להמר על הכול
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
להמר על הכול
הוספה למועדפים

להמר על הכול

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

הילרי, אם יחידנית לבן הנמצא על הספקטרום האוטיסטי, שנאלצת להתמודד לבדה עם קשיים כלכליים בעקבות פיטורין, נקלעת לדילמה מוסרית מטלטלת ומסתבכת בתעלומת רצח שתחילתה שנים קודם לכן.
 
״ראיתי מה צפוי לי, כמו שנהג בסצנת מרדף במהירות של 150 קמ״ש רואה את הצוק שלפניו. כל לילה נרדמתי כשזרועותיי חובקות בחוזקה את הכרית שלי, בידיעה שכל מה שצריך יהיה דחיפה אחת בלתי צפויה, שתשמוט את הקרקע מתחת לרגלינו. וכעת לא היה איש, אף לא אדם אחד בעולם כולו, שיתפוס אותנו. אני עצמי כבר הייתי במקום הזה לפני שנים, חשתי את האימה של נטישה פתאומית, כשהכול מתערער, אבל זה היה הדבר האחרון שרציתי שהבן שלי ירגיש. ואז זה הגיע, וזו לא הייתה דחיפה קטנה בכלל.״
 
בספר, המתרחש בחוף המזרחי של ארצות הברית אחרי הפגיעה הקשה של הוריקן סנדי, הממלא תפקיד חשוב בעלילה, הילרי חוברת לגבר גרוש מקסים ומשתפת אותו בדילמה. היא נלחמת כמו לביאה, מוצאת בתוכה כוחות שלא ידעה שקיימים בה, ובעצם, מהמרת על החיים ועל המוות. מהמרת על הכול.

פרק ראשון

פרק 1
 
קראתי איפשהו, שהחיים של כל אדם הם סיפור של טעות אחת ומה שקורה לאחר מכן: האם חושפים את הטעות הזאת ומכירים בה, או מותירים אותה טמונה בחשכה, שם רק מתרבות ההשלכות שלה והיא תוססת ונרקבת לכדי משהו גרוע בהרבה.
 
החלטה גרועה אחת שאי אפשר לבטל אותה. אפילו בחייהם של טובי האנשים יש החלטה כזאת.
 
וכשאני נזכרת בלילה ההוא, בדרך הכפרית ההיא בין מחוז ווסטצ’סטר בניו יורק לבין גריניץ’, קונטיקט, כאשר חיי שלי התחילו ליפול עליי כמו הממטרים שהלכו והתחזקו, מועצמים על ידי אורות הדרך של מכונית שבאה מהכיוון הנגדי, אני יכולה להביט אחורה ולראות איפה צללתי לתוך ההחלטה הגרועה שלי.
 
בדרך כלל, לא הייתי נוסעת בדרך המסוימת הזאת אל ג’ים, הגרוש שלי זה ארבע שנים, שהתחתן מחדש עם ג’ניס. זו דרך פתלתלה וחשוכה, עם פניות פתאומיות שעלולות לזנק עלייך במהירות אם את לא מכירה אותן, או אם דעתך מוסחת כפי שקרה לי באותו לילה.
 
אבל הכנסתי למכונית כמה חשבונות שהייתי צריכה לשלוח בדואר ונסעתי צפונה על כביש איי-684, רק כדי לצאת מהבית ולחשוב, ואחר כך חזרתי וחתכתי מבדפורד, וזו נראתה לי הדרך המהירה ביותר. בארבע השנים האחרונות התקשיתי מאוד לשמור על הבית בשביל ברנדון ובשבילי. לא ביקשתי הרבה בהסדר הגירושים, למרות עורכי הדין שלי, שניסו לשכנע אותי לקחת לג’ים כל מה שיש לו, שבמקרה שלו היו דירה בקוסטה ריקה, לשם היה יוצא עם חבריו כדי לדוג ולגלוש; מה שנשאר מעסקי הבנייה שלו, שבאותה תקופה כבר הידרדרו כל כך, עד שנותרו מהם רק צביעת בתים וכמה עבודות שיפוצים; וכמובן, מכוניתו המשופצת להפליא, פורשה טארגה מודל 70, שגם אם הוא לעולם לא יודה בכך, הייתה אהבת חייו האמיתית.
 
אני רק רציתי לצאת מהנישואים, מהר וללא כאבים ככל האפשר.
 
ולפני ארבע שנים, ברנדון היה בן שלוש מתוק ביותר, אם כי לא דיבר הרבה, עם עיני תכלת ורעמת שיער בלונדיני.
 
והוא היה גם הילד הכי בריא.
 
ראיתי הבהוב של אורות בלמים של רכב ממרחק כחמשים מטרים לפניי, והנהג ביצע פנייה קצת יותר מדי רחבה בעיקול הדרך. האטתי את הרכב שלי, ג’יפ אקורה, ושמרתי על מרחק של כמה מטרים טובים מאחוריו.
 
ברנדון היה בן שלוש כשהתחלנו לשים לב לזה. או לפחות, כשהתחלנו להודות בכך. הוא תמיד היה אטי בדיבור. כשילדים אחרים כבר שפעו מילים ומתיקות, ברנדון רק בהה והצביע על הדברים שרצה. הכנסנו אותו לגן “אבני הדרך” של מונטסורי, ויום אחד המורות קראו לי לפגישה ואמרו שנראה להן שיש לו בעיה באינטראקציה עם הילדים האחרים.
 
מה שגרם לי לחשוב שזה רציני היה העובדה שגברת רובי, המנהלת, השתתפה גם היא בפגישה.
 
“טוב, הוא תמיד היה קצת עצבני,” אמרתי. “הוא היה עצבני כבר ברחם. בבית שלנו, אם רוצים לדעת מה הטמפרטורה, אפשר פשוט לבדוק את ברנדון.”
 
הן צחקו צחוק קצר ומנומס.
 
הן ציינו שיש לו קושי בכתיבה — ראינו את זה, כמובן — ובהשלמת המשימות שלו. מעבר מפעילות אחת לאחרת היה גורם לו להשתולל. הן אמרו שלפעמים הוא ממש עושה להן דווקא.
 
הן הציעו שאולי כדאי שניקח אותו למומחה בתחום הזה.
 
מה שהתפללתי שיהיה רק מינון גבוה של הפרעת קשב וריכוז אובחן כתסמונת אספרגר, ואפילו לא מקרה קל של אספרגר. אם כי הן טענו כי מנת המשכל של ברנדון, בעיקר בהיבט היצירתי, מרקיעה שחקים. הן פשוט לא ידעו איך ללמד אותו, והן לא חשבו שהן יצליחו לעבוד איתו בסביבת למידה כל כך חופשית.
 
אז מצאתי בית ספר, מילטון פארמס בגריניץ’, שמתמחה בלקויות למידה חמורות. בית הספר היה יקר, כמעט חמשים אלף דולר בשנה. חזרתי לעבוד, כדי לעזור במימון העלויות. לא כמנהלת מבטיחה בכתב עת, תפקיד שהיה לי כשעזבתי כדי להקים משפחה, סגנית המו”ל של כתב העת מודרן לייפסטייל בניו יורק, אלא כרואת חשבון בחברת שיווק קטנה בווסטפורט, קונטיקט. לא בדיוק עבודה זוהרת — המיתון היה בשיאו, וכתבי עת נסגרו על ימין ועל שמאל או עברו לאינטרנט. בכל מקרה, לא ממש שכרו אנשים חדשים. אבל זו הייתה עבודה שאפשר לסמוך עליה. חברת התרופות צסטה הייתה עמוד התווך של רשימת הלקוחות שלהם במשך שתיים עשרה השנים האחרונות. ומה שיותר חשוב, העבודה הזאת איפשרה לי להישאר קרוב לבית, למען ברנדון.
 
הסכום שהרווחתי הספיק בדיוק כדי לוודא שהוא יוכל להישאר בבית הספר — שאחרי שנה-שנתיים התחיל באמת להראות תוצאות — ולשלם את חלקי במשכנתה ובארנונה.
 
בתוך זמן קצר מצאתי את עצמי משלמת את כל תשלומי המשכנתה והארנונה, כיוון שבאותה תקופה איש כבר לא היה מעוניין במפלצות של שבע מאות מטר מרובע שבנה ג’ים, ועסקי הבנייה שלו קרסו. וג’ניס, הגרושה הבלונדינית מגריניץ’ שג’ים התחיל לצאת איתה בקושי חודש אחרי שהתגרשנו ושאיתה התחתן כעבור שנה, אמרה סופסוף שנמאס לה לממן את החברה הכושלת.
 
שלא לדבר על שני הבנים התוססים והבריאים לחלוטין שירש ממנה, ושנראה שכעת גזלו את כל תשומת לבו. שילמתי גם לאלנה, שניקתה את הבית ולקחה את ברנדון מבית הספר ברוב הימים, עד שחזרתי הביתה. ועל שיעורים פרטיים שבועיים בהתנהגות ובשפה, במחיר מאה וחמשים דולר לשעה. ולקיטנה שאליה הלך ברנדון בקיץ, קיטנה מיוחדת לילדים עם מוגבלויות.
 
ועל ההזדמנויות הנדירות שהצלחנו לצאת לבלות, שהפכו נדירות עוד יותר.
 
במשך תקופה מסוימת, הוריי עזרו ככל שהיה ביכולתם לעזור מפנסיה של מורים. בעצם, הם דודתי ודודי. הוריי נהרגו בתאונת דרכים כשהייתי בת שמונה, ודוד ניל ודודה ג’ודי אימצו אותי, מאחר שלא היו להם ילדים. אפילו לרגע לא הרגשתי שאני לא בתם; קראתי להם אמא ואבא. הם קנו מספנה קטנה בלונג ביץ’ איילנד, והמיתון פגע בהם עוד יותר קשה מכפי שפגע בעסקי הבנייה. בריאותו של אבי כבר לא הייתה כמקודם, היו תשלומים על סירות שלא נמכרו, והם גם שילמו ריבית דריבית לחברת מימון. תודה לאל שהיו לי קצת חסכונות בחשבון נפרד מזה של ג’ים עוד מהימים שהייתה לי עבודה טובה, אבל כעת גם החסכונות האלה כמעט אזלו.
 
השנה, ברנדון ואני חיינו רק ממה שאני הבאתי הביתה; ג’ים היה נפקד. יכול להיות שנתתי לזה להימשך יותר מדי זמן. שני הגברים שהתיידדתי איתם ושאולי יכול היה להתפתח איתם משהו ברחו כשיצא להם לפגוש את הבן שלי. ולמען האמת, הוא באמת היה בעייתי. אני הייתי בת שלושים ושש, כפסע ביני לבין פשיטת רגל, בפיגור של חודשים בתשלומים לבית הספר, עם בית שהאקס שלי השאיר לי והיה שווה פחות מתשלומי המשכנתה עליו, ועם בן שאכל כל סנט שהרווחתי.
 
ראיתי מה צפוי לי, כמו שנהג בסצנת מרדף במהירות של מאה חמשים קמ”ש רואה את הצוק שלפניו. כל לילה נרדמתי כשזרועותיי חובקות בחוזקה את הכרית שלי, בידיעה שכל מה שצריך יהיה דחיפה אחת בלתי צפויה, שתשמוט את הקרקע מתחת לרגלינו.
 
וכעת לא היה איש, אף לא אדם אחד בעולם כולו, שיתפוס אותנו.
 
אני עצמי כבר הייתי במקום הזה לפני שנים, חשתי את האימה של נטישה פתאומית, כשהכול מתערער, אבל זה היה הדבר האחרון שרציתי שהבן שלי ירגיש.
 
עם זאת, איכשהו שרדנו. בונוס פה, החזר מס שם. וברנדון הפגין סימנים מובהקים של שיפור, כך שהכול היה כדאי. דומה היה שאותה דחיפה קטנה שעלולה להוריד אותנו לטמיון לא תגיע.
 
לפחות כך חשבתי עד אתמול.
 
ואז זה הגיע, וזו לא הייתה דחיפה קטנה בכלל.
 
הבוס שלי, סטיב פישר, קרא לאחדים מאיתנו לחדר הישיבות. נראה היה שזו רוב המחלקה שבה עבדתי.
 
היה שם דייל שליפמן מהנהלת חשבונות ושניים מהממונים עליו, דון איאנזון מהקריאייטיב,
 
שהתקבלה לעבודה בערך יחד איתי, ושני אנשי מנהלה שעבדו על התקציב של צסטה.
 
ידעתי שאנחנו בצרות כשראיתי את רוז מכוח אדם עומדת בצד.
 
סטיב נראה נבוך. “אתמול הודיעו לי מצסטה שהם עומדים לעשות שינוי... הם מחליפים אותנו...” הוא משך בכתפיו בעצב. “חוששני שזה אומר שנצטרך לערוך כמה שינויים גם כאן.”
 
שמעתי אנחת הפתעה אחת או שתיים. כמה מלמלו: “לעזאזל.” רובנו רק הסתכלנו סביבנו, קולטים פתאום בדיוק למה זימנו אותנו לשם.
 
כעבור שעה, בשיחה בארבע עיניים, סטיב נד בראשו בעצב ובתסכול. “היל, את יודעת שעשית עבודה מעולה כאן. הלוואי שיכולתי לעשות משהו.”
 
“סטיב...” לא רציתי להתחנן, אבל בקושי הצלחתי לעצור את הדמעות. “אני צריכה לחשוב על ברנדון.”
 
“אני יודע,” אמר, נאנח באהדה ומהנהן בראשו. “תני לי לבדוק את זה שוב, אני אראה אם יש משהו שאפשר לעשות.”
 
מה שהסתכם במשכורת נוספת של ארבעה שבועות בלבד תמורת ארבע השנים שעבדתי שם. ועוד חודש של ביטוח בריאות.
 
כעת הייתי בצניחה חופשית. רשמית.
 
מה שהסביר את הימצאותי כאן הלילה, בדרך הכפרית העקלקלה הזאת, נוסעת אל ג’ים —מה שלא עשיתי כבר שנים, חוץ מלהשאיר אצלו את ברנדון לסופשבוע פעם בכמה חודשים — וגם זה הפך נדיר יותר ויותר בימים אלה.
 
ואז ראיתי מה שנראה כמו צבי חוצה במרוצה את הכביש במרחק של כחמשים מטרים לפניי, והמכונית שלפני נכנסה לסחרור.

עוד על הספר

להמר על הכול אנדרו גרוס
פרק 1
 
קראתי איפשהו, שהחיים של כל אדם הם סיפור של טעות אחת ומה שקורה לאחר מכן: האם חושפים את הטעות הזאת ומכירים בה, או מותירים אותה טמונה בחשכה, שם רק מתרבות ההשלכות שלה והיא תוססת ונרקבת לכדי משהו גרוע בהרבה.
 
החלטה גרועה אחת שאי אפשר לבטל אותה. אפילו בחייהם של טובי האנשים יש החלטה כזאת.
 
וכשאני נזכרת בלילה ההוא, בדרך הכפרית ההיא בין מחוז ווסטצ’סטר בניו יורק לבין גריניץ’, קונטיקט, כאשר חיי שלי התחילו ליפול עליי כמו הממטרים שהלכו והתחזקו, מועצמים על ידי אורות הדרך של מכונית שבאה מהכיוון הנגדי, אני יכולה להביט אחורה ולראות איפה צללתי לתוך ההחלטה הגרועה שלי.
 
בדרך כלל, לא הייתי נוסעת בדרך המסוימת הזאת אל ג’ים, הגרוש שלי זה ארבע שנים, שהתחתן מחדש עם ג’ניס. זו דרך פתלתלה וחשוכה, עם פניות פתאומיות שעלולות לזנק עלייך במהירות אם את לא מכירה אותן, או אם דעתך מוסחת כפי שקרה לי באותו לילה.
 
אבל הכנסתי למכונית כמה חשבונות שהייתי צריכה לשלוח בדואר ונסעתי צפונה על כביש איי-684, רק כדי לצאת מהבית ולחשוב, ואחר כך חזרתי וחתכתי מבדפורד, וזו נראתה לי הדרך המהירה ביותר. בארבע השנים האחרונות התקשיתי מאוד לשמור על הבית בשביל ברנדון ובשבילי. לא ביקשתי הרבה בהסדר הגירושים, למרות עורכי הדין שלי, שניסו לשכנע אותי לקחת לג’ים כל מה שיש לו, שבמקרה שלו היו דירה בקוסטה ריקה, לשם היה יוצא עם חבריו כדי לדוג ולגלוש; מה שנשאר מעסקי הבנייה שלו, שבאותה תקופה כבר הידרדרו כל כך, עד שנותרו מהם רק צביעת בתים וכמה עבודות שיפוצים; וכמובן, מכוניתו המשופצת להפליא, פורשה טארגה מודל 70, שגם אם הוא לעולם לא יודה בכך, הייתה אהבת חייו האמיתית.
 
אני רק רציתי לצאת מהנישואים, מהר וללא כאבים ככל האפשר.
 
ולפני ארבע שנים, ברנדון היה בן שלוש מתוק ביותר, אם כי לא דיבר הרבה, עם עיני תכלת ורעמת שיער בלונדיני.
 
והוא היה גם הילד הכי בריא.
 
ראיתי הבהוב של אורות בלמים של רכב ממרחק כחמשים מטרים לפניי, והנהג ביצע פנייה קצת יותר מדי רחבה בעיקול הדרך. האטתי את הרכב שלי, ג’יפ אקורה, ושמרתי על מרחק של כמה מטרים טובים מאחוריו.
 
ברנדון היה בן שלוש כשהתחלנו לשים לב לזה. או לפחות, כשהתחלנו להודות בכך. הוא תמיד היה אטי בדיבור. כשילדים אחרים כבר שפעו מילים ומתיקות, ברנדון רק בהה והצביע על הדברים שרצה. הכנסנו אותו לגן “אבני הדרך” של מונטסורי, ויום אחד המורות קראו לי לפגישה ואמרו שנראה להן שיש לו בעיה באינטראקציה עם הילדים האחרים.
 
מה שגרם לי לחשוב שזה רציני היה העובדה שגברת רובי, המנהלת, השתתפה גם היא בפגישה.
 
“טוב, הוא תמיד היה קצת עצבני,” אמרתי. “הוא היה עצבני כבר ברחם. בבית שלנו, אם רוצים לדעת מה הטמפרטורה, אפשר פשוט לבדוק את ברנדון.”
 
הן צחקו צחוק קצר ומנומס.
 
הן ציינו שיש לו קושי בכתיבה — ראינו את זה, כמובן — ובהשלמת המשימות שלו. מעבר מפעילות אחת לאחרת היה גורם לו להשתולל. הן אמרו שלפעמים הוא ממש עושה להן דווקא.
 
הן הציעו שאולי כדאי שניקח אותו למומחה בתחום הזה.
 
מה שהתפללתי שיהיה רק מינון גבוה של הפרעת קשב וריכוז אובחן כתסמונת אספרגר, ואפילו לא מקרה קל של אספרגר. אם כי הן טענו כי מנת המשכל של ברנדון, בעיקר בהיבט היצירתי, מרקיעה שחקים. הן פשוט לא ידעו איך ללמד אותו, והן לא חשבו שהן יצליחו לעבוד איתו בסביבת למידה כל כך חופשית.
 
אז מצאתי בית ספר, מילטון פארמס בגריניץ’, שמתמחה בלקויות למידה חמורות. בית הספר היה יקר, כמעט חמשים אלף דולר בשנה. חזרתי לעבוד, כדי לעזור במימון העלויות. לא כמנהלת מבטיחה בכתב עת, תפקיד שהיה לי כשעזבתי כדי להקים משפחה, סגנית המו”ל של כתב העת מודרן לייפסטייל בניו יורק, אלא כרואת חשבון בחברת שיווק קטנה בווסטפורט, קונטיקט. לא בדיוק עבודה זוהרת — המיתון היה בשיאו, וכתבי עת נסגרו על ימין ועל שמאל או עברו לאינטרנט. בכל מקרה, לא ממש שכרו אנשים חדשים. אבל זו הייתה עבודה שאפשר לסמוך עליה. חברת התרופות צסטה הייתה עמוד התווך של רשימת הלקוחות שלהם במשך שתיים עשרה השנים האחרונות. ומה שיותר חשוב, העבודה הזאת איפשרה לי להישאר קרוב לבית, למען ברנדון.
 
הסכום שהרווחתי הספיק בדיוק כדי לוודא שהוא יוכל להישאר בבית הספר — שאחרי שנה-שנתיים התחיל באמת להראות תוצאות — ולשלם את חלקי במשכנתה ובארנונה.
 
בתוך זמן קצר מצאתי את עצמי משלמת את כל תשלומי המשכנתה והארנונה, כיוון שבאותה תקופה איש כבר לא היה מעוניין במפלצות של שבע מאות מטר מרובע שבנה ג’ים, ועסקי הבנייה שלו קרסו. וג’ניס, הגרושה הבלונדינית מגריניץ’ שג’ים התחיל לצאת איתה בקושי חודש אחרי שהתגרשנו ושאיתה התחתן כעבור שנה, אמרה סופסוף שנמאס לה לממן את החברה הכושלת.
 
שלא לדבר על שני הבנים התוססים והבריאים לחלוטין שירש ממנה, ושנראה שכעת גזלו את כל תשומת לבו. שילמתי גם לאלנה, שניקתה את הבית ולקחה את ברנדון מבית הספר ברוב הימים, עד שחזרתי הביתה. ועל שיעורים פרטיים שבועיים בהתנהגות ובשפה, במחיר מאה וחמשים דולר לשעה. ולקיטנה שאליה הלך ברנדון בקיץ, קיטנה מיוחדת לילדים עם מוגבלויות.
 
ועל ההזדמנויות הנדירות שהצלחנו לצאת לבלות, שהפכו נדירות עוד יותר.
 
במשך תקופה מסוימת, הוריי עזרו ככל שהיה ביכולתם לעזור מפנסיה של מורים. בעצם, הם דודתי ודודי. הוריי נהרגו בתאונת דרכים כשהייתי בת שמונה, ודוד ניל ודודה ג’ודי אימצו אותי, מאחר שלא היו להם ילדים. אפילו לרגע לא הרגשתי שאני לא בתם; קראתי להם אמא ואבא. הם קנו מספנה קטנה בלונג ביץ’ איילנד, והמיתון פגע בהם עוד יותר קשה מכפי שפגע בעסקי הבנייה. בריאותו של אבי כבר לא הייתה כמקודם, היו תשלומים על סירות שלא נמכרו, והם גם שילמו ריבית דריבית לחברת מימון. תודה לאל שהיו לי קצת חסכונות בחשבון נפרד מזה של ג’ים עוד מהימים שהייתה לי עבודה טובה, אבל כעת גם החסכונות האלה כמעט אזלו.
 
השנה, ברנדון ואני חיינו רק ממה שאני הבאתי הביתה; ג’ים היה נפקד. יכול להיות שנתתי לזה להימשך יותר מדי זמן. שני הגברים שהתיידדתי איתם ושאולי יכול היה להתפתח איתם משהו ברחו כשיצא להם לפגוש את הבן שלי. ולמען האמת, הוא באמת היה בעייתי. אני הייתי בת שלושים ושש, כפסע ביני לבין פשיטת רגל, בפיגור של חודשים בתשלומים לבית הספר, עם בית שהאקס שלי השאיר לי והיה שווה פחות מתשלומי המשכנתה עליו, ועם בן שאכל כל סנט שהרווחתי.
 
ראיתי מה צפוי לי, כמו שנהג בסצנת מרדף במהירות של מאה חמשים קמ”ש רואה את הצוק שלפניו. כל לילה נרדמתי כשזרועותיי חובקות בחוזקה את הכרית שלי, בידיעה שכל מה שצריך יהיה דחיפה אחת בלתי צפויה, שתשמוט את הקרקע מתחת לרגלינו.
 
וכעת לא היה איש, אף לא אדם אחד בעולם כולו, שיתפוס אותנו.
 
אני עצמי כבר הייתי במקום הזה לפני שנים, חשתי את האימה של נטישה פתאומית, כשהכול מתערער, אבל זה היה הדבר האחרון שרציתי שהבן שלי ירגיש.
 
עם זאת, איכשהו שרדנו. בונוס פה, החזר מס שם. וברנדון הפגין סימנים מובהקים של שיפור, כך שהכול היה כדאי. דומה היה שאותה דחיפה קטנה שעלולה להוריד אותנו לטמיון לא תגיע.
 
לפחות כך חשבתי עד אתמול.
 
ואז זה הגיע, וזו לא הייתה דחיפה קטנה בכלל.
 
הבוס שלי, סטיב פישר, קרא לאחדים מאיתנו לחדר הישיבות. נראה היה שזו רוב המחלקה שבה עבדתי.
 
היה שם דייל שליפמן מהנהלת חשבונות ושניים מהממונים עליו, דון איאנזון מהקריאייטיב,
 
שהתקבלה לעבודה בערך יחד איתי, ושני אנשי מנהלה שעבדו על התקציב של צסטה.
 
ידעתי שאנחנו בצרות כשראיתי את רוז מכוח אדם עומדת בצד.
 
סטיב נראה נבוך. “אתמול הודיעו לי מצסטה שהם עומדים לעשות שינוי... הם מחליפים אותנו...” הוא משך בכתפיו בעצב. “חוששני שזה אומר שנצטרך לערוך כמה שינויים גם כאן.”
 
שמעתי אנחת הפתעה אחת או שתיים. כמה מלמלו: “לעזאזל.” רובנו רק הסתכלנו סביבנו, קולטים פתאום בדיוק למה זימנו אותנו לשם.
 
כעבור שעה, בשיחה בארבע עיניים, סטיב נד בראשו בעצב ובתסכול. “היל, את יודעת שעשית עבודה מעולה כאן. הלוואי שיכולתי לעשות משהו.”
 
“סטיב...” לא רציתי להתחנן, אבל בקושי הצלחתי לעצור את הדמעות. “אני צריכה לחשוב על ברנדון.”
 
“אני יודע,” אמר, נאנח באהדה ומהנהן בראשו. “תני לי לבדוק את זה שוב, אני אראה אם יש משהו שאפשר לעשות.”
 
מה שהסתכם במשכורת נוספת של ארבעה שבועות בלבד תמורת ארבע השנים שעבדתי שם. ועוד חודש של ביטוח בריאות.
 
כעת הייתי בצניחה חופשית. רשמית.
 
מה שהסביר את הימצאותי כאן הלילה, בדרך הכפרית העקלקלה הזאת, נוסעת אל ג’ים —מה שלא עשיתי כבר שנים, חוץ מלהשאיר אצלו את ברנדון לסופשבוע פעם בכמה חודשים — וגם זה הפך נדיר יותר ויותר בימים אלה.
 
ואז ראיתי מה שנראה כמו צבי חוצה במרוצה את הכביש במרחק של כחמשים מטרים לפניי, והמכונית שלפני נכנסה לסחרור.