חברים יקרים.
לא כל כך פתח ולא כל כך דבר...
שני חצאי משפטים לפני שאתם שמים את קצה האצבע על הלשון ומדפדפים פנימה.
ארבע שנים חיכינו בחרדת קודש לאמי, הנכדה שלנו.
היו אלה שנים עם אור חלש.
באיזה יום חורפי ישבתי בקפה טירשוק בכיכר הבסטיל בפריז,
בחוץ ירד שלג, מסביב שרו השנסונרים הצרפתיים שירים מעציבים.
הלכתי לקנות בלוק ציור וצבעים של ילדים וציירתי ציורים לנכדה שעוד לא היתה לי.
התגעגעתי לרגעי הלידה בעזרת עפרונות צבעונים של ילדים.
אחרי כל ציור התחזקה התקווה.
כשאני מקווה אני תמיד מאושר.
במעלה הדפים יושבים הציורים האלה ששמחו אותי באותו יום עד השמים.
אייל