להעיר את הלב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
להעיר את הלב
הוספה למועדפים

להעיר את הלב

3.3 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

חוויית האהבה הראשונה של מירנדה רייבנסדייל הסתיימה בטרגדיה, והיא נשבעה לקבור את לבה עם זיכרונותיה. שום גבר לא חדר דרך חזותה השקטה של מירנדה... עד שהגיע ליאנדרו אלגרטי...
ידיד הילדות ראה את מירנדה נועלת את עצמה במשך שנים. הוא יודע מה מרגישים כשצל מרחף מעליך ורוצה לעזור לה... 
באמתלה של קטלוג אוסף האמנות שלו בריביירה הצרפתית הוא מעורר לחיים את חושניותה הרדומה... אבל במקביל גם משהו בתוכו מתעורר... 

פרק ראשון

1
 
מירנדה לא הייתה רואה אותו לולא הסתתרה מהפפראצי. לא ששיח מלאכותי בעציץ היה מקום מסתור נפלא או משהו, היא חשבה. היא הציצה מבעד לענפי הפיקוס הנאה כדי לראות את ליאנדרו אלגרטי חוצה את הרחוב הצפוף מחוץ לבית הקפה שבו היא מצאה מקלט. לא נראה היה שהוא מודע לעובדה שהגשם טפטף או שהצומת היה עמוס כלי רכב והומה מאנשים. זה היה כאילו יש סביבו קובייה שקופה. הוא היה בלתי חדיר לרעש ולהמולה מחוצה לה.
היא הייתה מזהה אותו בכל מקום. היה לו מראה מלכותי ובלתי נגיש שהבליט אותו בקרב הקהל. גם הדרך שבה הוא התלבש הבדילה אותו – לא שלא היו בקהל גברים אחרים שלבשו חליפות, אבל הדרך שבה החליפה המחויטת והמתוחכמת האפורה השתלבה עם חולצה לבנה כשלג ועניבה בפסי שחור ואפור גרמה לו להיראות שונה. מתקדם יותר. מרשים יותר.
או שאולי זה היה בגלל המראה הזעוף הקבוע שלו.
האם היא ראתה אותו פעם ללא הזעף הזה? תהתה מירנדה. אחיה התאומים, הגדולים ממנה, ג'וליוס וג'ייק, היו חברים של ליאנדרו בפנימייה. הוא בילה סופי שבוע אקראיים או חופשות חגים ואפילו חופשות לימודים בבית משפחת רייבנסדייל ברייבנסדין, בקינגהמשייר. בהיותה צעירה ממנו בעשר שנים עברה עליה רוב ילדותה כשהיא מאוימת מעט מנוכחותו השתקנית של ליאנדרו. הוא היה התגלמות הטיפוס החזק והשקט – גבר עם מעט מילים ואף פחות מכך הבעות פנים. ברוב המקרים היא לא הצליחה לקרוא את הבעת פניו. היה קשה לומר אם הוא מזעיף פנים במורת רוח או פשוט בריכוז עמוק.
הוא נכנס אל בית הקפה, ומירנדה הביטה כשכל ראש נשי פנה לעברו. מורשתו הצרפתית-איטלקית שירתה אותו היטב מבחינת המראה. גובה בלתי אפשרי עם שיער כהה, עור בגוון זית ועיניים חומות בגוון כהה משלה בשלוש או בארבע דרגות.
אבל אם ליאנדרו היה מודע להשפעתו על מבטי הנשים הוא לא הראה כל סימן לכך. זה היה אחד הדברים שהיא אהבה ביותר אצלו. הוא לא הסתמך על הופעתו. נדמה היה שהוא כלל אינו מודע לכך שהוא משגע עד כדי כך שברכיהן נחלשו. בניגוד לאחיה ג'ייק, שידע שהוא נחשב לבן לוויה יפה וניצל זאת כמיטב יכולתו.
ליאנדרו עמד ליד הדלפק והזמין קפה שחור לדרך מהמלצרית הצעירה והמסמיקה, ואז פסע לאחור בנימוס כדי להמתין לו, כשהוא מוציא את הטלפון שלו כדי לבדוק הודעות או דוא"ל.
מירנדה בחנה בהיחבא את דמותו הגבוהה והאתלטית עם השרירים המשורגים החזקים שהיו מושלמים בעקבות שעות ארוכות של תרגול סיבולת. הכתפיים הרחבות, הגב החזק, הירכיים הדקות, הישבן המתוח והרגליים הארוכות. היא ראתה אותו פעמים רבות ברייבנסדין, דמות בודדה רצה בשדות האחוזה בכל מזג אוויר, או שוחה בקיץ אינספור סיבובים בבריכה.
ליאנדרו התייחס לאימונים בריכוז ובדבקות שגרמו לה לתהות אם הוא עושה זאת למטרת בריאות או מסיבה אחרת כלשהי שידועה רק לו. אך תהא הסיבה שהניעה אותו אשר תהא, אין ספק שהיא הועילה לו. היה לו גוף שעצר לבבות של נשים. היא לא יכלה להפסיק להביט בו, לגמה את השלמות הגברית של גזרתו. מוחה הבוגדני תהה כמה נפלא הוא ייראה בסדינים סבוכים אחרי מרתון של סקס. האם הייתה לו עכשיו מאהבת? מירנדה לא שמעה לאחרונה הרבה על חיי האהבה שלו, אך היא שמעה שאביו מת חודשים מספר קודם לכן. היא הניחה שהוא שומר מאז על פרופיל נמוך.
 
המלצרית הצעירה נתנה לליאנדרו את הקפה שלו וכשהוא הסתובב כדי לצאת פגשו עיניו בעיניה של מירנדה מבעד לענפים הקשיחים של הצמח. היא ראתה את זיק ההכרה חולף במבטו אך הוא לא חייך בברכה. שפתיו אפילו לא זעו מעלה. אך היא לא זכרה שהיא ראתה אותו אי פעם מחייך. או, לפחות, לא אליה. הדבר הקרוב ביותר לכך היה מין עיקול של שפתיו שיכול היה בקלות להיחשב בטעות לציניות ולא לשעשוע.
"מירנדה?" הוא אמר.
היא הרימה את ידה בנפנוף קטן של קצה אצבע, מנסה לא למשוך אל עצמה יותר מדי תשומת לב במקרה שמישהו שאורב בסביבה עם טלפון חכם יזהה אותה. "היי."
הוא התקרב אל השולחן שלה שהתגונן מאחורי הצמח. היא נאלצה לשרבב את צווארה כדי לפגוש במבטו הזעוף. היא תמיד הרגישה כשדונת שעומדת מול ענק כשהייתה בסביבתו. הוא היה נמוך בכשני סנטימטרים מאחיה שגובהם מאה תשעים וחמישה סנטימטרים, אך מסיבה כלשהי תמיד נדמה היה שהוא גבוה יותר.
"התקשורת עדיין מציקה לך?" הוא שאל, עדיין בפנים זעופות.
כמובן, ליאנדרו שמע על השערורייה של אביה, חשבה מירנדה. היא הייתה נושא השיחה של כולם. היא נמרחה על פני כל דוכן עיתונים ובכל בלוג ברשת. האם זה יכול להיות מביך יותר? האם היה מישהו בלונדון – בעולם כולו – שלא ידע שלאביה נולדה בת בלתי חוקית עשרים ושלוש שנים קודם לכן? כצמד מלכותי בתיאטרון הלונדוני היו הוריה עצמם ידועים כמושכי תשומת לב, אך השערורייה הזאת של אביה הייתה הגדולה ביותר והמשפילה ביותר עד עתה. אימה של מירנדה, אליזבטה אלברטיני, ביטלה את עונת ההופעות שלה בברודווי ואיימה בגירושין. אביה, ריצ'רד רייבנסדייל, ניסה להכניס את בתו הבלתי חוקית אל חיק המשפחה, אך עד עתה ללא הצלחה. נראה היה שקתרין ווינווד סירבה ליפול בקסמיו של אביה הביולוגי האבוד ועשתה כמיטב יכולתה להתחמק ממנו ומאחיה למחצה.
וזה התאים למירנדה. התאים מאוד, במיוחד משום שקתרין הייתה עד כדי כך יפה, שכולם קראו למירנדה 'האחות המכוערת'. אוף!
"רק קצת," אמרה מירנדה בחיוך כואב. "אבל מספיק עם זה. אני מצטערת כל כך בנוגע לאביך. לא ידעתי על מותו, אחרת הייתי באה להלוויה."
"תודה," הוא אמר. "אבל זה היה אירוע פרטי."
"אז, מה קורה איתך?" היא אמרה. "שמעתי שעשית עבודה כלשהי בשביל ג'וליוס בארגנטינה. חדשות נפלאות בנוגע לאירוסין שלו, נכון? פגשתי את הארוסה שלו, הולי, אתמול בערב. היא חמודה." מירנדה תמיד התקשתה לשוחח עם ליאנדרו. הוא לא היה הטיפוס של שיחות חולין. כשהיא הייתה בסביבתו הייתה לה נטייה לפטפט או לקשקש כדי למלא את השתיקה בדבר הראשון שעלה בדעתה. היא ידעה שזה גורם לה להיראות מעט נטולת תוכן, אבל הוא היה שתקן כל כך, מה עוד היא יכלה לעשות? היא הרגישה כמכונת כדורי טניס שזורקת אליו כדורים בלי שהוא ישיב ולו אחד מהם.
למרבה המזל, הפעם הוא השיב.
"כן," הוא אמר. "חדשות נפלאות."
"זו הייתה הפתעה גדולה, נכון?" אמרה מירנדה. "לא ידעתי אפילו שהוא יוצא עם מישהי. אני לא מאמינה שאחי הגדול עומד להינשא. ברצינות, ג'וליוס הוא כזה סוס שחור, הוא ממש בלתי נראה, אבל הולי ממש מושלמת בשבילו. אני כל כך שמחה בשבילם. ג'סמין קונולי תעצב את שמלת החתונה. שתינו נהיה השושבינות, כי להולי אין אחיות או חברות קרובות. איני יודעת מדוע אין לה המון חברות כי היא כזאת מתוקה. גם ג'ס חושבת כך. אתה זוכר את ג'ס, נכון? בתו של הגנן שגדלה איתי ברייבנסדין? למדנו באותו בית ספר. עכשיו יש לה חנות הלבשת כלות משלה ו..."
"אני יכול לבקש טובה?"
מירנדה מצמצה. טובה? איזו מין טובה? מה הוא עמד לומר? תשתקי? תפסיקי לקשקש כמו שלומיאלית? תפסיקי להסמיק כמו תלמידה מטופשת בת שתים עשרה? "בוודאי."
מבטו החום הכהה התמקד בשלה, גבותיו הכהות עדיין נגעו זו בזו. "האם תעשי עבודה בשבילי?"
לבה דילג דילוג מוזר קטן. "א... איזו מין עבודה?" הגמגום היה דבר נוסף שקרה לה בנוכחותו. מה היה בגבר הזה שהפך אותה לטיפשה עילגת? זה היה מגוחך. היא הכירה אותו כל חייה. מבחינתה הוא היה כאח... טוב, בערך. ליאנדרו תמיד היה בשולי תודעתה כגבר האידיאלי. לא שהיא הרשתה לעצמה אי פעם להתפנק במחשבות כאלה. לא לגמרי. אך הן היו שם, כמו אורחים בלתי קרואים במסיבת קוקטייל, מופיעים מעת לעת כדי לחטוף מתאבן או משקה לפני שהתמוססו חזרה בירכתי מוחה.
"אבי הוריש לי בצוואתו אוסף אמנות," אמר ליאנדרו. "אני זקוק למישהו שיקטלג אותו לפני שאוכל למכור אותו. יש גם שני ציורים שאולי זקוקים לשיקום. אשלם לך, כמובן."
מירנדה חשבה שמוזר שהוא לא סיפר לאיש על מות אביו עד לאחר ההלוויה. היא תהתה מדוע הוא לא סיפר לאחיה, במיוחד לג'וליוס, שהיה התאום הרציני והיציב יותר. ג'וליוס היה תומך בליאנדרו, הולך איתו להלוויה ועומד לצידו אם הוא היה זקוק לגיבוי.
היא דמיינה את ליאנדרו עומד לבדו בהלוויה. מדוע הוא הלך לבד? הלוויות היו מספיק נוראות. הפרידה הסופית תמיד כאבה באופן נורא, אך קשה היה לחשוב על לעמוד בה לבד. גם אם הוא לא היה קרוב לאביו, עדיין היה הצער על מה שהוא החמיץ, שלא לדבר על ההכרה קורעת הלב שכבר מאוחר מדי לתקן זאת.
כשאהוב ילדותה, מארק רדבנק, מת מלוקמיה, משפחתה ומשפחתו הקיפו אותה. תמכו בה. ניחמו אותה. אפילו ליאנדרו הופיע בהלוויה – היא זכרה שראתה את דמותו הגבוהה והשקטה בקצה הכנסייה. העובדה שהוא פינה זמן כשהוא בקושי הכיר את מארק נגעה ללבה. הוא פגש אותו רק פעמים ספורות.
מירנדה שמעה מאחיה שלליאנדרו היה סיפור רקע מורכב. הם לא סיפרו לה הרבה, רק שהוריו התגרשו כשהוא היה בן שמונה ושאמו לקחה אותו לאנגליה, שם הוא הוכנס מייד לפנימייה עם אחיה התאומים של מירנדה אחרי שאמו נישאה שנית והקימה משפחה חדשה. הוא היה ילד שקדן, והצטיין הן בתחום האקדמי והן בספורט. הוא לקח עימו את אותו מוסר העבודה הגבוה אל הקריירה שלו כרואה חשבון חקירתי. "אני מצטערת על אובדנך," היא אמרה.
"תודה."
"האם אמך הייתה בהלוויה?" שאלה מירנדה.
"לא," הוא אמר. "הם לא דיברו מאז הגירושין."
מירנדה תהתה אם הלוויית אביו העלתה זיכרונות כואבים מיחסיו המנוכרים איתו. אף בן אינו רוצה להידחות על ידי אביו. אך נראה שוויטוריו אלגרטי לא רצה במשמורת אחרי הגירושין. הוא מסר את ליאנדרו כילד קטן וראה אותו רק בהזדמנויות הנדירות שבהן הוא היה בלונדון בענייני עסקים. היא שמעה מאחיה שבסופו של דבר הפסיק ליאנדרו להיפגש עם אביו משום שלוויטוריו הייתה נטייה לשתות עד כדי התעללות באחרים או עד שאיבד את הכרתו. הייתה פעם אחת שהמשטרה הוזעקה בעקבות קטטה בבר שאביו של ליאנדרו פתח בה. היא לא הופתעה מכך שליאנדרו שמר מרחק. באופיו השקט והמופנם הוא לא היה טיפוס הגבר שמשך אל עצמו תשומת לב מיותרת.
אך היה עוד כל כך הרבה שהיא לא ידעה עליו. היא ידעה שהוא היה רואה חשבון חקירתי – והיה מעולה בכך. היה לו משרד ייעוץ משלו בלונדון והוא נסע ברחבי העולם וחשף הונאות גדולות בתאגידים ובמגזר הפרטי. הוא עבד לעיתים קרובות עם ג'ייק וחברת הניתוח העסקי שלו ועזר לאחרונה לג'וליוס בחשיפת אביה החורג הנורא של הולי ועסקי הסמים והלבנת הכספים שלו.
ליאנדרו אלגרטי היה האיש אליו פונים כדי לחשוף סודות ועם זאת מירנדה תמיד הרגישה שיש לו סוד או שניים משלו.
"אז העבודה הזאת..." היא החלה. "איפה האוסף?"
"בניס," הוא אמר. "אבי ניהל עסק של אמנות ועתיקות בריביירה הצרפתית. זה האוסף הפרטי שלו. הוא מכר את כל השאר כשאובחן לראשונה כחולה בסרטן סופני."
"ואתה רוצה ל... להיפטר ממנו?" שאלה מירנדה, מקמטת את מצחה למחשבה שהוא ימכור את כל מה שהיה שייך לאביו. למרות יחסיהם המורכבים, האם הוא לא היה מעוניין במזכרת? "את כולו?"
פיו היה קו ישר. קשה. לבן. "כן," הוא אמר. "אני צריך לארגן את הווילה ולמכור גם אותה."
"למה שלא תיקח מישהו מקומי?" מירנדה ידעה שהיא זוכה להערכה כרסטורטורית אמנותית אף שהייתה בתחילת הקריירה שלה, אך היא לא תוכל לעשות הרבה במקום. שחזור אמנותי היה יותר מדע מאשר אמנות. טכניקות מתוחכמות באמצעות קרני רנטגן, טכנולוגיה באינפרא אדום וספקטרוסקופיית ראמאן הצריכו רוב הזמן עבודה בסביבה המוגנת של גלריה מבוססת. ליאנדרו יכול היה להרשות לעצמו את הטוב בעולם. מדוע הוא ביקש ממנה?
"חשבתי שאולי תשמחי להזדמנות להתחמק מההו-הא פה," אמר ליאנדרו. "את יכולה לקחת חופשה של שבועיים מהגלריה?"
מירנדה כבר חשבה על יציאה מלונדון כדי למצוא מעט מרחב נשימה. זה היה גיהנום, כשהכביסה המלוכלכת של אביה טפחה על פניה. היא לא יכלה ללכת לשום מקום בלי שהתקשורת תטריד אותה. כולם רצו לדעת מה היא חושבת על השערורייה של אביה. האם היא פגשה את אחותה למחצה? האם היא מתכננת לפגוש אותה? האם הוריה מתגרשים בפעם השנייה? זה היה חסר רחמים. בנוסף ללחץ התקשורת היא עמדה גם מול פרצי התוכחה של אמה על אביה, ומול לחצי אביה שרצה שהיא תיצור קשר עם אחותה למחצה ותשחק את המשפחה המאושרת.
כאילו שזה עומד לקרות.
זו עשויה להיות הזדמנות מושלמת להימלט. מלבד זאת, אוקטובר בקוט-ד'אזור יהיה עדיף על מזג האוויר הלונדוני הנוכחי, ההפכפך. "מתי אתה רוצה אותי?" היא אמרה, והסמיקה כשהבינה את המשמעות הכפולה שהיא לא התכוונה לה. "כלומר, קרוב לוודאי שאוכל לעזוב בסוף השבוע הבא. זה בסדר?"
"בסדר," הוא אמר. "בכל מקרה לא אקח עד אז את המפתחות של הווילה. אזמין לך טיסה ואשלח לך בדוא"ל את הפרטים. את מעדיפה מלון מסוים?"
"היכן אתה תתאכסן?"
"בווילה של אבי."
מירנדה חשבה על ההוצאה על שהייה במלון, לא שליאנדרו לא יכול היה להרשות זאת לעצמו. הוא ישכן אותה במלון חמישה כוכבים, אם היא תבקש זאת. אך בשהייה במלון היא מסתכנת בכך שהתקשורת תמצא אותה. אם היא תשהה עם ליאנדרו בווילה של אביו, היא תוכל לעבוד על האוסף בלי שהאיום הזה ירחף מעל ראשה.
מלבד זאת, זו תהיה הזדמנות לראות משהו מהאדם שמאחורי המצח המקומט באופן קבוע.
"האם יש מקום בשבילי בווילה של אביך?"
הקמט במצחו של ליאנדרו העמיק עד שנוצרו שני קווים אנכיים בין עיניו החומות חסרות הקרקעית. "אינך רוצה להתאכסן במלון?"
מירנדה נשכה את שפתה בשיניה, צבע חמים הזדחל אל לחייה עד שכל פניה להטו. "לא הייתי רוצה להטריד אם מישהי אחרת מתאכסנת..."
מי הייתה המישהי האחרת שלו?
מי הייתה המאהבת האחרונה שלו? היא ידעה שהיו לו כאלה מפעם לפעם. היא ראתה תמונות שלו באירועי צדקה. היא אפילו פגשה אחת או שתיים במהלך השנים כשהוא הביא בת זוג לאחת מהמסיבות האגדתיות שערכו הוריה ברייבנסדין בערב השנה החדשה. גבוהות, יפות באופן בלתי אפשרי, אלגנטיות, רהוטות לשון שלא הסמיקו וגמגמו ושמו את עצמן ללעג. הוא לא היה מוחצן כמו אחיה הפלייבוי ג'ייק. ליאנדרו היה יותר כמו ג'וליוס בכך ששמר על חייו הפרטיים הרחק מעין הציבור.
"אף אחת אינה מתאכסנת אצלי."
אף אחת אינה מתאכסנת אצלו? או שאין לו אף אחת?
ומדוע בכלל היא חושבת על חיי האהבה שלו? זה לא שהיא הייתה מעוניינת בו. היא לא התעניינה באיש. לא מאז שמארק מת. היא התעלמה מגברים מושכים. היא דחתה במהירות גברים שפלירטטו איתה או ניסו להקסים אותה. לא שליאנדרו היה מקסים במיוחד או משהו. הוא היה מנומס אך מרוחק. אדיש. ובאשר לפלירטוט... ובכן, אם הוא ילמד לחייך מפעם לפעם, זה אולי יעזור.
מירנדה לא ידעה מדוע היא לוחצת כל כך בנוגע להזמנה. אולי זה היה משום שהיא מעולם לא בילתה איתו זמן בלי אנשים אחרים בסביבה. אולי זה היה משום שהוא איבד לאחרונה את אביו והיא רצתה לדעת מדוע הוא לא סיפר לאיש לפני ההלוויה. אולי זה היה משום שהיא רצתה לראות היכן הוא בילה את שמונה השנים הראשונות של חייו לפני שעבר לאנגליה. כיצד הוא היה כילד? האם הוא שיחק ואהב לצחוק כרוב הילדים, או שהוא היה רציני ומופנם כפי שהוא כעת? "אז זה בסדר שאתאכסן איתך?" היא אמרה. "לא אפריע לך."
הוא הביט בה באותו מבט זועף שלו. מחשבות עמוקות או מורת רוח? היא מעולם לא הצליחה להבין. "אין שם סוכנת בית."
"אני יכולה לבשל," היא אמרה. "ואני יכולה לעזור לך לסדר דברים לפני שתמכור את המקום. זה יהיה כיף."
שתיקה קטנה השתררה.
מירנדה הרגישה שהוא מהרהר בכך. שוקל זאת בראשו. מעריך את הסיכון.
בסופו של דבר הוא נשם עמוק ונשף באיטיות. "בסדר. אשלח אלייך בדוא"ל את פרטי הטיסה."
היא קמה ממקומה והחלה לסדר את מעילה, לשחרר את השיער מהצווארון. "אכפת לך אם אצא איתך? היה שם קודם צוות פפראצי שעקב אחריי. נכנסתי לפה כדי להתחמק מהם. יהיה נחמד לחזור לעבודה בלי שיהדפו אותי."
"אין בעיה," הוא אמר. "אני ממילא פונה לכיוון הזה."
 
ליאנדרו צעד לצידה של מירנדה בדרך חזרה אל הגלריה. הוא תמיד נדהם מכמה היא קטנה. בנויה כבלרינה עם גפיים נאות ופני שדונת, עם עיניים גדולות חומות-זהובות ושיער ערמוני, אך בעורה לא היה ולו נמש אחד – הוא היה לבן וזך כמו מעדן חלב. היה לה יופי שמיימי. היא הזכירה לו דמות מסיפור אגדה – אסופית תמימה אבודה בלב עולם מטורף שיצא משליטה.
כשהוא ראה אותה מסתתרת בבית הקפה קפץ במוחו מתג כלשהו. זה היה כמו הבזק במוחו. הוא לא חשב על כך לעומק, אך זה היה כמו... נכון איכשהו. היא נזקקה למקום מבטחים והוא נזקק למישהו שיעזור לו למיין את מה שהותיר אביו אחריו. אולי מוטב היה לשכור מישהו מקומי. אולי הוא יכול היה למכור הכול בלי הערכה מדויקת. לעזאזל, הוא לא ידע בדיוק מדוע הוא ביקש ממנה, אך הוא ידע שהיא עוברת תקופה קשה כשהשערורייה של ילדת האהבה של אביה עדיין מכה גלים.
זה והעובדה שהוא לא יכול היה לסבול את המחשבה שהוא יהיה בווילה לבדו כשרק רוחות מהעבר רודפות אותו. הוא לא חזר לשם מאז היום שבו הוא עזב כשהיה בן שמונה שנים.
לא התאים לו לנהוג באימפולסיביות כזאת, אך כשהוא ראה את מירנדה מסתתרת מאחורי הצמח ההוא, הוא הבין כמה היא לחוצה בעקבות חטאו של אביה. הוא שמע מאחיה שהתקשורת הקימה בחודש האחרון מחנה מחוץ לדירתה. היא לא הצליחה לעשות צעד אחד מבלי שמצלמה או מיקרופון יידחפו אל פניה. מי שנולד לידוענים מפורסמים שילם מחיר. או, לפחות, היא שילמה.
ליאנדרו תמיד ריחם מעט על מירנדה. תמיד השוו אותה לאמה הזוהרת והראוותנית, והיא תמיד הפסידה. עכשיו השוו אותה לאחותה למחצה. קאת ווינווד הייתה באמת מדהימה. בכך לא היה כל ספק. קאת הייתה הטיפוס של כרזות פרסום. קאת יכולה לעצור את התנועה. תנועה אווירית. יופייה של מירנדה היה שקט, סוג היופי שלומדים להכירו. והיא הייתה ביישנית בדרך מתוקה. הוא לא הכיר נשים רבות שהסמיקו בקלות כמוה. היא מעולם לא פלירטטה. והיא מעולם לא יצאה עם גברים. לא מאז שאיבדה את החבר הראשון והיחיד שלה למחלת הלוקמיה כשהייתה בת שש עשרה. ליאנדרו לא יכול היה אלא להעריץ את נאמנותה, גם אם הוא האמין בלבו שהיא משליכה את חייה.
אך מי הוא היה שישפוט?
גם לו לא היו תוכניות עד-לעצם-היום-הזה.
מירנדה הייתה האדם הנכון ביותר שייעץ לו בנוגע לאוסף של אביו. מובן שכן. היא הייתה אמינה והגיונית. היא הייתה מוכשרת ויעילה והייתה לה עין מעולה. היא עזרה לאחיה ג'וליוס לרכוש מספר פריטים בכמה מכירות פומביות. היא הייתה מסוגלת לזהות זיוף ממרחק עשרים מטרים. יידרשו רק שבוע או שניים כדי למיין את האוסף, והוא גם יעשה לה טובה.
אך היה דבר אחד שהיא לא ידעה עליו.
הוא לא סיפר אפילו לג'וליוס או לג'ייק על רוזי.
לכן הוא הלך לבדו להלוויה של אביו. החזרה לניס הייתה כמו לתלוש קליפה של פצע.
היו פעמים רבות שבהן הוא יכול היה להזכיר זאת. הוא יכול היה לספר לשני חבריו הטובים ביותר את הסוד הטרגי שהוא נשא ככבלים סביב לבו. אך במקום זאת הוא הניח לכולם לחשוב שהוא היה בן יחיד. בכל פעם שהוא חשב על אחותו התינוקת לבו התכווץ. המחשבה על פניה הקטנות והשמנמנות עם הגומות, עם החיוך הזורח, הפילה עליו את רגש האשמה כמו גיליוטינה.
במשך כל השנים הללו הוא לא אמר דבר. לאף אחד. הוא השאיר את החלק הזה בחייו – את חייו בעבר, את ילדותו – בצרפת. חייו התחלקו לשתי תקופות: צרפת ואנגליה. לפני ואחרי. לפעמים ה'לפני' היה כחלום רע – סיוט נורא ומסמר שיער. אך אז הוא היה מתעורר וקולט בבטן מכווצת שזו הייתה אמת. אמת שאי אפשר להימלט ממנה, אמת שוברת לב. לא משנה היכן הוא גר. כמה רחוק הוא נסע. כמה קשה הוא עבד כדי לחסום את הזיכרונות. האשמה הייתה איתו. היא ישבה על כתפו במשך היום. היא הדירה שינה מעיניו בלילה. היא דקרה במחטים מרושעות את מוחו עד שהוא היה עיוור מכאב.
הדיבור על משפחתו היה עינוי. סבל טהור ומוחלט. הוא שנא אפילו לחשוב על כך. לא הייתה לו משפחה.
משפחתו נקרעה לגזרים עשרים ושבע שנים קודם לכן, והוא היה זה שעשה זאת.

עוד על הספר

להעיר את הלב מלני מילבורן
1
 
מירנדה לא הייתה רואה אותו לולא הסתתרה מהפפראצי. לא ששיח מלאכותי בעציץ היה מקום מסתור נפלא או משהו, היא חשבה. היא הציצה מבעד לענפי הפיקוס הנאה כדי לראות את ליאנדרו אלגרטי חוצה את הרחוב הצפוף מחוץ לבית הקפה שבו היא מצאה מקלט. לא נראה היה שהוא מודע לעובדה שהגשם טפטף או שהצומת היה עמוס כלי רכב והומה מאנשים. זה היה כאילו יש סביבו קובייה שקופה. הוא היה בלתי חדיר לרעש ולהמולה מחוצה לה.
היא הייתה מזהה אותו בכל מקום. היה לו מראה מלכותי ובלתי נגיש שהבליט אותו בקרב הקהל. גם הדרך שבה הוא התלבש הבדילה אותו – לא שלא היו בקהל גברים אחרים שלבשו חליפות, אבל הדרך שבה החליפה המחויטת והמתוחכמת האפורה השתלבה עם חולצה לבנה כשלג ועניבה בפסי שחור ואפור גרמה לו להיראות שונה. מתקדם יותר. מרשים יותר.
או שאולי זה היה בגלל המראה הזעוף הקבוע שלו.
האם היא ראתה אותו פעם ללא הזעף הזה? תהתה מירנדה. אחיה התאומים, הגדולים ממנה, ג'וליוס וג'ייק, היו חברים של ליאנדרו בפנימייה. הוא בילה סופי שבוע אקראיים או חופשות חגים ואפילו חופשות לימודים בבית משפחת רייבנסדייל ברייבנסדין, בקינגהמשייר. בהיותה צעירה ממנו בעשר שנים עברה עליה רוב ילדותה כשהיא מאוימת מעט מנוכחותו השתקנית של ליאנדרו. הוא היה התגלמות הטיפוס החזק והשקט – גבר עם מעט מילים ואף פחות מכך הבעות פנים. ברוב המקרים היא לא הצליחה לקרוא את הבעת פניו. היה קשה לומר אם הוא מזעיף פנים במורת רוח או פשוט בריכוז עמוק.
הוא נכנס אל בית הקפה, ומירנדה הביטה כשכל ראש נשי פנה לעברו. מורשתו הצרפתית-איטלקית שירתה אותו היטב מבחינת המראה. גובה בלתי אפשרי עם שיער כהה, עור בגוון זית ועיניים חומות בגוון כהה משלה בשלוש או בארבע דרגות.
אבל אם ליאנדרו היה מודע להשפעתו על מבטי הנשים הוא לא הראה כל סימן לכך. זה היה אחד הדברים שהיא אהבה ביותר אצלו. הוא לא הסתמך על הופעתו. נדמה היה שהוא כלל אינו מודע לכך שהוא משגע עד כדי כך שברכיהן נחלשו. בניגוד לאחיה ג'ייק, שידע שהוא נחשב לבן לוויה יפה וניצל זאת כמיטב יכולתו.
ליאנדרו עמד ליד הדלפק והזמין קפה שחור לדרך מהמלצרית הצעירה והמסמיקה, ואז פסע לאחור בנימוס כדי להמתין לו, כשהוא מוציא את הטלפון שלו כדי לבדוק הודעות או דוא"ל.
מירנדה בחנה בהיחבא את דמותו הגבוהה והאתלטית עם השרירים המשורגים החזקים שהיו מושלמים בעקבות שעות ארוכות של תרגול סיבולת. הכתפיים הרחבות, הגב החזק, הירכיים הדקות, הישבן המתוח והרגליים הארוכות. היא ראתה אותו פעמים רבות ברייבנסדין, דמות בודדה רצה בשדות האחוזה בכל מזג אוויר, או שוחה בקיץ אינספור סיבובים בבריכה.
ליאנדרו התייחס לאימונים בריכוז ובדבקות שגרמו לה לתהות אם הוא עושה זאת למטרת בריאות או מסיבה אחרת כלשהי שידועה רק לו. אך תהא הסיבה שהניעה אותו אשר תהא, אין ספק שהיא הועילה לו. היה לו גוף שעצר לבבות של נשים. היא לא יכלה להפסיק להביט בו, לגמה את השלמות הגברית של גזרתו. מוחה הבוגדני תהה כמה נפלא הוא ייראה בסדינים סבוכים אחרי מרתון של סקס. האם הייתה לו עכשיו מאהבת? מירנדה לא שמעה לאחרונה הרבה על חיי האהבה שלו, אך היא שמעה שאביו מת חודשים מספר קודם לכן. היא הניחה שהוא שומר מאז על פרופיל נמוך.
 
המלצרית הצעירה נתנה לליאנדרו את הקפה שלו וכשהוא הסתובב כדי לצאת פגשו עיניו בעיניה של מירנדה מבעד לענפים הקשיחים של הצמח. היא ראתה את זיק ההכרה חולף במבטו אך הוא לא חייך בברכה. שפתיו אפילו לא זעו מעלה. אך היא לא זכרה שהיא ראתה אותו אי פעם מחייך. או, לפחות, לא אליה. הדבר הקרוב ביותר לכך היה מין עיקול של שפתיו שיכול היה בקלות להיחשב בטעות לציניות ולא לשעשוע.
"מירנדה?" הוא אמר.
היא הרימה את ידה בנפנוף קטן של קצה אצבע, מנסה לא למשוך אל עצמה יותר מדי תשומת לב במקרה שמישהו שאורב בסביבה עם טלפון חכם יזהה אותה. "היי."
הוא התקרב אל השולחן שלה שהתגונן מאחורי הצמח. היא נאלצה לשרבב את צווארה כדי לפגוש במבטו הזעוף. היא תמיד הרגישה כשדונת שעומדת מול ענק כשהייתה בסביבתו. הוא היה נמוך בכשני סנטימטרים מאחיה שגובהם מאה תשעים וחמישה סנטימטרים, אך מסיבה כלשהי תמיד נדמה היה שהוא גבוה יותר.
"התקשורת עדיין מציקה לך?" הוא שאל, עדיין בפנים זעופות.
כמובן, ליאנדרו שמע על השערורייה של אביה, חשבה מירנדה. היא הייתה נושא השיחה של כולם. היא נמרחה על פני כל דוכן עיתונים ובכל בלוג ברשת. האם זה יכול להיות מביך יותר? האם היה מישהו בלונדון – בעולם כולו – שלא ידע שלאביה נולדה בת בלתי חוקית עשרים ושלוש שנים קודם לכן? כצמד מלכותי בתיאטרון הלונדוני היו הוריה עצמם ידועים כמושכי תשומת לב, אך השערורייה הזאת של אביה הייתה הגדולה ביותר והמשפילה ביותר עד עתה. אימה של מירנדה, אליזבטה אלברטיני, ביטלה את עונת ההופעות שלה בברודווי ואיימה בגירושין. אביה, ריצ'רד רייבנסדייל, ניסה להכניס את בתו הבלתי חוקית אל חיק המשפחה, אך עד עתה ללא הצלחה. נראה היה שקתרין ווינווד סירבה ליפול בקסמיו של אביה הביולוגי האבוד ועשתה כמיטב יכולתה להתחמק ממנו ומאחיה למחצה.
וזה התאים למירנדה. התאים מאוד, במיוחד משום שקתרין הייתה עד כדי כך יפה, שכולם קראו למירנדה 'האחות המכוערת'. אוף!
"רק קצת," אמרה מירנדה בחיוך כואב. "אבל מספיק עם זה. אני מצטערת כל כך בנוגע לאביך. לא ידעתי על מותו, אחרת הייתי באה להלוויה."
"תודה," הוא אמר. "אבל זה היה אירוע פרטי."
"אז, מה קורה איתך?" היא אמרה. "שמעתי שעשית עבודה כלשהי בשביל ג'וליוס בארגנטינה. חדשות נפלאות בנוגע לאירוסין שלו, נכון? פגשתי את הארוסה שלו, הולי, אתמול בערב. היא חמודה." מירנדה תמיד התקשתה לשוחח עם ליאנדרו. הוא לא היה הטיפוס של שיחות חולין. כשהיא הייתה בסביבתו הייתה לה נטייה לפטפט או לקשקש כדי למלא את השתיקה בדבר הראשון שעלה בדעתה. היא ידעה שזה גורם לה להיראות מעט נטולת תוכן, אבל הוא היה שתקן כל כך, מה עוד היא יכלה לעשות? היא הרגישה כמכונת כדורי טניס שזורקת אליו כדורים בלי שהוא ישיב ולו אחד מהם.
למרבה המזל, הפעם הוא השיב.
"כן," הוא אמר. "חדשות נפלאות."
"זו הייתה הפתעה גדולה, נכון?" אמרה מירנדה. "לא ידעתי אפילו שהוא יוצא עם מישהי. אני לא מאמינה שאחי הגדול עומד להינשא. ברצינות, ג'וליוס הוא כזה סוס שחור, הוא ממש בלתי נראה, אבל הולי ממש מושלמת בשבילו. אני כל כך שמחה בשבילם. ג'סמין קונולי תעצב את שמלת החתונה. שתינו נהיה השושבינות, כי להולי אין אחיות או חברות קרובות. איני יודעת מדוע אין לה המון חברות כי היא כזאת מתוקה. גם ג'ס חושבת כך. אתה זוכר את ג'ס, נכון? בתו של הגנן שגדלה איתי ברייבנסדין? למדנו באותו בית ספר. עכשיו יש לה חנות הלבשת כלות משלה ו..."
"אני יכול לבקש טובה?"
מירנדה מצמצה. טובה? איזו מין טובה? מה הוא עמד לומר? תשתקי? תפסיקי לקשקש כמו שלומיאלית? תפסיקי להסמיק כמו תלמידה מטופשת בת שתים עשרה? "בוודאי."
מבטו החום הכהה התמקד בשלה, גבותיו הכהות עדיין נגעו זו בזו. "האם תעשי עבודה בשבילי?"
לבה דילג דילוג מוזר קטן. "א... איזו מין עבודה?" הגמגום היה דבר נוסף שקרה לה בנוכחותו. מה היה בגבר הזה שהפך אותה לטיפשה עילגת? זה היה מגוחך. היא הכירה אותו כל חייה. מבחינתה הוא היה כאח... טוב, בערך. ליאנדרו תמיד היה בשולי תודעתה כגבר האידיאלי. לא שהיא הרשתה לעצמה אי פעם להתפנק במחשבות כאלה. לא לגמרי. אך הן היו שם, כמו אורחים בלתי קרואים במסיבת קוקטייל, מופיעים מעת לעת כדי לחטוף מתאבן או משקה לפני שהתמוססו חזרה בירכתי מוחה.
"אבי הוריש לי בצוואתו אוסף אמנות," אמר ליאנדרו. "אני זקוק למישהו שיקטלג אותו לפני שאוכל למכור אותו. יש גם שני ציורים שאולי זקוקים לשיקום. אשלם לך, כמובן."
מירנדה חשבה שמוזר שהוא לא סיפר לאיש על מות אביו עד לאחר ההלוויה. היא תהתה מדוע הוא לא סיפר לאחיה, במיוחד לג'וליוס, שהיה התאום הרציני והיציב יותר. ג'וליוס היה תומך בליאנדרו, הולך איתו להלוויה ועומד לצידו אם הוא היה זקוק לגיבוי.
היא דמיינה את ליאנדרו עומד לבדו בהלוויה. מדוע הוא הלך לבד? הלוויות היו מספיק נוראות. הפרידה הסופית תמיד כאבה באופן נורא, אך קשה היה לחשוב על לעמוד בה לבד. גם אם הוא לא היה קרוב לאביו, עדיין היה הצער על מה שהוא החמיץ, שלא לדבר על ההכרה קורעת הלב שכבר מאוחר מדי לתקן זאת.
כשאהוב ילדותה, מארק רדבנק, מת מלוקמיה, משפחתה ומשפחתו הקיפו אותה. תמכו בה. ניחמו אותה. אפילו ליאנדרו הופיע בהלוויה – היא זכרה שראתה את דמותו הגבוהה והשקטה בקצה הכנסייה. העובדה שהוא פינה זמן כשהוא בקושי הכיר את מארק נגעה ללבה. הוא פגש אותו רק פעמים ספורות.
מירנדה שמעה מאחיה שלליאנדרו היה סיפור רקע מורכב. הם לא סיפרו לה הרבה, רק שהוריו התגרשו כשהוא היה בן שמונה ושאמו לקחה אותו לאנגליה, שם הוא הוכנס מייד לפנימייה עם אחיה התאומים של מירנדה אחרי שאמו נישאה שנית והקימה משפחה חדשה. הוא היה ילד שקדן, והצטיין הן בתחום האקדמי והן בספורט. הוא לקח עימו את אותו מוסר העבודה הגבוה אל הקריירה שלו כרואה חשבון חקירתי. "אני מצטערת על אובדנך," היא אמרה.
"תודה."
"האם אמך הייתה בהלוויה?" שאלה מירנדה.
"לא," הוא אמר. "הם לא דיברו מאז הגירושין."
מירנדה תהתה אם הלוויית אביו העלתה זיכרונות כואבים מיחסיו המנוכרים איתו. אף בן אינו רוצה להידחות על ידי אביו. אך נראה שוויטוריו אלגרטי לא רצה במשמורת אחרי הגירושין. הוא מסר את ליאנדרו כילד קטן וראה אותו רק בהזדמנויות הנדירות שבהן הוא היה בלונדון בענייני עסקים. היא שמעה מאחיה שבסופו של דבר הפסיק ליאנדרו להיפגש עם אביו משום שלוויטוריו הייתה נטייה לשתות עד כדי התעללות באחרים או עד שאיבד את הכרתו. הייתה פעם אחת שהמשטרה הוזעקה בעקבות קטטה בבר שאביו של ליאנדרו פתח בה. היא לא הופתעה מכך שליאנדרו שמר מרחק. באופיו השקט והמופנם הוא לא היה טיפוס הגבר שמשך אל עצמו תשומת לב מיותרת.
אך היה עוד כל כך הרבה שהיא לא ידעה עליו. היא ידעה שהוא היה רואה חשבון חקירתי – והיה מעולה בכך. היה לו משרד ייעוץ משלו בלונדון והוא נסע ברחבי העולם וחשף הונאות גדולות בתאגידים ובמגזר הפרטי. הוא עבד לעיתים קרובות עם ג'ייק וחברת הניתוח העסקי שלו ועזר לאחרונה לג'וליוס בחשיפת אביה החורג הנורא של הולי ועסקי הסמים והלבנת הכספים שלו.
ליאנדרו אלגרטי היה האיש אליו פונים כדי לחשוף סודות ועם זאת מירנדה תמיד הרגישה שיש לו סוד או שניים משלו.
"אז העבודה הזאת..." היא החלה. "איפה האוסף?"
"בניס," הוא אמר. "אבי ניהל עסק של אמנות ועתיקות בריביירה הצרפתית. זה האוסף הפרטי שלו. הוא מכר את כל השאר כשאובחן לראשונה כחולה בסרטן סופני."
"ואתה רוצה ל... להיפטר ממנו?" שאלה מירנדה, מקמטת את מצחה למחשבה שהוא ימכור את כל מה שהיה שייך לאביו. למרות יחסיהם המורכבים, האם הוא לא היה מעוניין במזכרת? "את כולו?"
פיו היה קו ישר. קשה. לבן. "כן," הוא אמר. "אני צריך לארגן את הווילה ולמכור גם אותה."
"למה שלא תיקח מישהו מקומי?" מירנדה ידעה שהיא זוכה להערכה כרסטורטורית אמנותית אף שהייתה בתחילת הקריירה שלה, אך היא לא תוכל לעשות הרבה במקום. שחזור אמנותי היה יותר מדע מאשר אמנות. טכניקות מתוחכמות באמצעות קרני רנטגן, טכנולוגיה באינפרא אדום וספקטרוסקופיית ראמאן הצריכו רוב הזמן עבודה בסביבה המוגנת של גלריה מבוססת. ליאנדרו יכול היה להרשות לעצמו את הטוב בעולם. מדוע הוא ביקש ממנה?
"חשבתי שאולי תשמחי להזדמנות להתחמק מההו-הא פה," אמר ליאנדרו. "את יכולה לקחת חופשה של שבועיים מהגלריה?"
מירנדה כבר חשבה על יציאה מלונדון כדי למצוא מעט מרחב נשימה. זה היה גיהנום, כשהכביסה המלוכלכת של אביה טפחה על פניה. היא לא יכלה ללכת לשום מקום בלי שהתקשורת תטריד אותה. כולם רצו לדעת מה היא חושבת על השערורייה של אביה. האם היא פגשה את אחותה למחצה? האם היא מתכננת לפגוש אותה? האם הוריה מתגרשים בפעם השנייה? זה היה חסר רחמים. בנוסף ללחץ התקשורת היא עמדה גם מול פרצי התוכחה של אמה על אביה, ומול לחצי אביה שרצה שהיא תיצור קשר עם אחותה למחצה ותשחק את המשפחה המאושרת.
כאילו שזה עומד לקרות.
זו עשויה להיות הזדמנות מושלמת להימלט. מלבד זאת, אוקטובר בקוט-ד'אזור יהיה עדיף על מזג האוויר הלונדוני הנוכחי, ההפכפך. "מתי אתה רוצה אותי?" היא אמרה, והסמיקה כשהבינה את המשמעות הכפולה שהיא לא התכוונה לה. "כלומר, קרוב לוודאי שאוכל לעזוב בסוף השבוע הבא. זה בסדר?"
"בסדר," הוא אמר. "בכל מקרה לא אקח עד אז את המפתחות של הווילה. אזמין לך טיסה ואשלח לך בדוא"ל את הפרטים. את מעדיפה מלון מסוים?"
"היכן אתה תתאכסן?"
"בווילה של אבי."
מירנדה חשבה על ההוצאה על שהייה במלון, לא שליאנדרו לא יכול היה להרשות זאת לעצמו. הוא ישכן אותה במלון חמישה כוכבים, אם היא תבקש זאת. אך בשהייה במלון היא מסתכנת בכך שהתקשורת תמצא אותה. אם היא תשהה עם ליאנדרו בווילה של אביו, היא תוכל לעבוד על האוסף בלי שהאיום הזה ירחף מעל ראשה.
מלבד זאת, זו תהיה הזדמנות לראות משהו מהאדם שמאחורי המצח המקומט באופן קבוע.
"האם יש מקום בשבילי בווילה של אביך?"
הקמט במצחו של ליאנדרו העמיק עד שנוצרו שני קווים אנכיים בין עיניו החומות חסרות הקרקעית. "אינך רוצה להתאכסן במלון?"
מירנדה נשכה את שפתה בשיניה, צבע חמים הזדחל אל לחייה עד שכל פניה להטו. "לא הייתי רוצה להטריד אם מישהי אחרת מתאכסנת..."
מי הייתה המישהי האחרת שלו?
מי הייתה המאהבת האחרונה שלו? היא ידעה שהיו לו כאלה מפעם לפעם. היא ראתה תמונות שלו באירועי צדקה. היא אפילו פגשה אחת או שתיים במהלך השנים כשהוא הביא בת זוג לאחת מהמסיבות האגדתיות שערכו הוריה ברייבנסדין בערב השנה החדשה. גבוהות, יפות באופן בלתי אפשרי, אלגנטיות, רהוטות לשון שלא הסמיקו וגמגמו ושמו את עצמן ללעג. הוא לא היה מוחצן כמו אחיה הפלייבוי ג'ייק. ליאנדרו היה יותר כמו ג'וליוס בכך ששמר על חייו הפרטיים הרחק מעין הציבור.
"אף אחת אינה מתאכסנת אצלי."
אף אחת אינה מתאכסנת אצלו? או שאין לו אף אחת?
ומדוע בכלל היא חושבת על חיי האהבה שלו? זה לא שהיא הייתה מעוניינת בו. היא לא התעניינה באיש. לא מאז שמארק מת. היא התעלמה מגברים מושכים. היא דחתה במהירות גברים שפלירטטו איתה או ניסו להקסים אותה. לא שליאנדרו היה מקסים במיוחד או משהו. הוא היה מנומס אך מרוחק. אדיש. ובאשר לפלירטוט... ובכן, אם הוא ילמד לחייך מפעם לפעם, זה אולי יעזור.
מירנדה לא ידעה מדוע היא לוחצת כל כך בנוגע להזמנה. אולי זה היה משום שהיא מעולם לא בילתה איתו זמן בלי אנשים אחרים בסביבה. אולי זה היה משום שהוא איבד לאחרונה את אביו והיא רצתה לדעת מדוע הוא לא סיפר לאיש לפני ההלוויה. אולי זה היה משום שהיא רצתה לראות היכן הוא בילה את שמונה השנים הראשונות של חייו לפני שעבר לאנגליה. כיצד הוא היה כילד? האם הוא שיחק ואהב לצחוק כרוב הילדים, או שהוא היה רציני ומופנם כפי שהוא כעת? "אז זה בסדר שאתאכסן איתך?" היא אמרה. "לא אפריע לך."
הוא הביט בה באותו מבט זועף שלו. מחשבות עמוקות או מורת רוח? היא מעולם לא הצליחה להבין. "אין שם סוכנת בית."
"אני יכולה לבשל," היא אמרה. "ואני יכולה לעזור לך לסדר דברים לפני שתמכור את המקום. זה יהיה כיף."
שתיקה קטנה השתררה.
מירנדה הרגישה שהוא מהרהר בכך. שוקל זאת בראשו. מעריך את הסיכון.
בסופו של דבר הוא נשם עמוק ונשף באיטיות. "בסדר. אשלח אלייך בדוא"ל את פרטי הטיסה."
היא קמה ממקומה והחלה לסדר את מעילה, לשחרר את השיער מהצווארון. "אכפת לך אם אצא איתך? היה שם קודם צוות פפראצי שעקב אחריי. נכנסתי לפה כדי להתחמק מהם. יהיה נחמד לחזור לעבודה בלי שיהדפו אותי."
"אין בעיה," הוא אמר. "אני ממילא פונה לכיוון הזה."
 
ליאנדרו צעד לצידה של מירנדה בדרך חזרה אל הגלריה. הוא תמיד נדהם מכמה היא קטנה. בנויה כבלרינה עם גפיים נאות ופני שדונת, עם עיניים גדולות חומות-זהובות ושיער ערמוני, אך בעורה לא היה ולו נמש אחד – הוא היה לבן וזך כמו מעדן חלב. היה לה יופי שמיימי. היא הזכירה לו דמות מסיפור אגדה – אסופית תמימה אבודה בלב עולם מטורף שיצא משליטה.
כשהוא ראה אותה מסתתרת בבית הקפה קפץ במוחו מתג כלשהו. זה היה כמו הבזק במוחו. הוא לא חשב על כך לעומק, אך זה היה כמו... נכון איכשהו. היא נזקקה למקום מבטחים והוא נזקק למישהו שיעזור לו למיין את מה שהותיר אביו אחריו. אולי מוטב היה לשכור מישהו מקומי. אולי הוא יכול היה למכור הכול בלי הערכה מדויקת. לעזאזל, הוא לא ידע בדיוק מדוע הוא ביקש ממנה, אך הוא ידע שהיא עוברת תקופה קשה כשהשערורייה של ילדת האהבה של אביה עדיין מכה גלים.
זה והעובדה שהוא לא יכול היה לסבול את המחשבה שהוא יהיה בווילה לבדו כשרק רוחות מהעבר רודפות אותו. הוא לא חזר לשם מאז היום שבו הוא עזב כשהיה בן שמונה שנים.
לא התאים לו לנהוג באימפולסיביות כזאת, אך כשהוא ראה את מירנדה מסתתרת מאחורי הצמח ההוא, הוא הבין כמה היא לחוצה בעקבות חטאו של אביה. הוא שמע מאחיה שהתקשורת הקימה בחודש האחרון מחנה מחוץ לדירתה. היא לא הצליחה לעשות צעד אחד מבלי שמצלמה או מיקרופון יידחפו אל פניה. מי שנולד לידוענים מפורסמים שילם מחיר. או, לפחות, היא שילמה.
ליאנדרו תמיד ריחם מעט על מירנדה. תמיד השוו אותה לאמה הזוהרת והראוותנית, והיא תמיד הפסידה. עכשיו השוו אותה לאחותה למחצה. קאת ווינווד הייתה באמת מדהימה. בכך לא היה כל ספק. קאת הייתה הטיפוס של כרזות פרסום. קאת יכולה לעצור את התנועה. תנועה אווירית. יופייה של מירנדה היה שקט, סוג היופי שלומדים להכירו. והיא הייתה ביישנית בדרך מתוקה. הוא לא הכיר נשים רבות שהסמיקו בקלות כמוה. היא מעולם לא פלירטטה. והיא מעולם לא יצאה עם גברים. לא מאז שאיבדה את החבר הראשון והיחיד שלה למחלת הלוקמיה כשהייתה בת שש עשרה. ליאנדרו לא יכול היה אלא להעריץ את נאמנותה, גם אם הוא האמין בלבו שהיא משליכה את חייה.
אך מי הוא היה שישפוט?
גם לו לא היו תוכניות עד-לעצם-היום-הזה.
מירנדה הייתה האדם הנכון ביותר שייעץ לו בנוגע לאוסף של אביו. מובן שכן. היא הייתה אמינה והגיונית. היא הייתה מוכשרת ויעילה והייתה לה עין מעולה. היא עזרה לאחיה ג'וליוס לרכוש מספר פריטים בכמה מכירות פומביות. היא הייתה מסוגלת לזהות זיוף ממרחק עשרים מטרים. יידרשו רק שבוע או שניים כדי למיין את האוסף, והוא גם יעשה לה טובה.
אך היה דבר אחד שהיא לא ידעה עליו.
הוא לא סיפר אפילו לג'וליוס או לג'ייק על רוזי.
לכן הוא הלך לבדו להלוויה של אביו. החזרה לניס הייתה כמו לתלוש קליפה של פצע.
היו פעמים רבות שבהן הוא יכול היה להזכיר זאת. הוא יכול היה לספר לשני חבריו הטובים ביותר את הסוד הטרגי שהוא נשא ככבלים סביב לבו. אך במקום זאת הוא הניח לכולם לחשוב שהוא היה בן יחיד. בכל פעם שהוא חשב על אחותו התינוקת לבו התכווץ. המחשבה על פניה הקטנות והשמנמנות עם הגומות, עם החיוך הזורח, הפילה עליו את רגש האשמה כמו גיליוטינה.
במשך כל השנים הללו הוא לא אמר דבר. לאף אחד. הוא השאיר את החלק הזה בחייו – את חייו בעבר, את ילדותו – בצרפת. חייו התחלקו לשתי תקופות: צרפת ואנגליה. לפני ואחרי. לפעמים ה'לפני' היה כחלום רע – סיוט נורא ומסמר שיער. אך אז הוא היה מתעורר וקולט בבטן מכווצת שזו הייתה אמת. אמת שאי אפשר להימלט ממנה, אמת שוברת לב. לא משנה היכן הוא גר. כמה רחוק הוא נסע. כמה קשה הוא עבד כדי לחסום את הזיכרונות. האשמה הייתה איתו. היא ישבה על כתפו במשך היום. היא הדירה שינה מעיניו בלילה. היא דקרה במחטים מרושעות את מוחו עד שהוא היה עיוור מכאב.
הדיבור על משפחתו היה עינוי. סבל טהור ומוחלט. הוא שנא אפילו לחשוב על כך. לא הייתה לו משפחה.
משפחתו נקרעה לגזרים עשרים ושבע שנים קודם לכן, והוא היה זה שעשה זאת.