בית היולדות

דם, זיעה וחלב, זה מה ששרית זוכרת מהימים הראשונים. פֶּדים, חלוקים, פטמות. שאון עגלות הברזל השועטות במסדרון, בתוכן מונחים תינוקות קטנים וצווחים. וכתמים, שניים מקדימה, אחד על כל שד, ואחד מאחורה - היכן ששמה את התחבושת הקפואה שנועדה להרגיע את הכאב הצורב, אך כל שעשתה הוא להכתים את שמלת בית החולים הדהויה. שדיים שמבקשים לפרוץ דרך חרכי ההנקה שנפערו בשמלות המקומטות שהקפידה להחליף כל שעה. והקול המתכתי ברמקול: "כל היולדות, כל היולדות מתבקשות להגיע לחדר התינוקות." ואת הריצה שלה שרית זוכרת, וליתר דיוק את גרירת הרגליים המהירה בדרך אל התינוקייה, ואת שקיות השוקו שחיכו בערימות, ואת העיניים שבקושי נפקחו, ואת הפה הקטן שסירב להכניס את כל הפטמה לתוכו, כמו שלימדו, רק חֵלק. ויונק.
ונדמה שכבר עברו חודשים מאז הגיעה לכאן, אבל בעצם היא נמצאת כאן רק שבוע. עכשיו היא כבר פחות דולפת, כבר לא גוררת את הרגליים, יודעת בדיוק איך לדחוף לו את כל הפטמה ולגרד קצת בסנטר, שימשיך לינוק. זרם המבקרים, שהיה די נכבד בימים הראשונים, הלך ונחלש. גם היולדות סביבה כבר התחלפו. היא הועברה לחדר מיוחד, רחוק מעט משאר החדרים, ומחכה שלתינוק תרד רמת הבילירובין והם יוכלו לחזור ביחד הביתה. אור יום בקושי ראתה מאז הגיעה לכאן. רק באותה פעם שבה גררה את עצמה למרפסת העישון במחלקת ההיריון בסיכון. שם ישבה וצפתה בחצר פנימית, שכמה אחים לובשי ירוק הסתובבו בה בקבקבי קרוקס, וינקה את הסיגריה בשקיקה כאילו ממנה תבוא הישועה. כשסיימה, דחפה את המצית לתוך כיס החלוק המהוה והיטיבה אותו לגופה, ובתוך כך בדקה שאין כתמים במקומות המועדים. והיו.
הוא עדין, הילד שלה, רגיש לקולות ולאור. שוכב בצייתנות בעגלת פלסטיק, גופו מחותל, על עיניו מגן, כמו בטיסות. כשהיא מגיעה לקחת אותו להנקה, לבה יוצא אליו. עשרות תינוקות שוכבים שם, רובם בוכים. לא הוא. התינוק שלה שוכב בשקט ומחכה לה. עוד יום, עוד יומיים, והם יֵצאו משם.
הקול ברמקול כבר אינו מפחיד אותה. הפעם הוא מורה לקחת את התינוקות מהתינוקייה. שעה שלמה הוא יהיה אצלה. ישכב על גופה, יינק ויירדם. היא כבר למדה לרוץ ולהגיע ראשונה לתינוקייה, כדי שלא תצטרך להידחף בתור עם כל עשרות האימהות הטריות, לדחוף לכיסי החלוק שתי שקיות שוקו, ולא אחת, שיהיה גם לאחר כך, למצוא מהר את התינוק שלה, שדומה לשאר התינוקות, אבל ראשו מכוסה שֵׂער, ולצאת משם במהירות.
את הלילה ההוא לא תשכח. היא לא התעוררה, לא כשקראו לכולן ברמקול, לא כשנגררו עגלות של תינוקות סביבה, גם לא כשקראו בשמה במפורש. רק כשטלטלה אותה ידה של האחות, התעוררה ופקחה עין אחת מול התינוק הצהוב שלה, שהוצב מולה. "זאת הפעם האחרונה שזה קורה," שמעה את עצמה ממלמלת, "אני מצטערת." מאז זה באמת לא קרה. בחצות, בשלוש ובחמש לפנות בוקר, די בקריאה אחת ברמקול, ולעתים אף בקינוח אף של שכנתה לחדר, והיא קמה בזינוק ממיטתה, עייפה, נוטפת חלב, אך נחושה בדעתה להגיע בזמן.