החדר של ג׳ובאני
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
החדר של ג׳ובאני
מכר
מאות
עותקים
החדר של ג׳ובאני
מכר
מאות
עותקים

החדר של ג׳ובאני

4.3 כוכבים (16 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Giovanni's Room
  • תרגום: עדה פלדור
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: אפריל 2019
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 272 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 32 דק'

ג'יימס בולדווין

ג'יימס בולדווין היה סופר, מסאי, מחזאי ומשורר ואחד הכותבים הבולטים באמריקה. בולדווין — נכדו של עבד — נולד בהארלם ב-1924. הוא היה הבכור מתשעה אחים ואחיות, וגדל בעוני, במערכת יחסים מורכבת עם אב חורג, מטיף דתי וקפדן. ב-1942 עבר בולדווין לניו ג'רזי, ועבד בתור פועל במסילת הרכבת. ב-1948, בגיל 24, נסע בולדווין לפריז, לדבריו, כדי להימלט בין השאר מהגזענות ומההומופוביה בארצו. בעשר השנים שלאחר מכן נדד בולדווין בין פריז, ניו יורק ואיסטנבול, וכתב שני ספרי מסות ושני רומנים. ב-1953 פרסם את ספרו החשוב הראשון בשרו זאת בהרים, ספר אוטוביוגרפי על נעוריו בהארלם, וזכה לשבחי הביקורת. ספרי המסות רשימות של בן האדמה (1955) והאש שבפעם הבאה (1963) היו רבי־מכר ועשו אותו דמות מרכזית ומשפיעה בתנועה לזכויות האזרח. בהיות בולדווין הומוסקסואל גלוי, הוא הרבה לדבר בגנות אפליה לרעה על רקע נטייה מינית בארצות הברית. ואולם, אף שביטא בספריו תחושות זעם בולטות בתקופתו, היה תמיד תומך בלתי נלאה באהבה ובאחווה אוניברסלית. בין הרומנים הנודעים פרי עטו: החדר של ג'ובאני (1956), ארץ אחרת (1962) ואילו יכול רחוב ביל לדבר (1974), שעוּבד לסרט קולנוע בשנת 2018. הוא פרסם יותר מעשרים יצירות ספרותיות ועיוניות בימי חייו. ב-1987, כשהלך לעולמו ממחלת הסרטן בגיל 63, הוא כבר היה אחד הדוברים החשובים למען שוויון זכויות ואחד הסופרים הקאנונים בארצות הברית.

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

בלילה שמוביל ליום הנורא בחייו, דיוויד, צעיר אמריקאי שמתגורר לפי שעה בצרפת, מגולל את השתלשלות האירועים שהובילו לכך שארוסתו עושה כעת את דרכה חזרה לאמריקה בגפה, וחברו ג'ובאני עומד לקפח את חייו. עד לפני כשנה עוד התגורר באמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לכאורה, עם אב שציפה שייהפך כבר ל"גבר" אמיתי. בצרפת הוא מוצא עצמו מופשט מהמיתוסים האמריקאיים, מתייסר בשאלת זהותו המינית ומתקשה להתמודד עם רגשות האשמה, הבושה והפחד שמשתקים את יכולתו לאהוב.

החדר של ג'ובאני, הנחשב כיום לקלאסיקה מודרנית, הוא הרומן השני של ג'יימס בולדווין (1987-1924), סופר, משורר, מחזאי ומבקר חברתי חריף, שעסק בכתביו בנושאים מרכזיים ומושתקים הנוגעים לגזע, מיניות והבדלי מעמדות בחברה המערבית. רומן יפהפה זה מובא כאן לראשונה בתרגום מופתי לעברית.

פרק ראשון

1
 
אני עומד בחלון הבית הגדול הזה בדרום צרפת עם רדת הלילה, הלילה שיוביל אותי לבוקר הנורא בחיי. אני מחזיק כוסית משקה ביד, ובקבוק ניצב ליד המרפק שלי. אני מתבונן בבבואה שלי בבוהק המאפיל של שמשת החלון. הבבואה שלי גבוהה, אולי דומה יותר לחֵץ. שׂערי הזהוב בוהק. פניי דומים לְפנים שראיתם לא פעם. אבותיי כבשו יבשת, פילסו את דרכם במישורים רצופי מוות, עד שהגיעו לאוקיינוס שהסב את מבטו מאירופה והביט לתוך עָבר אפל יותר.
אולי אני שיכור הבוקר, אבל זה לא יועיל במאום. אני אעלה בכל זאת על הרכבת לפריז. הרכבת תהיה אותה רכבת, האנשים, הנאבקים להשיג נוחוּת, אולי אפילו כבוד עצמי על ספסלי העץ ישרֵי הגב של המחלקה השלישית, יהיו אותם אנשים, ואני אהיה אותו אני. ניסע צפונה דרך אותו נוף כפרי משתנה, כשאנו משאירים מאחורינו את עצי הזית, את הים ואת כל היפעה של שמי הדרום הסוערים ונכנסים לתוך הערפל והגשם של פריז. מישהו יציע לי לחלוק איתו כריך, מישהו יציע לי לגימה של יין, מישהו יבקש ממני גפרור. אנשים יצעדו אנה ואנה במסדרונות שמחוץ לתאים, יסתכלו החוצה דרך החלונות, יסתכלו פנימה, בנו. בכל תחנה יופיעו טירונים במדיהם החומים הרחבים ובכומתותיהם הצבעוניות, יפתחו את דלת התא וישאלו: מלא? כולנו נהנהן, כאילו קשרנו קשר, נחייך רפות זה אל זה בעוד הטירונים מתקדמים לאורך הרכבת. שניים או שלושה מהם ייעצרו בסופו של דבר בפתח התא שלנו, יצעקו זה לעבר זה בקולותיהם הכבדים המחוספסים, ויעשנו את הסיגריות הצבאיות האיומות שלהם. תהיה נערה אחת שתשב מולי ותתהה למה אני לא מפלרטט איתה, ונוכחותם של הטירונים תדרוך את עצביה. הכול יהיה אותו דבר, רק אני אהיה שקט יותר.
וגם הנוף שקט הערב, הנוף הכפרי המשתקף דרך בבואתי שבשמשה. הבית הזה גובל באתר נופש כפרי קטן — שעדיין ריק מאדם כי העונה טרם התחילה. הוא ניצב על גבעה קטנה, אפשר להשקיף ממנו על אורות העיירה ולשמוע ממנו את נהמת הים. הבחורה שלי, הֶלה, ואני שכרנו את הבית לפני כמה חודשים, כשעוד היינו בפריז, על סמך תמונות. עכשיו חלף כבר שבוע מאז שהֶלה נסעה. היא בלב ים כעת, בדרכה חזרה לאמריקה.
בדמיוני אני יכול לראות אותה, אלגנטית מאוד, מתוחה וזוהרת, מוקפת באור הממלא את הבר באונייה הטרנס־אטלנטית, שותה מהר מדי, צוחקת ומסתכלת בגברים. כך פגשתי אותה גם אני לראשונה, בבר בסן־זֶ'רמֶן־דה־פּרֶה. היא שתתה והסתכלה, ולכן מצאה חן בעיניי. אמרתי לעצמי שבטח אפשר לכייף איתה. כך זה התחיל. בעיניי לא הייתה לזה שום משמעות מעבר לכך, וגם עכשיו, למרות הכול, אני לא בטוח שבאמת הייתה לזה אי פעם משמעות רבה יותר מבחינתי. ואני לא חושב שהייתה לזה אי פעם יותר משמעות מבחינתה — לפחות לא עד שנָסעה בפעם ההיא לספרד, וכשהייתה שם, לבדה, התחילה לתהות, אולי, אם חיים של שתייה וצפייה בגברים הם בדיוק מה שהיא רוצה. אבל אז כבר היה מאוחר מדי. אני כבר הייתי עם ג'ובאני. הצעתי לה נישואין לפני שנסעה לספרד, והיא צחקה ואני צחקתי, אבל משום מה הצחוק שלנו רק גרם לדברים להיראות רציניים יותר בעיניי. ביקשתי שוב ושוב, ואז היא אמרה שהיא צריכה לנסוע לאנשהו ולחשוב על זה. ובלילה האחרון ממש היא הייתה כאן — זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה, כשארזה את התיק שלה, אמרתי לה שאהבתי אותה פעם, ושכנעתי את עצמי להאמין בזה. אבל אני תוהה אם באמת אהבתי אותה. חשבתי מן הסתם על הלילות שלנו במיטה, על התוֹם והאמון המוזרים, שלא ישובו לעולם ושהפכו את הלילות האלה לנעימים כל כך, לנטולי כל קשר עם עבר, הווה או כל דבר שעתיד לבוא, נטולי כל קשר בעצם עם חיי מכיוון שלא היה לי צורך כלשהו לקבל עליהם שום אחריות שאינה מכנית לחלוטין. והלילות האלה התרחשו תחת שמיים זרים, בלי אף אחד שמפקח, בלי שום עונשים שנגזרים מהם, והעובדה הזאת הייתה מקור אסוננו, כי מרגע שזכית בחופש, אין דבר פחות נסבל ממנו. אני משער שזאת הייתה הסיבה שהצעתי לה נישואין: רציתי למצוא לעצמי איזה עוגן. אולי זאת הסיבה שבגללה היא החליטה, כשהייתה בספרד, שהיא רוצה להינשא לי. אלא שלרוע המזל אנשים אינם יכולים להמציא את נקודות העגינה שלהם, את אהבותיהם ואת ידידיהם, כשם שאינם יכולים להמציא את הוריהם. החיים נותנים לנו את אלה וגם לוקחים אותם מאיתנו, והקושי הגדול הוא להגיד 'כן' לחיים.
כשאמרתי להֶלה שאני אוהב אותה, חשבתי כמובן על הימים שבהם טרם אירע לי שום דבר איום ובלתי הפיך. כשפרשת אהבים הייתה פרשת אהבים ותו לא. עכשיו, החל בלילה הזה, החל בבוקר הבא, לעולם לא אוכל ליהנות עוד מפרשיות אהבים ילדותיות ומרגשות שכאלה — שכשחושבים על כך, אינן אלא סוג נעלה יותר, או לפחות יומרני יותר של אוננות. ולא חשוב בכמה מיטות אני עתיד למצוא את עצמי בין עכשיו לבין המועד שבו אהיה במיטתי האחרונה. אנשים שונים מכדי שאפשר יהיה להתייחס אליהם בקלות כזאת. אני שונה מכדי שאפשר יהיה לסמוך עליי. אלמלא כן, לא הייתי לבד בבית הזה בערב הזה. הֶלה לא הייתה עכשיו בלב ים, וג'ובאני לא היה עומד למות אי־שם בין הלילה הזה לבין הבוקר הבא, תחת להב הגיליוטינה.
 
אני מתחרט עכשיו — ולא שיש בזה כדי להועיל — על שקר מסוים אחד מבין הרבים שסיפרתי — סיפרתי אותם, חייתי אותם והאמנתי בהם. כוונתי לשקר שסיפרתי לג'ובאני אך מעולם לא הצלחתי לשכנע אותו בו: שלא שכבתי עם שום בחור לפניו. שכבתי, אבל החלטתי שלעולם לא אעשה את זה שוב. יש משהו הזוי בחיזיון שאני מציג עכשיו לעצמי — שרצתי רחוק כל כך, רצתי בקושי רב כל כך, חציתי אפילו אוקיינוס, רק כדי להיתקל שוב בבולדוג שבחצר האחורית שלי, החצר שקָטנה בינתיים והבולדוג שגָדל.
שנים רבות לא חשבתי שוב על הנער ההוא — ג'ואי, אבל הערב אני רואה אותו ברור למדי. זה קרה לפני כמה שנים. הייתי עדיין בשנות העשרה לחיי, הוא היה בערך בגילי, שנה פחות שנה יותר. הוא גם היה נער נחמד מאוד, מהיר וכהה מאוד, ותמיד צחק. זמן מה היה החבר הכי טוב שלי. מאוחר יותר חשבתי שעצם הרעיון שאדם כזה היה יכול להיות החבר הטוב ביותר שלי הוא הוכחה לכך שיש בי איזה כתם נורא ואיום. אז שכחתי אותו. אבל הערב אני רואה אותו טוב מאוד.

ג'יימס בולדווין

ג'יימס בולדווין היה סופר, מסאי, מחזאי ומשורר ואחד הכותבים הבולטים באמריקה. בולדווין — נכדו של עבד — נולד בהארלם ב-1924. הוא היה הבכור מתשעה אחים ואחיות, וגדל בעוני, במערכת יחסים מורכבת עם אב חורג, מטיף דתי וקפדן. ב-1942 עבר בולדווין לניו ג'רזי, ועבד בתור פועל במסילת הרכבת. ב-1948, בגיל 24, נסע בולדווין לפריז, לדבריו, כדי להימלט בין השאר מהגזענות ומההומופוביה בארצו. בעשר השנים שלאחר מכן נדד בולדווין בין פריז, ניו יורק ואיסטנבול, וכתב שני ספרי מסות ושני רומנים. ב-1953 פרסם את ספרו החשוב הראשון בשרו זאת בהרים, ספר אוטוביוגרפי על נעוריו בהארלם, וזכה לשבחי הביקורת. ספרי המסות רשימות של בן האדמה (1955) והאש שבפעם הבאה (1963) היו רבי־מכר ועשו אותו דמות מרכזית ומשפיעה בתנועה לזכויות האזרח. בהיות בולדווין הומוסקסואל גלוי, הוא הרבה לדבר בגנות אפליה לרעה על רקע נטייה מינית בארצות הברית. ואולם, אף שביטא בספריו תחושות זעם בולטות בתקופתו, היה תמיד תומך בלתי נלאה באהבה ובאחווה אוניברסלית. בין הרומנים הנודעים פרי עטו: החדר של ג'ובאני (1956), ארץ אחרת (1962) ואילו יכול רחוב ביל לדבר (1974), שעוּבד לסרט קולנוע בשנת 2018. הוא פרסם יותר מעשרים יצירות ספרותיות ועיוניות בימי חייו. ב-1987, כשהלך לעולמו ממחלת הסרטן בגיל 63, הוא כבר היה אחד הדוברים החשובים למען שוויון זכויות ואחד הסופרים הקאנונים בארצות הברית.

סקירות וביקורות

אש ידידותית סוף-סוף אפשר לקרוא גם בעברית את ג'יימס בולדווין, אחד הדוברים המשפיעים של האקטיביזם השחור ומי שפרץ דרך בספרות ההומואית

בתמונה: בולדווין,‭ 1983 ‬, צילום: איי־פי

אל מדף הספרות האפרו-אמריקאית בעברית, ההולך ומתמלא בשנים האחרונות בשמות כמו טא-נהסי קואטס, זורה ניל הרסטון ורוקסן גיי, מצטרף בשעה טובה מי שנחשב לאחד מחשובי הכותבים האמריקאים של המאה ה-‭20‬ ומי שכתיבתו השפיעה על כל אחד מהשמות שהוזכרו כאן - ג'יימס בולדווין. אחרי שנים שבהן ניתן היה להשיג בעברית, בעיקר בחנויות יד שנייה, רק את 'סיפורו של רחוב ביל' בתרגום מיושן, ואת קובץ המסות 'זר בכפר', צפויים השנה לצאת כאן שלושה ספרים של בולדווין, בהוצאות שונות.

העניין המחודש בבולדווין לא מפתיע. המיינסטרים האמריקאי, שמכתיב במידה רבה את סדר היום התרבותי גם כאן, אימץ לחיקו בשנים האחרונות את התרבות האפרו-אמריקאית כמעט בכל מדיום - קולנוע, טלוויזיה, מוזיקה, אמנות וכמובן ספרות. גם בולדווין, שתמיד נחשב לדמות פופולרית באמריקה, זכה לעדנה בשנים האחרונות: טא-נהסי קואטס ביסס את ספרו המצליח 'בין העולם וביני' על פרק מספר של בולדווין; ב-‭2016‬ יצא הסרט התיעודי 'אני לא הכושי שלכם', שמבוסס על טקסט לא גמור שכתב; והעיבוד הקולנועי של 'סיפורו של רחוב ביל' מוקרן בימים אלה ברחבי העולם. גם בישראל, מאבקים פוליטיים של מיעוטים, כמו זה המזרחי והאתיופי, שרבים מפעיליהם מעלים על נס דמויות בולטות מהאקטיביזם השחור דוגמת מלקולם אקס, קואטס וכמובן בולדווין, הכשירו כנראה את הקרקע לתרגומים החדשים.

הוא נולד בהארלם בשנת 1924 למשפחה ענייה מרובת ילדים. בגיל ‭ 24‬עבר להתגורר בפריז, הרחק מהחקיקה הגזענית של ארה"ב, שם לראשונה יכול היה לחיות באופן חופשי כגבר הומו. בולדווין התיידד עם אינטלקטואלים ואמנים צרפתים ואמריקאים, בהם ז'אן-פול סארטר, ג'וזפין בייקר, ריצ'רד רייט ומיילס דיוויס, וגם כתב שם שלושה מספריו, בהם 'החדר של ג'ובאני', שיוצא השבוע בתרגום לעברית.

עשור מאוחר יותר, ב-‭,1957‬ חזר לארצות-הברית, הצטרף לתנועה לזכויות האזרח, ליווה את מרטין לותר קינג במסעותיו במדינות הדרום הגזעניות וכתב על זה ב'ניו-יורקר' וב'ניו-יורק טיימס'. הוא סימן את השקפתו הפוליטית בין המתינות של קינג לאקטיביזם הלוחמני של מלקולם אקס - לצד הכרה עמוקה בטרגדיה של האדם השחור בארצות-הברית ובחשיבות של מאבק חסר פשרות למען השוויון, בולדווין שמר על אופטימיות ועל אמונה בדמוקרטיה ובכוחה להשתנות - ודמותו הכריזמטית זכתה לפופולריות גם בקרב חוגים ליברלים לבנים. ב-‭1963‬ פירסם את 'הפעם הבאה, באש', אסופת טקסטים פוליטיים שהפכה לנכס צאן ברזל של שיח זכויות האזרח בארצות-הברית, ואותו - לאחד הדוברים החשובים של האקטיביזם השחור עד היום. יותר מ-‭30‬ שנה אחרי שמת מסרטן, השפעתו של בולדווין עדיין ניכרת בתרבות השחורה, מטוני מוריסון דרך זיידי סמית ועד קנדריק לאמאר.

לצד כתיבתו הפוליטית, הוא פירסם כמה ספרי פרוזה שהמוכר שבהם, גם אם לא בהכרח הטוב שבהם, הוא 'החדר של ג'ובאני'. הרומן השני של בולדווין עורר שערורייה עם צאתו ב‭1956-‬ כשעסק באופן ישיר ובוטה במיניות הומוסקסואלית בשנים שבהן היה מדובר בטאבו מוחלט, ונחשב עד היום לאבן דרך של הספרות הלהט"בית. על אף שרוב כתיבתו של בולדווין עוסקת באפרואמריקאים בארה"ב, הדמויות בספר אינן שחורות, וכמו ברומנים אמריקאיים בולטים אחרים - למשל 'וזרח השמש' של המינגווי ו'דיוקנה של גברת' של הנרי ג'יימס - גם גיבורו של בולדווין בורח מחייו בארה"ב ומנסה את מזלו באירופה, לא בהצלחה מרובה: "לאמריקאים אסור לבוא לאירופה, כי זה אומר שהם לעולם לא יוכלו להיות מאושרים יותר. ומה טוב באמריקאי שלא מאושר? אושר, זה כל מה שהיה לנו".

הסיפור נפתח כשדיוויד, אמריקאי בפריז, מציע לחברתו הלה נישואים. כשהיא נוסעת לספרד כדי לשקול את ההצעה, הוא נותר לבדו בעיר האורות, מרושש, חסר עבודה, חסר קורת גג. הוא חובר לז'אק, הומו מבוגר ואמיד, מעין גלגל הצלה כלכלי לעת צרה, שמכיר לו את ג'ובאני, ברמן איטלקי עם פרצוף יפה ופתיל קצר. בין השניים ניצת מיד רומן, ודיוויד עובר לגור עם ג'ובאני בחדרו הזעיר והמטונף שבקצה העיר. ארבעת הקירות המתפוררים האלה בקושי מצליחים להכיל את מערכת היחסים הסוערת והכוחנית של דיוויד וג'ובאני, שחומריה הם בעיקר הקצוות ההיסטריים של אהבה טרייה.

הסיפור, שמסופר מפיו של דיוויד כווידוי מלא אשמה ובושה, נגוע ברגעים מלאי פאתוס, מוכי יגון, כאלה שאמנם מעבירים באמינות את הטוטאליות והמחנק של אהבה בראשיתה, אבל מופיעים לעיתים קרובות מדי. לצידם, מזדהרים הרגעים השקטים יותר, הרב-משמעיים, של מערכת היחסים. למשל רגע המפגש בין דיוויד וג'ובאני. ז'אק גורר את דיוויד לבר הדחוס והרועש שבו ג'ובאני עובד. כבר כשהם מפלסים את דרכם לעבר הבר, מורגשת תכונה סביב ג'ובאני - "זה היה כאילו אנחנו נעים לתוך שדה מגנטי, או מתקרבים למעגל קטן של חום".

הרגע הזה, ומה שמגיע אחריו, משקפים היטב את הפרוזה יוצאת הדופן של בולדווין, את היכולת שלו להסיט את מבט הקורא - כמו בתנועת מצלמה עדינה שמשייטת מעל סיטואציה אינטימית - פנימה והחוצה. על פני כמעט ‭ 30‬עמודים, בולדווין בונה את השיחה בין השניים במרכז ההמולה והרעש, כשהוא עובר בין כתיבה שקטה ומתבוננת שמתארת רגש תת-קרקעי של התאהבות, בין שיחה ערה ומודעת למבטים הפולשניים מסביב, ובין התרחשות של המולת בר צפוף. איכשהו כל אלה מצליחים להתקיים ללא מאמץ אחד לצד השני, בו-זמנית.

המפגש הזה מסמן את כניסתו של דיוויד לעולם שכולו גברים, ממינים ומזנים שונים. "גברים כרסתניים, ממושקפים, שעיניהם תאבות, לפעמים נואשות", "נערים דקים כלהב סכין, במכנסיים הדוקים" או "גברים-נשים לבושים תמיד בשילובים הפחות סבירים, צורחים כמו תוכים את הפרטים האחרונים של פרשיות האהבה שלהם", כלומר, מלכות דראג. למרות שכבר התנסה בעבר ביחסי מין עם גברים, דיוויד רואה עצמו כאורח בעולם הזה ומתאר את מערכות היחסים שלו כ"חברויות". אבל כשהוא מבין שהאהבה והמשיכה לג'ובאני הן רק סימפטום לחריגות המינית שלו, ואת ההשפעה האפשרית של הגילוי הזה על מהלך חייו, הוא מתמלא אימה: "החיה שג'ובאני העיר בתוכי לעולם לא תירדם שוב. אבל האם יבוא יום, כשלא אוכל להיות עם ג'ובאני עוד, שבו אגלה שאני, כמו כל האחרים, חג סביב סוגים שונים של בחורים, עוקב אחריהם במורד אלוהים-יודעאיזה שדרות חשוכות, לתוך אלוהים-יודע-איזה מקומות חשוכים? ועם הגילוי המפחיד הזה נפערה בי שנאה לג'ובאני, שנאה חזקה לא פחות מאהבתי אליו, שנאה שניזונה בדיוק מאותם שורשים".

השנאה של דיוויד כלפי אהובו אינה נובעת רק מהאשמה ומהבושה שכרוכות בחיים כהומו. לקראת סוף הספר, כשחברתו הלה חוזרת אליו ומפוצצת את הבועה הגברית שנכנס אליה, דיוויד מביט באהובתו והיא נראית לו "עבשה. גופה לא היה מעניין ונוכחותה מעצבנת". למרות שהוא רוצה, למרות שהוא צריך, הוא לא מצליח לאהוב אותה. כמו האהבה שלו לג'ובאני, גם האהבה של דיוויד להלה נעלמת ומתחלפת בשנאה.

בדומה לאדוות הפנימיות והחיצוניות שיצרה סצנת המפגש בין דיוויד לג'ובאני, חזרתה של הלה לתמונה חושפת את האדוות של הסיפור כולו. תחילה, מבחוץ, הגלות מהארץ, מהבית. לאחר מכן, פנימה, גלות חברתית, מחיר האהבה בין שני גברים בשנות ה-‭.50‬ אבל האבן שנזרקת במרכז הספר אינה קשורה בגיאוגרפיה או במוסכמות חברתיות - בולדווין בוחן, מהפנים החוצה, את הגלות של אדם מעצמו, מהיכולת לאהוב, להרגיש. הוא שואל מה קורה כשאדם מפחד כל כך מאהבה, עד שבסוף אינו יכול לאהוב אף אחד.

והערה לסיום: למרות ההחלטה המבורכת להביא, סוף-סוף, את 'החדר של ג'ובאני' לקוראי עברית, יש לא מעט בעיות בתרגום. הכתיבה המתנגנת וחסרת המאמץ של בולדווין הופכת במקומות רבים למסורבלת וסתומה, כמו במשפט "אבל אלה לא הצליחו לפעפע עד ההתחלה, עד שההתחלה העוצמתית שלנו הפכה בעצמה להיות רוש ולענה על לשוננו". גם הבחירה בשפה גבוהה וארכאית מאבדת מהסגנון האלגנטי של בולדווין. אחד המשפטים הכי יפים בספר, שמציע להתייחס ל"בית" לא כאל מקום אלא כאל מצב שהוא ‭ ,irrevocable‬ חסר תקנה, הפך בעברית ל"אולי בית הוא בעצם לא מקום אלא פשוט מצב שאין עליו עוררים". נקווה שהתרגומים הבאים לספריו - קובץ הסיפורים 'הולכים לפגוש את האיש' (הקיבוץ המאוחד) והרומן 'ארץ אחרת' (עם עובד) - יעשו עם בולדווין יותר חסד.

אלעד בר-נוי
צילום: איי־פי

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אלעד בר-נוי 7 לילות 12/04/2019 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: Giovanni's Room
  • תרגום: עדה פלדור
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: אפריל 2019
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 272 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 32 דק'

הספר מופיע כחלק מ -

סקירות וביקורות

אש ידידותית סוף-סוף אפשר לקרוא גם בעברית את ג'יימס בולדווין, אחד הדוברים המשפיעים של האקטיביזם השחור ומי שפרץ דרך בספרות ההומואית

בתמונה: בולדווין,‭ 1983 ‬, צילום: איי־פי

אל מדף הספרות האפרו-אמריקאית בעברית, ההולך ומתמלא בשנים האחרונות בשמות כמו טא-נהסי קואטס, זורה ניל הרסטון ורוקסן גיי, מצטרף בשעה טובה מי שנחשב לאחד מחשובי הכותבים האמריקאים של המאה ה-‭20‬ ומי שכתיבתו השפיעה על כל אחד מהשמות שהוזכרו כאן - ג'יימס בולדווין. אחרי שנים שבהן ניתן היה להשיג בעברית, בעיקר בחנויות יד שנייה, רק את 'סיפורו של רחוב ביל' בתרגום מיושן, ואת קובץ המסות 'זר בכפר', צפויים השנה לצאת כאן שלושה ספרים של בולדווין, בהוצאות שונות.

העניין המחודש בבולדווין לא מפתיע. המיינסטרים האמריקאי, שמכתיב במידה רבה את סדר היום התרבותי גם כאן, אימץ לחיקו בשנים האחרונות את התרבות האפרו-אמריקאית כמעט בכל מדיום - קולנוע, טלוויזיה, מוזיקה, אמנות וכמובן ספרות. גם בולדווין, שתמיד נחשב לדמות פופולרית באמריקה, זכה לעדנה בשנים האחרונות: טא-נהסי קואטס ביסס את ספרו המצליח 'בין העולם וביני' על פרק מספר של בולדווין; ב-‭2016‬ יצא הסרט התיעודי 'אני לא הכושי שלכם', שמבוסס על טקסט לא גמור שכתב; והעיבוד הקולנועי של 'סיפורו של רחוב ביל' מוקרן בימים אלה ברחבי העולם. גם בישראל, מאבקים פוליטיים של מיעוטים, כמו זה המזרחי והאתיופי, שרבים מפעיליהם מעלים על נס דמויות בולטות מהאקטיביזם השחור דוגמת מלקולם אקס, קואטס וכמובן בולדווין, הכשירו כנראה את הקרקע לתרגומים החדשים.

הוא נולד בהארלם בשנת 1924 למשפחה ענייה מרובת ילדים. בגיל ‭ 24‬עבר להתגורר בפריז, הרחק מהחקיקה הגזענית של ארה"ב, שם לראשונה יכול היה לחיות באופן חופשי כגבר הומו. בולדווין התיידד עם אינטלקטואלים ואמנים צרפתים ואמריקאים, בהם ז'אן-פול סארטר, ג'וזפין בייקר, ריצ'רד רייט ומיילס דיוויס, וגם כתב שם שלושה מספריו, בהם 'החדר של ג'ובאני', שיוצא השבוע בתרגום לעברית.

עשור מאוחר יותר, ב-‭,1957‬ חזר לארצות-הברית, הצטרף לתנועה לזכויות האזרח, ליווה את מרטין לותר קינג במסעותיו במדינות הדרום הגזעניות וכתב על זה ב'ניו-יורקר' וב'ניו-יורק טיימס'. הוא סימן את השקפתו הפוליטית בין המתינות של קינג לאקטיביזם הלוחמני של מלקולם אקס - לצד הכרה עמוקה בטרגדיה של האדם השחור בארצות-הברית ובחשיבות של מאבק חסר פשרות למען השוויון, בולדווין שמר על אופטימיות ועל אמונה בדמוקרטיה ובכוחה להשתנות - ודמותו הכריזמטית זכתה לפופולריות גם בקרב חוגים ליברלים לבנים. ב-‭1963‬ פירסם את 'הפעם הבאה, באש', אסופת טקסטים פוליטיים שהפכה לנכס צאן ברזל של שיח זכויות האזרח בארצות-הברית, ואותו - לאחד הדוברים החשובים של האקטיביזם השחור עד היום. יותר מ-‭30‬ שנה אחרי שמת מסרטן, השפעתו של בולדווין עדיין ניכרת בתרבות השחורה, מטוני מוריסון דרך זיידי סמית ועד קנדריק לאמאר.

לצד כתיבתו הפוליטית, הוא פירסם כמה ספרי פרוזה שהמוכר שבהם, גם אם לא בהכרח הטוב שבהם, הוא 'החדר של ג'ובאני'. הרומן השני של בולדווין עורר שערורייה עם צאתו ב‭1956-‬ כשעסק באופן ישיר ובוטה במיניות הומוסקסואלית בשנים שבהן היה מדובר בטאבו מוחלט, ונחשב עד היום לאבן דרך של הספרות הלהט"בית. על אף שרוב כתיבתו של בולדווין עוסקת באפרואמריקאים בארה"ב, הדמויות בספר אינן שחורות, וכמו ברומנים אמריקאיים בולטים אחרים - למשל 'וזרח השמש' של המינגווי ו'דיוקנה של גברת' של הנרי ג'יימס - גם גיבורו של בולדווין בורח מחייו בארה"ב ומנסה את מזלו באירופה, לא בהצלחה מרובה: "לאמריקאים אסור לבוא לאירופה, כי זה אומר שהם לעולם לא יוכלו להיות מאושרים יותר. ומה טוב באמריקאי שלא מאושר? אושר, זה כל מה שהיה לנו".

הסיפור נפתח כשדיוויד, אמריקאי בפריז, מציע לחברתו הלה נישואים. כשהיא נוסעת לספרד כדי לשקול את ההצעה, הוא נותר לבדו בעיר האורות, מרושש, חסר עבודה, חסר קורת גג. הוא חובר לז'אק, הומו מבוגר ואמיד, מעין גלגל הצלה כלכלי לעת צרה, שמכיר לו את ג'ובאני, ברמן איטלקי עם פרצוף יפה ופתיל קצר. בין השניים ניצת מיד רומן, ודיוויד עובר לגור עם ג'ובאני בחדרו הזעיר והמטונף שבקצה העיר. ארבעת הקירות המתפוררים האלה בקושי מצליחים להכיל את מערכת היחסים הסוערת והכוחנית של דיוויד וג'ובאני, שחומריה הם בעיקר הקצוות ההיסטריים של אהבה טרייה.

הסיפור, שמסופר מפיו של דיוויד כווידוי מלא אשמה ובושה, נגוע ברגעים מלאי פאתוס, מוכי יגון, כאלה שאמנם מעבירים באמינות את הטוטאליות והמחנק של אהבה בראשיתה, אבל מופיעים לעיתים קרובות מדי. לצידם, מזדהרים הרגעים השקטים יותר, הרב-משמעיים, של מערכת היחסים. למשל רגע המפגש בין דיוויד וג'ובאני. ז'אק גורר את דיוויד לבר הדחוס והרועש שבו ג'ובאני עובד. כבר כשהם מפלסים את דרכם לעבר הבר, מורגשת תכונה סביב ג'ובאני - "זה היה כאילו אנחנו נעים לתוך שדה מגנטי, או מתקרבים למעגל קטן של חום".

הרגע הזה, ומה שמגיע אחריו, משקפים היטב את הפרוזה יוצאת הדופן של בולדווין, את היכולת שלו להסיט את מבט הקורא - כמו בתנועת מצלמה עדינה שמשייטת מעל סיטואציה אינטימית - פנימה והחוצה. על פני כמעט ‭ 30‬עמודים, בולדווין בונה את השיחה בין השניים במרכז ההמולה והרעש, כשהוא עובר בין כתיבה שקטה ומתבוננת שמתארת רגש תת-קרקעי של התאהבות, בין שיחה ערה ומודעת למבטים הפולשניים מסביב, ובין התרחשות של המולת בר צפוף. איכשהו כל אלה מצליחים להתקיים ללא מאמץ אחד לצד השני, בו-זמנית.

המפגש הזה מסמן את כניסתו של דיוויד לעולם שכולו גברים, ממינים ומזנים שונים. "גברים כרסתניים, ממושקפים, שעיניהם תאבות, לפעמים נואשות", "נערים דקים כלהב סכין, במכנסיים הדוקים" או "גברים-נשים לבושים תמיד בשילובים הפחות סבירים, צורחים כמו תוכים את הפרטים האחרונים של פרשיות האהבה שלהם", כלומר, מלכות דראג. למרות שכבר התנסה בעבר ביחסי מין עם גברים, דיוויד רואה עצמו כאורח בעולם הזה ומתאר את מערכות היחסים שלו כ"חברויות". אבל כשהוא מבין שהאהבה והמשיכה לג'ובאני הן רק סימפטום לחריגות המינית שלו, ואת ההשפעה האפשרית של הגילוי הזה על מהלך חייו, הוא מתמלא אימה: "החיה שג'ובאני העיר בתוכי לעולם לא תירדם שוב. אבל האם יבוא יום, כשלא אוכל להיות עם ג'ובאני עוד, שבו אגלה שאני, כמו כל האחרים, חג סביב סוגים שונים של בחורים, עוקב אחריהם במורד אלוהים-יודעאיזה שדרות חשוכות, לתוך אלוהים-יודע-איזה מקומות חשוכים? ועם הגילוי המפחיד הזה נפערה בי שנאה לג'ובאני, שנאה חזקה לא פחות מאהבתי אליו, שנאה שניזונה בדיוק מאותם שורשים".

השנאה של דיוויד כלפי אהובו אינה נובעת רק מהאשמה ומהבושה שכרוכות בחיים כהומו. לקראת סוף הספר, כשחברתו הלה חוזרת אליו ומפוצצת את הבועה הגברית שנכנס אליה, דיוויד מביט באהובתו והיא נראית לו "עבשה. גופה לא היה מעניין ונוכחותה מעצבנת". למרות שהוא רוצה, למרות שהוא צריך, הוא לא מצליח לאהוב אותה. כמו האהבה שלו לג'ובאני, גם האהבה של דיוויד להלה נעלמת ומתחלפת בשנאה.

בדומה לאדוות הפנימיות והחיצוניות שיצרה סצנת המפגש בין דיוויד לג'ובאני, חזרתה של הלה לתמונה חושפת את האדוות של הסיפור כולו. תחילה, מבחוץ, הגלות מהארץ, מהבית. לאחר מכן, פנימה, גלות חברתית, מחיר האהבה בין שני גברים בשנות ה-‭.50‬ אבל האבן שנזרקת במרכז הספר אינה קשורה בגיאוגרפיה או במוסכמות חברתיות - בולדווין בוחן, מהפנים החוצה, את הגלות של אדם מעצמו, מהיכולת לאהוב, להרגיש. הוא שואל מה קורה כשאדם מפחד כל כך מאהבה, עד שבסוף אינו יכול לאהוב אף אחד.

והערה לסיום: למרות ההחלטה המבורכת להביא, סוף-סוף, את 'החדר של ג'ובאני' לקוראי עברית, יש לא מעט בעיות בתרגום. הכתיבה המתנגנת וחסרת המאמץ של בולדווין הופכת במקומות רבים למסורבלת וסתומה, כמו במשפט "אבל אלה לא הצליחו לפעפע עד ההתחלה, עד שההתחלה העוצמתית שלנו הפכה בעצמה להיות רוש ולענה על לשוננו". גם הבחירה בשפה גבוהה וארכאית מאבדת מהסגנון האלגנטי של בולדווין. אחד המשפטים הכי יפים בספר, שמציע להתייחס ל"בית" לא כאל מקום אלא כאל מצב שהוא ‭ ,irrevocable‬ חסר תקנה, הפך בעברית ל"אולי בית הוא בעצם לא מקום אלא פשוט מצב שאין עליו עוררים". נקווה שהתרגומים הבאים לספריו - קובץ הסיפורים 'הולכים לפגוש את האיש' (הקיבוץ המאוחד) והרומן 'ארץ אחרת' (עם עובד) - יעשו עם בולדווין יותר חסד.

אלעד בר-נוי
צילום: איי־פי

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אלעד בר-נוי 7 לילות 12/04/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
החדר של ג׳ובאני ג'יימס בולדווין
1
 
אני עומד בחלון הבית הגדול הזה בדרום צרפת עם רדת הלילה, הלילה שיוביל אותי לבוקר הנורא בחיי. אני מחזיק כוסית משקה ביד, ובקבוק ניצב ליד המרפק שלי. אני מתבונן בבבואה שלי בבוהק המאפיל של שמשת החלון. הבבואה שלי גבוהה, אולי דומה יותר לחֵץ. שׂערי הזהוב בוהק. פניי דומים לְפנים שראיתם לא פעם. אבותיי כבשו יבשת, פילסו את דרכם במישורים רצופי מוות, עד שהגיעו לאוקיינוס שהסב את מבטו מאירופה והביט לתוך עָבר אפל יותר.
אולי אני שיכור הבוקר, אבל זה לא יועיל במאום. אני אעלה בכל זאת על הרכבת לפריז. הרכבת תהיה אותה רכבת, האנשים, הנאבקים להשיג נוחוּת, אולי אפילו כבוד עצמי על ספסלי העץ ישרֵי הגב של המחלקה השלישית, יהיו אותם אנשים, ואני אהיה אותו אני. ניסע צפונה דרך אותו נוף כפרי משתנה, כשאנו משאירים מאחורינו את עצי הזית, את הים ואת כל היפעה של שמי הדרום הסוערים ונכנסים לתוך הערפל והגשם של פריז. מישהו יציע לי לחלוק איתו כריך, מישהו יציע לי לגימה של יין, מישהו יבקש ממני גפרור. אנשים יצעדו אנה ואנה במסדרונות שמחוץ לתאים, יסתכלו החוצה דרך החלונות, יסתכלו פנימה, בנו. בכל תחנה יופיעו טירונים במדיהם החומים הרחבים ובכומתותיהם הצבעוניות, יפתחו את דלת התא וישאלו: מלא? כולנו נהנהן, כאילו קשרנו קשר, נחייך רפות זה אל זה בעוד הטירונים מתקדמים לאורך הרכבת. שניים או שלושה מהם ייעצרו בסופו של דבר בפתח התא שלנו, יצעקו זה לעבר זה בקולותיהם הכבדים המחוספסים, ויעשנו את הסיגריות הצבאיות האיומות שלהם. תהיה נערה אחת שתשב מולי ותתהה למה אני לא מפלרטט איתה, ונוכחותם של הטירונים תדרוך את עצביה. הכול יהיה אותו דבר, רק אני אהיה שקט יותר.
וגם הנוף שקט הערב, הנוף הכפרי המשתקף דרך בבואתי שבשמשה. הבית הזה גובל באתר נופש כפרי קטן — שעדיין ריק מאדם כי העונה טרם התחילה. הוא ניצב על גבעה קטנה, אפשר להשקיף ממנו על אורות העיירה ולשמוע ממנו את נהמת הים. הבחורה שלי, הֶלה, ואני שכרנו את הבית לפני כמה חודשים, כשעוד היינו בפריז, על סמך תמונות. עכשיו חלף כבר שבוע מאז שהֶלה נסעה. היא בלב ים כעת, בדרכה חזרה לאמריקה.
בדמיוני אני יכול לראות אותה, אלגנטית מאוד, מתוחה וזוהרת, מוקפת באור הממלא את הבר באונייה הטרנס־אטלנטית, שותה מהר מדי, צוחקת ומסתכלת בגברים. כך פגשתי אותה גם אני לראשונה, בבר בסן־זֶ'רמֶן־דה־פּרֶה. היא שתתה והסתכלה, ולכן מצאה חן בעיניי. אמרתי לעצמי שבטח אפשר לכייף איתה. כך זה התחיל. בעיניי לא הייתה לזה שום משמעות מעבר לכך, וגם עכשיו, למרות הכול, אני לא בטוח שבאמת הייתה לזה אי פעם משמעות רבה יותר מבחינתי. ואני לא חושב שהייתה לזה אי פעם יותר משמעות מבחינתה — לפחות לא עד שנָסעה בפעם ההיא לספרד, וכשהייתה שם, לבדה, התחילה לתהות, אולי, אם חיים של שתייה וצפייה בגברים הם בדיוק מה שהיא רוצה. אבל אז כבר היה מאוחר מדי. אני כבר הייתי עם ג'ובאני. הצעתי לה נישואין לפני שנסעה לספרד, והיא צחקה ואני צחקתי, אבל משום מה הצחוק שלנו רק גרם לדברים להיראות רציניים יותר בעיניי. ביקשתי שוב ושוב, ואז היא אמרה שהיא צריכה לנסוע לאנשהו ולחשוב על זה. ובלילה האחרון ממש היא הייתה כאן — זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה, כשארזה את התיק שלה, אמרתי לה שאהבתי אותה פעם, ושכנעתי את עצמי להאמין בזה. אבל אני תוהה אם באמת אהבתי אותה. חשבתי מן הסתם על הלילות שלנו במיטה, על התוֹם והאמון המוזרים, שלא ישובו לעולם ושהפכו את הלילות האלה לנעימים כל כך, לנטולי כל קשר עם עבר, הווה או כל דבר שעתיד לבוא, נטולי כל קשר בעצם עם חיי מכיוון שלא היה לי צורך כלשהו לקבל עליהם שום אחריות שאינה מכנית לחלוטין. והלילות האלה התרחשו תחת שמיים זרים, בלי אף אחד שמפקח, בלי שום עונשים שנגזרים מהם, והעובדה הזאת הייתה מקור אסוננו, כי מרגע שזכית בחופש, אין דבר פחות נסבל ממנו. אני משער שזאת הייתה הסיבה שהצעתי לה נישואין: רציתי למצוא לעצמי איזה עוגן. אולי זאת הסיבה שבגללה היא החליטה, כשהייתה בספרד, שהיא רוצה להינשא לי. אלא שלרוע המזל אנשים אינם יכולים להמציא את נקודות העגינה שלהם, את אהבותיהם ואת ידידיהם, כשם שאינם יכולים להמציא את הוריהם. החיים נותנים לנו את אלה וגם לוקחים אותם מאיתנו, והקושי הגדול הוא להגיד 'כן' לחיים.
כשאמרתי להֶלה שאני אוהב אותה, חשבתי כמובן על הימים שבהם טרם אירע לי שום דבר איום ובלתי הפיך. כשפרשת אהבים הייתה פרשת אהבים ותו לא. עכשיו, החל בלילה הזה, החל בבוקר הבא, לעולם לא אוכל ליהנות עוד מפרשיות אהבים ילדותיות ומרגשות שכאלה — שכשחושבים על כך, אינן אלא סוג נעלה יותר, או לפחות יומרני יותר של אוננות. ולא חשוב בכמה מיטות אני עתיד למצוא את עצמי בין עכשיו לבין המועד שבו אהיה במיטתי האחרונה. אנשים שונים מכדי שאפשר יהיה להתייחס אליהם בקלות כזאת. אני שונה מכדי שאפשר יהיה לסמוך עליי. אלמלא כן, לא הייתי לבד בבית הזה בערב הזה. הֶלה לא הייתה עכשיו בלב ים, וג'ובאני לא היה עומד למות אי־שם בין הלילה הזה לבין הבוקר הבא, תחת להב הגיליוטינה.
 
אני מתחרט עכשיו — ולא שיש בזה כדי להועיל — על שקר מסוים אחד מבין הרבים שסיפרתי — סיפרתי אותם, חייתי אותם והאמנתי בהם. כוונתי לשקר שסיפרתי לג'ובאני אך מעולם לא הצלחתי לשכנע אותו בו: שלא שכבתי עם שום בחור לפניו. שכבתי, אבל החלטתי שלעולם לא אעשה את זה שוב. יש משהו הזוי בחיזיון שאני מציג עכשיו לעצמי — שרצתי רחוק כל כך, רצתי בקושי רב כל כך, חציתי אפילו אוקיינוס, רק כדי להיתקל שוב בבולדוג שבחצר האחורית שלי, החצר שקָטנה בינתיים והבולדוג שגָדל.
שנים רבות לא חשבתי שוב על הנער ההוא — ג'ואי, אבל הערב אני רואה אותו ברור למדי. זה קרה לפני כמה שנים. הייתי עדיין בשנות העשרה לחיי, הוא היה בערך בגילי, שנה פחות שנה יותר. הוא גם היה נער נחמד מאוד, מהיר וכהה מאוד, ותמיד צחק. זמן מה היה החבר הכי טוב שלי. מאוחר יותר חשבתי שעצם הרעיון שאדם כזה היה יכול להיות החבר הטוב ביותר שלי הוא הוכחה לכך שיש בי איזה כתם נורא ואיום. אז שכחתי אותו. אבל הערב אני רואה אותו טוב מאוד.