הים האדום שחור במעמקיו

בעלת המקום הייתה אלמנה, דיברה יידיש והיה לה בן שדיבר עברית. אתם מבינים את מצבי! כולם כבר חוזרים הביתה מבילוי הכיף של יום שישי: ישיבה בבתי קפה, שוטטות בין חנויות, קניית עיתוני יום שישי. מגיעים הביתה עם החלה הטרייה, שוברים ממנה חתיכה וזוללים עם חמאה או עם חלבה. מריחים את הבישולים של השכנים ונכנסים למיטה לאיזו שנת צהריים עם או בלי קצת אהבה, ואני בדרך ליפו כדי לקנות קרח.

בבתי הקירור היה אשנב קטן שדרכו היו מחליקים לך את הבלוקים. הגעתי לחלון, שהיה סגור בלוח עץ. דופקים. מבפנים נשמע רשרוש והחלון מוסט הצדה. אתה בוהה בחור שחור שמתוכו בוקע קול: “יו, ואס דארפסטע - מה אתה צריך?“

“נו באמת, מה אני צריך? תנחשי, יא פסיה. תביאי לי שתים עשרה בלוק קרח ושהבן יבוא לעזור כי היום אני לבד,“ אמרתי. “חיים,“ אמרה האלמנה, “לך תעזור לו עם הקרח, זה הדייגים משארם.“ “טוב אמא, אני יגיד לאחמד.“

אחמד היה ערבי מכפר ליד טול כרם שהיה עובד של האלמנה. הוא היה במקום יומם ולילה ואפילו למד קצת יידיש מאלמנת הקרח. “יאללה אחמד, רוץ לעזור לדייגים עם הקרח. אנא אג‘י כמאן (גם אני בא),“ קרא חיים. השניים באו לעזור לי בהעמסה. אחמד היה מכניס את הבלוק לאשנב, ואני וחיים העברנו אותו לארגז שעל הטנדר. חיים היה בא לעזור ברצון כי לעתים היינו שומטים לו דג כתשר.

משלמים במזומן. האלמנה לא הכירה באמצעי תשלום אחר. ביקשתי קבלה עבור רשויות הגבייה. עד היום איני יודע אם בכלל שילמנו משהו לרשויות המסים השונות. לפסיה היה פנקס קבלות מרוט ומוכתם עם קבלות קטנות ועצובות של עוסק זעיר. למותר לציין שנתנה את הקבלה באנחה קורעת לב וקיללה את מס הכנסה. הם היו, לעניות דעתה, גנבים. “לא רק הם,“ אמרה, “כולם גנבים. כל הממשלה.“

אמרתי לאחמד, לאלמנה ולחיים “שבת שלום“ ויצאתי לדרך לעזה, תחנתי הבאה. עזה, כן, שמעתם נכון. אותו מקום שממנו באים הקסאמים והטרור. החמאס עדיין לא נולד, אפילו לא היה בתכנון. המקום המפחיד הזה, שנראה כיום מעבר להרי החושך, היה פעם חלק בלתי נפרד מישראל. ועכשיו אני נוסע לשם כאילו לפתח תקווה.

בחוף ימה של עזה הייתי אמור לרכוש שישה ארגזים של קלמרי. הם נועדו לשמש פיתיון שיולבש על קרס החכה כדי ללכוד את אותם דגים שהבאנו צפונה. הקלמרי היה מוצר זול באותם ימים. מסעדות דגים כמעט לא היו אז בארצנו. אוכלי הדגים המסורתיים מצפון אפריקה לא נגעו בקלמרי כי לא היה כשר ולכן מחירו היה נמוך - כעשירית ממחיר הדגים הרגילים. הוא שימש בעיקר לפיתיונות.

בעזה יצרנו קשר עם משפחת אבו חצירה. האבא היה המוכתר של שאטי, חוף הדייגים של עזה. הבנים - אברהים ועיד - היו בעלי ספינות דיג. ברשתותיהם העלו כמויות גדולות של דיונונים ואנו רכשנו אותם בזיל הזול. יצאתי מיפו, השארתי את ראשון לציון מאחוריי, חלפתי על פני נבי רובין - המסגד והחולות ליוו אותי עד לאשדוד. התנועה על הכביש הייתה דלילה. הכביש הישן היה צר ואטי. אתה נוסע לך בים פרדסים ושדות. פה ושם איזה בית ולידו דקל בודד. לעתים מבנה שבתוכו באר - ארץ ישראל של פעם.

השמש שוקעת במהירות, חורף, ואני עובר את קיבוץ ארז ונכנס לרצועת עזה - לא מחסום ולא כלום. הנוף מתחלף: חלקות שדה קטנות יותר, פרדסים זעירים עם אותם דקלים בודדים, שיחי קיקיון, חושות קטנות, ריח של עשן, ופה ושם גם בדואים דרים באוהלים מצמר עזים שחורות וצוענים בבקתות מקרשים ומפחים. ברצועת עזה יש צוענים. הם דומים לבדואים אבל גם קצת שונים - המראות דומים לאלה כשהיינו ילדים, לפני שהארץ התמלאה לה בשיכונים, מרכזי קניות, תחנות דלק ויישובים לאין ספור. התקופה 1975–1976 הייתה שקטה. צה“ל והשב“כ הצליחו להרגיע את האזור. ישראלים היו נוהרים לשווקים של עזה שהיו זולים וטובים וקנו שם ירקות, פירות, דגים, בשר וכל מה שאפשר - מחומרי בניין ועד כלי בית. המוסכים בעזה היו נהדרים. מקצוענים ברמות, אשפי המרצדס והפיג‘ו. ישראלים רבים תיקנו שם את רכבם. בעזה אפשר היה גם לאכול בזול וטוב. העזתים יודעים לבשל, לא רק לבנות רקטות.

 

    

 

חלפתי על פני מפעל ה־Seven Up. שברתי ימינה לכיוון מערב ודרך ה“מיידון־אלתח‘ריר“ - כיכר העצמאות - ירדתי לחוף הים, לפגוש את מכריי העזתים. בבית הקפה, מעל החוף, לא רחוק ממסעדת הקזינו, חיכו לי השניים. הם הזמינו אותי לקפה.

הם היו אנשים יפים. ממש כוכבי קולנוע ערבים. משופמים. אברהים, הבכור, היה המנהיג. לאחיו הצעיר קראו עיד. הזמינו קפה. בינתיים העמיס ילד את הקלמרי לארגז הטנדר. למטה בחוף דחף טרקטור רומני אדום גדול סירת דיג גדולה לתוך הים.

דרך ארוכה עוד נכונה לי. האחים נתנו לי לדרך שקית עם מנה של פלאפל עזתי בפיתה גדולה.

וכך, עמוס לעייפה בקרח ובקלמרי, נסעתי דרומה לכיוון אופירה. החשכה כבר ירדה ולי נותרו רק עוד שש מאות ק“מ של נהיגה עד למחנה הדייגים שבראס מוחמד.

השארתי את באר שבע מאחוריי ועוד מעט אעבור את דימונה בדרך לכביש הערבה. הכל חשוך. מעט יישובים. בימי שישי גם משאיות האשלג של מפעלי ים המלח לא נעו על הכביש.

לפעמים עלתה בי המחשבה: מה אני עושה אם אתקע בדרך בגלל, נגיד, בעיות במנוע? מי יוציא אותי מכאן? מה יקרה לכל הקלמרי והקרח בחום הערבה? טלפונים סלולריים לא היו אז באופק. הייתי יחידי בכביש הערבה, והדרך עוד ארוכה.

ברדיו־טייפ של הפיג‘ו התנגנה לה קסטה עם “קונצ‘רטו גרוסו“ לחג המולד של כורלי. בעין יהב וביטבתה הפונדקים חשוכים. הכל סגור ואפל. הגעתי לאילת.

כבר קרוב לחצות ואני עובר את העיר, שהייתה עדיין קטנה, בלי לעצור. ממשיכים עד נביעות. ירח גדול עלה על ים סוף והאיר את מפרץ טאבה. מקדימה הופיעה צלליתו של אי האלמוגים, שהייתה דבוקה לחוף. נפרדתי מהציביליזציה והגעתי לפיורד. הירח נשקף במימיו והרגיע את עצבות נפשי. הפיורד היה מפרצון קטן עם יציאה צרה לים וכך זכה לשמו הסקנדינבי. ולאחר שחלפתי על פני ביר־זריר והדקלים שלה, ראס בורקה - צוק שנפל לתוך דיונה לבנה - וראס אל שטן שהייתה אז ללא החושות, הגעתי לנביעות - נואייבה. הייתי שחוט. עצרתי במגרש החניה של חוף הרחצה ונרדמתי מיד בתוך הטנדר. לא היה לי אפילו כוח לצאת להשתין.

 

    

 

ישנתי שינה עמוקה.

יללות חתולים העירו אותי אחרי כשעתיים. הצצתי החוצה. עשרות חתולים הקיפו את הטנדר וייללו לאורו של ירח. לאחר שניות מספר התברר המצב: מארגזי הקלמרי נזל ריר שטפטף אל מתחת לטנדר. ריח פירות הים משך אליו את רוב אוכלוסיית החתולים המקומית. הם חשבו שימצאו דגים ונתקלו, המסכנים, רק בכורכר מוכתם בכתמי מיץ קלמרי. לסחורה לא יכלו להגיע והיללות היו יבבות של תסכול. בחולות נואייבה רחשו החיים גם בשעות לילה - “נוער הפרחים“ שלנו השתכן לו בחולות. כאן נהיינו עם ככל העמים, חופשיים מהנטל הכבד של היהדות והישראליות הכבדה והשמרנית. כאן נכנסנו למעגל הסמים, האלכוהול והאהבה החופשית. זוג התקרב לטנדר. לבושים בגלביות. שערותיו של הבחור היו קשורות לאחור בקוקו. הם ניגשו ושאלו אם הכל בסדר ולמה החתולים מייללים. הסברתי את עניין הקלמרי.

הזמינו אותי לקפה. סירבתי בנימוס, התנעתי והמשכתי בנסיעה. השמש עלתה מעל ההרים מעברו השני של המפרץ. קצת אחרי דהב עצרתי בבית קפה בדואי: בית קטן שנבנה מחֵמָר ואליו צמודה סוכה שבסיסה גזעים ישנים של עצי תמר. הסכך היה עשוי מכפות דקלים. לבעל המקום הייתה גזייה קטנה, לעתים בור קטן מלא גחלים לוחשות שעליהן הכין את התה וגם אפה פיתות, מקרר קטן שעבד על נפט וארון קטן ומאובק ובו כמה חבילות ופלות בלתי מזוהות וכמה שקיות במבה. במרפסת היו מפוזרים כיסאות קש קטנים, פרי התעשייה הכבדה של אל־עריש. ושולחן קטן - לעתים היה עשוי מלוח עץ או מאיזה טס נחושת ישן. ביקשתי תה עם חבק (אבובית עדינה בעברית, אם כי איני ממש בטוח). האבובית נמנתה עם משפחת הנענע, ואולי המרווה. לך תדע. היה לה טעם שונה לגמרי מכל מה שיש בארץ.

הבדואי הוציא שקית ניילון ירוקה והוסיף חבק יבש לתה. התה היה שחור, מתוק וחזק, ומסוגל להעיר מתים. טוענים שיש לו גם סגולות מרפא שונות - אולי. במסגרת הגעגועים לסיני, טעם החבק טבוע עמוק בזיכרון.

 

    

 

המשכתי במסדרונות הגרניט הענקיים ופתאום יצאתי למישורי נַאבֶּק. הים הכחול הנגלה במזרח תמיד הקל את הנסיעה. חולפים על פני סנפיר וטיראן ופונים לראס מוחמד. הדרך הייתה בתולית ונקייה מכל אותם עשרות מלונות שצצו ועלו כפטריות לאחר גשם עם מסירת סיני למצרים. נשארו לי עוד ארבעים דקות נהיגה. לרגלי הרי דרום סיני הענקיים, בדרך מאופירה לראס מוחמד, נמצאים נקיקי המבוכים: גבעות אבן חול נובית בכל מיני צבעים, ובתוכם נקיקים צרים כרוחב כתפי אדם. אבל אתה - עם המועקות של הדיג, הרוחות, המאבק בסוחרים, בדייגים, בתנובה, בקבוצות הדיג המתחרות בך, במע“מ ומס הכנסה - כבר כמעט לא רואה את יפי האתר. אתה רק רוצה להגיע למשאית הקירור במחנה הדיג, לפורר שנים עשר בלוקים קרח לארגזים ולהעמיסם יחד עם הקלמרי למקרר.

לא רחוק מראס מוחמד מופיעה הצללית המוכרת של מגדל המים, ולידה משאית GMC שעליה ארגז הקירור. הארגז הענקי היה מחובר לגנרטור “ליסטר“ ולידו מטחנת הקרח הידנית, שנראתה כמו מתקן עינויים מימי הביניים. דוחפים בלוק קרח לבית הבליעה של המטחנה, וגלגלת ידנית כבדה מניעה מערכת שִניים שגורסת את הקרח. צמרמורת עוברת בגבי רק מעצם המחשבה על הרמת הבלוק עם כפפות ותחיבתו ללוע המכשיר המוזר. אז טחנתי את הקרח, פיזרתי חלק ממנו על הקלמרי ואחר נסעתי לאל טור, עוד מאה עשרים ותשעה ק“מ, להביא את הדייגים לעבודה. בינתיים כבר שבת בבוקר, יום יפה, אמא לא במקום לשתות המון קפה, ואבא, שזה אני - שוב בטנדר, נוסע לאל טור, בירת דרום סיני. הנסיעה נעמה לי, רוב העבודה השחורה הייתה כבר מאחוריי. בייחוד נהיגת הלילה המתישה, שבה תמיד הייתה קיימת סכנת הירדמות. אחי עירא עשה גם הוא את הנסיעות המטורפות האלה ולילה אחד, בשעה שנהג מאל טור לראס מוחמד, ראה על הכביש גורילה ענקית בגודל של בית שחסמה את הדרך. במהירות ניתח את המצב - גורילות בגודל בניין לא מסתובבות על כבישי סיני. הוא הבין שהוא ישן תוך כדי נהיגה ועצר כדי לחטוף תנומה.

 

    

 

הנסיעות והובלת הדגים נעשו בלילות כיוון שלא היה לנו מזגן בטנדר והקרח בארגז לא נמס במהירות. גם האספלט לא רתח. חום הכביש היה גומר את הצמיגים, כך שלקרירות החשכה הייתה עדיפות ניכרת על הימים הלוהטים של המדבר. לאחר פרשת הגורילה הוחלט שברגע שבו מרגישים עייפות עוצרים וישנים. הדרך לאל טור נעמה לי. מימין - מדבר והרים ענקיים, ומשמאל הים בגוונים אין סופיים של כחול־ירוק - טורקיז. באופק חולפת לה איזו ספינה בדרכה לתעלת סואץ, או להודו. והנה הגעתי לאל טור, עיר נמל קטנה שבוואדי שמאחוריה התגוררו להם דייגינו.

לעיר עוד אקדיש פרק נפרד, כי היא ללא ספק ראויה לו, אבל הפעם נסעתי לוואדי שירד לעיר מכיוון ההר הגבוה - ואדי אל טור. הדייגים שלנו היו בדואים, בדואים אמיתיים. אך התקיים בהם פרדוקס: הבדואים אמורים להיות רועי צאן, נוודים, מוליכי שיירות של גמלים, יושבי מדורה ושודדים נועזים, או מבריחים, אז מה פתאום דייגים?!

דרום סיני הוא אזור קשה למחיה, אולם מפרץ סואץ היה עשיר בדגה. וכך מצאו להם הבדואים שישבו לאורך החוף את דרכם אל הים, אל המתנה שהטבע העניק להם, ונהיו דייגים. הם שלטו בסירותיהם בצורה מופלאה, אבל במהותם, בדנ“א שלהם, נותרו בדואים. לרובם היו ליד הבקתה כמה כבשים. מסביב התרוצצו להן כמה תרנגולות ותרנגול גאה בראשן, שהיה משמש גם שעון מעורר. חלקם החזיקו בגמל, כי בדואי צריך שיהיה לו גמל, וכל המסורות של מדורה והכנסת אורחים ומנהגי הנישואים והקבורה היו זהים לאלה של הבדואים מן השורה.

באזור היו כמה שבטים. הגדולים שבהם היו ה“מזיינה“ וה“עליגאת“. הבדואים הדייגים של הוואדי נקראו “אהלי אל טור“ והיו מין תערובת מוזרה של כל השבטים עם המצרים, בני העיר עצמה.

למנהיג קבוצת הדייגים שלנו, הראיס, קראו חסן. חסן גר על גבעה קטנה מעל הוואדי בצריף קטן ופשוט. הוא, אשתו, והיה גם בן אחד. תמותת תינוקות גבוהה ועוני לא אפשרו את קיומן של משפחות מרובות ילדים. כשהגעתי היה חסן עסוק בהתקנת ארוחת הצהריים. הוא היה ממוצע קומה, ופניו היו חרושות קמטים - ספק אם היה בן ארבעים. הוא בישל אורז וכשראה אותי שלח את אשתו לקטוף בחצר תרנגולת, שמצאה לאחר דקות מספר את דרכה לסיר השפות על מדורה קטנה שהייתה בבור קטן ועגול בחזית הבית.

ישבנו בצל סככה שהייתה צמודה לבית. חסן הוסיף קצת מלח לתבשיל. מדי פעם הרים את מכסה הסיר. בינתיים מזג לי תה עם חבק ושאל לשלום אחי וגיסי. אחר הוסיף מין תבלין צהבהב ממשפחת הקארי, וריח נעים התפשט מסביב לצריף. הוא חתך שלוש עגבניות ובצל לסלט והוסיף קצת מלח.

בעיירת הרפאים אל טור לא היו חנויות. שאלתיו היכן הם קונים ירקות ותבלינים. הוא אמר שהם קונים ירקות ותבלינים ממשאית שבאה מאל עריש. אותה משאית הייתה אוספת גם את הדגים מאבו זנימה ומביאה ירקות וקצת תפוזים ולימונים. גם קפה, תה, אורז ומלח. המשאית הייתה מעין חנות מכולת קטנה והייתה פוקדת את הוואדי לעיתים קרובות. הבדואים גם נסעו בטנדר ישן וקנו בסופר באופירה.

אשתו של חסן לא אכלה איתנו. חסן החל להכין את הפיתה הבדואית - ליבת ערב - או הפתיר, ערבב קמח שהוציא משק גדול שהיה מונח בפינת הצריף, הוסיף קצת מלח ויצר כדור עגול של בצק. אחר לקח את הכדור וטלטל אותו בכפות ידיו כעובד פיצרייה מנוסה, ויצר פיתה דקה, מעין פיתה עיראקית. על המדורה הונח פח שעליו נאפתה הפיתה. לא היה לבצק זמן לתפוח. גם לא היו גם שמרים - רק קמח, מים וקצת מלח. כמו מצה שמורה אמיתית, כזו שאכלו אבותינו ביציאת מצרים.

בבקתה היה ריח נעים של עשן שקצת צרב את עיניי. אכלנו בשקט, בידיים. לא היו צלחות. לקחנו ישר מהסיר אורז ועוף, ואת סלט העגבניות אכלנו עם הפיתה. גמרנו לאכול. שוב הוגש תה, עישנו סיגריה. אשתו של חסן לקחה את הסיר ואת שאריות הסלט. אצל חסן הכל היה כבר ארוז בשק לקראת היציאה. הוא נפרד מאשתו והילד, עלה על הטנדר ונסענו לאסוף את יתר הדייגים. שישה עלו מאחור, מקדימה היינו שלושה והיתר נסעו לראס מוחמד בג‘יפ.

כמות הבדואים והציוד שהועמסו בארגז הקרח הייתה גדולה. בדרך כלל העמסנו בין שישה לשמונה דייגים על ציודם. זה כמובן היה בניגוד לחוקי התנועה, אך בדרום סיני לא הייתה משטרת תנועה. מי בכלל נסע שם בכביש הזה? יום אחד העמיס אחד הדייגים העבריים ארבעה עשר בדואים על ציודם עם גלגל רזרבי, רשתות דיג וערימה של דגים מיובשים, וביום חמסין לוהט, עם צמיגים שחוקים, נסע במהירות מאה ושלושים קמ“ש לאל טור. גלגל אחד התפוצץ והטנדר הבלוי התגלגל על צדו פעמיים עם כל ערימת הבדואים.

באורח פלא איש לא נפגע, למעט אבו סייד הזקן. בגלגול השני של הטנדר נלחץ הגלגל הרזרבי ועף לגובה עצום וחזר ונחת על חזהו של הענק ומחץ אותו כליל. אבו סייד, שהיה בעל זין ענק, עליו הייתה כל גאוותו, טס לשמים. שעה לאחר מכן נערכה הלוויה בוואדי. חפרו בור, טמנו בו את אבו סייד, כיסו אותו בחול, בלי “אל מלא רחמים“ ובלי “יתגדל ויתקדש שמה רבא“ וקשקושים בארמית. לא נישאו כל הספדים. מה כבר היה לספר על המנוח, שהיה לו “קטן “רב ממדים? שהיה דג עם רשתות בשעה שחבריו ושכניו דגו בחכות? אחר שמו גל אבנים על הקבר כדי שהצבועים והתנים לא יזללו את גופתו של הדייג הקשיש, ובא לציון גואל.

איש לא חקר או תבע משהו ממישהו ולא עשה מזה עניין. בין כה וכה היה אבו סייד כבר די זקן וזאת הייתה דרך נאה להחזיר את נשמתו לבוראו.

* * *

יצאתי עם חסן והבדואים מהוואדי וחזרנו לראס מוחמד. הגענו למחנה הדייגים, במפרץ קטן צפונית לשם.

כבר צהריים מאוחרים. מתחילים בהכנות ליציאה. עם שקיעת השמש אנחנו חייבים להיות כבר עמוק בים, מעל לשוניות האלמוגים. הדגים אוכלים פעמיים ביממה: מוקדם בערב ומוקדם בבוקר - כמו חולים בבתי החולים של קופת חולים. ההכנות כוללות מכירת פיתיונות הקלמרי לדייגים, מכירת דלק למנועי הסירות, קשירת הסירות לסירת האם הגדולה ויציאה לשונית שנבחרה על ידי הראיס.

אני הייתי בסירה הגדולה. על פי חוקי הדיג של מרחב שלמה, חייב דייג ישראלי בעל רישיון דיג לצאת עם הבדואים לים. יוצאים מן המפרץ הקטן, והסירה הגדולה עם מנוע הדיזל גוררת את סירות הדיג הקשורות זו לזו.

מגיעים לשונית והסירות מתפזרות לכל עבר. עד שמונה בערב תמה לה מלאכת הדיג. הסירות התכנסו לסירת האם. אוכלים יחד ארוחת ערב שכללה אורז, דגים מבושלים ותה עם מרמריה, ואחר כולם הולכים לישון על הסיפון וגם בבטן הסירה. נשכבתי על הסיפון, על גבי, מקשיב לרשרוש הגלים והרוח שטלטלה בעדינות את הסירה ונתנה לך תחושה של שכיבה בערסל. הגיע הזמן לומר לילה טוב, תחת שמים זרועים במיליוני הכוכבים המבריקים של דרום סיני.

תם היום.