פרולוג: איך נגמר החרם
(מיועד למי שקראו את 'חברות: סוגרים חשבון'. גם מי
שלא קראו מוזמנים להמשיך, או יכולים לעבור ישר לפרק 1)
תום ניגבה את אדי הלחות מהמראה שבאמבטיה. היא סירקה את שערה הרטוב והמברשת שוב נתקעה בין הקשרים. היא ניסתה למשוך את המברשת ויחד איתה יצאו יותר מדי שערות כתומות. כשבדקה אם לא נשאר חור בקרקפת, היא חשבה שדווקא הבוקר היא קמה וחייכה. הרבה זמן לא חייכה. הרבה זמן פחדה.
יהיה טוב בחטיבה. היא חייבת להאמין. כי החרם שהוכרז עליה נגמר ומה שהיה בשנה שעברה בכיתה ו' כמעט נשכח. רק לפעמים ייסורי המצפון מטרידים אותה בחלומותיה.
בעודה מנסה לטשטש עם סיכות את הנזק שעשתה היא נזכרה בשנה שעברה, ביום שג'רי הגיעה אליה עם הרעיון. החרם שעשו על תום בכיתה ו' הגיע אז לשפל הנמוך ביותר. היא חשבה שג'רי השתגעה, היה לה ברור שהן מתכננות לעשות משהו אסור. מסוכן. היא רצתה להגיד לה לא. אבל שתקה.
ג'רי מצאה ידיעה קטנה באתר אינטרנט על נערה בת ארבע־עשרה מאנגליה שבמשך חודשים סבלה מהתעללות של בני כיתתה. היא הושפלה בסרטונים שעלו ברשת שבהם התלמידים והתלמידות כינו אותה שמנה ומכוערת וצחקו על האף הרחב שלה. הנערה החליטה להשיב מלחמה. ג'רי חשבה שהן צריכות להגיב כמוה.
היא הורידה אפליקציה שמאפשרת לשלוח הודעות אנונימיות בוואטסאפ, והפיצה הודעה לכל תלמידי הכיתה שבה נכתב שביום שישי הקרוב בסיום הלימודים תום לא תחזור הביתה. למחרת הגיעה ההודעה גם למנהלת. משם הסיפור התגלגל למקומון בהרצליה. ג'רי התראיינה בשמחה, אמרה שהידיעה הנוראית נשלחה ממספר חסוי, אבל היא ותום יודעות מי שלח אותה. בית־הספר היה על הרגליים. מנהלת, מפקחת, ראש העיר, יועצים ופסיכולוגים הגיעו והזדעזעו.
שירלי וקארין, שהחלו את החרם, הושעו לשלושה ימים מהלימודים. שבוע אחר כך הוריה של שירלי העבירו אותה לבית־ספר אחר בעיר וקארין קיבלה נזיפה בתיק האישי. רוב הזמן היא ישבה לבדה בהפסקות, אף אחד לא רצה ששמו ייקשר אליה. בעוד ג'רי חגגה את סיום החרם, תום לא ישנה בלילות. ייסורי המצפון על מה שעשו לא נתנו לה מנוח. היא וג'רי לא דיברו יותר על מה שקרה.
שלושה שבועות לאחר תחילת שנת הלימודים בחטיבה ישבה תום בתחנת האוטובוס ונעמי ישבה לידה. היה נדמה לה שנעמי נסערת, ותום רצתה לשאול, אבל הרגישה שהיא כלום ואפס ליד נעמי, החברה של מלכות הכיתה. אולי היה זה השקט המתוח ואולי החום הנוראי, כי תום מצאה את עצמה מתחילה לדבר על החרם, על מה שעברה ועל מה שהיא וג'רי עשו. נעמי לא ענתה ותום התחרטה על שסיפרה והייתה בטוחה שיהיה רע. מאוד. כשהאוטובוס הגיע, נעמי עלתה אליו ולא הביטה אל עבר תום שנשארה לשבת בתחנה.
שבוע לאחר השיחה, כשתום נשארה לבד בכיתה, נעמדה נעמי מול שולחנה ופסקה, "צריך לעשות גישור." וכשתום לא הבינה על מה היא מדברת, נעמי הביטה בה בעיניה החודרות הכחולות והסבירה, "אנחנו חייבות לעצור את החרם הבא ולפתור את הסכסוך בין כולכן. תאמיני לי," היא נאנחה, "לא קל לחיות בבית מפולג." תום לא הספיקה לשאול ונעמי תיקנה מייד שהיא התכוונה לכיתה. היא סידרה את שערה והמשיכה.
"נמצא מישהו או מישהי שמצד אחד לא שונאים אותך ולא השתתפו בחרם ומצד שני הם מקובלים מספיק כדי שיתייחסו לדעות שלהם." תום מלמלה שזה לא יצליח, שאף אחד לא ירצה את התפקיד. נעמי לא ויתרה. תום ראתה אותה מדברת שוב ושוב עם החברות שלה, רוצה לעזור, וידעה שעדיף שתתרחק. אולי כך תצליח נעמי לקרב אותן אליה.
כמה ימים לאחר מכן, כשיום הלימודים הסתיים, נשארו תום, ג'רי, נעמי, קארין ויואב וניסו לדבר. קארין רצתה ללכת, ג'רי הציעה שתעוף, נעמי תפסה את ראשה בידיה ותום האדימה, עד שיואב אמר שנמאס לו. "הסכמתי להיות מגשר אבל אני לא מצליח," הוא רטן וניסה להשתיק את הרעש. הרוחות סערו והוא קם מכיסאו.
"אני כועס." הוא הביט אל תום וג'רי, ותום רצתה לברוח. "שירלי וקארין נענשו בגלל מה שעשיתן." הוא הצביע לעברן וקארין חייכה. הוא התקרב אליה והיא הניחה את רגליה על השולחן ומתחה את ידיה. "החרם שיזמתן היה אכזרי. אתן נהניתן מכל רגע." קארין זזה במהירות על כיסאה וכמעט איבדה שיווי משקל, היא אחזה בשולחן וצעקה שהיא תמות בגללו. יואב נאנח, "כולנו אשמים, קארין, גם אני. כי שתקתי."
נעמי מחאה כפיים, ג'רי חיבקה את תום, קארין קראה לו אפס ויואב דפק על השולחן עם טוש מחיק. "תעזבו את תום," הוא מלמל, "מספיק." הוא שוב ביקש שקט ושילכו כבר הביתה. קארין לקחה את התיק שלה, הביטה בתום וסיננה שהיא אף פעם לא תסלח לה. היא פתחה את דלת הכיתה וטרקה אותה. יואב ונעמי מיהרו ללכת אחריה. נעמי עצרה לרגע וחייכה אל תום.
תום וג'רי נשארו לבד בכיתה. תום הביטה בג'רי ושאלה אותה אם זה נגמר. ג'רי תפסה את פניה של תום וחייכה אליה. "תומי שלי, אנחנו חופשיות." תום חיבקה אותה, ג'רי נשמה לרווחה ושתיהן יצאו מהכיתה יד ביד.
פרק 1
כיתה ז' — חודשיים לאחר תחילת שנת הלימודים
ג'רי זרקה את הספר על הקיר, והוא נחבט ונפל לרצפה. היא רצתה לקום מהמיטה, אבל חשבה שזו פעולה מוגזמת בשביל ספר משעמם.
"לא התכוונתי לפגוע בך," ג'רי נפנפה לו, "כיוונתי לשולחן, אבל מהזווית שאני שוכבת מישהו היה צריך לשלם מחיר.
"יופי, את מדברת לספר," היא אמרה לעצמה בקול. "תראי לאן הגעת."
ג'רי ניסתה לקרוא עוד פרק בספר על איזה זקן שלא הפסיק להתבכיין שהוא מתגעגע למזרח, או למערב, היא לא זכרה. אם תום הייתה עונה לה, היא הייתה מסבירה לג'רי בקיצור מה הבעיה שלו ושניהם היו מרוצים, הסופר וג'רי. אבל תום נעלמה. לא עונה, לא פותחת הודעות בוואטסאפ. לג'רי אין מושג מה עובר עליה. היא ניסתה לקרוא את הפרק השני בספר ושוב זרקה אותו, רק שהפעם הוא נחת על הכיסא. לפחות את מתקדמת במשהו, חשבה ג'רי לעצמה. היא לא סובלת שיעורי ספרות, היא לא זוכרת מתי בפעם האחרונה קראה ספר, אולי בכיתה ד' או ה' היא ניסתה לקרוא ספר או שניים מהספרייה הענקית בחדר של תום ונשברה. כבר בפרק השלישי הדמויות הגיעו למסקנות דרמטיות לגבי חייהן. כמה ייסורים ובכי היו בספרי ההתבגרות המייגעים של תום, הדמויות דיברו אל עצמן — "אני ילדה אבל מרגישה אישה קטנה — מותר לי לבכות — יש חוזקות בחולשות, בלה בלה."
היא חייבת עזרה עם שיעורי הבית. ג'רי נזכרה שאחותה אלכס סיפרה לה פעם שיש באינסטגרם קבוצות של קוראים שמשתפים אחד את השני בספרים שהם קוראים, או משהו כזה. כמה קיטש אלכס קוראת. לאלכס היה מדף שלם של ספרים שכולם נראו לג'רי אותו הדבר — אחד מהם נקרא 'המושלמת', הראשון בסדרה שמילאה חצי מדף. היא באמת מאמינה שאלה הם החיים? שיום אחד יבוא בחור יפה, חכם, רגיש וקשוח ויציל אותה מחייה האומללים, כמו שקרה לטארה, או טיירי, בספר 'המושלמת'? זה בכל אופן מה שהיה כתוב בגב הספר. ג'רי דמיינה את אלכס בשמלה עם מחטב שמכניס לה את הבטן, הלבלב והריאות, רוקדת עם הרווק היפה, הוא מעיף אותה באוויר, היא נוחתת על הרצפה מכובד שמלת הקצפת בעלת אלף השכבות. היפה יציל אותה, כי הוא גם רופא וגם אחד שיודע לעשות החייאה באמצע רחבת הריקודים בלי מכשור רפואי.
ג'רי ניסתה לדמיין את עצמה קדה קידה, מרימה את ראשה ורוקדת עם הרווק שלה, אבל הדמיון לא עשה את העבודה — היא לא הצליחה להרגיש שהיא טיירי או טארה. שטויות. וקצת חבל. היא לא הייתה מתנגדת להיות במקום אחר. לפעמים.
תום שכבה במיטתה וחשבה על מה שקרה בהפסקת הצהריים. היא החליטה לחפש את נעמי בשטח בית־הספר. הימים החמים של תחילת חודש נובמבר סירבו להפנים שעכשיו צריך להגיע החורף, והיא לא הפסיקה להזיע. תום תכננה להיכנס לשירותים ולשטוף את הפנים, ואז היא ראתה אותה. נעמי ישבה צמודה למאור, החבר שלה, בפינה מוצלת בדשא. היא שזרה לדולפין צמות דקות ודולפין הסתכלה במראה וחייכה, קארין הראתה למאור משהו בסלולארי שלה ושניהם צחקו, יואב ניסה להציץ בסרטון וידו נחה על כתפיה של קארין. תום הרגישה צביטה. לא, זה היה כאב חד. היא לא הבינה למה, הם הרי חברים ובכל יום הם נמצאים ביחד, ועדיין, היא רצתה לבכות. מה היא חשבה לעצמה? מה היא קיוותה שיקרה? שנעמי תזמין אותה לשבת איתם? היא לעולם לא תהיה אחת מהם.
הקלדת books_fan_il הציגה לג'רי שלל אופציות של קבוצות באינסטגרם של אוהבי ספרים, כותבי סיפורים, הגרלות של ספרים, המלצות על ספרים. היא עברה מקבוצה אחת לאחרת ונאנחה. השיחות ביניהם נראו לה כמו ג'יבריש, הם חיים ביקום אחר, היא חשבה, כמה אפשר לדון בספר אחד? היא נכנסה לקבוצה שמעריצה סדרת ספרים בשם 'ההולכים' והדרמה שם הייתה בשיאה, אחת הדמויות מתה. היא חשבה על כינוי, הקלידה mouse2017 וביקשה עזרה עם הספר שהיא קוראת ללימודים. תוך כמה שניות היא קיבלה תגובה ממנהל הקבוצה שזה לא המקום לקבל תקצירים לשיעורי הבית. ג'רי ביקשה שיפנה אותה לקבוצה המתאימה, הוא ענה לה שתעשה שיעורי בית בעצמה, היא ענתה לו שהוא חוצפן חסר חיים ושהיא שמחה שהוגו מת. גם ככה הוא היה מטומטם. מישהו בשם 13 noam_harel כתב שגם הוא לא אהב את הוגו, רק חבל שאין הוגו בסיפור.
מה יש לקבוצה הזאת? חשבה ג'רי, הם לא מחוברים, חיים ביקום מקביל. היא התפתתה לענות ל-13 noam_harel שהיא ראתה את רוח הרפאים של הוגו, ולפני שהספיקה הוא כתב לה שגם הוא סובל מלימודי ספרות ושאין קשר בין מה שלומדים בבית־הספר לספרים שהוא קורא. "עכברה עצבנית שכמוך," הוא כתב והוסיף ליד אייקון של עכבר. ג'רי צחקה.
.jpg)
