גרעינים לבנים

מול בית-הכנסת הגדול בחדרה, על-יד הכיכר הישנה, צומח עץ תות זקן. בפי ותיקי העיר הוא קרוי "העץ", כאילו היה היחיד בעולם. כשהייתי ילדה, במקום לחזור הביתה מייד עם תום הלימודים כמו כל הילדים, חוצה הייתי את הכביש הענק, שהפריד בין השכונה העלובה שלנו לשאר העיר, ונמלטת אל העץ. אהבתי להביט בציפורים שמילאו את ענפיו. במיוחד משכה את ליבי ציפור פשוטה אחת, ללא תואר והדר, שהשמיעה קולות צווחה דקיקים וניתרה מצד לצד בריקוד מצחיק. קראתי לה טובי, כשמה של הדודה הצולעת שעזרה לאבי לטפל בנו לאחר מות אמי. בעונת האביב נהגתי לטפס על העץ ולמצוץ את פירותיו המתוקים. משיכות אוזניים רבות ספגתי מאבי על הכתמים הכהים שנצמדו בעקשנות לבגדי ולא נמחו גם לאחר כביסות חוזרות.
תחת עץ התות הזקן נושקתי לראשונה.
טעם הגרעינים המלוחים עוד עומד בפי.
כיום המקום מוזנח ומלוכלך, רק זונות ונרקומנים פוקדים אותו. כל שבוע, ביום הביקור הקבוע אצל אבי, אני עוצרת את הגולף סמוך לכיכר ויורדת אל העץ כדי להיזכר בטעם הגרעינים ולשמוח על כברת הדרך הגדולה שעשיתי מאז היותי ילדה רעבת ממתקים. לאחר מכן אני נוסעת מערבה, מחנה את המכונית על-יד הכביש המהיר ופוסעת ברגל אל שכונת ילדותי, שנותרה מוזנחת כשהיתה. בניין המדעים המרשים שנבנה במרכזה, בניסיון נואש להעניק לה סממן תרבותי כלשהו, אינו גורע מעליבותה, אולי אף מעצים אותה.
וכך כל שבוע, משך שנים. אני שונאת שינויים. לא בדיוק שונאת, הרבה יותר נכון לומר מפחדת. כל יום שעובר בשלום, ללא שואת פתאום, מצמיד אותי אל השיגרה הקבועה ומתרה בי לבל אעז להתגרות בגורל. כוחו של ההיגיון אינו עומד לי מול אמונות ההבל.
אני שונאת שינויים, אבל הבוקר אני נאלצת לשנות ממנהגי. עם עלות השחר טילפן אבי וביקש שאבוא אליו עם המכונית עד לבית, הוא אינו מסוגל להזדחל ברגל את כל הדרך אל הכביש המהיר, עליו לשמור את כוחותיו לנסיעה הארוכה לצפון. פעמים רבות ביקשתי שלא יתקשר אלינו מוקדם בבוקר. שעות העירות המוזרות שלו הן מסממני הזיקנה, אבל טרוניות ותובענוּת בלתי-פוסקת היו בו מאז ומתמיד. השבתי לו, שבגילו ובמצב בריאותו, נסיעה ארוכה עלולה להזיק לו, וכדאי שלא יבוא איתנו, אך הוא אמר שלא עולה בדעתו להחמיץ את טקס ההשבעה של שום נכד, ודאי לא של עידן, הנכד הראשון שמתגייס ליחידה מובחרת.
אם זה היה תלוי בי, הייתי מטיחה בו עוד משהו מרושע, אבל גדעון, שעד היום אינו מצליח לרדת לשורשי הטינה שאני רוחשת לאבי, התהפך במיטה ולחש בייאוש שאסיים כבר את הוויכוח המטופש הזה בשש לפנות-בוקר, ואולי נצליח לתפוס עוד שעת שינה.
"שום דבר לא יקרה אם השכנים שלו יראו אותך יוצאת מתוך הגולף," נתן, כהרגלו, פירוש הגיוני לאמונה התפלה שלי, "ממילא כולם יודעים שאנחנו לא בדיוק נזקקי סעד."
אני לא מספרת לגדעון על האמונות התפלות שטורפות את מנוחתי. מה אני יכולה לומר לו? שכל שינוי מן השיגרה עלול לעורר את המזל הרע האורב לי מעבר לפינה? שלפני טקס השבעת הטירונים של בני הבכור אני לא לוקחת סיכון? לא, יש דברים שהוא לא מסוגל להבין.
גדעון חושב שאני אדם רציונלי, כל מי שמכיר אותי חושב כך, פעם גם אני האמנתי בזה. עד שנולד עידן הייתי בטוחה שלא דבק בי רבב מכור מחצבתי והצלחתי לצאת ממנו בריאה בגופי ובנפשי, אבל בברית-המילה של עידן הבנתי שנותרו בי גרעינים אפלים. אז עוד חשבתי שהם קטנים ועלובים ויהיה לי קל לנצח אותם. כך חשבתי אז.
לפני הברית הלבשתי את תינוקי בבגד משי מלכותי והרגשתי כמו רות המואביה, הנוכרייה הענייה, שנישאה לנסיך העשיר מיהודה והפכה לאם המלכות. במבט לאחור, אולי האסוציאציה הזו היתה צריכה להדליק אצלי נורה אדומה. מי שמתיימרת להרגיש בת-בית בעולמה החדש, לא אמורה לחשוב על רות המואביה, ישנן די והותר דמויות אחרות שיכולות לייצג בכבוד את מוטיב בת-האשפתות שעלתה לגדולה, החל מסינדרלה ועד לגרייס קלי ודיאנה, הגננת הביישנית שהפכה לנסיכה זוהרת, שאז עוד נדמה היה שחייה מרופדים ומאושרים בארמונו החם והאוהב של יורש העצר הבריטי. נשקתי ללחייו המתוקות של תינוקי והנחתי אותו בעריסת העץ היפהפייה שקנינו בנסיעה האחרונה לפריז. שתי רגליו הפעוטות ביצבצו מבעד למכנסי המשי כמו שני עגילי הפנינה הבוהקים שהעניק לי גדעון ביחד עם טבעת היהלומים בערב בו החלטנו להינשא. העברתי את שפתי על אצבעותיו הקטנטנות וגרבתי לו את גרבי הצמר העדינות, יצירות אומנות זעירות, רקומות חוטי זהב ומעוטרות אבני אודם, מלאכת מחשבת, רכות וחלקות בצידן הפנימי ומעוטרות בצידן החיצוני. הִדקתי את חוטי הגרב לרגל הקטנה בשני קשרים, ופתאום שמתי לב שכל מלבושי התינוק עשויים זוגות זוגות. פחד נורא לפת אותי. ביקשתי להתעלם ממנו והִדקתי גם את הרגל השנייה בשני קשרים. לא ייתכן שאני, כאחרונת הבּוּרוֹת בשיכון המכוער של אבי, מאמינה במזל הרע של המספר שתיים. ניסיתי להרגיע את עצמי שאיני קוראת נכון את המציאות, הפחד שאני חשה אינו אמונה תפלה כי אם רגש חרדה הגיוני לחלוטין, טרם פגשתי אם שאינה חרדה בברית-המילה של תינוקהּ, ושלא ינסו להרגיע אותי עם חוש הכאב הנמוך של תינוקות ביום השמיני, נכחתי במספיק בריתות כדי לדעת שצרחותיהם אינן נובעות מתענוג, שלא לדבר על הכתבות המתפרסמות מדי פעם אודות תקלות המתרחשות גם תחת ידיהם של המנוסים שבמוהלים.
לאחר הברית, כשביקש גדעון להפשיט את התינוק, לוודא שהתחבושת אינה לוחצת, הוא הסתבך עם הפלונטר בגרביים.
"בשביל מה צריך כל-כך הרבה קשרים? שניים מספיקים בהחלט," רטן בתמיהה.
"אני לא רוצה שהגרביים ייפלו," השבתי במהירות, "קר היום."

לאחר הלידה של דור כמעט נחשפתי. שנה וחצי של מאבקים יומיומיים באמונות תפלות, שהלכו וגברו מיום ליום, ושל נסיונות הסתרה בלתי-פוסקים מהסביבה, שׂחקו את מידת הזהירות שלי. וכך, בלי לשים לב, כשגדעון אחז את התינוק החדש בזרועותיו ולחש "דור", צעקתי שאסור להזכיר את שמו.
"את לא שלמה עם השם שבחרנו?" ניסה להבין.
"לפני הברית אין לו שם," השתדלתי ללבוש סבר של אדישות.
"את לא שלמה עם השם?" חזר ושאל, "את רוצה שנחשוב על שם אחר."
הרגשתי כל-כך מטופשת, שפרצתי בבכי.
גדעון נראה מבולבל ואומלל. "אל תכעסי."
הרוך שהורעף עלי החזיר לי את החשיבה היצירתית. "אבי לא רוצה שיקראו לתינוק בשם לפני הברית," הסבתי את פני, "אלה המנהגים שלו, אתה יודע."
גדעון הביט בי בתדהמה, וזיק הציניות המוכר ניצת בעיניו. "יפה שאת מגלה הבנה למנהגים האקזוטיים של אבא שלך."

גם הבוקר, למרות השעה המוקדמת, הצלחתי להצטייד בתשובה מהירה לתמיהתו של גדעון מדוע איני מוכנה לשנות את מנהגי הקבוע ולהחנות את המכונית ליד ביתו של אבי.
"זה שכולם יודעים שאנחנו עשירים לא אומר שצריך לנקר את העיניים לאנשים קשי יום," אמרתי לו, "ואם לאבי אין כוח ללכת חמש דקות עד למכונית, עדיף שיישאר בבית, אני לא חייבת להיכנע לשגיונות שלו, עידן יחיה טוב מאוד גם בלי הנוכחות המעיקה שלו בטקס."
"את כבר לא ילדה קטנה," התחנן גדעון, "בגילך ובמעמדך, כיבוד אב נובע מעמדה של כוח ולא של חולשה. תודיעי לו שתאספי אותו מהבית, וננסה לחטוף עוד שעת שינה, את יודעת איזה יום קשה צפוי לנו."



וכך, למרות שאני כבר מזמן לא ילדה קטנה, קשה לי לוותר על זכרון הגרעינים ולשנות מן השיגרה. אני עוצרת סמוך לכיכר ומבקרת את העץ, לאחר מכן אני נוסעת מערבה, מחנה את הגולף ליד הכביש המהיר, פוסעת ברגל לבית אבי, מסתכלת סביבי בחשש, מוודאת שאף אחד אינו מבחין בי, וחוזרת ברגל עד לכביש. רק אז, לאחר שמילאתי את כל פרטי הטקס המוכר ונצמדתי לשיגרה הבטוחה, אני נכנסת למכונית ונוסעת איתה עד לפתח הבית.
הגיוני אומר לי שבכל זאת יש כאן שינוי, לכן אין טעם בפולחן המוזר, אבל הכוח הפרימיטיבי בתוכי מרגיע אותי. זוהי רק תוספת, ההליכה במסלול הקבוע מבטיחה את שיגרת חיי המוגנת והמאושרת.
כל-כך מאושרת. לו היה מגיע אלי מלאך לפני שלושים שנה ומציע לי לבחור את חיי, אלה בדיוק החיים שהייתי בוחרת. לפעמים אני מתמלאת חרדה שכל זה אינו אלא חלום, עוד רגע אקיץ, והנה אני שוב מן העבר ההוא של הכביש - אסנת פרנקל, יתומה רעבת גרעינים המסתופפת עם שלושת אחיה ואביה בדירת שניים וחצי חדרים בשכונת אולגה, השכונה העלובה ביותר בחדרה.
למעלה מעשרים שנה אני חיה בצידם הנכון של החיים, ועדיין אני מתקשה להאמין במזלי הטוב.
אני כל-כך מאושרת.

אבי פותח את הדלת בסרבל עבודה מרופט ומרפרף על פני נשיקה אוורירית. מאז הנצו שדי חדל לחבקני והסתפק בנשיקות חסרות מגע שנזרקו ללחיי בנקישת שפתיים מרוחקת. לאחר זמן קצר קצתי בנשיקותיו המזויפות, וכשהיה מרכין את ראשו ומקרב אלי את שפתיו, הייתי מסיטה ממנו את פני ומותירה אותו המום ונבוך כנער. כך למד להיזהר מכל מגע איתי, ולו מגע חטוף ואקראי, כמו ממכוות אש. כשהיינו חולפים זה מול זו במסדרון הצר היה מצמיד בבהלה את גופו אל הקיר פן ייגע בי מבלי משים. רק בליל כלולותי, תחת חופת הקטיפה התכולה, כשנישקתי וחיבקתי את הוריו של גדעון וראיתי אותו עומד בודד ומצונף, לבוש בחליפה חגיגית שנראתה זרה ומלאכותית על גופו הצנום, גבר לרגע חטוף אחד רגש החמלה על רגש העוינות וניגשתי לנשקו. באתי אליו בזרועות מושטות, מתכוונת להעניק לו מגע חם שישיר ממנו את תחושת הזרות הנבוכה, אולם הוא נראה נדהם ומפוחד, ואני הסתפקתי בנשיקה חטופה וצוננת. מאז, לא ניסיתי עוד לחבקו, ובכל ביקור אני מושיטה את לחיי לנשיקתו המרפרפת.

לאחר טקס הנשיקה אני נכנסת לביתו בצעדים מדודים, נזהרת לא להיתקל בשולחן התיקונים הישן הניצב מול הדלת, שעליו, בתוך קעריות פלסטיק משופשפות, מסודרים בקפידה חלקי חילוף זעירים, אומים, ברגים, קפיצים ומחוגי שעון דקים שנראים כמו אבקני פרחים. למרות גילו, אבי עדיין מקבל שעונים לתיקון, וכל נסיונותי לברר מי מביא לו עבודות וכמה כסף הוא מרוויח, נתקלים בחומת סודיות בצורה.
"יש עבודה, ברוך השם," הוא אומר.
תשובתו זו אמורה למלא אותי בהערכה עמוקה למידת ההסתפקות במועט של איש זקן, המתפרנס מיגיע כפיו ואינו נזקק למתנת בשר ודם, אך היא דווקא מעצימה את העוינות שלי כלפיו. איני יכולה לשכוח את טרוניותיו ומענותיו, שהספיגו את ילדותי בצריבות בושה, בכל פעם שהבאתי לו הודעת תשלום מבית-הספר. שפתיו היו מתקמרות אז בהבעה מרירה, מלווה בתימהון עמוק, כאילו אינו מסוגל להעלות בדעתו מי מעז לתבוע ממנו כסף. לדידו, כל המוסדות חייבים היו להתחשב בו - הממשלה, העירייה, בתי-הספר, אפילו ועד-הבית. במקום לנסות לקחת אחריות על חייו ולעמוד ברשות עצמו בכבוד, היה מכלה את זמנו בכתיבת מכתבי תחנונים, בריצות חוזרות ונשנות לרשויות, בוויכוחים ואף בצעקות. כמה התביישתי בו, כמה סלדתי מגישתו הבכיינית לחיים, מחוסר-האונים שלו, מחולשתו. הייתי מביטה בעליבותו חסרת הכבוד ונשבעת בליבי שחיי יהיו שונים. ילד אמור לקבל מהוריו ערכים בדרך של חיקוי: כך ראית בבית, כך לימדו אותך, כזה ראה וקדש. ואילו אני הצטיידתי בסל ערכים מועיל לחיי בדרך של היפוך. הייתי מביטה באבי ולוחשת לעצמי שוב ושוב, שלא אשכח מאין באתי ולאן אני הולכת: כך אל תעשי, כך אל תנהגי, כזה ראי ואל תקדשי...

"עוד לא התלבשת? החלטת לא לבוא?" אני שואלת בתקווה.
הוא נאנח, גורר עצמו אל הכיסא. "כואב לי הגב, לא ישנתי כל הלילה."
האנחות והגניחות שלו הן חלק בלתי-נפרד מהניגון שליווה את ביתנו מיום שעמדתי על דעתי. אחַי סיפרו לי שעד למותה של אמא היה אבי גבר מוצק, עב שיער וזקוף, אך לאחר שמתה קפצה עליו הזיקנה במהירות אכזרית, שערו העב התמעט, גבו הזקוף נכפף, והבעה שפופה ומרירה השתלטה על עיניו ועל פיו. אולי זו הסיבה שאחַי, שזכרו אותו בגלגולו הקודם, נהגו כלפיו בחמלה רכה ומתחשבת, ואילו אני, שלא היכרתי מימי אב אחר, סלדתי מכל אורחותיו. קשה לי להאמין שמשך כל שנות ילדותי אבי הזקן והשפוף היה בעצם צעיר ממני היום.
פעם אמרתי לשמעון, אחי הגדול, שהגב הכפוף של אבא וכאבי הרגליים שלו הם עונש על מה שעולל לאמא.
שמעון בחן אותי בתמיהה, כאילו ראה אותי לראשונה בחייו, ולבסוף צעק בזעם:
"את יותר טוב שתשתקי עם הדיבורים שלך, יותר טוב שלא תדברי שטויות על מה שאת לא יודעת."
אבל אני כן ידעתי, ידיעה גדולה ומרה שבקעה מתוך געגועים מכלים לאם שלא זכרתי, וידיעה זו מחתה באיבו כל קמצוץ של חמלה למראה זיקנתו המוקדמת.

אך דומה שאבי טרם נואש מן הסיכוי לעורר כלפיו את רגשותי הכבויים, והוא משמיע באוזני את שלל גניחותיו המרשים, מקווה שאפציר בו להצטרף אלינו לטקס. אין לי כוונה לשחק פתאום את תפקיד הבת האוהבת, תפקיד הבת המרושעת הולם אותי יותר.
"אתה חולה," אני פוסקת, "תישאר בבית."
הוא שולח לעברי מבט מתחנן, שגורם לי לזוע באי-נוחות ולהסב ממנו את פני.
"אתה צריך משהו?" אני מסכמת את הביקור הקצר.
הוא מושך את ידיו מן הכיסים ומצביע לעבר המטבח. "אל תשכחי את העוגה לעידן."
אני נכנסת למטבח, ותחושת גועל ממלאת אותי למראה העוגה הקפואה הניצבת עירומה על השולחן, עוד אחד מאותם מאפים השוכבים חודשים ארוכים במקפיא ללא אריזה הולמת. תמיד קינאתי בילדי הכיתה על האבות שלהם שיוצאים מוקדם בבוקר לעבודה וחוזרים מאוחר בערב. אבות צריכים לעבוד מחוץ לבית, ולא להישאר כל היום במטבח, לתקן שעונים ולבשל. בשנה הראשונה לאחר מות אמא באה טובי לביתנו ועשתה את כל עבודות הבית, אולם במשך הזמן הדיר אותה אבי מן הטיפול בתינוקת, כלומר בי, ולאחר מכן גם מעבודות הניקיון. הוא התפטר מעבודתו כרפד בנגרייה והפך למתקן שעונים כדי שיוכל להישאר בבית ולטפל בנו. אני חושבת שגם זה היה חלק מן הכפרה שביקש לעצמו על מה שעולל לאמא. בסופו-של-דבר נותרו בידי טובי רק מלאכות הבישול והאפייה, וגם אותן צימצם. הוא התיר לה לבוא אלינו רק בימי שישי בבוקר ולבשל לכל השבוע. טובי טענה שילדים זקוקים לאוכל טרי, אולם הוא עמד בסירובו. יש לי רק הסבר אחד להתנגדותו המוזרה, שעמדה בסתירה מוחלטת לבקשות העזרה הבכייניות שלו מכל יתר האנושות. אני חושבת שחשש פן הדודה הרווקה תנסה לתפוס את מקומה של אחותה המתה, והוא ייאלץ להינשא לה, כפי שקורה במשפחות רבות כאשר אם המשפחה מתה בדמי ימיה ואחותה נישאת לאב והופכת אם חלופית לילדי אחותה. לבסוף התייאשה טובי וחדלה להפציר בו, וכדי שהיתומים המסכנים לא יאכלו אוכל מקולקל, קנתה מקפיא גדול וישן מאחת המסעדות והקפיאה לנו תבשילים לכל ימות השבוע. אולם גם נוכחותה המועטת הטרידה את מנוחתו של אבי, והוא למד לבשל ולאפות בעצמו, ובימי שישי, במקום לתקן שעונים, היה עומד במטבח שעות ארוכות, מבשל ומקפיא לכל ימות השבוע. אלא שבניגוד לטובי, שידעה לארוז את האוכל כהלכה, שלא יספוג ריחות רעים, הקפיא אבי את תבשיליו ללא כיסוי, וכשהופשרו לאחר זמן, היה ריח המקפיא נספג בטעמם ומעורר בי תחושת גועל.
המאכל שתיעבתי יותר מכול היה עוף במרק. בימי שישי בצהריים מילא את הבית ריח העוף המתבשל והיה מהפך את קרבי. דוּד אמאייל לבן וענק היה עומד על האש, מסוג הדודים שנועדו לכביסת חיתולי תינוקות והוסבו על-ידי אבי לבישוליו אדירי הממדים, ובתוכו שחו נתחי עוף שמנוניים מתבוססים בהררי קצף לבנבן. היה זה התבשיל השבועי, גאוותו הגדולה של אבי, גם מרק וגם עוף בקדירה אחת, מנה משביעה ומזינה, כדבריו, שמחזקת את העצמות, נותנת ברזל וויטמינים ומצמיחה ילדים בריאים. כל ימות השבוע נאלצנו לאכול מן העוף המכובס ולשמוע כמה אנו בני מזל וכמה אנו צריכים להודות לו, לאבינו הטוב והמסור, שבכל יום תמיד הוא זן ומפרנס אותנו ומעניק לנו אוכל בריא שנותן לנו כוח ועוזר לנו לגדול, ואיך הוא, ילד קטן ברומניה, היה מאושר אם היה מקבל קצת ממליגה שלוש פעמים ביום, כי בזמן המלחמה אפילו זה לא היה, ואפשר לראות בתמונה מסוף המלחמה כמה הוא קטן וצנום, כמו אפרוח עירום שעכשיו בקע מהביצה, אי-אפשר להאמין שמלאו לו תשע-עשרה, בקושי נתנו לו שלוש-עשרה.
שלושת אחַי, הבנים הטובים והנוחים, היו מזמרים במקהלה דברי הלל לאבינו, מחסלים את העוף שלהם ושועטים אל החצר, ואילו אני, הבת הקשה, הצרה-צרורה של המשפחה, הייתי נשארת במטבח ומוציאה את אבי מדעתו. בכל יום, כשחזרתי הביתה בצהריים, היה נתח העוף, או הפולקע הטוב, כלשונו של אבי, שוכב בהתרסה בצלחתי, לצד כוסמת חומה, פירה לבנבן או דייסת ממליגה כתומה, ממתין שאמלא את גופי בוויטמינים המצוינים שלו, ואני הייתי יושבת מולו ומנסה להתגבר על הבחילה ששכנה בבטני דרך קבע למראה העור המסמורטט והרוטט, המכוסה שלפוחיות מגעילות, שאריות נוצה זעירות וחתיכות סחוס שקוף ומבחיל. לאחר שעה ארוכה, כשאחַי סיימו זה מכבר את הארוחה ושיחקו בחדווה בחצר, אני הצלחתי בקושי רב לסיים את התוספות, ואילו העוף נותר שלם ומתריס. בשלב זה היה אבי פוצח בזעקות שבר על הבת הרעה, שיורקת בפרצופו במקום להודות לו, כי כסף לא גדל על עצים, צריך לעבוד בשבילו קשה מאוד, לתקן שעונים מבוקר עד ערב, ובכלל, ילדים בשואה, מה לא היו נותנים בשביל העוף הזה, ובמקום להגיד תודה על העבודה הקשה את יושבת לך מול הצלחת עם פנים של תשעה באב, איך את לא מתביישת, אוכל זה לא עונש, תגידי תודה שיש לך מנה כזו טובה שנותנת לך כוח לגדול ולהיות חזקה ובריאה ותגמרי תכף ומייד הכול מהצלחת, ואם לא, תחטפי כאלה שתי סטירות לחי שאף פעם לא חטפת וגם לא תצאי לשחק בחצר חודשיים, את שומעת, צרה-צרורה, חודשיים.
כך היתה מתנהלת לה ארוחת הצהריים שלנו, במחזוריות קבועה ויציבה, אחַי טורפים ויוצאים לחצר, אני נועלת את פי ומזילה דמעות גועל בשפתיים חשוקות, ואבי פוער את פיו וצורח במלוא גרונו. הסיוט היה מגיע לקיצו לאחר שמישהו מאיתנו היה נשבר ראשון, או אני, כשלא יכולתי עוד לשאת את הישיבה הכפויה מול הצלחת, או אבי, כשהגיע לקוח עם שעון לתיקון או כשגרונו ניחר, מה שקרה קודם.
בסוף כיתה ב' השתנתה התמונה מקצה לקצה, ואני התחלתי לזלול פולקעס בזה אחר זה, לעיתים עשרה בשבוע, אל מול פניהם הנדהמות של אחַי. הנס אירע לאחר שאבי הנואש, שידע זה מכבר על תאוותי הבלתי-נדלית לגרעינים לבנים, החליט לרתום אותה למטרתו ולהשתמש בה כדי להאביס אותי. הוא הציע לי בחשאי, כדי שהאחים לא ישמעו ויבקשו גם הם, הסכם מקורי להפליא, גרעינים תמורת פולקע: על כל פולקע שאוכל יפה בלי לעשות בעיות אקבל בשבת מאה גרם גרעינים לבנים. עד לאותו זמן הצלחתי בקושי רב לקנות לעצמי לשבת מאתיים גרם גרעינים, שעלו אז חמישים אגורות, וגם אותם לא קיבלתי מידיו אלא לאחר סידרה ארוכה של בכיות והתחננויות. והנה, לפתע מוצעת לי כמות בלתי-מוגבלת מן המעדן האהוב עלי, כמה גרעינים שארצה, הכול תלוי בי, בכוח הרצון שלי, ביכולתי, ולא בשרירות ליבו של אבי. מובן שהסכמתי בשמחה לעיסקה ולתדהמתו של אבי הצלחתי להרוויח כמות גרעינים אדירה שלא שיער שאגיע אליה, שמונה-מאות גרם, תשע-מאות גרם ולעיתים אפילו קילוגרם שלם של גרעינים לבנים, פריכים ומלוחים. בימי שישי בצהריים, לאחר שקיבלתי מאבי את הכסף וקניתי לעצמי את הגרעינים, הכנתי לי ערימת ספרים, מן הספרייה, מבית-הספר ומדודה חנה, אמה האלמנה של אסתר, שגרה שתי קומות מעלינו. וכך, מצוידת בגרעינים ובספרים, יכולה הייתי להתנתק מן העצבות החונקת שסביבי ולבנות לעצמי בועה של תענוג. עד היום עובר בי רטט געגוע מגרה כשאני נזכרת בשבתות הללו. אני חושבת שזה הזיכרון הטוב היחיד שנותר לי מימי ילדותי. זה, והביקורים אצל דודה חנה שהמתיקו את חיי עד שבגדה בי.
אך נחמת הגרעינים לא נמשכה זמן רב. לאחר כמה שבועות נחלש כוח הרצון שלי, כמות הפולקעס שהצלחתי לדחוס לבטני הלכה וירדה, ואיתה גם כמות הגרעינים. זכורה לי ביותר שבת אחת עם שלוש-מאות גרם עלובים, שחוסלו עד לאחרון שבהם כבר בליל שבת, כך שלמחרת, משך כל יום השבת הארוך, נותרתי ריקה וחלולה, חשופה לעצב המידבק של אבי. הסתובבתי מצד אל צד כמו נרקומן בלי סם, ללא מרגוע, והתאווה הבלתי-מסופקת לגרעינים לא איפשרה לי למצוא ניחומים בקריאה. למחרת, ביום ראשון בצהריים, ביקשתי מאבי שימלא את צלחתי בשני נתחי עוף, אלא שהפעם, במקום לטרוף אותם במהירות, לעסתי לאיטי את הממליגה, משהה את העיסה הכתומה בפי, ממתינה בסבלנות שאחַי ירוקנו את צלחותיהם ויפרחו לחצר. עקבתי אחר אבי בפה מלא ממליגה כמו חיה משחרת לטרף, ממתינה שסבלנותו תפקע והוא יסיח ממני לרגע את תשומת-ליבו. ואכן, לאחר דקות ארוכות קם סוף-סוף מן השולחן כדי לפנות את הכלים ומילמל לעצמו משהו על הילדה הזאת שעולה על כל העצבים עם הפה המלא שלה, ואולי הגיע הזמן לתפור לה על הלחי ריצ'רץ', שיהיה אפשר לדחוף לה את האוכל עם מקל לתוך הגרון.
המילים האכזריות לא הסיחו את דעתי מן התוכנית, הן היו חלק בלתי-נפרד מילדותי, מוכרות, שחוקות ולעוסות עד זרא. ברגע שהסב את פניו, ניצלתי את ההזדמנות ודחפתי את נתחי העוף המסמורטטים לתוך חולצתי, כשאני מותירה בצלחתי שתי עצמות ארוכות, דקות ועירומות. כשחזר לשולחן בחן בחשדנות את הצלחת הריקה, וסקר אותי באיטיות, כשהוא משהה את מבטו על החולצה. למרות שרעדתי מפחד, הצלחתי להישיר אליו מבט טהור ותמים, כמו אגלי טל שקופים וזכים, מסוג המבטים שהתמחיתי בהם בצוֹק העיתים של ילדותי ושעד היום מחלצים אותי ללא פגע משוטר תנועה שמתכוון לתת לי דו"ח על מהירות מופרזת, מעורך העיתון שרוצה לנזוף בי על האיחור בהגשת הטור, ומשאר בעלי סמכות שזוממים להעניש אותי על פשעי אך נופלים בקסם תמימותי המתוקה.
כשיצאתי לחצר הלכתי לחלקה האחורי, הסמוי מן העין, והשמעתי קולות פססס, פססס פססססס ארוכים ושורקניים. חיש מהר התקבצו סביבי חתולי הרחוב החביבים וטרפו במהירות ובשמחה את נתחי העוף ששלפתי מחולצתי. עולצת ומאושרת הצטרפתי לילדי השכונה, סמוכה ובטוחה שמצאתי את הדרך הקלה והבטוחה אל הגרעינים.
אך לפני השינה, כשעליתי, כהרגלי מדי ערב, אל דודה חנה, לקבל מידיה ספר מעניין וחיוך מרגיע, היא ליטפה בחמלה את שערותי הגזוזות ואמרה:
"אסנת יקרה, ילדה טובה שלי, אבא שלך עובד כל-כך קשה בשביל האוכל שלך, אל תתני אותו לחתולים, רחמנות עליו, לא חבל על הכסף שלו? אם את לא יכולה לגמור, תשאירי בצלחת, אל תפחדי, חמודה שלי, הוא לא יצעק עלייך, אני כבר אדבר איתו."
ברגע הראשון נותרתי מבועתת ומאובנת, וכעבור שניות ספורות פרצתי בבכי והתחננתי שלא תספר לאבי על פשעי הנורא. הבטחתי לה שיותר לא אתן את האוכל לחתולים, לעולם, לעולם, גם אם ידחפו לי אותו במקל לגרון ויתפרו לי ריצ'רץ על הלחי.
אך למחרת בצהריים, מול העוף הרוטט בצלחת, חשתי בחילה שכמותה לא חוויתי מעולם. בטני התכווצה וליחה סמיכה וחלקלקה מילאה את גרוני. הרגשתי שאם אכניס לפי ולו פיסת עוף זעירה אחת, איחנק. כבר רציתי לומר לאבי שאיני מסוגלת לאכול, אך זכרון השבתות הריקות, נטולות הגרעינים, מילא אותי אימה. חיכיתי שאחַי ילכו לחצר ושאבי יסיח לרגע את דעתו, ומייד דחסתי את העוף, כמו אתמול, לחולצתי. אולם הפעם לא ירדתי איתו לחצר, אלא חמקתי אל שולחן השעונים של אבי. בזריזות חרישית פתחתי את המגירה הגדולה, שהיתה דחוסה בעיתונים ישנים, דחפתי תחתם את נתחי העוף וסגרתי אותה במהירות. גם למחרת עשיתי כך, וגם ביום שאחריו, יום אחר יום במשך כל ימות השבוע, ובשבת התענגתי לי על קערות גרעינים פריכים שמילאו את כרסי בנחמה מענגת.
כשאני חושבת על כך היום, קשה לי להבין מנין צמח במוחי רעיון מטופש כזה. לא הייתי אז תינוקת פתיה, מלאו לי כבר שבע שנים, ילדה בגיל זה אמורה לדעת שמאכלים מרקיבים מפיצים צחנה שאי-אפשר להעלים. האם חשבתי שעיתונים ישנים אוטמים ריח, או שמא הצורך הנואש בגרעינים סימא את עיני ואת מוחי? איני יודעת, הדבר מעורר בי תימהון ובושה עד עצם היום הזה. מכל מקום, הסירחון שפשט בביתנו לאחר כשבוע הטריף את דעתו של אבי. הוא היה משוכנע שמכת עכברים פוקדת את הבית וגוויותיהן של החיות המאוסות הן שמפיצות את הריח הנורא, ולכן רכש כמה מיכלי רעל ופיזר אותו בכל הבית, תחת המיטות ובתוך הכיורים, כשהוא שב ומזהיר אותנו שלא נעז לגעת בשום מקום ושנרחץ טוב טוב את הידיים בכל פעם שהן באות במגע עם הרצפה.
אין צורך לומר שהסירחון לא פג, מה עוד שנתווספה לו מדי יום מנת פולקע חדשה שהחמירה את המצב. אבי ואחַי התהלכו בבית טרופי גועל כשהם צמודים למרססי ריח מבושמים שנקנו במכולת בכסף רב, שכידוע לא גדל על העצים, ורק אני שבתי וטענתי באדישות שאיני מריחה כלום ואין לי מושג על איזה סירחון הם מדברים.
ואז, כשכבר האמנתי שהריח החדש התנחל לו בביתנו בשיגרה מבורכת ושבני משפחתי התרגלו לחיות במחיצתו בשלום, חזרתי יום אחד מבית-הספר וראיתי את אבי עומד בחדר המבוא, ולצידו, על שולחן העבודה, מונחת המגירה הגדולה כשהיא ריקה ונקייה. סבר-פניו היה מפחיד וקודר מתמיד. קפאתי על מקומי בבעתה.
הוא תפס בי בעצבנות, בכוח, בטירוף, הפיל אותי בפראות אל הכיסא, נטל לידיו חגורת עור עבה והצליף על גבי ללא אומר ודברים.
מעולם לפני כן לא הצליף בי בחגורה. אומנם היה מרבה להכותני, סטירות לחי, מכות ישבן, ובעיקר משיכות אוזניים, אך לא בחגורה.
הוא הצליף בי בשתיקה, ללא צעקות, בשפתיים חשוקות שלחצו את רקותיו בעוויתות מאיימות. אני יודעת זאת כי מדי פעם הסבתי אליו את ראשי, מנסה ללכוד את מבטו, אך הוא כלל לא הביט בי.
ארבעים שנה חלפו מאז, ועד היום איני יכולה למחוק את לשונות האש שליחכו את בשרי, שרפו את נשמתי והותירו בי כווייה עמוקה וצורבת.



אבי מפשפש בערימות העיתונים הגודשים את מרפסת המטבח ותוקע לידי עיתון בלוי.
"הנה, תעטפי את העוגה שלא תתייבש בדרך," הוא אומר.
הנטייה שלו לאגור מיני חפצים מוזרים שאין בהם חפץ מעצבנת אותי עוד יותר מתבשיליו הקפואים. הכול קפוא אצלו, הבית, המאכלים, ההרגלים, החיים. החדרים שלו גדושים בסמרטוטים מעופשים, בברזלים חלודים ובערימות עיתונים מתפוררים מזוקן. גם נטייתו זו, כך סיפרו לי אחַי, החלה לאחר מותה של אמא. תחילה אסף בקפדנות את כל מודעות האבל מהרחובות, אחר-כך גזר ושמר את מודעות הניחומים שהתפרסמו בעיתונים, ואז המשיך לאסוף סתם עיתונים, בלי שום קשר למותה של אמא. פעם ניסה מאיר, אחי השני, לסלק את העיתונים הישנים מן הבית. כשגילה אבי את האבידה פרץ בצעקות שבר כה רמות, עד שמאיר נאלץ לחטט בפח הזבל ולאסוף אותם, כולם, עד לאחרון שבהם. מאז לא העז איש לגעת באוספיו המרופטים.

אני עוטפת את העוגה בעיתון הישן רק כדי להשליך אותה בחוץ לתוך מיכל הזבל הגדול. עיניהן של השכנות הסורקות את מכוניתי מכניסות אותי לשני הלכי נפש סותרים - תחושת זרות מענגת יחד עם מבוכה מטרידה. אשה שמנה וזקנה מסמנת לי בידה לעצור. רק לאחר ששמשת החלון נפתחת אני מבחינה שזו אסתר, בתה של דודה חנה. למרות הבגידה של אמה, אני חשה כלפי אסתר קירבה מסוימת, בכל זאת, אנחנו קצת כמו אחיות. שנים רבות היתה לי אמה כאם, קיבלה אותי מדי ערב לביתה המסודר והשלו, כה שונה מהבית העצבני והמבולגן שבו גדלתי, העניקה לי חום, והשאילה לי מספריה ברצון, כך לפחות חשבתי, בלי לנזוף בי כמו הספרניות בספרייה העירונית על תאוות הקריאה הבלתי-מרוסנת של הילדה מאולגה שבולעת ספרים כאילו היו גרעינים, בניגוד לכל הכללים, נחבאת לה בין המדפים, כמו עכבר מבוהל, שולפת ספר בהיחבא וקוראת אותו בעמידה, בלי להחתים את הכרטיסייה.
ימים רבים חשתי נקיפות מצפון על אי המטמון שהרסתי לה. הספר היה צמוד לצלחת מרק עוף, וכשהפכתי דף, נשפך המרק וליכלך אותו בכתמי שומן גדולים. ניסיתי לשטוף את הדפים במים ובסבון, אך התוצאה, כמובן, היתה הרסנית, רק הכריכה לא נפגעה. כשהחזרתי לדודה חנה את הספר לא אמרתי דבר. נשבעתי שלעולם לא אקח ממנה ספרים, אך תשוקת הקריאה היתה חזקה מכל החלטה.
אהבתי את דודה חנה, אבל היא גירשה אותי. עד היום יש בי חשדנות כלפי אנשים שמגלים כלפי חום וקירבה. אני נערכת מבעוד מועד לנטישה, שגם אם תתמהמה, בוא תבוא.
ובכל זאת, למרות הבגידה של דודה חנה, התרגשתי כשנודע לי שאסתר עברה עם משפחתה לגור בדירת אמה המנוחה. התרגשתי, אבל לא הערכתי. אני בזה לאנשים קפואים שתקועים בעברם, באותן החוויות, באותם המקומות, באותו שלב התפתחותי. אנשים שנשארים כשהיו, בלי להשתנות, כמו מאובן שנתקע בסלע.

אסתר מקרבת את פניה לחלון המכונית. ריח כבד של סיגריות ובושם זול עולה ממנה.
"את לא לוקחת את אבא שלך לטקס?"
אני לא מתפלאת על רמת העדכון הגבוהה, השכונה הזו היא חמולה אחת גדולה, כל אחד יודע מה מתבשל בסיר של השני ויש לו דעה מגובשת בנושא.
"כואב לו הגב. הוא מרגיש שהוא חייב לנסוע איתנו, אבל אין לו כוח."
אסתר מגבירה את קולה. גם זה מסממני המקום, האנשים פה לא מדברים, הם צורחים.
"הוא לא מרגיש חייב, מה פתאום, הוא באמת רוצה לבוא, כל השבוע הוא דיבר על הטקס, אולי בכל זאת תקחי אותו?"
"לא כדאי, עדיף שינוח."
אני סוגרת את שמשת החלון, מנופפת לה בידי לשלום וממהרת להתרחק מן המקום הזר הזה, שגם כשגרתי בו, מעולם לא קראתי לו בית.