אחת שאלתי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אחת שאלתי
הוספה למועדפים

אחת שאלתי

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

משה אופיר

ד"ר משה אופיר הוא תפריסט וחוקר במחלקה לתלמוד, פסיכואנליזה וחקר התרבות באוניברסיטת בר אילן, המרבה לשלב בין יהדות לפסיכולוגיה.

העביר קורסים לכתיבה יוצרת וכן במכללת ספיר. 

תקציר

אחת שאלתי הוא סיפור התבגרותו של גבר ישראלי, ושל מסע חיפושיו אחר החלק החסר בנפשו. ענר קומרה, שנולד למשפחה ירושלמית דתית-לאומית, עוזב את משפחתו כדי להפוך לחרדי, עוזב את אשתו כדי להפוך לחילוני, עוזב את ירושלים כדי להפוך לתל-אביבי, ונעזב על ידי אהובתו כדי לגלות שכל מה שעבר עד כה הם כאין וכאפס לעומת כאב הנטישה, אם על ידי אהובה ואם על ידי האל עצמו - זה הנוטש שוב ושוב את ברואיו ודן אותם לכאב, זקנה וחולי.

בשפה מבריקה, קולחת וייחודית, ובאמצעות שימוש וירטואוזי בטקסטים מתוך הארון היהודי, מצליח הסופר משה אופיר להוליך את קוראיו להסתכלות חדשה על משמעותן של השתייכות, אהבה ונטישה, חטא, סליחה ועונש, דתיות וחילוניות, חיים ומוות, בתוך ישראליות עכשווית מפורקת ומפוררת. בכתיבתו הכנה ובמבטו הנוקב והאירוני יוצר אופיר עולם שבו תחת כל אמת חקוקה בסלע עשויה לנבוט אמת אחרת, וזו תרים ראש ותציע עצמה לקורא, מוליכה אותו לבחון מחדש את ניצני האמיתות שזה עתה גיבש.

משה אופיר, מרצה לספרות, מקרא, תרבות וזהות יהודית. למד ולימד קולנוע. עבודת הדוקטור שלו עוסקת בספרות חז"ל. ספרו ללכת יומם ולילה ראה אור בעם עובד. אחת שאלתי הוא הרומן השני פרי עטו.

פרק ראשון

1.


חודשיים לפני יום לידתי היתה משפחתי המאושרת במשפחות.
אמי עמדה במרכז חגיגת בר המצווה של אחי הבכור, היחיד, בכרס תפוחה - ביתם של תאומים נמרצים שלא חדלו לבעוט ולפרכס. אבי, אחי ובעיקר אמי, אחרי שתים־עשרה שנות עקרות וניסיונות רבים להרות שנגמרו במפח נפש, ציפו סוף־סוף לבת. עתה, כששיערו כולם כי אמי הרה תאומים מפאת גודל כרסה, גדלו הסיכויים שלפחות אחד מהם יהיה אחת - אישה צעירה במשפחתנו הזכרית ברובה. כיוון שמכשירי אולטרה־סאונד, אם הומצאו בכלל, לא היו עדיין בשימוש, הסתפקה המשפחה בניחושים ובציפיות.

בשיאה של שלכת - חרפתו וערייתו של הטבע הנובל - באחרון לימי תשרי, מצליח ללכוד את רגעיו האחרונים של ירח האיתנים, בליל סתיו ירושלמי קפוא, נולדתי בבית החולים האפלולי "ביקור חולים". הרופאים ביקעו את בטנה של אמא בניתוח קיסרי ומשו אותי מרחמה בעודי נאבק לאחוז בגוויית תאומתי המכורבלת בי. לאחר בדיקת הממצאים קבעו הרופאים כי המלאכית הפעוטה, שלחייה המלאות עודן עומדות בוורידותן וריסי עיניה ברורים וארוכים, שכבה מתה בחיקי יותר מעשר שעות. בעשר השעות שבהן רחשו תוכניות הקיום בתוכי והייתי נתון בשלבים האחרונים של גיחתי אל החיים, תאומתי שלי כבר עצמה את עיניה עצימת עולם. היא לא זכתה לראות אף את פני אמה, לשמוע את קול שמחת המשפחה ולהריח אפילו את העכור והעלוב בריחות שההוויה מסוגלת להעניק: ניחוח הדם, הליזול, תערובת של תרופות, גומי ומצעים צואים, שריחם תלוי בחדר הלידה והם מקדמים את פני הוולד.
תינוק עדין ושברירי הייתי, ובמשך חצי שנה לא חדלתי לגעות בבכי.
אחרי שבכירי הרופאים הירושלמים העבירו אותי כל בדיקה אפשרית ולבסוף הרימו ידיהם ממכאובַי, ניסו את כוחן השכנות בעצות כיצד יש להרגיעני. איני דן את הורי אלא במידת החמלה והרחמים. הנטייה אחרי אמונות הבל מצויה מאוד במצב נפשי שכזה, ואין תופסים אדם בשעת צערו. נעטפתי בשמיכות צמר גמלים שנרכשו בבית לחם מפני קור החורף הירושלמי. הוטבלתי באמבטיות מחוממות שהושרה בהן כסגולה גם האתרוג שנטל אבי בחג הסוכות. לקחו אותי להרים בסמוך לעין כרם לשאוף אוויר מקפיא וצלול. תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא היו מזכירים את שמי בברכת הלבנה בכותל המערבי. תחבו ספרים קדושים תחת מראשותי. זקנה משכונת הבוכרים שהדיפה ריח זרעי שומר מתקתקים שטפה את בית הורי במים צלולים שהובאו ממעיינות עין פשחה בצפון ים המוות וקראה שבע פעמים את פרשת "פיטום הקטורת". המליצו לאמי להימנע ממאכלים חריפים כל זמן שהיא מיניקה אותי, אחר כך גם מן החמוצים והמרירים. דבר לא עזר. חצי שנה הטרפתי בבכיי את המשפחה מרוטת העצבים ואף את השכנים - יומם ולילה. גם יניקותי היו מועטות ולא משביעות, וכל כמה שנולדתי קטן ומוכה רזון עוד הלך משקלי והתמעט.
גאולתי הגיעה מכיוון בלתי צפוי. אחד השכנים, שלא הצליח להירדם זה חודשים מפאת בכיי, התייעץ עם ר' עמרם קלוינימוס, מגדולי המקובלים שהיו בירושלים. הוא סיפר לו את עיקרי הדברים, והמקובל הקשיש שאל והקשה ובירר והתעניין בשמות ובתאריכים של החולה ומשפחתו עד שלושה דורות אחורה. כעבור שבוע של יגיעה ועיון מצא את הפתרון ואת התרופה למכתי. הוא סבר כי בכיי אינו אלא בכי של אבל. אני, כך אמר, טרם קיבלתי תנחומים על אחותי תאומתי שמתה בחיקי. אף אחד - קבע המקובל ברגישות יוצאת דופן - לא העלה על דעתו לומר גם לי מילים טובות. תנחומי כולם נאספו על ידי אבי, אמי ואחי, ואילו אני, הקרוב ביותר לנפטרת, שתשעה חודשים בילינו מכורבלים יחדיו, לא זכיתי לתשומת הלב הראויה. על כן ציווה על הורי לערוך סעודה נוספת לכבודי, כדי לנחמני. הורי, שמוכנים היו להיתלות באותו הזמן בכל דבר ובלבד שאשתוק סוף־סוף, התקינו סעודה מפוארת. אפילו אבי, איש הצבא, שרחוק היה מרבנים וממצוותיהם, נעתר לעצת הרב הקשיש. על פי המסופר לי באו לסעודה זו כשישים איש. כולם נצטוו להניח לי לבכות, לא למחות בידי ולא לעשות כל ניסיון להשתיקני. הרב קלוינימוס, שמפאת קשישותו נאלץ להישאר בביתו, שלח את שמשו הנאמן עוזיאל אברמוביץ' להנחות את הטקס. "תנו לו לבכות, תנו לו לבכות," עבר אברמוביץ' בין המוזמנים והתריע מפני ניסיונות ההשתקה. עוזיאל אברמוביץ', שחי עד גיל ארבעים כז'יל איבר, היה בעל תשובה. בפריז עיר הולדתו חטא והחטיא אחרים, עסק בצילום קולנועי והיה מקורב לז'אן רנואר ואף לסופר ז'ורז' סימנון, שעמו אכל טרפות ונבלות ובעל נידות ביד רמה (כל זה לא סופר לי, כמובן מאליו, אלא לאחר שהסתלק מן העולם כישיש מופלג בסוף שנות השמונים). בגיל ארבעים לערך שב בתשובה שלמה והפך למין קדוש שאינו מביט מחוץ לד' אמותיו. כל עוד רבו, הרב קלוינימוס, היה בין החיים, לא קיבל אברמוביץ' פתקאות ולא יעץ לאיש דבר, מפני כבוד רבו הגדול. רק משנפטר ר' עמרם, פתח אברמוביץ' את ביתו שלו לכל חולה ומדוכא בייסורים. הנה כי כן, אף שאני מצוי מרחק רב מיכולת התמסרות לסוג מחשבה שכזה, ניתנה האמת להיאמר כי עם תום אותה סעודה שהתקינו הורי ביד נדיבה, פסק בכיי באחת. אף שבתי קמעה־קמעה ליהנות ממעדני היניקה, ושוב נהייתי כאחד התינוקות.
כשבוע לאחר הסעודה שלח הרב הקשיש איגרת דחופה להורי שיש לערוך סעודה נוספת. עד היום שמור בביתם המכתב בכתב ידו הרבני והמסולסל. שם טען כי לא די בסעודה הראשונה שהיתה כמין סעודת אבלים וניחומים, אלא באה גם העת לקיים סעודת הודיה ושבח על לידתי שלי, שמא אחוש דחוי, שהרי הופעתי מזכירה תדיר את מות אחותי והיא מלווה ביגון ובאבל. ואכן, נורא הוא האסון, ובכל זאת יש להודות בשבח גדול על חיי, ו"הנה כמה וכמה זוגות עקרים רחמנא ליצלן, מצפים להיפקד בבן זכר, אף שופכים צקון לחש ומן השמים אין נעתרים, ואין להם מנחם." בהמשך האיגרת האריך המקובל בעניין נשמת התאומים הנחצבת ממקור אחד וקרובה היא לסוד הזיווג ושאר עניינים קבליים חידתיים.
"נו, כל יומיים הוא ימצא משהו חדש," הפטירה אמי, וגילתה בלא דעת ש"אמונת החכמים" שלה לוקה בחסר. "אם כל שבוע נעשה פה סעודה לשישים איש, אפשר כבר לפתוח מסעדה." את אבי קל היה לשכנע, שהרי מראש פקפק בכל העניין. אפילו את הצלחת הסעודה הראשונה תלה בצירוף מקרים מוצלח. ובכל אופן, כיוון שטרדותי פסקו באחת, כבר לא חשו הורי למלא את דברי המקובל הישיש. הם התעלמו גם מאזהרתו שחרון אפו של האל עלול לפגוע בתינוק במשך חייו, והתמסרו לדממה המענגת שניחתה עליהם במפתיע, חוששים להעיר ולעורר את סיוטי הימים שחלפו.
מיותר לומר שאינני זוכר דבר מכל ההתרחשויות האלה גם בשעות של התבוננות בהירה אל עמקי העבר. עם זאת נוח לי לחשוב כאילו גופי, במתווה העדין והקמאי ביותר שבהווייתו, זוכר. כבר לימדו אותי החיים שפעמים זיכרון הגוף בהיר וצלול יותר אף מזיכרון הרוח.
אוכל להעיד בבטחה, תחילה מפי השמועה ואחר כך מזיכרוני שלי, כי מאותו היום ואילך, כנראה בגלל מינון יתר של הישועה (מי החליט להזמין שישים איש לסעודה? כלום לא היה די באירוע משפחתי מצומצם?) חדלתי כליל מבכי. יותר משלושים שנה יבשו עיני מדמעות. אפילו כילד קטן בגן ובבית הספר, כשנפלתי, הוכיתי, ננזפתי, מעולם לא הזלתי דמעה. לא ברגעי כאב גוף ונפש ולא בשעות של התעלות והתרגשות. בהיותי בן עשר התגנבתי לרופאת המשפחה, אחרי ששמעתי שמי שלא בוכה עלול להתעוור. היא פטרה אותי במבט משועשע, תמה ואף רוטן מעט.

יותר משלושים שנה חלפו עד בכיי הבא. אהובתי. כדרך שהשפיעה על נפשי לעד, כך שינתה את גופי כנראה. משהו בה, בנוכחותה, תמיד גרם לי לבכי, או למצער, להיות על ספו. בכיתי מאושר במחיצתה ובכיתי מכאב. גם תשוקותיה, גם עלבונותיה ריגשו אותי עד דמעות. היתה זו תחושה שנדמתה לי כבחילת העיניים. לא ידעתי כיצד בוכים, מהי ההרגשה הנלווית לדמעות, ובאיזו תודעה נתון הגוף, כיוון שהפעם הקודמת שבכיתי נעלמה מזיכרוני, כמובן. אך היה זה גם רגש נפלא, מטהר ומשחרר. משהו חם ועסיסי החל לגנוח בתוכי, כמו מבקש להיוולד, צבר תאוצה במעלה גרוני וזרם החוצה מאותן ארובות עין שנגלו כפתוחות לפתע. "אתה בוכה," אמרה לי אהובתי בפעם הראשונה כשראתה את לחיי לחות ושמעה את גרוני שנוק, עיניה מושפלות, נרגשת. "אתה בוכה." אחר כך שלחה את כף ידה וליטפה את לחיי. כמה מתוק ורגיש נדמיתי לה, ואולי, כך אני רוצה להאמין, גם היא החלה לאהוב אותי באותם רגעים ממש. כמה טוב הייתי בעיניה, מתבייש לספר לה שיותר משנתתי הרי קיבלתי ממנה, דבר ששלושים שנות חיים לא הצליחו להעניק לי. אהובתי היתה כה קרובה אלי, בתוך הווייתי ממש, והכול היה בה כה אמיתי וכה נכון, כה עמוק ונוגע, על כן הצליחה בקלות שכזו לפרוט על שק דמעותי, שתמיד, כך נדמה, המתין לה בשל ומוצף עד להתפקע. די היה במחווה זעירה מצדה והנה אני נוזל וננטף. עם הזמן למדתי להשתלט על הרגש החדש הזה ולא לבכות בפניה יתר על המידה. חששתי, אני מודה, להציף את שוק רגשותיה בסחורתי עד לשובע ומכאן לזרא.

 

משה אופיר

ד"ר משה אופיר הוא תפריסט וחוקר במחלקה לתלמוד, פסיכואנליזה וחקר התרבות באוניברסיטת בר אילן, המרבה לשלב בין יהדות לפסיכולוגיה.

העביר קורסים לכתיבה יוצרת וכן במכללת ספיר. 

עוד על הספר

אחת שאלתי משה אופיר

1.


חודשיים לפני יום לידתי היתה משפחתי המאושרת במשפחות.
אמי עמדה במרכז חגיגת בר המצווה של אחי הבכור, היחיד, בכרס תפוחה - ביתם של תאומים נמרצים שלא חדלו לבעוט ולפרכס. אבי, אחי ובעיקר אמי, אחרי שתים־עשרה שנות עקרות וניסיונות רבים להרות שנגמרו במפח נפש, ציפו סוף־סוף לבת. עתה, כששיערו כולם כי אמי הרה תאומים מפאת גודל כרסה, גדלו הסיכויים שלפחות אחד מהם יהיה אחת - אישה צעירה במשפחתנו הזכרית ברובה. כיוון שמכשירי אולטרה־סאונד, אם הומצאו בכלל, לא היו עדיין בשימוש, הסתפקה המשפחה בניחושים ובציפיות.

בשיאה של שלכת - חרפתו וערייתו של הטבע הנובל - באחרון לימי תשרי, מצליח ללכוד את רגעיו האחרונים של ירח האיתנים, בליל סתיו ירושלמי קפוא, נולדתי בבית החולים האפלולי "ביקור חולים". הרופאים ביקעו את בטנה של אמא בניתוח קיסרי ומשו אותי מרחמה בעודי נאבק לאחוז בגוויית תאומתי המכורבלת בי. לאחר בדיקת הממצאים קבעו הרופאים כי המלאכית הפעוטה, שלחייה המלאות עודן עומדות בוורידותן וריסי עיניה ברורים וארוכים, שכבה מתה בחיקי יותר מעשר שעות. בעשר השעות שבהן רחשו תוכניות הקיום בתוכי והייתי נתון בשלבים האחרונים של גיחתי אל החיים, תאומתי שלי כבר עצמה את עיניה עצימת עולם. היא לא זכתה לראות אף את פני אמה, לשמוע את קול שמחת המשפחה ולהריח אפילו את העכור והעלוב בריחות שההוויה מסוגלת להעניק: ניחוח הדם, הליזול, תערובת של תרופות, גומי ומצעים צואים, שריחם תלוי בחדר הלידה והם מקדמים את פני הוולד.
תינוק עדין ושברירי הייתי, ובמשך חצי שנה לא חדלתי לגעות בבכי.
אחרי שבכירי הרופאים הירושלמים העבירו אותי כל בדיקה אפשרית ולבסוף הרימו ידיהם ממכאובַי, ניסו את כוחן השכנות בעצות כיצד יש להרגיעני. איני דן את הורי אלא במידת החמלה והרחמים. הנטייה אחרי אמונות הבל מצויה מאוד במצב נפשי שכזה, ואין תופסים אדם בשעת צערו. נעטפתי בשמיכות צמר גמלים שנרכשו בבית לחם מפני קור החורף הירושלמי. הוטבלתי באמבטיות מחוממות שהושרה בהן כסגולה גם האתרוג שנטל אבי בחג הסוכות. לקחו אותי להרים בסמוך לעין כרם לשאוף אוויר מקפיא וצלול. תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא היו מזכירים את שמי בברכת הלבנה בכותל המערבי. תחבו ספרים קדושים תחת מראשותי. זקנה משכונת הבוכרים שהדיפה ריח זרעי שומר מתקתקים שטפה את בית הורי במים צלולים שהובאו ממעיינות עין פשחה בצפון ים המוות וקראה שבע פעמים את פרשת "פיטום הקטורת". המליצו לאמי להימנע ממאכלים חריפים כל זמן שהיא מיניקה אותי, אחר כך גם מן החמוצים והמרירים. דבר לא עזר. חצי שנה הטרפתי בבכיי את המשפחה מרוטת העצבים ואף את השכנים - יומם ולילה. גם יניקותי היו מועטות ולא משביעות, וכל כמה שנולדתי קטן ומוכה רזון עוד הלך משקלי והתמעט.
גאולתי הגיעה מכיוון בלתי צפוי. אחד השכנים, שלא הצליח להירדם זה חודשים מפאת בכיי, התייעץ עם ר' עמרם קלוינימוס, מגדולי המקובלים שהיו בירושלים. הוא סיפר לו את עיקרי הדברים, והמקובל הקשיש שאל והקשה ובירר והתעניין בשמות ובתאריכים של החולה ומשפחתו עד שלושה דורות אחורה. כעבור שבוע של יגיעה ועיון מצא את הפתרון ואת התרופה למכתי. הוא סבר כי בכיי אינו אלא בכי של אבל. אני, כך אמר, טרם קיבלתי תנחומים על אחותי תאומתי שמתה בחיקי. אף אחד - קבע המקובל ברגישות יוצאת דופן - לא העלה על דעתו לומר גם לי מילים טובות. תנחומי כולם נאספו על ידי אבי, אמי ואחי, ואילו אני, הקרוב ביותר לנפטרת, שתשעה חודשים בילינו מכורבלים יחדיו, לא זכיתי לתשומת הלב הראויה. על כן ציווה על הורי לערוך סעודה נוספת לכבודי, כדי לנחמני. הורי, שמוכנים היו להיתלות באותו הזמן בכל דבר ובלבד שאשתוק סוף־סוף, התקינו סעודה מפוארת. אפילו אבי, איש הצבא, שרחוק היה מרבנים וממצוותיהם, נעתר לעצת הרב הקשיש. על פי המסופר לי באו לסעודה זו כשישים איש. כולם נצטוו להניח לי לבכות, לא למחות בידי ולא לעשות כל ניסיון להשתיקני. הרב קלוינימוס, שמפאת קשישותו נאלץ להישאר בביתו, שלח את שמשו הנאמן עוזיאל אברמוביץ' להנחות את הטקס. "תנו לו לבכות, תנו לו לבכות," עבר אברמוביץ' בין המוזמנים והתריע מפני ניסיונות ההשתקה. עוזיאל אברמוביץ', שחי עד גיל ארבעים כז'יל איבר, היה בעל תשובה. בפריז עיר הולדתו חטא והחטיא אחרים, עסק בצילום קולנועי והיה מקורב לז'אן רנואר ואף לסופר ז'ורז' סימנון, שעמו אכל טרפות ונבלות ובעל נידות ביד רמה (כל זה לא סופר לי, כמובן מאליו, אלא לאחר שהסתלק מן העולם כישיש מופלג בסוף שנות השמונים). בגיל ארבעים לערך שב בתשובה שלמה והפך למין קדוש שאינו מביט מחוץ לד' אמותיו. כל עוד רבו, הרב קלוינימוס, היה בין החיים, לא קיבל אברמוביץ' פתקאות ולא יעץ לאיש דבר, מפני כבוד רבו הגדול. רק משנפטר ר' עמרם, פתח אברמוביץ' את ביתו שלו לכל חולה ומדוכא בייסורים. הנה כי כן, אף שאני מצוי מרחק רב מיכולת התמסרות לסוג מחשבה שכזה, ניתנה האמת להיאמר כי עם תום אותה סעודה שהתקינו הורי ביד נדיבה, פסק בכיי באחת. אף שבתי קמעה־קמעה ליהנות ממעדני היניקה, ושוב נהייתי כאחד התינוקות.
כשבוע לאחר הסעודה שלח הרב הקשיש איגרת דחופה להורי שיש לערוך סעודה נוספת. עד היום שמור בביתם המכתב בכתב ידו הרבני והמסולסל. שם טען כי לא די בסעודה הראשונה שהיתה כמין סעודת אבלים וניחומים, אלא באה גם העת לקיים סעודת הודיה ושבח על לידתי שלי, שמא אחוש דחוי, שהרי הופעתי מזכירה תדיר את מות אחותי והיא מלווה ביגון ובאבל. ואכן, נורא הוא האסון, ובכל זאת יש להודות בשבח גדול על חיי, ו"הנה כמה וכמה זוגות עקרים רחמנא ליצלן, מצפים להיפקד בבן זכר, אף שופכים צקון לחש ומן השמים אין נעתרים, ואין להם מנחם." בהמשך האיגרת האריך המקובל בעניין נשמת התאומים הנחצבת ממקור אחד וקרובה היא לסוד הזיווג ושאר עניינים קבליים חידתיים.
"נו, כל יומיים הוא ימצא משהו חדש," הפטירה אמי, וגילתה בלא דעת ש"אמונת החכמים" שלה לוקה בחסר. "אם כל שבוע נעשה פה סעודה לשישים איש, אפשר כבר לפתוח מסעדה." את אבי קל היה לשכנע, שהרי מראש פקפק בכל העניין. אפילו את הצלחת הסעודה הראשונה תלה בצירוף מקרים מוצלח. ובכל אופן, כיוון שטרדותי פסקו באחת, כבר לא חשו הורי למלא את דברי המקובל הישיש. הם התעלמו גם מאזהרתו שחרון אפו של האל עלול לפגוע בתינוק במשך חייו, והתמסרו לדממה המענגת שניחתה עליהם במפתיע, חוששים להעיר ולעורר את סיוטי הימים שחלפו.
מיותר לומר שאינני זוכר דבר מכל ההתרחשויות האלה גם בשעות של התבוננות בהירה אל עמקי העבר. עם זאת נוח לי לחשוב כאילו גופי, במתווה העדין והקמאי ביותר שבהווייתו, זוכר. כבר לימדו אותי החיים שפעמים זיכרון הגוף בהיר וצלול יותר אף מזיכרון הרוח.
אוכל להעיד בבטחה, תחילה מפי השמועה ואחר כך מזיכרוני שלי, כי מאותו היום ואילך, כנראה בגלל מינון יתר של הישועה (מי החליט להזמין שישים איש לסעודה? כלום לא היה די באירוע משפחתי מצומצם?) חדלתי כליל מבכי. יותר משלושים שנה יבשו עיני מדמעות. אפילו כילד קטן בגן ובבית הספר, כשנפלתי, הוכיתי, ננזפתי, מעולם לא הזלתי דמעה. לא ברגעי כאב גוף ונפש ולא בשעות של התעלות והתרגשות. בהיותי בן עשר התגנבתי לרופאת המשפחה, אחרי ששמעתי שמי שלא בוכה עלול להתעוור. היא פטרה אותי במבט משועשע, תמה ואף רוטן מעט.

יותר משלושים שנה חלפו עד בכיי הבא. אהובתי. כדרך שהשפיעה על נפשי לעד, כך שינתה את גופי כנראה. משהו בה, בנוכחותה, תמיד גרם לי לבכי, או למצער, להיות על ספו. בכיתי מאושר במחיצתה ובכיתי מכאב. גם תשוקותיה, גם עלבונותיה ריגשו אותי עד דמעות. היתה זו תחושה שנדמתה לי כבחילת העיניים. לא ידעתי כיצד בוכים, מהי ההרגשה הנלווית לדמעות, ובאיזו תודעה נתון הגוף, כיוון שהפעם הקודמת שבכיתי נעלמה מזיכרוני, כמובן. אך היה זה גם רגש נפלא, מטהר ומשחרר. משהו חם ועסיסי החל לגנוח בתוכי, כמו מבקש להיוולד, צבר תאוצה במעלה גרוני וזרם החוצה מאותן ארובות עין שנגלו כפתוחות לפתע. "אתה בוכה," אמרה לי אהובתי בפעם הראשונה כשראתה את לחיי לחות ושמעה את גרוני שנוק, עיניה מושפלות, נרגשת. "אתה בוכה." אחר כך שלחה את כף ידה וליטפה את לחיי. כמה מתוק ורגיש נדמיתי לה, ואולי, כך אני רוצה להאמין, גם היא החלה לאהוב אותי באותם רגעים ממש. כמה טוב הייתי בעיניה, מתבייש לספר לה שיותר משנתתי הרי קיבלתי ממנה, דבר ששלושים שנות חיים לא הצליחו להעניק לי. אהובתי היתה כה קרובה אלי, בתוך הווייתי ממש, והכול היה בה כה אמיתי וכה נכון, כה עמוק ונוגע, על כן הצליחה בקלות שכזו לפרוט על שק דמעותי, שתמיד, כך נדמה, המתין לה בשל ומוצף עד להתפקע. די היה במחווה זעירה מצדה והנה אני נוזל וננטף. עם הזמן למדתי להשתלט על הרגש החדש הזה ולא לבכות בפניה יתר על המידה. חששתי, אני מודה, להציף את שוק רגשותיה בסחורתי עד לשובע ומכאן לזרא.