו נצחי באורכו. כי זהו הלילה שבו חייהם התהפכו. עיניו החומות והחלולות של פרדריק הניעו אותה לפעולה. היא הבינה שאין לה ברירה. שעליה להציל את עצמה ואת סם. לא לחשוב על הדם, לא לחשוב על פרדריק.

היה לה רק מקום אחד לברוח אליו.

הנסיעה ארכה שש שעות. כשהגיעו אל היעד, העיירה פילבקה כבר החלה להשכים. היא החנתה את המכונית ליד הביתן של שירותי ההצלה, והתלבטה כיצד להעביר את סם ואת התיקים. סם עדיין ישן. היא שלפה חבילת מגבונים מתא הכפפות וניסתה לנקות את ידיה, אבל הדם דבק בהן. לאחר מכן היא הוציאה בהיסוס את המזוודות מתא המטען האחורי וגררה אותן לרציף. היא חששה שסם יתעורר, ולכן נעלה את המכונית כדי שלא יוכל לצאת וליפול למים. במאמץ רב הורידה את המזוודות לסירה והתירה את המצוף הכבד. לאחר מכן מיהרה לחזור למכונית, ונשמה לרווחה כשראתה שסם עדיין ישן. היא הרימה את בנה ונשאה אותו מכורבל בשמיכתו אל הרציף. היא ניסתה לעקוב אחר כפות רגליה ולשמור על שיווי משקל כשהורידה אותו לסירה, הניחה אותו על הרצפה והתניעה. המנוע השתעל והשתנק. כבר שנים שלא השיטה סירה, אבל לא היה לה ספק שדרכה תצלח. היא ניווטה את דרכה בין הסירות העוגנות ויצאה מהנמל. השמש המוקדמת כבר זרחה, אבל קרניה עדיין לא חיממו. המתח שמילא את גופה החל להתפוגג בהדרגה, והיא חשה שאירועי הלילה המבעיתים הולכים ומאבדים את אחיזתם בה. היא העיפה מבט בסם. מה אם מה שאירע הלילה יותיר בו צלקות לעד? ילד בן חמש הוא יצור שברירי, כיצד תוכל לדעת אם יסודותיו התערערו? היא תעשה כל שבכוחה כדי לרפא אותו. היא תנשק את פצעיו ותעלים את הכאב בדיוק כמו שעשתה כשנפל מאופניו ושפשף את ברכיו.

המראות המוכרים הפשירו אותה. היא הכירה כל אי, כל רכס. היא ניווטה לכיוון וֶדֶרבּוּד והרחיקה אל שולי הארכיפלג. הגלים גבהו, והחרטום הכה בפני המים בכל פעם שנחתה. היא נהנתה מהמליחות שניתזה על פניה, ולכמה שניות הרשתה לעצמה לעצום עיניים ולהתמכר לתחושה. כשפקחה את עיניה ראתה את גרוֹשיֶיר מנצנץ על קו האופק. ליבה ניתר, כדרכו למראה הבית הקטן והמגדלור הלבן שהתנשא בגאון אל השמיים הכחולים. היא עדיין הייתה רחוקה מכדי להבחין בצבעו של הבית, אבל זכרה את הגוון האפור הבהיר ואת הפינות הלבנות המעוגלות. והיא זכרה את פרחי החוטמית הזיפנית שצמחו לאורך הקיר שהיה פחות חשוף לרוח. הנה גן העדן שלה, המקלט שלה. גרושייר שלה.

***

הכנסייה בפילבקה הייתה מלאה עד אפס מקום, והגומחה בבית המקהלה הייתה עמוסה בפרחים. זרים וסרטי משי יפים עם מילות פרידה. פטריק לא הצליח לשאת את מראה התיבה הקטנה והלבנה שניצבה בים הפרחים. בכנסיית האבן הגדולה שררה דממה משונה. להבדיל מלוויות של אנשים שנפטרו בשיבה טובה, שבהן אנשים אמרו זה לזה, "היא כל כך סבלה לקראת הסוף שיש במוות הזה הקלה," וציפו לכיבוד הקל מטעם הכנסייה בסוף הטקס, הרי שהיום לא עבר שום רחש ושום פטפוט בקהל. הנוכחים מילאו את הספסלים בלב כבד ובתחושת אי צדק. זו לא דרכו של העולם.

פטריק כחכח בגרונו וניסה להעלים את הדמעות שהציפו את עיניו. הוא הידק את אחיזתו בכף ידה של אריקה. חליפתו עקצה וגירדה, והוא משך בצווארונו בניסיון נואש לנשום. הוא הרגיש שהוא עומד להיחנק. לפתע פעמוני הכנסייה דנדנו, והצליל הדהד בין הקירות. חלק מהנוכחים בקהל נדרכו והביטו בתיבה הקטנה. לֶנָה הכומרה יצאה מחדר תשמישי הקדושה וניגשה למזבח. היא השיאה אותם בכנסייה הזו, במה שנחווה כעידן אחר, כמציאות אחרת. האווירה אז הייתה קלילה, עולמם היה בהיר ועליז. פניה של לנה היו רציניות. פטריק ניסה ללמוד את הבעת פניה. האם גם היא סבורה שנעשה כאן עוול? או שמא התערסלה באמונה שלכל דבר שקורה בעולם הזה יש סיבה? הדמעות שוב גדשו את עיניו, והוא ניגב אותן בגב כף ידו. אריקה הושיטה לו בחשאי ממחטה. כשצלילי העוגב נדמו, לנה המתינה מספר שניות ואז פצתה את פיה. קולה רעד מעט אך התייצב.

"החיים עלולים להשתנות בשנייה, אבל אלוהים איתנו, גם היום." פטריק עקב אחר פיה, אבל חדל להקשיב. הוא לא רצה לשמוע. מעט התום שעוד היה בו נעלם. מה שקרה היה לחלוטין חסר תכלית ומשמעות. הוא שוב לפת את ידה של אריקה.

***

"אני שמח להודיע שאנחנו עומדים בלוחות הזמנים. בעוד שבועיים נחנוך בפתיחה חגיגית את מלון הספא בפילבקה."

אֶרלִינג ו' לָארסוֹן הזדקף והעביר את מבטו בין חברי מועצת העיר כמי שמצפה לתרועות. הוא נאלץ להסתפק במספר הנהונים שבעי רצון.

"מדובר בהישג עצום למועצה," הבהיר במקרה שמישהו מהנוכחים החמיץ את גודל המאורע. "שיפוץ של מבנה שמור מהמסד עד לטפחות, והפיכתו לאחוזת בריאות. או מלון הספא, כמו שנהוג לקרוא לזה היום." הוא סימן גרשיים באוויר. "כעת נותרו לנו רק כמה ליטושים אחרונים. נציע למספר אנשים להתנסות בשירותים המוצעים טרם הפתיחה הרשמית, וכמובן עלינו לסיים את כל ההכנות לערב הפתיחה החגיגי."

"זה אכן נשמע נפלא. ברשותך, יש לי כמה שאלות." מַטס סוֶורִין, שמונה לפני מספר חודשים למנהל אגף התקציבים בעירייה, נופף בעט כדי למשוך את תשומת ליבו של ארלינג.

אבל ארלינג התעלם. הוא שנא את ההתעסקויות הקטנוניות באדמיניסטרציה. בזריזות הכריז על סיום הישיבה ונסוג למשרדו המרווח. איש לא האמין שיצליח להשתקם מהפיאסקו הצורב עם תוכנית הריאליטי 'פָקִינג טָאנוּם' שהוקלטה בעיירה, אבל בניגוד לכל התחזיות הוא חזר בשנית, והפעם עם פרויקט אפילו ראוותני יותר באמתחתו. הוא עצמו מעולם לא פקפק בכישוריו, גם כשהמבקרים כתשו אותו. הוא נולד מנצח, פשוט מאוד.

יש להודות שהמסע חזרה לזירה הציבורית והפוליטית אחרי ההתרסקות לא היה פשוט, ולכן טוב שנסע לאחוזת הבריאות ליוּסֶט בדָאלָרנָה בצפון שוודיה כדי להתאושש. מזל טהור, כי שם הוא פגש את ויוויאן. המפגש עימה היה נקודת מפנה בחייו המקצועיים והאישיים כאחד. היא הפנטה אותו כפי שאף אישה אחרת לא עשתה לפניה, ובשיפוץ הנוכחי הוא למעשה מימש את החזון שלה.

הוא לא הצליח להתאפק וחייג אליה שוב. זו אמנם הייתה הפעם הרביעית מהבוקר, אבל צליל קולה המס אותו. הוא עצר את נשימתו עם חלוף הצלצולים.

"ארלינג," אמרה בנימה שגרמה לו להרגיש כמו ילד טיפשון ומאוהב. "המצב לא השתנה מאז שהתקשרת לפני שעה."

"יופי," גיחך בהבעה מטופשת. "פשוט רציתי לוודא שטוב לך."

"אני יודעת, ואני אוהבת אותך בשל כך, אבל יש לנו עוד הרבה דברים לסיים לפני הפתיחה, ואני מניחה שלא תרצה שאעבוד גם בערבים."

"מובן שלא, אהובתי."

הוא החליט לא להתקשר אליה שוב. הערבים היו מקודשים.

"תמשיכי לעבוד, ואעשה כמוך." הוא נישק את השפופרת מספר פעמים וניתק. ואז הוא נשען לאחור בכיסא המשרדי, שילב את ידיו מאחורי ראשו והרשה לעצמו להפליג בדמיונו אל תענוגות הערב הצפויים.

***

בבית עמד ריח מחניק. אנני פתחה לרווחה את כל החלונות והדלתות והניחה לרוח הקרירה לנשוב ברחבי הבית. אחד האגרטלים נפל מהשולחן, והיא לכדה אותו ברגע האחרון. סם שכב בחדר הקטן מאחורי המטבח. החדר הזה כונה מאז ומתמיד חדר האורחים, אף שלמעשה היה החדר שלה. הוריה נהגו לישון בקומה השנייה. היא הציצה אליו, התעטפה ברדיד ונטלה את המפתח הגדול והחלוד שהיה תלוי על מסמר מאחורי הדלת. ואז היא יצאה לסלעים. הרוח פרעה את בגדיה, וכשהבית מאחורי גבה היא השקיפה אל האופק. המבנה היחיד באי פרט לבית המגורים עצמו היה המגדלור. בקתת הדיג ליד המזח הייתה קטנה כל כך שלא היה אפשר להחשיב אותה כמבנה. היא התקרבה למגדלור. גוּנָר כנראה שימן את המנעול, כי היא סובבה את המפתח בקלות מפתיעה. הדלת חרקה כשהיא פתחה אותה. היא טיפסה בגרם המדרגות המתפתל ואחזה במעקה. כרגיל, הוקסמה מהנוף עוצר הנשימה. עברו שנים רבות מאז שהמגדלור היה בשימוש. כעת עמד שם באי כתזכורת לעידנים שהיו וחלפו. הנורה כבתה, וחלקים מהמבנה החלידו לאיטם בהשפעת המים והמליחות. כילדה אהבה לשחק כאן. האשנב הצר היה מרוהט בחסכנות. הייתה שם מיטת יחיד, ששימשה את שומרי המגדלור למנוחה בין המשמרות הארוכות, וכיסא שעליו ישבו ותצפתו על הנתיבים הימיים.

היא נשכבה על המיטה. ניחוח עכור עלה מהמצעים, אבל הקולות מסביב לא השתנו. צווחות השחפים, הגלים שהכו בסלעים, החריקות והגניחות שהמגדלור עצמו פלט. הכול היה כל כך פשוט בזמנו. הוריה חששו שהיא, כילדה יחידה באי, תשתעמם. דאגתם הייתה מיותרת. היא אהבה את האי והיא מעולם לא הייתה בודדה, אבל את זה מעולם לא הצליחה להסביר להם.

***

מטס סוורין נאנח והעביר באי שקט את הניירות שעל שולחנו ממקום למקום. היום הוא לא הצליח להרפות ממנה במחשבותיו. השאלות והתהיות ייסרו אותו. בימים שכאלה הוא לא היה יעיל במיוחד, אבל יש להודות שהם הלכו ופחתו. הוא שחרר אותה, כך לפחות רצה להאמין, אף שידע בסתר ליבו שהוא לעולם לא יצליח להשתחרר לחלוטין מהזיכרונות. הוא עדיין דמיין את פניה, ובמובן מסוים היה אסיר תודה על כך. אך בה בעת קיווה שהתמונה תיטשטש. הוא ניסה לשוב ולהתרכז בעבודה. בימים טובים הוא אפילו הצליח ליהנות משגרת יומו. בתפקידו היה אחראי על תקציבי המועצה, אבל נדרש בעבודתו להתייחס גם לשיקולים ולנסיבות פוליטיות שהשתנו תדיר. במשך החודשים הספורים שעבד כאן, חלק ניכר מזמנו הוקדש מטבע הדברים לפרויקט מלון הספא. גם הוא שמח על שיפוץ המבנה הישן והשמור. כמרבית ילידי פילבקה, אם תושבי קבע ואם תושבים לשעבר שחזרו לבקר הורים ומשפחה, הוא תמיד הצטער שהמבנה היפה הוזנח וננטש. כעת הוחזרה עטרה ליושנה.

הוא קיווה בכל ליבו שארלינג העריך נכונה את תשואות השיפוץ ואת הפעילות הצפויה באחוזת הבריאות, אבל פקפק בכך. עלות השיפוץ כבר חרגה מהתקציב המיועד, והתוכנית העסקית שהוצגה הייתה מבוססת, בעיניו, על תחזיות חיוביות מדי. במספר הזדמנויות ניסה להביע את עמדתו, אבל לא זכה לאוזן קשבת. תחושת הבטן שלו אותתה לו שלא הכול כשורה, אף שבבדיקה חוזרת של המספרים לא מצא עדות לשחיתות או לרמייה, להוציא את ההוצאות המופרזות, כמובן. הוא העיף מבט בשעון והבין שהגיעה השעה לארוחת צהריים. כבר זמן רב שלא היה לו תיאבון של ממש, אבל הוא ידע שעליו להכניס משהו לגוף. הוא חשב על החביתיות ומרק האפונה במסעדת המרתף, המנה הקבועה שלהם בימי חמישי. הוא ישתדל לאכול קצת.

***

רק הקרובים ביותר נכחו בלוויה. האחרים נעלמו בדממה לעבר העיירה. אריקה לפתה את כף ידו של פטריק. הם פסעו מאחורי התיבה, וכל פסיעה דקרה את ליבה. היא ניסתה לשכנע את אחותה לא לחשוף את עצמה לכאב הנורא הכרוך בהשתתפות בלוויה, אבל אחותה התעקשה. הרצון הזה עורר אותה לפעמים מהאפתיות שבה הייתה שרויה, ולכן אריקה ויתרה על ניסיונות השכנוע וסייעה לה בכל ההכנות הדרושות כדי שאנה ודן יוכלו לקבור את בנם. רק בנקודה אחת לא ויתרה לאחותה. אנה רצתה שכל הילדים ישתתפו בטקס, אבל אריקה החליטה שהקטנים יישארו בבית. רק שתי בנותיו הגדולות של דן, בֶּלִינדָה ומָלִין, נכחו. קריסטינה, אימו של פטריק, השגיחה על לִיסֶן, אדריאן, אֶמָה ומאיה. ועל התאומים, כמובן. אריקה חששה שהעומס על קריסטינה יהיה גדול מדי, אבל חמותה הבטיחה לה שתצליח לשמור את כל הילדים בחיים למשך שעתיים. ליבה כאב למראה ראשה המגולח של אנה. הרופאים נאלצו לגלח את שערה כשקדחו בגולגולת כדי להפחית את הלחץ התת־מוחי שהיה עלול לגרום לנזקים בלתי הפיכים. פלומה דלילה כבר החלה לצמוח, אבל היא הייתה כהה יותר משערה הבהיר של אנה. להבדיל מאנה ומהנהגת השנייה שמתה מפצעיה כבר בזירה, אריקה נחלצה מהאירוע ללא פגע. היא קיבלה זעזוע מוח ושברה כמה צלעות. התאומים אמנם היו קטנים כשחולצו ממנה בניתוח קיסרי מייד לאחר התאונה, אבל הם היו חזקים ובריאים ושוחררו מבית החולים כעבור חודשיים. אריקה כמעט פרצה בבכי כשמבטה נדד מראשה המגולח של אחותה אל התיבה הקטנה והלבנה. מעבר לפגיעות המוחיות החמורות שהיו מנת חלקה של אנה, גם עצם האגן נשברה. גם היא ילדה בניתוח קיסרי, אבל התינוק ספג פגיעות חמורות והרופאים לא העניקו לו סיכויי הישרדות גבוהים. ואכן, בגיל שבוע מת התינוק הקטן. הלוויה נדחתה מאחר שלא היה אפשר לשחרר את אנה מבית החולים, אבל אתמול היא שוחררה, והיום נקבר בנה שלולא התאונה האכזרית היה זוכה בחיים מאושרים ומלאי אהבה. אריקה עקבה אחרי דן שהניח יד זהירה על כתפה של אנה כשהחנה את כיסא הגלגלים. אנה ניערה את ידו מעליה. כך נהגה מאז התאונה. נראה היה שכאבה גדול מכדי לחלוק אותו עם אחרים. דן לעומתה הרגיש צורך לשתף אחרים בכאבו, אבל לא את כל אחד. גם פטריק וגם אריקה ניסו לדבר איתו, בדומה לכל מקורביו, אבל הוא לא רצה לחלוק את אבלו עם איש, רק עם אנה, והיא לא הייתה מסוגלת. אריקה הבינה את תגובותיה של אחותה. היא הכירה אותה ואת סיפור חייה היטב. אנה הייתה למודת סבל, והאירוע האחרון איים למוטט לחלוטין את הרשת העדינה שאחותה בכל זאת טוותה בשנים האחרונות. עם כל האמפתיה, אריקה הצטערה שאלה הם פני הדברים. אנה ודן היו זקוקים זה לזה יותר מתמיד, ולמרבה הצער עמדו כעת כשני זרים מול התיבה הקטנה שהורדה לאדמה. אריקה הושיטה יד והניחה אותה על כתפה של אנה. ממנה אחותה לא התנערה.

***

אנני חסרת המנוחה החלה לנקות ולסדר. האוורור עשה את שלו, אבל הריח הטחוב טרם התפוגג מהווילונות והמצעים, ולכן זרקה הכול לסל כביסה שאיתו ירדה למזח. מצוידת במעט אבקת כביסה והקרש הישן ששימש את דיירי הבית מאז ומתמיד, היא הפשילה שרוולים והתמסרה למלאכת הכביסה ביד. לעיתים העיפה מבט לעבר הבית כדי לוודא שסם לא התעורר וברח, אבל הוא ישן הרבה יותר מהרגיל. היא שיערה שמדובר בסוג של תגובה פוסט־טראומטית, ולכן הניחה לו לישון. בעוד שעה, החליטה, היא תעיר אותו ותוודא שיאכל כמו שצריך. פתאום אנני הבינה שסביר להניח שאין מזון בבית. היא תלתה את כל הכבסים מאחורי הבית ונכנסה לבדוק את תכולת הארונות. היא מצאה שתי קופסאות שימורים עם מרק עגבניות ונקניקים. היא לא העזה להסתכל על תאריכי התפוגה, אבל מוצרים מסוג זה הרי אמורים להחזיק מעמד לנצח, והיא וסם יסתפקו בזה היום. לא היה לה שום עניין לנסוע לעיירה. כאן באי היא הייתה בטוחה. היא לא רצתה לפגוש אנשים, היא רצתה שיניחו לה לנפשה. היא הרהרה מעט, ושקלה את קופסת השימורים בידה. היה רק פתרון אחד. היא תצטרך להתקשר לגונר. הוא סייע לה ודאג לבית מאז שהוריה מתו, והיא ודאי תוכל לבקש ממנו עזרה. הטלפון הקווי כבר לא פעל, אבל הייתה קליטה טובה בטלפון הנייד שלה, והיא הקישה את המספר.

"סוורין."

השם עורר בה גל של זיכרונות, והיא נדרכה. נדרשו לה מספר שניות להתעשת.

"הלו? יש שם מישהו?"

"כן, שלום, זו אנני."

"אנני!" קראה סִיגנֶה סוורין.

אנני חייכה. מאז ומתמיד אהבה את סיגנה וגונר, והאהבה הייתה הדדית.

"יקירה, זו את? את מתקשרת מסטוקהולם?"

"לא, אני באי." למרבה פליאתה הרגישה את הבכי חונק את גרונה. היא ישנה רק מספר שעות, והעייפות כנראה החלישה את חוסנה הרגשי. היא כחכחה בגרונה. "באתי אתמול."

"אבל חמודה שלנו, למה לא אמרת כלום? היינו מכינים את הבית לכבודך. המקום בטח נראה נורא ו..."

"לא, מצב הניקיון סביר ביותר." אנני קטעה בזהירות את דיבורה העקבי של סיגנה. היא כבר הספיקה לשכוח את דיבורה הרב והמהיר. "שמרתם על הבית במצב מצוין. ולא היה אכפת לי לנקות ולסדר קצת."

סיגנה נחרה.

"חבל שלא ביקשת עזרה. בכל מקרה אנחנו די חסרי מעש בימינו, אני וגונר. אין לנו אפילו נכדים לטפל בהם, אבל מטה חזר מגטבורג. הוא מצא עבודה בעיירה טאנום."

"איזה יופי." דמותו של מטה הופיעה לנגד עיניה. בהיר, שזוף ושמח.

"אני לא יודעת. הכול קרה מהר מאוד. הוא היה מעורב בתאונה ואחרי זה נדמה לי ש... טוב, זה שום דבר. אל תטרידי את עצמך בקשקושים של אישה זקנה כמוני. מה רצית, אנני יקרה? נוכל לעזור לך במשהו? בנך הקטן איתך? היינו מאוד שמחים לפגוש אותו."

"כן, סם איתי, אבל הוא לא מרגיש טוב."

אנני השתתקה. דבר לא היה משמח אותה יותר מאשר להפגיש את סיגנה עם בנה, אבל רק אחרי שהם יתאוששו ויתמקמו, רק אחרי שתעריך את נזקי הלילה.

"וזו בדיוק הסיבה שהתקשרתי. אין לנו כאן אוכל, ואני לא רוצה לטלטל את סם ולנסוע לעיירה..." היא לא הספיקה לסיים את המשפט.

"מובן שנעזור לך," קטעה אותה סיגנה. "גונר בכל מקרה יוצא עם הסירה היום, ואני יכולה לערוך קניות בשבילך. תגידי לי מה אתם צריכים."

"יש לי כסף מזומן לתת לגונר אם תוכלו לשלם בינתיים."

"כמובן, יקירתי. נו, מה לרשום ברשימה?"

אנני דמיינה את סיגנה מרכיבה משקפי קריאה על קצה אפה בעודה מושיטה יד לדף ולעט. אסירת תודה אנני מנתה באוזניה את כל מה שיצטרכו. כולל שקית ממתקים לסם לשבת כדי למנוע צרות. הוא למד את ימות השבוע, וכבר ביום ראשון החל את הספירה לאחור לשקית הממתקים של שבת1. עם סיום השיחה היא שקלה להיכנס ולהעיר את סם, אבל משהו בתוכה אמר לה להניח לו עוד קצת.

***

בתחנה עמדה העבודה מלכת. בֶּרטִיל מֶלבֶּרג שאל בעדינות לא אופיינית בעליל את פטריק אם היה רוצה שחבריו לעבודה ייקחו חלק בטקס, אבל פטריק הניד בראשו בתשובה. הוא חזר לעבודה רק כמה ימים קודם לכן, וכולם הילכו סביבו על קצות האצבעות. אפילו מלברג. פאולה ומלברג היו הראשונים שהגיעו לזירה. למראה המכוניות המחוצות והמעוכות הם התקשו להאמין שיש ניצולים. הם הציצו דרך השמשה המנופצת וזיהו מייד את אריקה. חצי שעה לפני כן הוזעק אמבולנס לתחנה כדי לפנות את פטריק שהתמוטט במשרד בעקבות מה שנראה כהתקף לב, וכעת אשתו מתה או פצועה אנושות. צוות האמבולנס לא ידע לקבוע בוודאות את חומרת המצב מאחר שניסור המכוניות בידי הכבאים ארך זמן רב. מַרטִין וגוּסטָה היו בשליחות מחוץ לתחנה, ושמעו על התמוטטותו של פטריק ועל התאונה רק כעבור שעות. עם קבלת ההודעה הם מיהרו לבית החולים באוּדֶהוָואלָה, והסתובבו במסדרון מחוץ לחדרו של פטריק עד שעות הערב המאוחרות. פטריק אושפז במחלקה לטיפול נמרץ, ואריקה ואחותה אנה, שהייתה גם היא מעורבת בתאונה, הורדו בבהילות לחדרי הניתוח.

אבל כעת פטריק חזר. למרבה המזל, זה לא היה התקף לב כמו שסברו מלכתחילה אלא כיווץ של כלי הדם. בתום שלושה חודשי מחלה התירו לו הרופאים לחזור לעבודה, אבל עם הגבלות חמורות שנועדו בעיקר לצמצם את חשיפתו למצבי לחץ ועומס. לגוסטה לא היה ברור כיצד פטריק יעמוד במגבלות האלה עם תאומים בני יום בבית, בטח לא לאור מה שקרה לגיסתו. השטן בכבודו ובעצמו היה נלחץ מסיטואציה דומה.

"אולי בכל זאת היינו צריכים ללכת?" שאל מרטין וערבב את הקפה שלו בכפית. "ייתכן שפטריק אמר לא, אבל ציפה שנתעקש ובכל זאת נגיע."

"לא, אני די בטוח שפטריק התכוון למה שאמר." גוסטה גירד את אֶרנסט, הכלב שהפך לבן בית בתחנה, מאחורי אוזניו. "יש שם מספיק אנשים. אנחנו מועילים יותר כאן."

"באיזה אופן בדיוק? התחנה שוממת."

"זה השקט שלפני הסערה. תאמין לי שבחודש יולי תתגעגע נואשות ליום אחד ללא בני נוער שיכורים, קטטות וביזה."

"אכן," אמר מרטין. מאז ומתמיד היה הצעיר בתחנה, אבל כבר לא הרגיש ירוק כל כך. כעת כבר צבר מספר שנות ניסיון והשתתף בכמה חקירות מורכבות מאוד. מה גם שהפך לאב, ומהרגע שפּיָה ילדה את בתם המשותפת הוא הרגיש שצמח בעשרות סנטימטרים.

"ראית את ההזמנה שקיבלנו?" גוסטה הושיט יד לעוגיות הבָּלֶרִינָה, וכהרגלו החל להפריד את שכבת השוקולד הבהירה מתחתית הביסקוויט הכהה.

"מתברר שנבחרנו להיות שפני ניסוי במקום החדש שבונים בפילבקה."

"במלון הספא?" התעורר מרטין.

"אכן כן, הפרויקט החדש של ארלינג. נקווה שדרכו תצלח יותר הפעם מאשר עם 'פקינג טאנום'."

"לי זה דווקא נשמע נחמד. הרבה גברים צוחקים מעצם הרעיון, אבל אני עשיתי טיפול פנים פעם בגטבורג והפנים שלי היו חלקות כמו טוסיק של תינוק למשך שבוע. זו הייתה חוויה ממש נעימה."

גוסטה הביט בסלידה בעמיתו הצעיר. טיפול פנים? על גופתו המתה שמישהו ימרח עיסה על פניו. "טוב, תבדוק מה יש להם להציע. אני מקווה שלפחות יהיה אוכל שווה. אולי מזנון קינוחים."

"קשה לי להאמין," צחק מרטין. "המקומות האלה מקפידים על תזונה בריאה." גוסטה החמיץ פנים לעומתו. הוא לא העלה אפילו גרם אחד מאז סיים את בית הספר התיכון. בנחירת בוז תחב לפיו עוגייה נוספת.

***

המולה רבה שררה בבית כשהם חזרו. מאיה וליסן קפצו על הספות, אמה ואדריאן התקוטטו על סרט די־וי־די, והתאומים צרחו בקולי קולות. אימו של פטריק נראתה על סף התמוטטות.

"תודה לאל שחזרתם," פלטה. "אני לא מבינה מה נכנס בילדים. הם התנהגו כמו משוגעים. ניסיתי להאכיל את שני אלה, אבל כשאני מאכילה את האחד השני צורח, ואז הראשון לא מצליח לאכול ושוב מתחיל לצרוח..." היא השתתקה וניסתה להסדיר נשימה.

"שבי, אימא," הורה לה פטריק. הוא הלך להכין בקבוק לאַנטוֹן. פניו של הילד היו אדומות, והוא צרח בגרון ניחר.

"תביא גם בקבוק לנוּאֶל?" אריקה ניסתה להרגיע את בנם השני.

אנטון ונואל עדיין היו קטנים כל כך. לא כמו מאיה שכבר בינקותה הייתה גדולת ממדים. יחסית למצבם כשנולדו הם היו כעת עצומים. כשני גוזלים הם נאבקו בשני אינקובטורים נפרדים, צינורות השתלשלו מזרועותיהם הדקיקות. הם היו לוחמים, כך אמרו בבית החולים. הם התאוששו במהרה והחלו לצמוח, ולרוב אכלו בתיאבון גדול, אבל החרדות בכל זאת הציפו את אריקה מפעם לפעם.

"תודה." אריקה לקחה את הבקבוק שפטריק הושיט לה והתיישבה באחת הכורסאות עם נואל בחיקה. הוא החל לזלול את תחליף החלב. פטריק התיישב בכורסה השנייה עם אנטון, שהשתתק במקביל לאחיו. היו יתרונות לכך שההנקה לא צלחה, הרהרה אריקה. הם חלקו את האחריות לטיפול בתאומים באופן שלא היה אפשרי כשמאיה הייתה תינוקת. אז בחווייתה של אריקה היא הייתה צמודה לבית החזה שלה מסביב לשעון.

"איך היה?" שאלה קריסטינה. היא הורידה את מאיה וליסן מהספה ואמרה להן לעלות לחדר של מאיה. אדריאן ואמה כבר נעלמו, כך שלא היה קשה במיוחד לשכנע את הקטנות לעלות אחריהם.

"מה אפשר להגיד," נאנחה אריקה. "אני דואגת לאנה."

"גם אני." פטריק התפתל בכיסא וניסה להיטיב את תנוחתו. "נראה לי שהיא ממדרת את דן. היא מרחיקה אותו."

"אני יודעת. ניסיתי לדבר איתה, אבל אחרי כל מה שהיא עברה..." אריקה הנידה בראשה בייאוש לנוכח אי הצדק. חייה של אנה היו במשך שנים רבות כל כך משולים לגיהינום. רק לאחרונה, בחברתו של דן, היה נדמה שמצאה שלווה. והיא כל כך שמחה בהיריון ובילדם המשותף. מה שאירע היה אכזרי למדי.

"נראה שאמה ואדריאן בכל זאת מסתדרים." קריסטינה העיפה מבט אל המדרגות שהובילו לקומה השנייה. קולות הצחוק של הילדים הרעידו את התקרה.

"כן, נראה ככה," אישרה אריקה. "כרגע הם בעיקר שמחים שאימם חזרה הביתה, אבל אני מניחה שהמשפחה עוד לא עיכלה את מה שקרה."

"את בטח צודקת," אמרה קריסטינה והביטה בבנה. "ומה איתך? לא כדאי שתנוח בבית עוד כמה ימים? איש לא יודה לך על כך שאתה הורס לעצמך את הבריאות בתחנה ההיא. מה שקרה היה אות אזהרה."

"סביר להניח שכרגע יותר שקט שם מאשר פה בבית." אריקה הנהנה לעבר התאומים. "אבל בטח, אמרתי לו אותו דבר."

"החזרה לעבודה מיטיבה איתי, אבל הייתי נשאר בבית אם היית מבקשת ממני. את יודעת את זה." פטריק שם את הבקבוק הריק על השולחן מולו והניח את אנטון על כתפו כדי שיפלוט.

"אנחנו מסתדרים מצוין." אריקה התכוונה למה שאמרה. אחרי לידתה של מאיה הרגישה שהיא מתהלכת בערפילים, אבל הפעם היה הכול שונה. ייתכן שנסיבות הולדתם של התאומים לא הותירו מקום לדיכאונות. מה גם שהם פיתחו הרגלים כבר בבית החולים. כעת הם ישנו ואכלו יחד בשעות קבועות. לא, הפעם היא כלל לא חששה שלא תצליח לטפל בילדיה. היא הוקירה כל שנייה במחיצתם. היא הרי הייתה קרובה כל כך לאבד אותם.

היא עצמה עיניים והצמידה את אפה אל מצחו של נואל. לשבריר שנייה שערו הדליל הזכיר לה את אנה, והיא עצמה את עיניה חזק יותר. היא ייחלה למצוא דרך להקל על אחותה אף על פי שכעת לא ידעה כיצד. היא שאפה עמוקות וביקשה להתנחם מהניחוח שלו.

"אהובי," מלמלה אל ראשו. "אהובי שלי."

***

"אז איך הולך בעבודה?" סיגנה ניסתה לשוות לקולה נימה קלילה בזמן שהעמיסה על צלחתו מאפה בשר, אפונה ירוקה, פירה ורוטב שמנת. מאז שמטה חזר לעיירת הולדתו הוא בעיקר נבר באוכל, אף שהיא הקפידה לבשל את המאכלים האהובים עליו. היא הניחה שהוא בכלל לא אוכל בדירה שלו. היא בחנה את בנה השדוף. היא הודתה לאל הטוב שבשמיים על כך שמטה השתקם מהאירוע האלים ההוא. כשהיא וגונר ביקרו אותו בבית החולים סָאלגרֵנסקָה בגטבורג, היא לא הצליחה להסוות את הזעזוע שלה למראה בנה החבול. פניו היו נפוחות כל כך שהיא בקושי זיהתה אותו.

"הכול בסדר."

סיגנה נבהלה למשמע קולו. הוא השהה את תשובתו זמן רב כל כך שכבר הספיקה לשכוח את השאלה. מטה נבר עם המזלג שלו בפירה והעמיס עליו כמה פירורי מאפה. היא עקבה אחרי תנועת המזלג אל פיו בנשימה עצורה.

"תפסיקי לבהות בילד כשהוא אוכל," רטן גונר. הוא כבר התכבד במנה שנייה.

"סליחה," הנידה בראשה. "אני... שמחה כל כך שאתה אוכל."

"אני לא מרעיב את עצמי, אימא. תראי. אני אוכל." בהתרסה העמיס מזון רב על מזלגו ותחב הכול לפיו.

"אתה לא עובד קשה מדי בעירייה?" ביקשה אימו לוודא.

גונר זיכה אותה במבט נוסף של קוצר רוח. היא ידעה שלטעמו היא מגוננת יתר על המידה, שעליה להרפות מעט, לכבד את הפרטיות של בנה, אבל היא לא הצליחה. מטה היה בנה היחיד, ומאז אותו יום בדצמבר לפני כמעט ארבעה עשורים — היום שבו הגיח לאוויר העולם — היא הייתה מתעוררת שטופת זיעה, כשראשה עמוס בתרחישי אימה שונים שעלולים לפקוד את בנה יחידה. לא היה דבר חשוב יותר בחייה מאשר רווחתו, והיא ידעה שגונר מרגיש כמוה, ושהוא סוגד לבנו לא פחות ממנה. הוא פשוט הצליח טוב ממנה לבודד את המחשבות האפלות שהן חלק מאהבתו של הורה לילד.

לעומתו, היא הייתה מודעת היטב לאפשרות שכל עולמם יתהפך בשנייה. כשמטה היה תינוק היא חלמה על פגמים מולדים בלב, ואילצה את הרופאים לבצע בדיקה מקיפה שהעלתה כי בריאותו של בנה תקינה לגמרי. בשנה הראשונה לחייו לא ישנה יותר משעה ברצף כי הייתה חייבת לקום ולוודא שהוא עדיין נושם. כשגדל והלך לבית הספר היא חתכה את מזונו לחתיכות זעירות פן ייחנק. והיא חלמה על מכוניות שהתנגשו בו ומחצו את גופו הרך. כשבגר, הסיוטים שלה החמירו. הרעלת אלכוהול, נהיגה בשכרות, קטטות אלימות. לפעמים התפתלה במיטה תוך כדי הסיוטים ואפילו העירה את גונר. גופה היה קודח מביעותים ומאלץ אותה להישאר ערה בלילות ולהמתין לשובו כשמבטה נודד בין מסך הטלוויזיה לחלון. ליבה ניתר בקרבה בכל פעם שמישהו התקרב לבית. הלילות נרגעו מעט אחרי שהוא עזב את הבית, דבר משונה כשלעצמו מאחר שהחרדה הייתה אמורה להתעצם כשלא יכלה עוד להשגיח עליו, אבל היא ידעה שהוא לא יחשוף את עצמו לסיכונים מיותרים. הוא היה ילד עדין ומתחשב שלא היה פוגע באיש מיוזמתו. ועל פי תפיסת עולמה של סיגנה, מכאן שאף אחד לא יפגע בו. היא חייכה כשנזכרה בכל בעלי החיים שגרר הביתה במרוצת השנים. פצועים, נטושים ובמצב בכי רע. שלושה חתולים, שני קיפודים דרוסים ובארית עם כנף שבורה. שלא לדבר על הנחש שהיא מצאה במקרה במגירת הלבנים שלו, כשהכניסה לתוכה את הכביסה הנקייה. אחרי אותה תקרית הוא נאלץ להישבע שאת הזוחלים לפחות יש להפקיר לגורלם, לא משנה מה רמת פציעתם. הוא השלים במורת רוח עם הגזרה. הפתיע אותה שלא בחר ללמוד וטרינריה או רפואה, אבל עשה רושם שהוא נהנה מלימודיו בבית הספר למנהל עסקים, ולמיטב הבנתה היה לו חוש למספרים. עשה רושם שטוב לו בעבודתו החדשה, ובכל זאת החוש האימהי שלה אותת לה שמשהו אינו כשורה. היא לא ידעה לשים על זה את האצבע, אבל חלומותיה שבו לפקוד אותה. שאלותיה הזהירות נענו בשתיקה. לכן התרכזה במשימתה להזין אותו. אם רק יעלה כמה קילוגרמים, מצבו ישתפר.

"אולי תאכל עוד קצת?" התחננה כשמטה הניח את המזלג. הוא בקושי סיים מחצית מהמנה.

"תעזבי אותו כבר, סיגנה," נזף בה גונר.

"זה בסדר," חייך מטה חיוך חיוור.

הילד של אימא. הוא לא רצה שהיא תינזף בגללו, אף שאחרי ארבעים שנה עם בעלה ידעה שהוא כלב נובח שאינו נושך, שאין גבר טוב לב ממנו. לפתע חשה דקירה של ייסורי מצפון, בדומה לפעמים רבות כל כך בעבר. היא ידעה שהבעיה אצלה, שהיא דאגנית מדי.

"סליחה, מטה. מובן שאינך חייב לאכול יותר."

היא השתמשה בשם החיבה שהיה שגור בבית מאז החל לדבר ולא הצליח להגות את שמו כראוי. הוא קרא לעצמו מטה, וכולם חיקו אותו.

"אתה יודע מי חזרה הביתה לביקור?" שאלה בעליצות מעושה והחלה לפנות את הצלחות.

"לא, אין לי מושג."

"אנני."

מטה נדרך ונעץ בה מבט.

"אנני, אנני שלי?"

גונר גיחך. "ידעתי שהשם שלה יעורר אותך קצת. תמיד הייתה לך חולשה כלפיה."

"די, עזוב."

סיגנה נזכרה בנער שפעם היה, כשהפוני הסתיר את עיניו והוא גמגם שיש לו חברה.

"הבאתי לה קצת אוכל היום," אמר גונר. "היא באי המתים."

"די, אל תקרא ככה לאי. קוראים לו גרושייר," הצטמררה סיגנה.

"מתי היא הגיעה?" שאל מטה.

"אתמול, נדמה לי. והבן שלה איתה."

"כמה זמן היא צפויה להישאר?"

"היא לא ידעה להגיד." גונר תחב קומץ טבק לעיסה תחת שפתו העליונה ונשען לאחור בנחת.

"היא... דומה לעצמה?"

גונר הנהן. "בטח, היא דומה לעצמה, אנני הקטנה. עיניה היו מעט עצובות, אבל אולי רק דמיינתי. ייתכן שיש איזה קצר בבית. מה אני יודע?"

"זה לא נושא שראוי לדבר עליו מאחורי גבה," נזפה סיגנה. "ראית את הילד?"

"לא, אנני פגשה אותי במזח ולא היה לי זמן להתעכב, אבל סע לבקר אותה." גונר נפנה אל מטה. "היא בטח תשמח לקבל אורחים שם באי המתים. סליחה, בגרושייר," הקניט את אשתו.

"אלה קשקושים ואמונות תפלות. אני לא חושבת שכדאי לתת להם רוח גבית," אמרה סיגנה. קמט העמיק בין גבותיה.

"אנני מאמינה בסיפורים האלה," אמר מטה חרישית. "היא תמיד אמרה שהיא יודעת שהם שם."

"מי?" סיגנה הייתה מעדיפה להחליף נושא שיחה, אבל בכל זאת רצתה לשמוע את תשובתו של מטה.

"המתים. אנני אמרה שהיא הייתה שומעת אותם לפעמים, אבל שהם לא רצו להרע, שהם פשוט נשארו שם."

"נורא ואיום. אני בעד קינוח. בישלתי ריבת רברבר." סיגנה נעמדה בהחלטיות. "אבל בדבר אחד אבא צודק בין כל דברי ההבל שלו, וזה שאנני ודאי תשמח לביקור."

מטה לא ענה. הוא היה שקוע במחשבות.