הגנב הטוב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הגנב הטוב

הגנב הטוב

ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: דנה אלעזר הלוי
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2010
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 320 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 20 דק'

האנה טינטי

האנה טינטי היא מייסדת ועורכת ראשית של כתב העת One Story. היא פרסמה סיפורים שזכו בפרסים וספר סיפורים שהיה מועמד לפרס פן/המינגוויי. הגנב הטוב, רומן הביכורים שלה, הגיע לרשימות רבי המכר וזכה בכמה וכמה פרסים ונבחר לספר החודש ב"מועדון ספר החודש".

תקציר

יום בהיר אחד מופיע בנג'מין נאב בבית היתומים סנט-אנטוני שבניו אינגלנד של אמצע המאה ה-19, המקום שבו חי הילד רן במשך כל 11 שנות חייו. לאחר שהוא משכנע את הנזירים בלי קושי שהוא אחיו האובד של רן, הוא נושא אותו משם לעולם גדוש הרפתקאות נועזות, סיפורים מרתקים, סכנות שאורבות בכל פינה ואוסף בלתי נשכח של דמויות ססגוניות: נוכלים מקסימים, רופאי שיניים חובבי אלתורים, גמדים כעסנים וענקים רצחניים.
 
האם בנג'מין הוא אכן מי שהוא טוען שהוא? האם הוא יפתור את תעלומת ידו החסרה של רן, ויספר לו על עברו הלוט בערפל? רן בספק רב. אבל כשהוא מגלה אט-אט רמזים על עברו העלום, הוא מתחיל לחשוד שבידי בנג'מין מצוי המפתח לא רק לעתידו, אלא גם לעברו.
 
בחן רב ובהתבוננות מעמיקה טווה טינטי עלילה מרתקת ומפותלת, ושוזרת בכישרון את העצב והצחוק שבחייהן של דמויות מורכבות ומשעשעות - נדכאות ומדכאות כאחת. ומעל הכול ניצבת דמותו הנפלאה של רן - הגיבור-הילד ברוח דיקנס - היתום חסר הכול, המצליח בזכות אישיותו הקורנת לשמור על עקרונותיו, על שמחת החיים שלו ועל לבו הטהור כנגד כל הסיכויים.

פרק ראשון

האיש הגיע אחרי תפילות הבוקר. עד מהרה פשטה השמועה שמישהו הגיע, והבנים בסנט־אנטוני מִרפקו זה את זה והתאמצו לקלוט את מראהו בשעה ששחרר את סוסתו מהרסן והוליך אותה אל השוקת כדי שתוכל לשתות. היה קשה לפענח את תווי פניו של האיש, מפני שכובעו היה משוך על ראשו כך ששוליו כמעט נגעו באפו. הוא קשר את המושכות אל עמוד, עמד לו וטפח על גב סוסתו בעת ששתתה. האיש חיכה, והבנים הסתכלו, וכשהסוסה הרימה סוף־סוף את ראשה, הם ראו את האיש רוכן לפנים, מלטף את הסוסה בחוטמה ומנשק אותה. הוא ניגב את שפתיו בגב כף ידו, הסיר את כובעו והחל לצעוד בחצר לעבר המנזר.
 
אנשים באו לעתים קרובות כדי למצוא להם ילד. לפעמים חיפשו כוח עבודה זול, לפעמים ביקשו לחוש שהם אנשים טובים. הנזירים של סנט־אנטוני היו מעמידים את היתומים בשורה, והאנשים צעדו הלוך ושוב ובחנו אותם. היה קל לדעת מה הם מחפשים על־פי כיוון מבטם. בדרך כלל חיפשו אחר נערים בני ארבע־עשרה כמעט, הגבוהים, הקולניים והחזקים מכולם. והיו כאלה שהעבירו את עיניהם אל הקטנים שבקושי ידעו לזחול, או אל בני השנתיים המקרטעים - עדיין טהורים ורעננים. כך נותרו בסנט־אנטוני ילדי הביניים - אלה שאיבדו את שומן הילדוּת ואת תלתלי הילדוּת אך עדיין לא היו בוגרים דיים להיות לעזר. הילדים האלה היו על־פי־רוב זעופים, ולא היה להם מה להציע מלבד כינים וחצבת קשה. רֶן היה אחד מהם.
 
לא היה לו שום זיכרון מתחילת חייו - מאִמא או מאבא, מאחות או מאח. חייו התנהלו רק שם, בסנט־אנטוני, וזיכרונותיו החלו משלב כלשהו אחר כך - ריח של סדינים מורתחים ותמיסת חיטוי; טעמה של דייסה מימית משיבולת שועל; איך זה להשליך לבֵנה על גוש אבן, להביט בה מתנפצת לחתיכות אדומות, ואז להשתמש בהן כדי לחרוט על קיר המנזר; ואיך זה לקבל הצלפות כעונש על המעשה ולנגב את הקיר בסמרטוט רטוב וקר.
 
שמו של רֶן היה תפור אל צווארון כותונתו: האותיות REN רקומות בחוט כחול כהה. הבד היה עשוי פשתן משובח, והוא לבש את הכותונת עד שהיה כמעט בן שנתיים. אחרי כן היא נלקחה ממנו וניתנה לילד קטן ממנו. רן למד לפקוח עין על אדוארד, ואחריו על ג'יימס, ואחריו על ניקולס - ולאגף אותם בחצר. הוא היה מצמיד את הילד המצווח אל הקרקע ובוחן מקרוב את האותיות ההולכות ודוהות, ותוהה איזו מין יד תפרה אותן למקומן. ה־ R וה־ E היו תפורות בתפר איתן, כפול, אך ה־ N היתה דקה יותר, נוטה ימינה, כאילו מי שתפר אותה מיהר לסיים את מלאכתו. כשהכותונת הלכה והתרפטה, היא נגזרה לרצועות, ומהן יצרו תחבושות. האח ג'וזף נתן לרן את פיסת הצווארון ועליה האותיות, והילד שמר אותה תחת כריתו בלילה.
 
רן הביט כעת באורח המחכה על מדרגות המנזר. האיש העביר את כובעו שוב ושוב בין ידיו, והותיר על הלֶבֶד כתמים לחים. הדלת נפתחה והוא נכנס פנימה. כעבור כמה דקות יצא האח ג'וזף כדי לאסוף את הילדים, ואמר, "לכו אל הפֶּסל."
 
הפסל של אנטוניוס הקדוש, שעל שמו נקרא מנזר סנט־אנטוני, ניצב במרכז החצר. הוא היה עשוי שיש ולבוש בגלימת הנזירים הפרנציסקנים. כיפת ראשו של אנטוניוס הקדוש היתה קירחת, ובגובה המצח הקיפה אותו הילה. ביד אחת הוא החזיק חבצלת, ובאחרת אחז ילד קט שענד כתר. הילד הושיט יד אחת בתחינה, ובאחרת נגע בלחיו של הקדוש. היו שעות, כשהשמש שקעה לפנות ערב וצללים שיחקו על האבן, שמגעו נראה דומה יותר לסטירה. הילד הזה היה ישוע, והוא הוצמד אל פסלו של אנטוניוס כדי לאשש את יכולתו של הקדוש להעביר מסרים לאלוהים. בכל פעם שכיכר לחם נעלמה מן המטבח או שהאב ג'ון לא הצליח למצוא את המפתחות לבית־התפילה, נשלחו הילדים להתפלל אל הפסל. אנטוניוס הקדוש, אנטוניוס הקדוש, אנא השב לי את מה שאבד לי.
 
קתולים לא היו חזון נפרץ באזור הזה בניו אינגלנד. מקומי ממוצא אירי, שעשה הון מדריכת ענבים זולים ליין פּוֹרט חזק, הוריש את הכרם שלו לכנסייה בניסיון נואש לקנות לעצמו מקום בגן עדן לפני מותו. הנזירים של סנט־אנטוני נשלחו לתבוע חזָקה על הקרקע ולבנות את המנזר. הם מצאו את עצמם מוקפים בפרוטסטנטים, שכבר בחודש הראשון לבואם שרפו להם את האסם, זיהמו את הבאר ותפסו שני נזירים בדרך, אחרי החשכה, ושלחו אותם הביתה מכוסים זפת ונוצות.
 
לאחר שהתפללו לאלוהים שינחה אותם, פנו הנזירים אל מסחטת הענבים של האירי, שעדיין עמדה על תִלה. גפנים נשלחו מאיטליה, ולאחר תהליך קצר של ניסוי וטעייה הצליחו הנזירים להתאים את הגפנים הנכונות לאדמת ניו אינגלנד הטרשית. לא עבר זמן רב וסנט־ אנטוני קנה לו שם בזכות היין הייחודי שלו, שיוּשן בחביות עץ ישנות ושימש לתפילות הבוקר והערב במנזר. היין שלא קוּדש נמכר לפונדקים המקומיים וכן לבעלי אדמות יחידים, שהיו שולחים את משרתיהם לאסוף את הבקבוקים בלילה, כדי שהשכנים לא יראו אותם סוחרים עם קתולים.
 
זמן קצר לאחר מכן הושאר על סף דלתם הילד הראשון. בוקר אחד לפני הזריחה שמע האח ג'וזף בכי, וכשפתח את הדלת מצא תינוק עטוף בשמלה מוכתמת. הילד השני הושאר בתוך דלי ליד הבאר. השלישי בסל ליד ביתן השירותים שבחצר. הבנות נלקחו אחת לכמה חודשים בידי "אחיות החסד", שעבדו בבית־חולים במרחק־מה מן המנזר. איש לא ידע מה עלה בגורל הבנות, אך הבנים הושארו בסנט־ אנטוני, ועד מהרה הפך המנזר לבית־יתומים לכל דבר, שבו שוכנו ילדיהם הממזרים של תושבי העיירות הסמוכות, שעדיין ניסו מדי פעם בפעם להעלות את המנזר באש.
 
כדי להילחם בניסיונות ההצתה האלה בנו הנזירים סביב שטח המנזר חומת אבן גבוהה, שהשתפלה והתנשאה כמבצר לאורך הדרך. בתחתית שער העץ שהתקינו בחומה, הם פערו דלת הדיפה קטנה, ומבעד לפתח הזעיר הזה נדחפו פנימה התינוקות. לרֶן סיפרו שגם הוא נדחף דרך השער הזה, ונמצא למחרת בבוקר, מכוסה בוץ בגינת המנזר. לילה קודם לכן ירד גשם, ואף שלרן לא היה שום זיכרון מהסערה, הוא תהה לעתים קרובות מדוע הושאר שם במזג אוויר סוער כל־כך. ותמיד הגיע לאותה המסקנה: שמי שהשאיר אותו שם היה להוט להיפטר ממנו.
 
ציר הדלת נבנה כך שתיפתח רק בכיוון אחד - פנימה. כשרן דחף את הדלת הקטנה באצבעו, הוא הרגיש את עוצמתה של מסגרת העץ שמאחוריה. לא היתה שום ידית בצד של הילדים, שום חריץ שאפשר לשלוח מתחתיו יד. העץ היה כבד, עבה וישן - לוח איתן של עץ אלון שנוסר לפני שנים מהעצים שמחוץ לבית־היתומים. רן אהב לדמיין שהוא מרגיש לחיצה נגדית, אֵם ששינתה את דעתה והיא שוב שולחת פנימה יד צנומה ולבנה, מגששת בפראות.
 
מתחת לפסל של אנטוניוס הקדוש נדחפו הבנים הצעירים ונדחקו, והבוגרים יותר כחכחו בגרונותיהם בחשש. האח ג'וזף צעד לאורך השורה ויישר את בגדיהם, או ירק על כפות ידיו וקרצף את פניהם, והטיח את כרסו הגדולה בילדים שחרגו מן השורה. כעת התקדם לעבר ילד בן שש, שאפו הגיר לפתע דם מרוב התרגשות.
 
"תסתיר את זה מהר," הוא אמר, וגונן על הילד בגופו. מהקצה הנגדי של החצר התקדם לעברם בכובד ראש האב ג'ון, ומאחוריו האיש שנשק לסוסה.
 
הוא היה איכר. אולי בן ארבעים. כתפיו היו איתנות, אצבעותיו עבות מרוב יבלות, עורו שזוף מקרני השמש. על מצחו ועל גב כפות ידיו היתה פריחה של כתמים חומים. פניו היו נעימים למדי, ומעילו נקי, חולצתו הלבנה מגוהצת, וצווארונו מעומלן כנגד צווארו. אישה הלבישה אותו. אז תהיה גם רעיה. אֵם.
 
האיש החל לפסוע לאורך השורה. הוא נעצר מול שני בנים בלונדינים, בְּרוֹם ואִיצִ'י. גם הם היו ילדי ביניים, תאומים שהושארו במנזר שלושה חורפים אחרי רן. צווארו של ברום היה עבה משל אחיו בחמישה סנטימטרים בערך, וכפות רגליו של איצ'י ארוכות משל אחיו בחמישה סנטימטרים בערך, אך מעבר למאפיינים המובהקים האלה היה קשה להבחין בין השניים בשעה שעמדו בלי נוע. רק כשיצאו לעבוד בשדות, או השליכו אבנים אל עץ אורן, או שטפו את פניהם בבוקר, התבהרו ההבדלים ביניהם. ברום היה מתיז חופן מים מעל ראשו ומסתפק בכך. איצ'י נהג לקפל מטפחת לארבעה, לטבול אותה בקערת המים ואז לקרצף לאט וביסודיות את אחורי אוזניו.
 
כולם הסכימו שאיש לא יאמץ את ברום ואת איצ'י מפני שהם תאומים, ולפיכך אחד מהם ללא ספק ביש מזל. על־פי־רוב, השני מבין אחים תאומים נחשב לתחליף שנשלח בידי פֵיות, והוטבע מיד עם לידתו. אך איש לא ידע מי מהשניים נולד ראשון, ברום או איצ'י, כך שלא היתה שום דרך לדעת מי מהם נושא עמו את המזל הרע. מה שהיה על האחים לעשות הוא להיפרד זה מזה ולנסות להיראות שונים זה מזה ככל האפשר. רן שמר את המידע הזה לעצמו. הם היו חבריו היחידים, והוא לא רצה לאבד אותם.
 
כשעמדו כעת יחד, התאומים חייכו אל האיכר. לפתע כרך ברום את זרועו סביב אחיו וניסה להרימו מהקרקע. הוא כבר עשה זאת פעם, כדי להפגין את כוחו מול שני ג'נטלמנים קשישים, והניסיון לא עלה יפה. רן הביט ממקומו בקצה השורה בעוד איצ'י המופתע מדקלם את לוח הכפל ובו־בזמן נאבק באחיו בכל כוחו, עד שאחד ממגפיו הועף אל על ושייט בסמוך לאוזנו של האיכר.
 
האב ג'ון החזיק בשרוול גלימתו שוט קטן, וכעת השתמש בו על התאומים בעוד האח ג'וזף מרים את מגפו של איצ'י והאיכר ממשיך בדרכו לאורך השורה. רן שילב את ידיו מאחורי גבו ונעמד בהַקשֵב. הוא עצר את נשימתו כשהאיש נעמד מולו.
 
"בן כמה אתה?"
 
רן פער את פיו כדי להשיב, אך האיש דיבר במקומו.
 
"אתה נראה בערך בן שתים־עשרה."
 
רן רצה לומר שהוא יכול להיות בכל גיל, שהוא יכול להפוך לכל דבר שהאיש ירצה, אך במקום זאת שעה לעצתם הנושנה של הנזירים ולא אמר דבר.
 
"אני רוצה ילד," אמר האיכר. "שיהיה בוגר מספיק לעזור לי בעבודה וצעיר מספיק כדי שאשתי תרגיש שיש לה ילד. מישהו ישר שמוכן ללמוד. מישהו שיכול להיות לנו לבֵן." הוא רכן לפנים והנמיך את קולו כך שיגיע רק לאוזניו של רן. "אתה חושב שתעמוד בזה?"
 
האב ג'ון התקרב ונעמד מאחוריהם. "לא כדאי לך לקחת את זה."
 
האיכר נסוג צעד אחד. הוא נראה תמֵה, ואחר כך כועס על ההפרעה. "למה לא?"
 
האב ג'ון הצביע אל זרועו של רן. "תַראה לו."
 
כעת רכנו שאר הילדים קדימה. הכומר והאיכר עמדו וחיכו. רן לא זע, כאילו חש שיוכל איכשהו להשהות את הרגע עד שיהפוך למשהו אחר. הוא נעץ מבט היישר קדימה, אל עץ אדר שצמח ממש מעבר לחומת האבן, שכבר נראו בו פה ושם עלי שלכת. עד מהרה יעטו העלים האלה צבע חדש, וכשתבוא הרוח, העץ ייראה אחר לגמרי. ידו של האב ג'ון נעלמה אל תוך שרוול גלימתו, ואז נחת השוט והותיר פס אדום דקיק שצרב מספיק כך שהילד יסגיר את סודו.
 
לא היתה לו כף יד. זרועו השמאלית של רן פשוט נגמרה לה בפיסת עור, שכיסתה יפה את העצם ונתפרה בתפרים עקמומיים בצורת האות V - רקמת צלקת בולטת אך מאוחה. העור היה לבן פה ושם, והתפירה נראתה כרגליו של מרבה רגליים, פרושות, קפואות במקומן, מאובנות.
 
בשלב כלשהו בין בואו לעולם ובין הבאתו אל סף דלתו של סנט־ אנטוני איבד רן את כף ידו. הוא תהה איפה היא נמצאת עכשיו. הוא עצם את עיניו וראה אותה בבירור, כף יד פרושה, האצבעות מעוקלות מעט. הוא דמיין אותה מאחורי פח אשפה, בתוך קופסת עץ, חבויה בשדה בין העשבים. הוא לא חשב על גודלה. הוא לא חשב שוודאי כבר לא תתאים לו. רן רק הביט בכף ידו הימנית וחשב על מקבילתה, שמחכה אי־שם בסבלנות שיבוא וייקח אותה.
 
האיכר ניסה לא להגיב, אך רן ראה את הגועל בפניו בשעה שפנה ממנו והמשיך בדרכו לאורך השורה. כשבחר ילד מן הקצה הנגדי של השורה, ילד ושמו ויליאם, ולו שיער אדמוני והרגל מגונה לכסוס את העור סביב ציפורניו, האיש התנהג כאילו היתה זו ההחלטה היחידה שקיבל.
 
רן הביט באיכר בשעה שהרים את בנו החדש אל תוך העגלה. האיש טפח על ראשו של ויליאם, ואחר כך הסתובב וספר שטרות כסף והעבירם לאב ג'ון, וזה החליק אותם בזריזות אל תוך שרוול גלימתו. האיכר טיפס אל מושב העגלון והתכונן לצאת לדרכו, אך ברגע האחרון שמט את המושכות והסתכל אחורנית אל הפסל של אנטוניוס הקדוש.
 
"מה קורה לאלה שאף אחד לא לוקח?"
"הם מגויסים," אמר האב ג'ון, "לצבא."
"לא חיים קלים."
 
"זה רצון האל," אמר האב ג'ון. "אנחנו לא מפקפקים בצדקת דרכו."
 
האיכר הביט מטה אל הכומר, ואחר כך אל בנו החדש, שכסס בעצבנות את עור אגודלו. הוא שחרר את מעצור העגלה. "אני דווקא כן מפקפק," הוא אמר, קרא אל סוסתו ויצא לדרכו.

האנה טינטי

האנה טינטי היא מייסדת ועורכת ראשית של כתב העת One Story. היא פרסמה סיפורים שזכו בפרסים וספר סיפורים שהיה מועמד לפרס פן/המינגוויי. הגנב הטוב, רומן הביכורים שלה, הגיע לרשימות רבי המכר וזכה בכמה וכמה פרסים ונבחר לספר החודש ב"מועדון ספר החודש".

עוד על הספר

  • תרגום: דנה אלעזר הלוי
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2010
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 320 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 20 דק'
הגנב הטוב האנה טינטי
האיש הגיע אחרי תפילות הבוקר. עד מהרה פשטה השמועה שמישהו הגיע, והבנים בסנט־אנטוני מִרפקו זה את זה והתאמצו לקלוט את מראהו בשעה ששחרר את סוסתו מהרסן והוליך אותה אל השוקת כדי שתוכל לשתות. היה קשה לפענח את תווי פניו של האיש, מפני שכובעו היה משוך על ראשו כך ששוליו כמעט נגעו באפו. הוא קשר את המושכות אל עמוד, עמד לו וטפח על גב סוסתו בעת ששתתה. האיש חיכה, והבנים הסתכלו, וכשהסוסה הרימה סוף־סוף את ראשה, הם ראו את האיש רוכן לפנים, מלטף את הסוסה בחוטמה ומנשק אותה. הוא ניגב את שפתיו בגב כף ידו, הסיר את כובעו והחל לצעוד בחצר לעבר המנזר.
 
אנשים באו לעתים קרובות כדי למצוא להם ילד. לפעמים חיפשו כוח עבודה זול, לפעמים ביקשו לחוש שהם אנשים טובים. הנזירים של סנט־אנטוני היו מעמידים את היתומים בשורה, והאנשים צעדו הלוך ושוב ובחנו אותם. היה קל לדעת מה הם מחפשים על־פי כיוון מבטם. בדרך כלל חיפשו אחר נערים בני ארבע־עשרה כמעט, הגבוהים, הקולניים והחזקים מכולם. והיו כאלה שהעבירו את עיניהם אל הקטנים שבקושי ידעו לזחול, או אל בני השנתיים המקרטעים - עדיין טהורים ורעננים. כך נותרו בסנט־אנטוני ילדי הביניים - אלה שאיבדו את שומן הילדוּת ואת תלתלי הילדוּת אך עדיין לא היו בוגרים דיים להיות לעזר. הילדים האלה היו על־פי־רוב זעופים, ולא היה להם מה להציע מלבד כינים וחצבת קשה. רֶן היה אחד מהם.
 
לא היה לו שום זיכרון מתחילת חייו - מאִמא או מאבא, מאחות או מאח. חייו התנהלו רק שם, בסנט־אנטוני, וזיכרונותיו החלו משלב כלשהו אחר כך - ריח של סדינים מורתחים ותמיסת חיטוי; טעמה של דייסה מימית משיבולת שועל; איך זה להשליך לבֵנה על גוש אבן, להביט בה מתנפצת לחתיכות אדומות, ואז להשתמש בהן כדי לחרוט על קיר המנזר; ואיך זה לקבל הצלפות כעונש על המעשה ולנגב את הקיר בסמרטוט רטוב וקר.
 
שמו של רֶן היה תפור אל צווארון כותונתו: האותיות REN רקומות בחוט כחול כהה. הבד היה עשוי פשתן משובח, והוא לבש את הכותונת עד שהיה כמעט בן שנתיים. אחרי כן היא נלקחה ממנו וניתנה לילד קטן ממנו. רן למד לפקוח עין על אדוארד, ואחריו על ג'יימס, ואחריו על ניקולס - ולאגף אותם בחצר. הוא היה מצמיד את הילד המצווח אל הקרקע ובוחן מקרוב את האותיות ההולכות ודוהות, ותוהה איזו מין יד תפרה אותן למקומן. ה־ R וה־ E היו תפורות בתפר איתן, כפול, אך ה־ N היתה דקה יותר, נוטה ימינה, כאילו מי שתפר אותה מיהר לסיים את מלאכתו. כשהכותונת הלכה והתרפטה, היא נגזרה לרצועות, ומהן יצרו תחבושות. האח ג'וזף נתן לרן את פיסת הצווארון ועליה האותיות, והילד שמר אותה תחת כריתו בלילה.
 
רן הביט כעת באורח המחכה על מדרגות המנזר. האיש העביר את כובעו שוב ושוב בין ידיו, והותיר על הלֶבֶד כתמים לחים. הדלת נפתחה והוא נכנס פנימה. כעבור כמה דקות יצא האח ג'וזף כדי לאסוף את הילדים, ואמר, "לכו אל הפֶּסל."
 
הפסל של אנטוניוס הקדוש, שעל שמו נקרא מנזר סנט־אנטוני, ניצב במרכז החצר. הוא היה עשוי שיש ולבוש בגלימת הנזירים הפרנציסקנים. כיפת ראשו של אנטוניוס הקדוש היתה קירחת, ובגובה המצח הקיפה אותו הילה. ביד אחת הוא החזיק חבצלת, ובאחרת אחז ילד קט שענד כתר. הילד הושיט יד אחת בתחינה, ובאחרת נגע בלחיו של הקדוש. היו שעות, כשהשמש שקעה לפנות ערב וצללים שיחקו על האבן, שמגעו נראה דומה יותר לסטירה. הילד הזה היה ישוע, והוא הוצמד אל פסלו של אנטוניוס כדי לאשש את יכולתו של הקדוש להעביר מסרים לאלוהים. בכל פעם שכיכר לחם נעלמה מן המטבח או שהאב ג'ון לא הצליח למצוא את המפתחות לבית־התפילה, נשלחו הילדים להתפלל אל הפסל. אנטוניוס הקדוש, אנטוניוס הקדוש, אנא השב לי את מה שאבד לי.
 
קתולים לא היו חזון נפרץ באזור הזה בניו אינגלנד. מקומי ממוצא אירי, שעשה הון מדריכת ענבים זולים ליין פּוֹרט חזק, הוריש את הכרם שלו לכנסייה בניסיון נואש לקנות לעצמו מקום בגן עדן לפני מותו. הנזירים של סנט־אנטוני נשלחו לתבוע חזָקה על הקרקע ולבנות את המנזר. הם מצאו את עצמם מוקפים בפרוטסטנטים, שכבר בחודש הראשון לבואם שרפו להם את האסם, זיהמו את הבאר ותפסו שני נזירים בדרך, אחרי החשכה, ושלחו אותם הביתה מכוסים זפת ונוצות.
 
לאחר שהתפללו לאלוהים שינחה אותם, פנו הנזירים אל מסחטת הענבים של האירי, שעדיין עמדה על תִלה. גפנים נשלחו מאיטליה, ולאחר תהליך קצר של ניסוי וטעייה הצליחו הנזירים להתאים את הגפנים הנכונות לאדמת ניו אינגלנד הטרשית. לא עבר זמן רב וסנט־ אנטוני קנה לו שם בזכות היין הייחודי שלו, שיוּשן בחביות עץ ישנות ושימש לתפילות הבוקר והערב במנזר. היין שלא קוּדש נמכר לפונדקים המקומיים וכן לבעלי אדמות יחידים, שהיו שולחים את משרתיהם לאסוף את הבקבוקים בלילה, כדי שהשכנים לא יראו אותם סוחרים עם קתולים.
 
זמן קצר לאחר מכן הושאר על סף דלתם הילד הראשון. בוקר אחד לפני הזריחה שמע האח ג'וזף בכי, וכשפתח את הדלת מצא תינוק עטוף בשמלה מוכתמת. הילד השני הושאר בתוך דלי ליד הבאר. השלישי בסל ליד ביתן השירותים שבחצר. הבנות נלקחו אחת לכמה חודשים בידי "אחיות החסד", שעבדו בבית־חולים במרחק־מה מן המנזר. איש לא ידע מה עלה בגורל הבנות, אך הבנים הושארו בסנט־ אנטוני, ועד מהרה הפך המנזר לבית־יתומים לכל דבר, שבו שוכנו ילדיהם הממזרים של תושבי העיירות הסמוכות, שעדיין ניסו מדי פעם בפעם להעלות את המנזר באש.
 
כדי להילחם בניסיונות ההצתה האלה בנו הנזירים סביב שטח המנזר חומת אבן גבוהה, שהשתפלה והתנשאה כמבצר לאורך הדרך. בתחתית שער העץ שהתקינו בחומה, הם פערו דלת הדיפה קטנה, ומבעד לפתח הזעיר הזה נדחפו פנימה התינוקות. לרֶן סיפרו שגם הוא נדחף דרך השער הזה, ונמצא למחרת בבוקר, מכוסה בוץ בגינת המנזר. לילה קודם לכן ירד גשם, ואף שלרן לא היה שום זיכרון מהסערה, הוא תהה לעתים קרובות מדוע הושאר שם במזג אוויר סוער כל־כך. ותמיד הגיע לאותה המסקנה: שמי שהשאיר אותו שם היה להוט להיפטר ממנו.
 
ציר הדלת נבנה כך שתיפתח רק בכיוון אחד - פנימה. כשרן דחף את הדלת הקטנה באצבעו, הוא הרגיש את עוצמתה של מסגרת העץ שמאחוריה. לא היתה שום ידית בצד של הילדים, שום חריץ שאפשר לשלוח מתחתיו יד. העץ היה כבד, עבה וישן - לוח איתן של עץ אלון שנוסר לפני שנים מהעצים שמחוץ לבית־היתומים. רן אהב לדמיין שהוא מרגיש לחיצה נגדית, אֵם ששינתה את דעתה והיא שוב שולחת פנימה יד צנומה ולבנה, מגששת בפראות.
 
מתחת לפסל של אנטוניוס הקדוש נדחפו הבנים הצעירים ונדחקו, והבוגרים יותר כחכחו בגרונותיהם בחשש. האח ג'וזף צעד לאורך השורה ויישר את בגדיהם, או ירק על כפות ידיו וקרצף את פניהם, והטיח את כרסו הגדולה בילדים שחרגו מן השורה. כעת התקדם לעבר ילד בן שש, שאפו הגיר לפתע דם מרוב התרגשות.
 
"תסתיר את זה מהר," הוא אמר, וגונן על הילד בגופו. מהקצה הנגדי של החצר התקדם לעברם בכובד ראש האב ג'ון, ומאחוריו האיש שנשק לסוסה.
 
הוא היה איכר. אולי בן ארבעים. כתפיו היו איתנות, אצבעותיו עבות מרוב יבלות, עורו שזוף מקרני השמש. על מצחו ועל גב כפות ידיו היתה פריחה של כתמים חומים. פניו היו נעימים למדי, ומעילו נקי, חולצתו הלבנה מגוהצת, וצווארונו מעומלן כנגד צווארו. אישה הלבישה אותו. אז תהיה גם רעיה. אֵם.
 
האיש החל לפסוע לאורך השורה. הוא נעצר מול שני בנים בלונדינים, בְּרוֹם ואִיצִ'י. גם הם היו ילדי ביניים, תאומים שהושארו במנזר שלושה חורפים אחרי רן. צווארו של ברום היה עבה משל אחיו בחמישה סנטימטרים בערך, וכפות רגליו של איצ'י ארוכות משל אחיו בחמישה סנטימטרים בערך, אך מעבר למאפיינים המובהקים האלה היה קשה להבחין בין השניים בשעה שעמדו בלי נוע. רק כשיצאו לעבוד בשדות, או השליכו אבנים אל עץ אורן, או שטפו את פניהם בבוקר, התבהרו ההבדלים ביניהם. ברום היה מתיז חופן מים מעל ראשו ומסתפק בכך. איצ'י נהג לקפל מטפחת לארבעה, לטבול אותה בקערת המים ואז לקרצף לאט וביסודיות את אחורי אוזניו.
 
כולם הסכימו שאיש לא יאמץ את ברום ואת איצ'י מפני שהם תאומים, ולפיכך אחד מהם ללא ספק ביש מזל. על־פי־רוב, השני מבין אחים תאומים נחשב לתחליף שנשלח בידי פֵיות, והוטבע מיד עם לידתו. אך איש לא ידע מי מהשניים נולד ראשון, ברום או איצ'י, כך שלא היתה שום דרך לדעת מי מהם נושא עמו את המזל הרע. מה שהיה על האחים לעשות הוא להיפרד זה מזה ולנסות להיראות שונים זה מזה ככל האפשר. רן שמר את המידע הזה לעצמו. הם היו חבריו היחידים, והוא לא רצה לאבד אותם.
 
כשעמדו כעת יחד, התאומים חייכו אל האיכר. לפתע כרך ברום את זרועו סביב אחיו וניסה להרימו מהקרקע. הוא כבר עשה זאת פעם, כדי להפגין את כוחו מול שני ג'נטלמנים קשישים, והניסיון לא עלה יפה. רן הביט ממקומו בקצה השורה בעוד איצ'י המופתע מדקלם את לוח הכפל ובו־בזמן נאבק באחיו בכל כוחו, עד שאחד ממגפיו הועף אל על ושייט בסמוך לאוזנו של האיכר.
 
האב ג'ון החזיק בשרוול גלימתו שוט קטן, וכעת השתמש בו על התאומים בעוד האח ג'וזף מרים את מגפו של איצ'י והאיכר ממשיך בדרכו לאורך השורה. רן שילב את ידיו מאחורי גבו ונעמד בהַקשֵב. הוא עצר את נשימתו כשהאיש נעמד מולו.
 
"בן כמה אתה?"
 
רן פער את פיו כדי להשיב, אך האיש דיבר במקומו.
 
"אתה נראה בערך בן שתים־עשרה."
 
רן רצה לומר שהוא יכול להיות בכל גיל, שהוא יכול להפוך לכל דבר שהאיש ירצה, אך במקום זאת שעה לעצתם הנושנה של הנזירים ולא אמר דבר.
 
"אני רוצה ילד," אמר האיכר. "שיהיה בוגר מספיק לעזור לי בעבודה וצעיר מספיק כדי שאשתי תרגיש שיש לה ילד. מישהו ישר שמוכן ללמוד. מישהו שיכול להיות לנו לבֵן." הוא רכן לפנים והנמיך את קולו כך שיגיע רק לאוזניו של רן. "אתה חושב שתעמוד בזה?"
 
האב ג'ון התקרב ונעמד מאחוריהם. "לא כדאי לך לקחת את זה."
 
האיכר נסוג צעד אחד. הוא נראה תמֵה, ואחר כך כועס על ההפרעה. "למה לא?"
 
האב ג'ון הצביע אל זרועו של רן. "תַראה לו."
 
כעת רכנו שאר הילדים קדימה. הכומר והאיכר עמדו וחיכו. רן לא זע, כאילו חש שיוכל איכשהו להשהות את הרגע עד שיהפוך למשהו אחר. הוא נעץ מבט היישר קדימה, אל עץ אדר שצמח ממש מעבר לחומת האבן, שכבר נראו בו פה ושם עלי שלכת. עד מהרה יעטו העלים האלה צבע חדש, וכשתבוא הרוח, העץ ייראה אחר לגמרי. ידו של האב ג'ון נעלמה אל תוך שרוול גלימתו, ואז נחת השוט והותיר פס אדום דקיק שצרב מספיק כך שהילד יסגיר את סודו.
 
לא היתה לו כף יד. זרועו השמאלית של רן פשוט נגמרה לה בפיסת עור, שכיסתה יפה את העצם ונתפרה בתפרים עקמומיים בצורת האות V - רקמת צלקת בולטת אך מאוחה. העור היה לבן פה ושם, והתפירה נראתה כרגליו של מרבה רגליים, פרושות, קפואות במקומן, מאובנות.
 
בשלב כלשהו בין בואו לעולם ובין הבאתו אל סף דלתו של סנט־ אנטוני איבד רן את כף ידו. הוא תהה איפה היא נמצאת עכשיו. הוא עצם את עיניו וראה אותה בבירור, כף יד פרושה, האצבעות מעוקלות מעט. הוא דמיין אותה מאחורי פח אשפה, בתוך קופסת עץ, חבויה בשדה בין העשבים. הוא לא חשב על גודלה. הוא לא חשב שוודאי כבר לא תתאים לו. רן רק הביט בכף ידו הימנית וחשב על מקבילתה, שמחכה אי־שם בסבלנות שיבוא וייקח אותה.
 
האיכר ניסה לא להגיב, אך רן ראה את הגועל בפניו בשעה שפנה ממנו והמשיך בדרכו לאורך השורה. כשבחר ילד מן הקצה הנגדי של השורה, ילד ושמו ויליאם, ולו שיער אדמוני והרגל מגונה לכסוס את העור סביב ציפורניו, האיש התנהג כאילו היתה זו ההחלטה היחידה שקיבל.
 
רן הביט באיכר בשעה שהרים את בנו החדש אל תוך העגלה. האיש טפח על ראשו של ויליאם, ואחר כך הסתובב וספר שטרות כסף והעבירם לאב ג'ון, וזה החליק אותם בזריזות אל תוך שרוול גלימתו. האיכר טיפס אל מושב העגלון והתכונן לצאת לדרכו, אך ברגע האחרון שמט את המושכות והסתכל אחורנית אל הפסל של אנטוניוס הקדוש.
 
"מה קורה לאלה שאף אחד לא לוקח?"
"הם מגויסים," אמר האב ג'ון, "לצבא."
"לא חיים קלים."
 
"זה רצון האל," אמר האב ג'ון. "אנחנו לא מפקפקים בצדקת דרכו."
 
האיכר הביט מטה אל הכומר, ואחר כך אל בנו החדש, שכסס בעצבנות את עור אגודלו. הוא שחרר את מעצור העגלה. "אני דווקא כן מפקפק," הוא אמר, קרא אל סוסתו ויצא לדרכו.