מלי מועלם, הגיבורה והמספרת של 'הכל זריז,' היא צעירה בתחילת שנות ה 20- שלה שהסתבכה בפרשת סמים בהודו והושבה ארצה על ידי משטרת ישראל. אחיה הנערץ, יזהר, הוגה עסק הסמים ומנהיג של חבורה הכוללת ישראלים, הולנדית והודי, נעלם בתת-היבשת ההודית, ומלי שבה להודו בפתח הרומן ומתלווה לבלש פרטי ישראלי שנשכר על ידי משפחתה כדי למצוא את יזהר. יזהר ומלי הם ילדים מאומצים, ברזילאים במקור, שגדלו עם הוריהם האהובים בשכונת הדר-יוסף בתל-אביב. שרי שביט - שזה ספרה השני (אחרי 'ברוריה הפקות- (' מתארת במלאות את החיים בשכונה, המוצגת כשכונה קשת יום של בני המעמד הבינוני-נמוך.
התחושות שעורר בי 'הכל זריז' השתנו במהלך הקריאה. בשליש הראשון חשבתי שהרומן כתוב בצורה לא מספיק אלגנטית ושהנושא לא מספיק מחדש. פיזור חומרי הרקע בין חלקי הסיפור המתארים את התחלת החיפושים אחרי יזהר, לא נעשה בצורה מושכלת מספיק. חומרי הרקע נמסרים באופן קצת מכני במקומות שיש בהם הכרח, או לחלופין, באופן שרירותי. בכל מקרה, הם בולמים את עלילת הרומן המרכזית: התקדמות מסע החיפוש עצמו. ואילו בחירת הנושא, ישראלים בהודו, מבטאת איחור ב 20- שנה ולכל הפחות בעשור. בישראלים בהודו טיפל א"ב יהושע כבר ב 1994- ב'השיבה מהודו,' וגור בנטביץ' טיפל בו ב 2000- בסרטו 'משהו טוטאלי,' על פי תסריט שכתב עם אתגר קרת ושמזכיר מאוד את רכיבי הרומן של שביט (סמים, הולנדים) - אם לציין רק שתי דוגמאות בולטות. מותר כמובן לסופר לחזור ולעסוק בנושא הזה, שהוא אכן תופעה מעניינת, אבל קשה להשיג כך רעננות.
את השליש השני של הרומן קראתי בהנאה. אחרי כ 200-עמודים מתחשל סוף-סוף יסוד בסיסי שמתניע את הרומן והופך אותו למושך לקריאה, והוא בפשטות - המתח. סיפור היעלמו של יזהר מתחיל פתאום ליצור עניין. גם אם המתח נבנה לעיתים באמצעים לא לגמרי אמינים, איכשהו, השילוב בין הסוציולוגיה למתח הבסיסי הפך את הקריאה למעניינת.
אבל בשליש האחרון חל שינוי נוסף. לרעה. ריבוי אירועים לא סבירים הופך בחלק זה את הרומן לטלנובלה. כדי לא להרוס למי שיקרא את הספר אומר רק שאי סבירות בסיסית אחת היא היקלעותם של חבורת הישראלים ללב סכסוך פניםהודי בין טייקונים, אי סבירות שמתעצמת כשהקשר בין הישראלים לטייקונים נוצר משלושה כיוונים שונים ונפרדים. הבעיה העקרונית באי סבירויות טלנובליות היא כפולה: ראשית, אם אנחנו זקוקים לאירועים לא סבירים על מנת להפוך את העלילה ל'מעניינת,' הרי שההנחה הסמויה היא שהחיים הרגילים אינם מעניינים, אינם צופני סוד וקסם. וזה אולי אחד מתפקידיה של הספרות: למצוא את המעניין בתוך הרגיל. מעבר לזה: שימוש בספרות באמצעים טלנובליים משול למשחק שחמט מתוח ושקול שבו אחד השחקנים מוסיף פתאום ללוח טנק צעצוע, ממשחק מסוג אחר, מתחיל לטווח את הכלים של יריבו ואז מכריז על נצחונו. רומן שמתנהל לפי תהליכים סבירים ומובא בהצלחה אל סיומו הוא כמו משחק שח שמנצחים בו בהתאם לכללים נוקשים. יש בכך יופי וחוכמה. סופר שנעזר באי סבירויות ובצירופי מקרים משול לאותו שחקן שח שמכניס את טנק הצעצוע הקטלני ללוח. גם הוא חושב שהוא ניצח. אבל זה, כמו שאמרנו בילדותנו, 'לא חוכמה.'
האם, לאור כל זה, אפשר לקבוע שהרומן אינו טוב? אני מתקשה לומר כך. זאת משום שלאורך כל חלקיו מפגינה הסופרת יכולות לשוניות לא מבוטלות בשחזור סלנג עדכני, ובמקביל חולשת באופן מרשים על הזירה הגיאוגרפית והאנושית שהיא אותו חלק מהודו שבו היא דנה. ויש עוד נקודה חשובה: ב'הכל זריז' מבצבצת אפשרות לתובנה חדשה על תופעת הישראלים בהודו. הודו, מציע בעקיפין הרומן, אינה רק מקלט ממה שמכונה באופן כללי מדי 'הלחץ של החיים בישראל,' לחץ שמיוחס בדרך כלל למצב הבטחוני ולשירות הצבאי שנגזר ממנו. הרומן מציג אפשרות אחרת. הוא מציג את הודו כדרכו של המעמד הנמוך בחברה הישראלית להרגיש קצת 'היי' - הודו כשאכטה שמאפשרת בריחה משלטון הקאסטות המעמדיות בישראל. יזהר, בעודו בארץ, צופה בסרט 'האזרח קיין' ומתפעל, בעיקר מעלייתו המעמדית של קיין. הודו, בעבור יזהר התלוש והחלוש מבחינה מעמדית (העובדה שהוא מאומץ תורמת כמובן לתחושת הזרות שלו,( היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, המקבילה לאמריקה של קיין, שבה כל מי שנחוש יכול להצליח ו'לעשות את המכה.' הודו כסם, שהופך הכל לאפשרי ומשכיח את פערי המעמדות הישראליים. זו תובנה מעניינת שנרמזת בספר ותורמת לאמביוולנטיות שלי כלפיו.
עוד 3 ספרים על ישראלים בהודו:
השיבה מהודו > א"ב יהושע
שאנטי שאנטי בלגן > צור שיזף
הודו תאהב אותי > דריה מעוז
בתמונה: מתוך הסרט 'משהו טוטאלי2000 ,'
לדפוק מכה
למרות לא מעט פגמים, 'הכל זריז' של שרי שביט מצליח להיחלץ בשלום מהנושא השחוק של ישראלים בהודו
מלי מועלם, הגיבורה והמספרת של 'הכל זריז,' היא צעירה בתחילת שנות ה 20- שלה שהסתבכה בפרשת סמים בהודו והושבה ארצה על ידי משטרת ישראל. אחיה הנערץ, יזהר, הוגה עסק הסמים ומנהיג של חבורה הכוללת ישראלים, הולנדית והודי, נעלם בתת-היבשת ההודית, ומלי שבה להודו בפתח הרומן ומתלווה לבלש פרטי ישראלי שנשכר על ידי משפחתה כדי למצוא את יזהר. יזהר ומלי הם ילדים מאומצים, ברזילאים במקור, שגדלו עם הוריהם האהובים בשכונת הדר-יוסף בתל-אביב. שרי שביט - שזה ספרה השני (אחרי 'ברוריה הפקות- (' מתארת במלאות את החיים בשכונה, המוצגת כשכונה קשת יום של בני המעמד הבינוני-נמוך.
התחושות שעורר בי 'הכל זריז' השתנו במהלך הקריאה. בשליש הראשון חשבתי שהרומן כתוב בצורה לא מספיק אלגנטית ושהנושא לא מספיק מחדש. פיזור חומרי הרקע בין חלקי הסיפור המתארים את התחלת החיפושים אחרי יזהר, לא נעשה בצורה מושכלת מספיק. חומרי הרקע נמסרים באופן קצת מכני במקומות שיש בהם הכרח, או לחלופין, באופן שרירותי. בכל מקרה, הם בולמים את עלילת הרומן המרכזית: התקדמות מסע החיפוש עצמו. ואילו בחירת הנושא, ישראלים בהודו, מבטאת איחור ב 20- שנה ולכל הפחות בעשור. בישראלים בהודו טיפל א"ב יהושע כבר ב 1994- ב'השיבה מהודו,' וגור בנטביץ' טיפל בו ב 2000- בסרטו 'משהו טוטאלי,' על פי תסריט שכתב עם אתגר קרת ושמזכיר מאוד את רכיבי הרומן של שביט (סמים, הולנדים) - אם לציין רק שתי דוגמאות בולטות. מותר כמובן לסופר לחזור ולעסוק בנושא הזה, שהוא אכן תופעה מעניינת, אבל קשה להשיג כך רעננות.
את השליש השני של הרומן קראתי בהנאה. אחרי כ 200-עמודים מתחשל סוף-סוף יסוד בסיסי שמתניע את הרומן והופך אותו למושך לקריאה, והוא בפשטות - המתח. סיפור היעלמו של יזהר מתחיל פתאום ליצור עניין. גם אם המתח נבנה לעיתים באמצעים לא לגמרי אמינים, איכשהו, השילוב בין הסוציולוגיה למתח הבסיסי הפך את הקריאה למעניינת.
אבל בשליש האחרון חל שינוי נוסף. לרעה. ריבוי אירועים לא סבירים הופך בחלק זה את הרומן לטלנובלה. כדי לא להרוס למי שיקרא את הספר אומר רק שאי סבירות בסיסית אחת היא היקלעותם של חבורת הישראלים ללב סכסוך פניםהודי בין טייקונים, אי סבירות שמתעצמת כשהקשר בין הישראלים לטייקונים נוצר משלושה כיוונים שונים ונפרדים. הבעיה העקרונית באי סבירויות טלנובליות היא כפולה: ראשית, אם אנחנו זקוקים לאירועים לא סבירים על מנת להפוך את העלילה ל'מעניינת,' הרי שההנחה הסמויה היא שהחיים הרגילים אינם מעניינים, אינם צופני סוד וקסם. וזה אולי אחד מתפקידיה של הספרות: למצוא את המעניין בתוך הרגיל. מעבר לזה: שימוש בספרות באמצעים טלנובליים משול למשחק שחמט מתוח ושקול שבו אחד השחקנים מוסיף פתאום ללוח טנק צעצוע, ממשחק מסוג אחר, מתחיל לטווח את הכלים של יריבו ואז מכריז על נצחונו. רומן שמתנהל לפי תהליכים סבירים ומובא בהצלחה אל סיומו הוא כמו משחק שח שמנצחים בו בהתאם לכללים נוקשים. יש בכך יופי וחוכמה. סופר שנעזר באי סבירויות ובצירופי מקרים משול לאותו שחקן שח שמכניס את טנק הצעצוע הקטלני ללוח. גם הוא חושב שהוא ניצח. אבל זה, כמו שאמרנו בילדותנו, 'לא חוכמה.'
האם, לאור כל זה, אפשר לקבוע שהרומן אינו טוב? אני מתקשה לומר כך. זאת משום שלאורך כל חלקיו מפגינה הסופרת יכולות לשוניות לא מבוטלות בשחזור סלנג עדכני, ובמקביל חולשת באופן מרשים על הזירה הגיאוגרפית והאנושית שהיא אותו חלק מהודו שבו היא דנה. ויש עוד נקודה חשובה: ב'הכל זריז' מבצבצת אפשרות לתובנה חדשה על תופעת הישראלים בהודו. הודו, מציע בעקיפין הרומן, אינה רק מקלט ממה שמכונה באופן כללי מדי 'הלחץ של החיים בישראל,' לחץ שמיוחס בדרך כלל למצב הבטחוני ולשירות הצבאי שנגזר ממנו. הרומן מציג אפשרות אחרת. הוא מציג את הודו כדרכו של המעמד הנמוך בחברה הישראלית להרגיש קצת 'היי' - הודו כשאכטה שמאפשרת בריחה משלטון הקאסטות המעמדיות בישראל. יזהר, בעודו בארץ, צופה בסרט 'האזרח קיין' ומתפעל, בעיקר מעלייתו המעמדית של קיין. הודו, בעבור יזהר התלוש והחלוש מבחינה מעמדית (העובדה שהוא מאומץ תורמת כמובן לתחושת הזרות שלו,( היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, המקבילה לאמריקה של קיין, שבה כל מי שנחוש יכול להצליח ו'לעשות את המכה.' הודו כסם, שהופך הכל לאפשרי ומשכיח את פערי המעמדות הישראליים. זו תובנה מעניינת שנרמזת בספר ותורמת לאמביוולנטיות שלי כלפיו.
עוד 3 ספרים על ישראלים בהודו:
השיבה מהודו > א"ב יהושע
שאנטי שאנטי בלגן > צור שיזף
הודו תאהב אותי > דריה מעוז
בתמונה: מתוך הסרט 'משהו טוטאלי2000 ,'
אריק גלסנר
7 לילות
16/03/2012
לקריאת הסקירה המלאה >
כותבים עברית עם שרי שביט
רפי טופז
פודקאסט מדברים עברית
16/06/2022
לקריאת הסקירה המלאה >