ואז הכל התהפך

1 

את היום ההוא לא אשכח בחיים

 

 

את היום ההוא לא אשכח בחיים. עד הצהריים זה היה יום רגיל. קמתי מאוחר כמו תמיד בחופש. השמש החמה של יולי כבר חדרה בין שלבי התריס והאירה את התיק הגדול שעמד ריק באמצע החדר ואת ערמת הבגדים וכל השטויות שרציתי לדחוף אליו.

היום חייבים לקנות את הפנסים לסיור הלילי. רק אשטוף פנים ואתקשר לשי ולעופר, חשבתי וקפצתי מהמיטה. איזה סוג נקנה? פנס פשוט או פנס משוכלל עם איתות ונורה מיוחדת? אולי פנס שמתלבש על המצח עם רצועה, כמו של כורי פחם?

התקשרתי אל שי. צלצול ועוד צלצול והוא לא ענה. זה מוזר, חשבתי, כי הוא היה תמיד זמין. ניסיתי לטלפון של הבית והגעתי למשיבון. ניתקתי.

"אימא," קראתי, "שי עבר פה במקרה?"

"לא הבוקר," היא ענתה והוסיפה, "אני יוצאת, יש לחמניות במטבח ותסדר בבקשה את הבלגן בחדר שלך, כבר לא רואים שם את הרצפה."

"עוד יומיים אני עף לגולן ואז תראי המון רצפה."

"להתראות, זיו," שמעתי אותה. הדלת נטרקה והיה שקט כזה בבית.

התקשרתי לעופר וגם הוא לא ענה, וכבר התחלתי להתעצבן כי רציתי להתארגן על קניית הפנסים, הרי זה מה שסיכמנו. אז התקשרתי למספר שלו בבית ואבא שלו ענה, "שלום, מי זה? זיו? איך אתה מרגיש? חום גבוה? אהה, אתה לא חולה? ככה הבנתי. עופר? הרי עופר נסע הבוקר עם שי לטיול. לקחתי את שניהם להסעה של החברה להגנת הטבע. אז מה, אתה לא חולה? נו, זה העיקר! זיו? זיו?"

מה פתאום חולה? מי הפיץ את השקר הזה? ולמה? הם נסעו רק שניהם? ושי? גם שי?!

אף מילה לא הצליחה לצאת לי מהפה באותו רגע. הנחתי את הטלפון ונשארתי לשבת כשהקול של אבא של עופר עוד מהדהד לי באוזן. זה לא יכול להיות! משהו כאן לא הגיוני. התקשרתי שוב לבית של שי.

הפעם ענה לי אחיו הקטן — "שי לא בבית, הוא נסע לאילת."

מה פתאום אילת? הרי נרשמנו למחנה קיץ בגולן כי אימא לא אישרה לי לנסוע לאילת! רגע, אולי טעיתי בתאריך? לא יכול להיות! יוצאים בעוד יומיים. חיטטתי במהירות בכל הניירות שעל השולחן שלי, העפתי פתקים, חיפשתי את הדף עם הסמל של החברה להגנת הטבע. קראתי לאט ובקול רם כדי להיות בטוח. כמו שחשבתי — היציאה ביום שלישי והיום רק יום ראשון. אז אולי הם טעו? ולמה לאילת?

תחושה מוזרה התערבלה לי בבטן ועלתה לאט־לאט לכיוון הגרון, מין גוש מעיק התיישב לי שם. התחלתי להסתובב בבית, שתיתי מים, פתחתי חלון, אבל הגוש הזה רק גדל ולחץ יותר ויותר.

שי ועופר בדרך לאילת! אבל למה? ומה איתי?!

התיק עוד עמד בחדר ליד ערמת הבגדים. תמים כזה, טיפש כזה. לְמה הוא מחכה? בעטתי בו, דרכתי עליו, העפתי את הבגדים לכל הכיוונים, גם את הכפכפים החדשים שקניתי. ובבת אחת ערמתי את הבגדים והמגבת והבגד ים ודחפתי את הכול לארון. גם את הכובע וגם את תיק כלי הרחצה שאחי הגדול השאיל לי. "לא רוצה לראות שום זכר לטיול הזה! שום סימן! הבנתם?" צעקתי וטרקתי את הדלת של הארון.

"על מי אתה צורח ככה?" קראה אימא שחזרה פתאום.

"הנה, יש לךְ חדר מסודר, בבקשה, רואים עכשיו רצפה, את מרוצה? טוב לך?"

"זיו תירגע, מה קרה לך?" היא עמדה בפתח החדר שלי עם התיק ביד, מוכנה שוב לצאת, "שכחתי להשאיר לך כסף לפנס אז חזרתי. תביט איך אתה נראה? אתה מפחיד אותי, ילד." היא הניחה את התיק שלה והתקרבה אליי.

רק אז, באותו רגע שהיא שמה לי יד על הכתף וקירבה את השפתיים שלה למצח שלי לבדוק אם יש לי חום, רק אז התחלתי לבכות, ככה עם דמעות, כמו תינוק, וסיפרתי לה הכול, והגוש המעיק שחנק אותי התכווץ טיפה, אולי בשני מילימטר.

אימא ישבה לידי על המיטה וחיבקה אותי בלי להגיד שום דבר, ואני הרגשתי כמו ילד קטן. בסוף ניגבתי את הדמעות והתנערתי מהחיבוק שלה. "מנוולים!" היא סיננה, ואז כאילו רצתה לטשטש את מה שפלטה, הוסיפה, "אולי הייתה כאן אי הבנה, צריך לבדוק." וכשהיא החליטה להתקשר לנייד של רותי, אימא של שי, הכנסתי רגליים לכפכפים ויצאתי מהבית.

"אבל זיו, צריך לדבר איתה, לשאול, לברר, אולי מישהו טעה כאן."

"אימא, אני לא מדבר עם אף אחד מהמשפחה של שי, הבנת?" ודילגתי במדרגות בדרך החוצה. לא היה לי מושג לאן אני הולך, מה אני עושה עם עצמי בכלל. רציתי להתרחק, לרוץ, להגיע למקום שקט, למקום שלא יכירו אותי, שלא יפנו אליי, שלא ישאלו אותי.

אני חושב שאפילו התביישתי. התביישתי שיביטו עליי ויחשבו: זה הילד שהחברים שלו ברחו לו, זה הילד שהחברים שלו סידרו אותו.

נכנסה בי מחשבה שטותית, מחשבה לא הגיונית כזאת, שכל מי שמסתכל עליי ברחוב, יודע. וזה באמת היה טיפשי, כי עברו לידי אנשים — אימהות, ילדים, חייל אחד, שני זקנים — שבכלל בכלל לא הכרתי. אבל המחשבה הזאת נתקעה לי בראש ובגללה מיהרתי לחתוך לתוך הפארק הגדול והמשכתי ללכת דווקא בשבילים הכי צדדיים והכי נידחים שאף אחד לא מסתובב בהם.

זה היה קיץ, בהתחלת החופש הגדול, והיה לי חם נורא. חיפשתי ברז או מתקן שתייה ולא מצאתי. השתרעתי שם על איזה ספסל שלא הספיק לרגליים הארוכות שלי ומצמצתי אל השמיים. פעם כשהייתי קטן הייתי מוצא ככה כל מיני דמויות מרחפות וזוהרות, עכשיו היה הכול אפור ושטוח.

כשפקחתי את העיניים לא ראיתי שמיים, כי הם היו מכוסים בפרצוף של אחי גיא.

"הי בן־אדם, אתה בסדר? מה קורה איתך, אחי? אימא דואגת לך נורא, הנה היא שוב מתקשרת." והוא שלף את הנייד שלו מהכיס של המדים. "מצאתי אותו. לא־לא, בפארק, טוב, בסדר, בסדר, אימא," והוא ניתק. "בוא, נלך הביתה," טפח לי על הכתף ביד הענקית שלו.

לקח לי שתי שניות להתאפס על עצמי ולחזור לעולם. הגוש המעיק התכווץ והצלחתי אפילו לחייך ולקום. וצצה לי מחשבה שאולי הכול כרגיל, אולי שי ועופר סתם עבדו עליי, סתם מתחו אותי, רצו לראות מה אני אגיד, והם יעמדו ליד הבית שלי מתפוצצים מצחוק ונלך יחד לקנות את הפנסים.

כשהתקרבנו הביתה, גיא התחיל לדבר אליי. "תשמע זיו, יש כל מיני סוגים של חברים, עוד יהיו לך הרבה חברים אחרים," והציץ לראות איך אני מגיב. אני חושב שהוא ריחם עליי והתאמץ למצוא מילים שיעודדו אותי, אבל מה כבר אפשר להגיד במצב כזה? הלכתי לידו, מנסה להדביק את הצעדים הגדולים שלו. הוא דיבר בלי להביט אליי. "עכשיו אתה מרגיש הרוס, אבל עוד כמה זמן פשוט תשכח מכל העניין הזה," הוסיף בטון קליל שרק עצבן אותי יותר.

שוב התנפח לי הגוש של העלבון בחזה. זה באמת קרה! זו לא מתיחה! עליתי במדרגות של הבניין ומלמלתי, "איזה מגעילים, איזה מסריחים, חלאות אדם, תחמנים, בוגדים, בעיקר שי הזה, נחש צפע, אני שונא אותו!"

נכנסתי הביתה, כמעט נתקלתי באימא שבאה לקראתי עם כוס מים קרים. עקפתי אותה ומיהרתי לחדר שלי, טרקתי את הדלת ונשכבתי על המיטה. משהו הציף אותי, עלה וחנק אותי, עד שמבול של דמעות שטף לי שוב את הפנים.

אחרי עשר דקות ואולי אחרי שעה, אימא דפקה על הדלת, הציצה ולחשה, "זיו, אתה בסדר?"

"איך בסדר? איך אני יכול להיות בסדר?" נהמתי לתוך הכרית.

היא נכנסה והתיישבה לידי. "תשמע, דיברתי עם רותי. שי ועופר באמת נסעו הבוקר לאילת. רותי הייתה בטוחה שאתה חולה ולכן לא באת. היא אמרה שברגע האחרון הם ביקשו להצטרף למחנה קיץ בבית ספר שדה אילת במקום בגולן, ובחברה להגנת הטבע אישרו להם, כי עוד היו כמה מקומות פנויים."

"בגללךְ! מההתחלה הם רצו לנסוע לאילת ואת לא הסכמת."

"אני מזכירה לך שגם אתה לא כל כך רצית, שחששת מהצלילוֹת. ובכל מקרה לא עושים דבר כזה לחבר!"

התהפכתי על הגב והסתכלתי עליה. היא נראתה מזועזעת אפילו יותר ממני מכל מה שקרה.

"עופר התלהב מהצלילוֹת, הוא ניסה לשכנע אותנו לצאת לאילת," אמרתי.

"אבל ככה מתחת לאף שלך?" הקול שלה נשמע כועס, אפילו נעלב. היא הניחה את היד שלה על הכתף שלי ואז פתאום חזר לה הקול הנמרץ שלה והיא אמרה, "שילכו לכל הרוחות! מחרתיים אתה יוצא לגולן. זה אזור כל כך יפה, ובטוח תכיר שם חברים חדשים."

"אני לא יוצא! תבטלי הכול!" קראתי והזדקפתי בשנייה.

"אבל זיו, תצא, תטייל, חבל שתשקע בעלבון הזה ותרגיש כל הזמן כמה אתה מסכן."

"אימא, אין לי מצב רוח. לא רוצה ודי!"

"אתה יודע מה? תחשוב על זה, אולי תירגע קצת, ואז תחליט. אפשר להתקשר גם מחר בבוקר. ממילא לא יחזירו לנו את כל הכסף." היא קמה ויישרה את השמלה שלה.

"בסדר, בסדר, תעזבי אותי עכשיו!!"