יום אחד, רגיל לגמרי, עמדה ג'וליה איינשטיין - פעם יחצנית מצליחה והיום אמא במשרה מלאה - במטבח וניסתה לחשוב מה תוכל להכין לארוחת ערב בכמה שפחות זמן ומאמץ. היא שנאה לחשוב על ארוחת ערב - מה הם צריכים לאכול, מה לא, מה אפשר להזמין מבחוץ ולהסוות כמשהו שבישלה בעצמה, איך תוכל להסביר לפיטר, כשיחזור הביתה, למה, גם הפעם, בשעה שש וחצי היא עדיין בוהה בחוסר אונים במקרר הפתוח. הכנת ארוחות היתה החלק הכי פחות אהוב עליה ב"ג'וב" שלה, ובמשך ארבע שנים היא עשתה כמעט הכול - חוץ מללכת למכון כושר - כדי להתחמק ממנו.
השעה היתה בערך עשר וחצי באותו בוקר בהיר של חודש אפריל, וג'וליה, כרגיל, הניחה לבן השלוש שלה לרדות בה. היא העדיפה להתייחס לעניין כאל משהו שעשתה מתוך בחירה וכך לשמר קמצוץ של כבוד עצמי לנוכח כל אותם השפלות וטרטורים. פעוטות, היא זכרה שמישהו אמר, הם כמו עריצים גדולים של מדינות זעירות, ואם לשפוט לפי האופן שליאו הריץ אותה במשך רוב שעות היום, זה נכון. הוא בכלל לא היה נורא כמו בני שלוש אחרים שהכירה - יצורים קטנים ומפלצתיים שיכלו בקלות לאכלס את דפי ספריו המצוירים של מוריס סנדק - אם כי לג'וליה לא היה אכפת גם אילו היה כזה. היא אהבה אותו בכל מאודה, ולאחר שבמשך עשר שנים מחייה שירתה לקוחות מפורסמים שהציקו לה עד מוות, לא היה דבר שהעדיפה לעשות מאשר לספק את כל גחמותיו. אף על פי שהיה תובעני, תלותי להחריד, כולו אגו ואִיד, הוא היה ללא כל ספק הבוס הטוב ביותר שהיה לה אי-פעם. בשעה שסיפקה בשמחה כמה מאותן גחמות שלו בו-זמנית, "ריבוי-משימות" - כך שמעה שקוראים לזה היום ב"סביבת עבודה" אמיתית - הביאה לו קערת קרקרים בטעם גבינה, החליפה תחנות עם השַלָט כדי לבדוק אם באחת מתחנות הטלוויזיה הציבוריות שהיו כלולות בחבילת הכבלים המורחבת שעליה שילמו 100 דולר לחודש משדרים את "הדוב הקטן" או את "ארתור" או משהו אחר חוץ מ"קאיו" המפוטם והמעצבן, ומצאה את שמיכת התינוק הקרועה שלו שהיתה פעם לבנה וכעת הפכה לאפורה - צץ לו פתאום פיטר בסלון. הוא לבש חליפת צמר ללא רבב בצבע כחול כהה, חולצה לבנה מעומלנת ועניבה אדומה משעממת. אף שערה לא חרגה ממקומה על ראשו הבלונדיני הנאה, ולולא החזיק בידו בקבוק ריק כמעט של בירה היינקן, אולי לא היתה שואלת את עצמה מה הוא עושה בבית באמצע היום.
"מי מת?" שאלה, כשבידה השַלָט ובפיה כמה קרקרים. ג'וליה, כמו כל יהודייה נורמלית, הניחה שמאורעות והתנהגויות בלתי צפויים מבשרים על מוות או אסון. "אף אחד לא מת." הוא צחק, או לפחות ניסה לצחוק.
"אז מה אתה עושה כאן?"
"אני גר כאן." הוא חייך חיוך מאולץ ולגם לגימה ארוכה.
"אני יודעת את זה, אבל בדרך כלל אתה לא גר כאן לפני ארוחת הערב." שאותה, אגב, שכחה לגמרי. "ובטח שלא שותה."
"כן, אבל היום זה יום מיוחד." עוד חיוך מאולץ, עוד לגימה ארוכה.
ג'וליה בלעה את הקרקר שלה, הניחה את השלט, אחזה בעדינות בזרועו והובילה אותו למטבח. היא הביטה בפניו וקיוותה שהוא לא מתכוון לספר לה שהוא עוזב אותה למען אמא אחרת שיש לה משרה ושאינה לובשת מכנסי טרנינג מרושלים.
"למה היום זה יום מיוחד, פיטר?"
הוא סיים את מה שנותר מהבירה שלו, הניח את הבקבוק על הדלפק, ושתי ידיו לפתו את האי שבמטבח. ואז הרים את מבטו אליה וחייך חיוך מאולץ וגדול עוד יותר.
"כיוון שהיום פיטרו אותי."
ג'וליה ניסתה לתפוס את מלוא המשמעות של דבריו אבל הדבר לא עלה בידה. מאז שהכירה את פיטר הוא לא נכשל בכלום.
"אבל למה?"
"אני לא יודע. הם אמרו משהו על תכנון מחדש של המחלקה שלי אבל הפסקתי להקשיב כשהם התחילו לדבר על ה'חבילה' שלי. משכורת לחודשיים, ביטוח רפואי לשנה, ובנוסף שימוש בשירותיו של משרד להשמת מנהלים כדי לעזור לי למצוא עבודה אחרת."
היא נדה בראשה. "פיטרו עוד מישהו?"
"אף אחד."
"רק אותך?"
"רק אותי." הוא הרים את בקבוק ההיינקן הריק והחל לקלף מעליו את התווית. "זה כנראה הופך אותי למיוחד."
"אתה באמת מיוחד, פיטר," אמרה וחיבקה אותו. "אתה באמת באמת מיוחד." שניהם צחקו קצת, אבל ג'וליה אכלה את עצמה על שציינה שהוא היחיד בחברה שקיבל מכתב פיטורים. הוא הניח את סנטרו על כתפה, ולרגע הם שתקו. לאחר שגמרו להתחבק, שוב שתקו.
"אז איך אתה מרגיש?" שאלה לבסוף. היא ידעה שזו שאלה טיפשית, מסוג השאלות שמציגים קרייני חדשות מקומיים לאנשים בזמן שביתם עולה באש ושאיבדו זה עתה את כל רכושם, אבל איכשהו זה היה הדבר ההגיוני היחיד שעלה בדעתה. הוא משך בכתפיו, ואז נאנח. "בעצם אני מרגיש די טוב."
"באמת?"
"כן, באמת. אני מרגיש" - הוא הביט למעלה אל התקרה כאילו המילה המושלמת שבכוחה לתאר את הרגשתו ברגע זה השתלשלה מהתקרה בחוט בלתי נראה - "חופשי."
היא ידעה שאנשים שחוֹוים אובדן טראומטי עוברים כל מיני שלבים - השלושה הזכורים לה היו הכחשה, כעס ויגון - והיא תהתה אם אופטימיות כוזבת היא עוד אחד מהשלבים האלה. גם אם לא, היא ידעה שבכל שלב שהוא נמצא עכשיו, היא תתמוך בו בכל לבה.
"איזה יופי."
"זאת אומרת, אולי יש בזה משהו חיובי. אולי זה רק לטובה, ואני אמצא עבודה טובה יותר."
לג'וליה היה קשה להאמין שפיטר יצליח למצוא עבודה טובה יותר מזו שהיתה לו הוא היה יועץ ניהולי באחת החברות היוקרתיות ביותר בעולם לייעוץ ניהולי וקיבל שכר גבוה והטבות נהדרות - ואף על פי שהגישה שלפיה דברים רעים שקורים לאנשים טובים הופכים לפעמים בסופו של דבר לדברים טובים שלא היו כל כך רעים מלכתחילה היתה זרה לה לחלוטין, היא שמחה שהוא מסוגל לראות את המצב כך. "אז איך את מרגישה?" שאל.
היא היתה המומה מכדי לדעת איך היא מרגישה, אבל היא ידעה איך היא לא מרגישה - חופשייה. אבל לפני שהספיקה לומר משהו מלא תקווה ואופטימי ושקרי לגמרי, ראתה לפתע את פרצופיהם של הוריה בדלת האחורית.
"חרא," אמרה.
פיטר, שלא ראה את הוריה מאחר שעמד בגבו אל הדלת, חשב שהיא פשוט מבטאת את רגשותיה בנוגע למצב. הוא התקרב אל ג'וליה וכרך את זרועותיו סביבה כדי לנחמה. "אל תדאגי. יהיה בסדר."
"לא." היא טלטלה את ראשה והשתחררה מחיבוקו ומאי-ההבנה וניגשה אל הדלת. יום שלישי היה יום הקניות ברשת "קוֹסטְקוֹ", וג'וליה שכחה שהוריה - לֶן ופיליס איינשטיין, שהתגוררו בעיירה הסמוכה ניו רוֹשֶל והיו בעלי חוש עיתוי גרוע להפליא - קפצו לעתים קרובות לביתה בלרצ'מוֹנט כדי לחלוק עמה את שללם - נייר טואלט, אגוזי קשיו, נתחי פילה סלמון בגודל של נעלי ליצן - בדרכם הביתה. זה היה נפלא להתגורר במרחק של עשר דקות מביתם - שירותי שמרטפות חינם, בילוי בחגים יחד, סיפור אהבה סבא-סבתא-נכד שלבלב מרגע שליאו נולד - אבל משלוחי המזון הענקיים שלהם היו דבר שהיא היתה מוכנה לוותר עליו.
אמה נכנסה ראשונה, אוחזת בעוף צלוי ענקי ארוז במְכל פלסטיק בצורת עוף, ואז נכנס אביה נושא עמו אשכול בננות במשקל שני קילו כמעט שאותו, ידעה ג'וליה, תחלק אמה לשניים, כי אין בעולם מישהו שמסוגל לאכול שני קילו בננות לפני שהן נרקבות. היה ברור שהם ראו את פיטר מבעד לדלת, כיוון שעיניהם נפערו כעת לרווחה והם לא אמרו דבר על מצרכי המזון.
"מה קרה?" שאלה אמה, עדיין אוחזת בעוף.
"שום דבר," אמרו ג'וליה ופיטר יחד.
"מישהו חולה?" שאל אביה והביט ישירות בפיטר. "ההורים שלך בסדר?"
הוא הנהן. "כן, הם בסדר גמור."
"דרך אגב, אנחנו צריכים לשלוח להם כרטיס ברכה לחג הפסחא," אמר אביה ופנה אל אמה.
"שלחנו."
"אני לא זוכר שחתמתי עליו."
"זייפתי את החתימה שלך."
השתררה לרגע שתיקה מביכה שבמהלכה שחררה ג'וליה את אמה מהעוף ואת אביה מהבננות.
"אז מה אתה עושה בבית באמצע היום?" שאלה לבסוף אמה, שלא היתה מסוגלת לעמוד עוד בחרדת-אי-הידיעה.
ג'וליה הביטה בפיטר, ולמשך שבריר שנייה ידעה שהם חושבים על אותו הדבר, שעליהם להמציא משהו כדי לחסוך מעצמם את החקירה הצולבת. אבל לאחר שנייה נוספת ידעה שהם שוב חושבים על אותו הדבר: פשוט נגמור עם זה ודי.
"פיטר פוטר מהעבודה שלו," אמרה ג'וליה, שלקחה על עצמה בטבעיות את תפקיד הדוברת הרשמית והשתמשה במשפט סביל ככל האפשר כדי להבהיר שמדובר במשהו שקרה לפיטר, ולא במשהו שהוא גרם לעצמו.
יחצנית נשארת יחצנית.
אמה, בוטה כתמיד, הניחה את שתי ידיה על לחייה. "אוי."
"הכול בסדר," אמרה ג'וליה וריככה את העובדות. "אנחנו נהיה בסדר."
"מה זאת אומרת נהיה בסדר? יש לו כבר עבודה אחרת?"
"לא, אבל תהיה לו." היא דיברה לאט תוך שהיא מרימה ומורידה את הגבות, כאילו אותתה לילד להפסיק ללטוש עיניים במי שלא אמורים ללטוש בו עיניים.
"הרבה אנשים בחברה פוטרו?" שאל אביה.
"כן," אמרה ג'וליה לפני שפיטר הספיק לספר להם את האמת ולהחמיר בכך את מצבו. "הרבה."
"כמה?" הוא שאל.
"כמה?" משכה בכתפיה. "כל המשרד."
פיטר לטש בה את עיניו. "ג'וליה?"
"מה זאת אומרת כל המשרד?" שאל אביה.
"הם סוגרים את כל המשרד בניו יורק," אמרה. "קוראים לזה צמצומים."
"הממ, ג'וליה?" ניסה שוב פיטר.
שניהם התעלמו ממנו.
"איזה מין חברה סוגרת את המשרד שלה בניו יורק?" המשיך אביה. "למה שלא יסגרו את אחד המשרדים הקטנים יותר שלהם? את אחד הסניפים? אין לחברה שלך סניף בשיקגו?" הוא ניסה להביט מעל לראשה של ג'וליה ישירות בפיטר, אבל ג'וליה זזה כדי לחסום את שדה הראייה שלו.
"כבר לא קוראים להם סניפים," אמרה אמה.
"אז איך קוראים לזה היום?"
"משרדי לוויין."
אביה משך בכתפיו באדישות, ואז נופף בידו לעבר אמה כאילו לא אכפת לו מה היא חושבת אף כי כולם ידעו שאכפת לו מאוד.
"בכל אופן, ממתי אתה כזה מומחה בעסק של פיטר?" שאלה אמה.
"אף פעם לא אמרתי שאני מומחה. אבל נדמה לי שאני יודע משהו על העסק שלו." "איך אתה יכול לדעת על העסק שלו? אתה רואה חשבון."
"רואה חשבון מטפל בעסקים."
"רואה חשבון מטפל בכסף."
"כסף זה עסקים."
ג'וליה הרגישה שהעסק מתחיל לצאת מכלל שליטה כמו מסיבת עיתונאים עוינת, וידעה שאם לא תשים לכך קץ מיד, הוריה יקרעו לגזרים אותה ואת פיטר - ואז זה את זה.
"בכל אופן," אמרה וקטעה עוד סבב הקנטות שעמד לפרוץ. "כפי שאמרתי, אנחנו נהיה בסדר גמור."
אמה העוותה את פניה. "את ממש שאננה."
"אני לא שאננה. אני מנסה להיות אופטימית."
"להיות אופטימית בשלב מוקדם כל כך זה כמו להיות שאננה," היא אמרה, וטלטלה שוב את ראשה. "אבל אולי רק אני חושבת ככה."
בכל פעם שאמה אמרה אולי רק אני היא התכוונה בעצם לומר אולי רק את, זו היתה דרכה לא לומר שהיא צודקת ושג'וליה טועה, וזה תמיד הוציא את ג'וליה מהכלים. "אולי תנסי לפחות להעמיד פנים שיש לך גישה חיובית?" אמרה ג'וליה, וניסתה להביט מעבר לראשו של אביה ישירות באמה, אבל הוא חסם את שדה הראייה שלה. "זה בסדר, ג'וליה, באמת," אמר פיטר.
"את לא מבינה," המשיכה ג'וליה והצביעה על פיטר, "שהוא נמצא במצב נפשי מאוד עדין עכשיו?"
"אני לא במצב נפשי עדין," אמר פיטר.
"אתה כן," אמרה וליטפה את לחיו.
"אני לא."
"אתה כן," אמרה שוב והרימה את קולה. "וזה בהחלט מובן. גם אני הייתי בטח מרגישה ככה אם הייתי האדם היחיד במשרד שקיבל מכתב פיטורים."
הוריה נראו המומים. וכך גם פיטר. ג'וליה נשכה את שפתה העליונה בשיניה התחתונות וקיוותה שליאו ייכנס כבר עם כמה דרישות שיסיחו את תשומת הלב של כולם.
"תראו, אני יודע שזו תקופה קשה לכולם," אמר פיטר ופרש את זרועותיו כמו כנפיים והניח אותן על כתפי הוריה, "אבל אנחנו נעבור את זה."
הוריה הנהנו וג'וליה הביטה בעוף ובבננות שעל הדלפק. היא תהתה אם שני המאכלים הללו יזכירו לה מעתה ועד סוף ימיה את היום הזה, את הדקה הזאת, את הרגע המשונה הזה שבו החיים המוכרים לה ולפיטר נעצרו לפתע. אבל הילדוּת שלה היתה מלאה ברגעים כאלה - שבהם הציפו רגשות שליליים את החדר ואיש לא הצליח לנשום - ולא זכור לה שום מאכל שהפסיקה לאכול כתוצאה מכך.
היא נגעה באצבעה במכסה המעוגל של מכל העוף, וכמו תמיד אחרי שהתעצבנה על אמא שלה, הרגישה כמו תינוקת מגודלת. הוריה גדלו בתקופת השפל הגדול ואיבדו ילד. זו לא היתה אשמתם שפחד ודאגה וחשש היו כמעט הרגשות היחידים המוכרים להם.
"אתם רוצים להישאר לארוחת צהריים?" שאלה מתוך רצון לפצות אותם ובתקווה כנה שהם יישארו.
"ארוחת צהריים?" אמרה אמה. "השעה עשר וחצי בבוקר. אנחנו נגיד שלום לליאו ואז נלך."
"הדבר האחרון שצריך להדאיג אתכם בתקופה כזאת," אמר אביה, מלטף את זרועו של פיטר ונושק לראשה של ג'וליה, "זה אנחנו."
היה עדיין אור בחוץ בשעה שג'וליה ופיטר וליאו הלכו לישון באותו לילה. רק לפני שבוע הם עברו לשעון קיץ, והימים כבר היו ארוכים יותר. או שאולי הם פשוט הרגישו כך בסופו של אותו יום מוזר, לאחר שישבו בסלון במשך רוב שעות אחר הצהריים והערב במצב של הלם.
"אתה יכול לתאר לעצמך איך זה לחיות בנורבגיה או בשוודיה או באלסקה בקיץ?" שאלה ג'וליה ובהתה בתקרה כשהגיעה לבסוף שעת בין הערביים. "איך אפשר להירדם בלילה כשלא מחשיך בכלל?"
"תארי לעצמך איך זה לחיות שם בחורף," אמר פיטר. "איך אפשר לקום בבוקר כשהאור לא עולה בכלל?"
כששכבו על השמיכות וליאו ביניהם, תהתה ג'וליה בקול איך זה יהיה לקום מחר בבוקר כשפיטר לא יצטרך ללכת לעבודה.
"זה יהיה נחמד," הוא אמר. "נצא לאכול פנקייקים. ואחר כך נוכל לבלות יחד כל היום ולעשות משהו כיפי."
מרגע שנפגשו, פיטר תמיד דיבר על כיף - לעשות דברים כיפיים וללכת למקומות כיפיים - ואף כי באותה תקופה הם כמעט לא הלכו לשום מקום אלא זה לדירתו של זה, אף פעם לא היה לה יותר כיף מאשר באותם ימים. היא עצמה את עיניה וחזרה בדמיונה אל הלילה שבו נפגשו לראשונה: כשסיפרה לפיטר במה היא עובדת, והוא אמר לה שהוא רוצה לראות את מקום עבודתה כיוון שהוא לא יודע כלום על יחסי ציבור בענף הבידור.
"זה יהיה כיף," אמר.
לא היה לה ברור אם הוא באמת מתעניין בתרבות התאגידית של החברה שלה כפי שטען, או שהזמין את עצמו למשרד שלה כדי לסדר להם פגישה ראשונה באווירה נינוחה - והיא לא היתה בטוחה שזה בכלל נחשב בעיניו לפגישה - וגם לא היה אכפת לה כל כך. הוא היה גבוה, בעל קו לסת תקיף וראש שופע שיער בלונדיני עם פסים טבעיים ותספורת שמרנית, ראש שהיה אחר ומלהיב כל כך ולא דמה לשום ראש שמאחוריו ישבה במשך כל אותן שנים בבית-הספר היהודי. באותו יום, כשראתה אותו באזור הקבלה רחב הידיים של "ניהול וייצוג טאלנטים" בקומה העשרים ושבע, והעיפה מבט לעבר פקידת הקבלה המפטפטת ושני העוזרים שהמתינו גם הם למעלית, היא נבהלה. הוא היה הרבה יותר חתיך ממה שזכרה והרבה יותר חתיך מכל גבר שאיתו יצאה אי-פעם.
"אלוהים אדירים, איך אני משוויץ כאן," אמר וקילף מעליו את המעיל שלו ואת ז'קט החליפה המפוספס שלו. "ממש רצתי לכאן מפגישה שהיתה לי בפינת חמישים ושבע והשישית. לא רציתי לאחר. במיוחד לא לפגישה הראשונה שלנו." הוא הושיט לה שקית ניילון לבנה. "קניתי אחד עם כבד קצוץ ואחד עם קורנביף. חשבתי שנוכל להתחלק בהם."
ג'וליה התחילה פתאום גם כן להשוויץ, והיא לא ידעה אם זה בגלל שהוא השתמש במילה ביידיש וגם ביטא אותה נכון כמו מישהו שמדבר בשפה הזאת מילדותו (דבר שברור שלא היה נכון, במקרה שלו), או בגלל שהביא ארוחת צהריים לשניהם - שני כריכים בגודל של לְבֵנים ממעדניית "קארנֶגי". לא רק שהוא שילם על ארוחת הצהריים, דבר שנדמה כבלתי אפשרי גנטית עבור רוב הגברים שגילם פחות מחמישים, אלא שהוא גם הביא ארוחת צהריים טובה. היא נזכרה כיצד ניסתה להסביר לבחור שאיתו יצאה כמה פעמים בשנה שעברה למה כריכים ממעדניות קוריאניות או מסופרמרקטים ראויים ללעג, לא לאכילה.
היא ופיטר שוחחו באותו יום במשך שלוש שעות, ושבע שנים לאחר מכן הם עדיין שוחחו. הם שוחחו עכשיו על דברים שונים מאלה שעליהם שוחחו אז - מה ליאו אמר, מה ליאו עשה, מה ליאו עשה היום שלא עשה אתמול - והיא חששה שנושאי השיחה שלהם עומדים שוב להשתנות: משכנתא ותשלומים על המכונית ותוכניות חיסכון ותשלומים בכרטיסי האשראי והוצאות בגבולות יכולתם וכל שאר הדברים שעליהם דיברו זוגות כאשר עתידם נראה לפתע לא בטוח.
פיטר שלח את ידו בחשכה ואחז בידה של ג'וליה.
"הכול יסתדר," אמר בקול שלא היה יותר מלחישה, ואז היא ידעה שהוא מפחד כמוה. "הכול יסתדר."
איש מהם לא היה קרוב אפילו לתרדמה בשעה שג'וליה הזיזה את ליאו לעבר מרגלות המיטה שלהם וטפחה על כתפו של פיטר.
"זוכר כשנפגשנו בפעם הראשונה ואמרת לי שאתה רוצה לראות את המשרד שלי?" שאלה. "באמת רצית לראות את המשרד שלי או שזה רק היה תירוץ לפגוש אותי?" "מה את חושבת?" שאל פיטר.
"אני לא יודעת. בגלל זה אני שואלת."
"ברור שזה היה תירוץ."
"למה היית זקוק לתירוץ?"
פיטר הסתובב על צדו כדי להביט בה. "בגלל שאת היית כזאת שווה. ואני פחדתי שאם אבקש ממך לצאת איתי ואת תסרבי, אני אהיה הרוס מזה."
ג'וליה הסתובבה גם היא על צדה. "חשבת שאני שווה?"
"היית שווה. את עדיין שווה." הוא נגע בה בירך ונישק אותה קלות על שפתיה. "שווה. שווה. שווה."
"אבל גם אתה היית שווה," אמרה. "אז לא הנחת שאגיד כן?"
פיטר שרטט באצבעו את קו הלסת והסנטר שלה ואז נד בראשו. "במרדף אחרי חיית הציד הגדולה אסור להניח שום הנחות."
"וזה מה שעשית במקרה שלי?"
"זה מה שעשיתי במקרה שלך."
