לפני שיתפוגג

 

ה'סובארו סטיישן' המשפחתית שלנו נעצרת בחריקת בלמים בחנייה מול תחנת המשטרה של מחוז בלסם. שמיכת שלג טרייה מכסה את הכביש, משווה לו מרקם חלקלק.

 

בטני מתכווצת בקרבי נוכח ההבנה שאימי הצליחה להוליך אותי שולל.

 

"אימא, חשבתי שאמרת שאנחנו נוסעות לקניון, לא?" מאז יצאנו מהבית היא לא אמרה מילה; פשוט הנחתי שהיא עצבנית עליי. לאחרונה היא עצבנית עליי כמעט כל הזמן.

 

"באמת חשבת שפשוט נעמיד פנים שלא קרה דבר ונצא לקניות?" עיניה נותרות ממוקדות לפנים. "הייתי צריכה להכניס אותך למכונית בדרך כזאת או אחרת."

 

ראיתי אותה משתמשת בתכסיס דומה עם הגולדן רטריבר שלנו, בינג. נדמה לו שהוא נוסע לפארק, לכן הוא מטפס אל המושב האחורי בהתלהבות, מכשכש בזנבו ומשרבב את לשונו, ובסופו של דבר מוצא את עצמו אצל הווטרינר. הוא נופל בפח הזה מדי שנה.

 

זה ללא ספק גרוע הרבה יותר מאשר ביקור אצל הווטרינר.

 

היא מכבה את המנוע ופותחת את חגורת הבטיחות. "טוב. את יודעת למה אנחנו פה."

 

כאשר אינני פותחת את חגורת הבטיחות שלי, היא שולחת את ידה, לוחצת על האבזם ופותחת אותה עבורי. הבעת פניה חתומה, קולה תשוש. "אתמול דיווחתי למשטרה על מר פיליפס. הם זקוקים להצהרה שלך, ולכן ניכנס לשם ותספרי להם הכול, בזה הרגע."

 

"אבל..." בטני מתכווצת בקרבי בו בזמן שחמימות מטפסת במעלה צווארי. "הבטחת שלא תעשי את זה!"

 

"מעולם לא הבטחתי דבר כזה, קת'רין."

 

שאלוהים יעזור לי... אני צריכה להזהיר את סקוט לפני שהיא תכפה עליי להיכנס לשם. כאילו היא יכולה לקרוא את מחשבותיי, היא חוטפת את הטלפון שלי מידי.

 

"זה שלי! תחזירי את זה!" אני מזנקת לעבר הטלפון, אך היא נאחזת בו בחוזקה, מרחיקה את ידיי בתקיפות.

 

"השוטרים ירצו לבדוק את הטלפון שלך בחיפוש אחר ראיות."

 

"זו פלישה לפרטיות שלי." אני עושה כמיטב יכולתי לעטות הבעת פנים שלווה אך מתריסה. עמוק בתוכי אני צורחת. הטלפון שלי באמת מכיל ראיה שהייתי צריכה למחוק. סקוט ביקש ממני למחוק והבטחתי לו שעשיתי זאת, אך זה עוד לא קרה, עוד לא מחקתי הכול. לא את ההודעה שבה הוא כתב לי שאני יפה. אני אוהבת לשכב במיטתי ולקרוא את ההודעה הזאת.

 

"פשוט רדי מזה כבר, אימא. בבקשה. מה את אומרת שפשוט נפנה למנהל? שיפטר את סקוט אם הוא חושב שזה מה שצריך לעשות. בסדר?" אני מפצירה בה.

 

אימי מעקמת את פניה. "המנהל הוא אבא שלו. המפקח האחראי על בית הספר הוא הדוד שלו, ואימא שלו שייכת למשפחת בלסם בכבודה ובעצמה! את חושבת שהם ירצו שהסיפור הזה יצא החוצה? הם פשוט ימצאו דרך לטאטא אותו מתחת לשטיח."

 

זה בדיוק מה שסקוט ואני קיווינו שיקרה כאשר לפני שני לילות אימא שלי שמעה אותי יורדת במדרגות על קצות אצבעותיי והחלה לעקוב אחריי – בתנועות חרישיות, בעודה לבושה בכותונת לילה ובחלוק – לאורך הרחוב ומסביב לפינה, למקום שבו סקוט המתין לי במכוניתו.

 

אני לא בטוחה מה הכעיס אותה יותר כשעמדנו על המדרכה באחת לפנות בוקר, העובדה שהיא תפסה אותי חומקת מהבית כדי להיפגש עם המורה שלי, או העובדה שניסיתי למכור לה את התירוץ של 'הוא עוזר לי עם המשימות שקיבלתי לחופשת הקיץ'.

 

"חוץ מזה, מאוחר מדי. המשטרה כבר החלה בחקירה." היא נושמת נשימה עמוקה ומרגיעה. "יש לי מחויבות, קאת. זה מה שהורים טובים אמורים לעשות כשהם מגלים שגבר בן שלושים ניצל את בתם המתבגרת."

 

אני כובשת את הדחף לגלגל את עיניי. זה רק יוסיף עוד שמן למדורה. "לא קרה שום דבר. חוץ מזה, גיל ההסכמה עומד על שש עשרה. תפסיקי להציג את זה כאילו הוא איזה סוטה מין זקן."

 

סקוט הוא גבר כייפי ונאה, ובקלות אפשר היה לחשוב שהוא בשנות העשרים לחייו. הוא לובש מכנסי ג'ינס קרועים ונועל נעלי ואנס, רוכב על אופנוע ומאזין ללהקות כמו The Hives ו־Kings of Leon. אני בהחלט לא הנערה היחידה בבית הספר שהתאהבה בו. נשביתי בקסמו מאז ישבתי בשיעור שלו לראשונה.

 

"הוא המורה שלך! את חושבת שאני מטומטמת? אני יודעת היטב מה קורה, אז תפסיקי לשקר לי." היא מושיטה את ידה אל הידית.

 

אני יודעת שלא נתקדם לשום מקום אם אמשיך להכחיש את מה שקרה. "אבל אימא..." אני תופסת באמת ידה, מרגישה את שריריה נדרכים תחת אחיזתי. אני נאבקת לכבוש את הרעד בשפתי התחתונה. "בבקשה. אני אוהבת אותו. הוא אוהב אותי."

 

הוא אמר לי שהוא אוהב אותי. הוא אמר את זה בלחישות רפות בין נשיקות גנובות לאחר תום הלימודים, בעודו עוזר לי להכין את תיק העבודות שלי לקראת הגשת מועמדויות ללימודים בקולג'. הוא אמר את זה בצעקות רמות בין נשימותינו המאומצות במהלך שני הלילות שבהם הצלחתי לחמוק החוצה ולרכוב אליו על האופניים.

 

הבזק קלוש של רחמים ניכר בעיניה, רגע לפני שהן מתקשחות. "את בקושי בת שבע עשרה, קאת. זו אהבת נעורים, זה הכול. היא לא תחזיק מעמד. היא לא אמיתית."

 

"לא, הסיפור הזה שונה."

 

"לא משנה מה הוא אמר לך, לא משנה מה הוא הבטיח לך, הכול שקרים. את נערה יפה וצעירה, והוא יגיד לך כל מה שתרצי לשמוע אם פירוש הדבר שהוא יזכה לשכב איתך."

 

"את טועה."

 

"גם אם אני טועה, זה לא משנה. את לא יכולה להיות איתו, קת'רין!"

 

"את פשוט... בלתי נסבלת!" אני חובטת בידיי על גבי לוח המחוונים, דמעות תסכול צורבות את לחיי. היא לא מקשיבה. לא אכפת לה מרגשותיי. לא אכפת לה מהאושר שהוא מסב לי.

 

עיניה ממוקדות כעת בשמשה, בשמיכת פתיתי השלג הדקיקה המכסה את הזכוכית. במהלך חמש דקות הנסיעה לפה, המכונית אפילו לא הספיקה להתחמם. "יום אחד תראי שאני צודקת. עד אז, את צריכה להפסיק להיות אנוכית."

 

אנוכית! "אבל אנחנו לא מזיקים לאף אחד!"

 

"באמת? איך את חושבת שכל הבלגן הזה משפיע על המשפחה שלנו? כולנו צריכים לחיות פה! אחיך ואחותך צריכים להמשיך ללמוד בבית הספר הזה. השמועות והרכילות ו..." היא משחררת אנחה כבדה. "אני בטוחה שאנשים כבר מתחילים להטיל ספק בכישורי ההורות שלנו. אחרי הסיפור הזה, נהיה נושא השיחה המרכזי בכל ארוחת ערב מבלמונט ועד סטרלינג."

 

"כן, רק מפני שדיווחת עלינו!"

 

יחסית למישהי שכל־כך חוששת מנזק תדמיתי, אני מופתעת מכך שהיא לא שותפה לשאיפה שלי ושל סקוט להשתיק את כל הסיפור.

 

"לכל הרוחות, קת'רין!" אימי מתפוצצת, "אם את כל־כך רוצה שיתייחסו אלייך כאל אדם בוגר, תוכיחי לי שאת ראויה לזה ותתחילי להתנהג בהתאם! שאי באחריות על ההתנהגות שלך."

 

"בסדר! אגמור את הסיפור איתו!" אפילו בזמן שאני צועקת את המילים, אני יודעת שזו הבטחה מרוקנת מכוונה. אני לא מתכוונת לגמור איתו שום דבר.

 

"הו, תאמיני לי שזה בהחלט נגמר. ביום מן הימים, כשתהיי אימא, ואני מקווה שזה יהיה בעוד זמן רב מהיום, את תביני מדוע אני עושה את זה."

 

ביום מן הימים, כשתהיי אימא... בנוסף על המשפט 'כי ככה קבעתי', זו השורה האהובה עליי. היא מעולם לא היית בת שבע עשרה ומאוהבת? "את לא יכולה לעשות את זה. את תהרסי את החיים שלו. מה אם יכניסו אותו לכלא?"

 

"שם מקומו, אם הוא משחר לטרף בקרב התלמידות שלו."

 

"הוא לא משחר לטרף בקרב אף אחת."

 

"נו, באמת. היום זו את, ומחר זו תהיה בת חמש עשרה תמימה אחרת."

 

אני שומעת את מה שהיא לא אומרת – שאני בכלל לא תמימה.

 

אני מתנשפת בזעף. "זה קרה רק פעם אחת."

 

היא מנידה בראשה בכעס. "זה נמשך מאז נפרדת מהנער ההוא?"

 

אני מסבה ממנה את מבטי.

 

"למה לא יכולת פשוט להישאר איתו?"

 

מה? "את שנאת את אית'ן!" מעולם לא ראיתי את אימא מאושרת יותר מאשר ביום שבו סיפרתי לה שזרקתי את הבחור המעשן בעל התסרוקת הפאנקיסטית שהיה החבר שלי במשך שלושה חודשים. זו ללא ספק הייתה מערכת היחסים הארוכה ביותר שלי לפני סקוט. היא אפילו לא שאלה מדוע נפרדנו, או אם אני בסדר. היא נשארה אדישה.

 

"במצב הנוכחי, הייתי מקבלת אותו בחזרה בזרועות פתוחות," היא רוטנת.

 

"אני לא רוצה את אית'ן."

 

לא חשבתי עליו אפילו פעם אחת מאז נפרדנו. במבט לאחור, אני לא מבינה מה ראיתי בו מלכתחילה. הוא נכשל בחצי מהמקצועות וקרוב לוודאי שבעוד עשר שנים הוא עדיין ישחק במשחקי וידיאו ויארוז מצרכים בסופרמרקט. אני לא רוצה אותו, וגם לא אף אחד מהבחורים האחרים שהיו בחיי. זה כל מה שהם. סתם בחורים.

 

סקוט הוא גבר, והוא גורם לי להרגיש חכמה ויפה ומוכשרת. הוא מתייחס אליי כאילו אנחנו שווים. אנחנו מדברים על הכול. על אומנות, על מוזיקה ואפילו על מקומות ברחבי העולם שבהם הוא רוצה שאבקר איתו. הוא גורם לי לחשוב על העתיד שלי.

 

על העתיד שלנו.

 

"בשנה הבאה, לאחר שאסיים את הלימודים, נעבור לפילדלפיה. סקוט ימצא שם משרה בהוראה, ואני אלמד אומנות בקולג'. הוא עזר לי להכין תיק עבודות. אימא, את צריכה לראות אותו, הוא יצא מעולה."

 

ככה כדאי לי לגשת לזה. בבית היא לא מפסיקה לדבר על לימודים בקולג'.

 

'קאת, לאיזה קולג' תנסי להתקבל?'

 

'קאת, עם הציונים האלה לא תצליחי להתקבל לשום קולג' נורמלי'.

 

'קאת, אי אפשר להצליח ללא השכלה גבוהה'.

 

היא נאנחת ומשפילה את עיניה אל חיקה.

 

"אמרתי לך. אנחנו מאוהבים." אני עוצרת את נשימתי. אולי פשוט מדובר בניסיון הפחדה מצידה. אולי היא תיאנח שוב ואז תאמר לי לחגור את חגורת הבטיחות שוב ו –

 

"צאי מהמכונית. הם מצפים לנו."

 

דמעות חמימות זולגות במורד לחיי. "מה אבא יעשה כשהוא יגלה שהבאת אותי הנה?" כעת אני כבר אובדת עצות ושתינו יודעות זאת. אתמול בלילה אימא ואבא רבו בגללי מאחורי דלת סגורה, ככה שהיא בוודאי סיפרה לו על התוכנית שלה. ייתכן שהוא חלק על דעתה, אך אפילו הוא ידע שהיא בכל מקרה תעשה כרצונה, כפי שהיא עושה תמיד.

 

העובדה שהבוקר הוא לא היה בבית מעידה על משהו. לא שבדרך כלל הוא מרבה להימצא בבית.

 

היא לוקחת את המפתחות ואת תיק הצד שלה ויוצאת מהמכונית בלי לומר מילה נוספת. אני שוקלת את האפשרות לנעול את הדלתות ולנקוט בכך עמדה, אך יודעת שזה חסר תועלת. בדרך כזאת או אחרת, הילדי רייט תמיד מקבלת את מבוקשה.

 

אני מוחה את הדמעות בגב כף ידי ופותחת את דלת המכונית. "אני שונאת אותך!" אני צועקת, טורקת את הדלת בחוזקה בכל כוחי וכעסי.

 

אולי אני עדיין יכולה לברוח.

 

האם הם באמת יכולים להכריח אותי לדבר?

 

האם אני זקוקה לעורך דין?

 

מאחוריי נשמעים צעדים כבדים המוחצים את השלג וגבי נדרך. "הכול בסדר פה?" שואל שריף קרבי בקולו החלקלק והסמכותי.

 

"כן, מרווין. באנו כדי שקת'רין תמסור הצהרה." אימא שלי והשריף משחקים יחד בליגת הבאולינג כבר עשרים שנה. מובן שהיא תפנה היישר אליו.

 

אני נושמת נשימה עמוקה ופונה להביט באיש המבוגר. לחייו אדומות בשל הרוח החורפית המקפיאה. חיוכו אדיב, אך אינני נותנת לו לשטות בי. הוא עומד לעזור לאימי להרוס את חיי.

 

למשפחת פיליפס אכן יש לא מעט השפעה באזור, אני מזכירה לעצמי, ואנשים אוהבים את סקוט. הם אהבו אותו בתקופה שבה הוביל את נבחרת הכדורסל של תיכון בלסם לאליפות המדינה, ועכשיו הם אוהבים אותו יותר, לאחר שוויתר על משרת הוראה בפילדלפיה כדי לחזור הביתה וללמד פה. אולי יהיה בכך די כדי להביא לביטול ההאשמות הכוזבות. סקוט אמר שמבחינה טכנית מדובר בסך הכול בהתנהגות לא נאותה, ושמדובר בעניין שבשגרה, ככה שאולי לא יצא מזה שום דבר רציני ואז אנחנו נהיה אלה שנצחק אחרונים.

 

לאחר שאעבור לגור איתו בפילדלפיה... אימא שלי תהיה מתה מבחינתי.

 

בנחישות קודרת ועם משהו שמזכיר כדור פלדה בבטני, אני עולה במדרגות אל תחנת המשטרה.

 

היא טועה. סקוט ואני נועדנו להיות יחד.

 

זה כן אמיתי.

 

אני לעולם לא אסלח לה על זה.

 

 

דצמבר 2010

 

 

 

אני יושבת בידיים משולבות על החזה, נאבקת בדחף להתכווץ במושבי, בזמן שאני מתבוננת בדממה בלוּ גרין המושכת את עטה לאורך קורות החיים שלי. מיסטי הזהירה אותי שהבעלים של מסעדת 'דאימונדס' תהיה מעט מבהילה, שפניה יהיו חמורות סבר וקולה יהיה קשוח.

 

אני זקוקה לעבודה הזאת בצורה כה נואשת, שאמש והבוקר הרגשתי כמו פקעת עצבים. הבטן שלי התהפכה בקרבי בעוצמה עד שנכנסתי למסעדה לפני חמש עשרה דקות, הוצפתי בצלילי שיחות נלהבות ומחבתות מצלצלות והוקפתי בריחות עזים של חביתיות חמות שעולים מהמטבח.

 

אם זה לא מספיק, לו מראיינת אותי ליד שולחן שנמצא ממש במרכז ההמולה, במקום שבו אין־ספור זוגות עיניים יכולות לבחון אותי כאוות נפשן – חלק מהנוכחים פשוט מעיפים מבטים חטופים בכיווני, אחרים לוטשים מבטים.

 

האם תמיד הם מתעניינים כל־כך במועמדים חדשים לעבודה? או שהם פשוט מתעניינים בי, הזנזונת מהתיכון שניסתה להכניס את סקוט פיליפס לכלא?

 

"אז אין לך שום ניסיון במלצרות." לוּ אומרת את זה בצורה כה בוטה, שאינני בטוחה אם היא פשוט מציינת עובדה, או שמא מציינת את הסיבה שבגללה הריאיון הזה צריך להיגמר עכשיו. 

 

"לא, גבירתי. אבל אני לומדת מהר."

 

"כמו כולם, הא?" היא רוטנת באדישות, יותר לעצמה מאשר אליי. "את גרה עם מיסטי?"

 

אני מהנהנת. "כבר שלושה חודשים." בדירה שהיא חולקת עם אביה נהג המשאית, שנמצא בבית אחת לחודש. עזבתי את בית הוריי ביום הולדתי השמונה עשר, כאשר אימא שלי כבר לא הייתה יכולה להכריח אותי להישאר. בסופו של דבר, הייתה זו חובתה החוקית לשכן את ילדיה בביתה עד שיגיעו לגיל הבגרות, ועבור הִילדִי רייט, החוק הוא מעל לכול.

 

"ואיך הולך עם זה?" שואלת לוּ.

 

"בסדר." רוב הזמן. מיסטי היא לא העיפרון הכי חד בקלמר, ונדיר שהיא סותמת את הפה – בבוקר זה ממש סיוט עבורי, כאשר אני מעדיפה ללגום מהקפה שלי בבדידות שלווה והיא כולה נמרצת. אך אינני יכולה להתלונן, מפני שהיא העניקה לי מקום מגורים והיא תהיה הסיבה לכך שאתקבל לעבודה הזאת, אם באמת אתקבל. חוץ מזה, היא פחות או יותר החברה היחידה שנותרה לי.

 

לפי הבעת פניה של לוּ, אני יכולה רק לדמיין מה היא חושבת על מיסטי. לא ייתכן שהיא חושבת עליה דברים רעים בלבד, בהתחשב בכך שהיא לא פיטרה אותה ושנענתה לבקשתה לראיין אותי.

 

"אני רואה שעבדת בתור קופאית במכולת בבלסם, מנובמבר עד מרץ?"

 

"כן. בדיוק. חמישה חודשים."

 

"מה קרה?"

 

"לא התאמתי למקום." אני בולעת את הגוש שעולה בגרוני בעודי נזכרת ביום שבו המנהלת, סוזן גרף, גררה אותי אל משרדה כדי לשלם לי את דמי החופשה המגיעים לי ולומר לי שמוטב שאפסיק להגיע לעבודה, בעקבות מה שקרה בחיי האישיים. זה קרה חודש בלבד לאחר שנתנה לי משוב מצוין על עבודתי. החלק הכי גרוע הוא שאני עדיין צריכה לערוך שם קניות, מפני שזו המכולת היחידה בבלסם.

 

"אני יכולה לעבוד בכל משמרת שתתאים לך. בשעות הבוקר המוקדמות, בלילה – מה שתרצי."

 

אני מנסה לא להישמע נואשת מדי, אבל נראה לי שאינני מצליחה. מצד שני, אולי מעסיקים אוהבים עובדים נואשים – אנחנו נהיה מוכנים לסבול כמעט כל דבר. אני באמת אהיה מוכנה לסבול כמעט כל דבר. בזכות הטיפים, מיסטי מרוויחה פה סכומים לא רעים. סכומים שאצטרך כדי לחסוך במטרה להתרחק ממחוז בלסם בהקדם האפשרי. במשך חודשים ארוכים חיכיתי שתתפנה פה משרה.

 

"איך תגיעי לעבודה? יש לך מכונית?"

 

"עם מיסטי, בינתיים. חשבתי שלאחר כמה חודשים אוכל להרשות לעצמי לקנות מכונית זולה."

 

מסעדת 'דאימונדס' נמצאת במרחק חמש עשרה דקות נסיעה מבלסם, על כביש שלושים ושלוש, מרחק רב מכדי לגמוע אותו באופניים.

 

העט של לוּ משוטט לעבר סעיף ההשכלה בקורות החיים שלי. היא מזעיפה פנים. "לא סיימת את לימודייך בתיכון?"

 

"לא, גבירתי."

 

היא מציצה לעברי מאחורי משקפיה העבים, שערה המתולתל בגוון חום־עכבר תוחם את פניה בתסרוקת קצרה. אם הייתי צריכה לנחש, הייתי אומרת שהיא בשלהי שנות החמישים לחייה, למרות שקשה לומר. "את לא יודעת עד כמה חשוב לסיים את הלימודים בתיכון?"

 

אני בולעת רוק בתגובה לבושה הגואה בקרבי. "כן, אבל... החלטתי לצאת לשנת שבתון." שקלתי לשקר בקורות החיים שלי, אבל מיסטי הזהירה אותי ואמרה שאם לוּ אי פעם תגלה ששיקרתי, היא תפטר אותי בו במקום.

 

בנוסף על כך, אין שום סיכוי שלוּ לא שמעה על 'הבלגן עם משפחת פיליפס', כפי שאימי אוהבת לתאר זאת. כולם בסביבה מכירים את הסיפור, הוא כיכב בחדשות המקומיות מאז סקוט נעצר, לפני תשעה חודשים.

 

"אנשים עושים לך חיים קשים, אה?" היא מנסחת את דבריה כשאלה, אבל יש לי תחושה שהיא כבר יודעת את התשובה.

 

אני מהנהנת.

 

"כל הסיפור עם המורה ההוא, זה..." לוּ מכווצת את שפתיה, ואני חורקת את שיניי ומחכה שהיא תאמר משהו כמו 'איזו מן נערה את?' או שהיא תזעיף פנים ותאמר: 'את צריכה להתבייש בעצמך'. היא בהחלט לא תהיה הראשונה. אני מרגישה כאילו שמעתי את זה מכל כיוון אפשרי, בייחוד לאחר שחזרתי בי מההצהרה שמסרתי למשטרה עשרה ימים לאחר מעשה – לאחר שהבנתי ששום פרקליט מחוזי לא יכריח 'קורבן' בת שבע עשרה להעיד – וסעיפי האישום נגדו בוטלו. בחנות שבה עבדתי בני משפחתו וחבריו של סקוט חלפו על פניי יותר מפעם אחת וזרקו לעברי הערות לגבי זה שמגיע לי להיענש על כך שניסיתי להרוס את שמו הטוב, ושאני צריכה לחפש לעצמי בנים בגיל שלי, ושאני צריכה ללמוד לסגור את הרגליים. בבית הספר תלמידים רבים שהעריצו את סקוט השתרכו בעקבותיי במסדרונות וכינו אותי 'זנזונת', 'מופקרת' ו'כלבה שרק מחפשת תשומת לב'. ברחוב הראשי זרים מצביעים עליי בפני חבריהם.

 

הפכתי לידוענית מקומית, ככל שזה נשמע מגוחך.

 

"את והוא... זה נגמר באופן סופי, נכון?" לוּ שואלת.

 

אני פוצה את פי כדי לומר שזה בכלל לא התחיל, אך עיניה מצטמצמות, כאילו היא חושדת שבכוונתי לשקר. לכן אני מהנהנת בעדינות, אפילו בזמן שגרוני מתכווץ ודמעות מתחילות לעקצץ בעיניי. נהדר, אני עומדת לפרוץ בבכי במהלך ריאיון עבודה. אני בטוחה שעכשיו לוּ תצא מגדרה כדי לקבל אותי.

 

כל הפרשה הזאת עדיין מייסרת אותי היום, אולי אפילו יותר מאשר ביום שבו סקוט שוחרר בערבות וסירב להשיב לשיחות הטלפון ולהודעות שלי. שכנעתי את עצמי שלא הייתה לו ברירה אלא להתחמק ממני, ושזה בוודאי היה אחד התנאים לשחרורו.

 

וזה מה שהיה. באופן חלקי.

 

תוך זמן קצר השמועות החלו להתפשט כמו שפעת בגן ילדים, ובצורה מטונפת לא פחות. לחישות בשיעור אומנות – אך לא חלשות מספיק כך שלא אשמע אותן – על איך פיתיתי אותו ואחר כך האשמתי אותו באונס; על כך שהוא סירב לי וכל־כך כעסתי עד שהחלטתי להרוס את חייו; על כך שהתנהגתי כמו משוגעת וארבתי לו מחוץ לביתו בשעות הלילה המאוחרות, בתקווה להעיף בו מבט חטוף.

 

אם מישהו שקל את האפשרות החלופית – שסקוט ואני באמת היינו יחד ושהכריחו אותי למסור הצהרה – הוא שמר את זה לעצמו.

 

סעיפי האישום בוטלו וסקוט הושב לתפקידו, רק שהוא כבר לא לימד בכיתת האומנות שלי. הוא כבר לא שלח מבטים בכיווני כשחלף על פניי במסדרונות.

 

היה זה כאילו כל מה שהיה בינינו מעולם לא קרה.

 

כאילו לא הייתי קיימת.

 

לוּ מכחכחת בגרונה. "ובכן, מוטב ככה. בכל מקרה, לא היה יוצא מזה שום דבר."

 

"לא, אני משערת שלא," אני מסכימה בשקט. חבל שנדרש לי זמן רב כל־כך כדי להגיע למסקנה הזאת.

 

מלצרית חולפת על פנינו עם צלחת גדושה בבצל מטוגן, והניחוח גורם לבטני לעשות שמיניות באוויר.

 

"את בסדר? לפתע נעשית חיוורת."

 

"אני בסדר." אני מעיפה מבט במיסטי, שמקלידה הזמנה במחשב. היא מחייכת אליי ומסמנת לי באגודליה בחיוב. הלוואי שהייתי יכולה להיות בטוחה כמוה.

 

במרחק שני שולחנות מאיתנו יושבת אישה ונועצת בי מבטים. זו דוקטור רמונה פרקינס, רופאת השיניים שלי. רופאת השיניים שלי לשעבר, ליתר דיוק. באפריל קיבלנו שיחת טלפון ממשרדה, שבה נאמר לנו שהיא מנסה לצמצם את היקף העבודה שלה ולכן כבר לא תוכל לקבל את בני משפחתי במרפאתה. בעיירה שמונה שלושת אלפים תושבים, מרפאת השיניים שלה היא היחידה באזור. עכשיו בני משפחתי נאלצים לנסוע כמעט חצי שעה לעברה השני של בלמונט, כדי לטפל בשיניהם.

 

תחילה אימי הייתה בהלם, מפני שכאשר עברה לגור בבלסם, לפני עשרים שנה, היא טופלה בידי אביה של רמונה, ג'ון פרקינס. אולם לאחר כמה בירורים, היא גילתה שדוקטור פרקינס היא חברה קרובה של אימו של סקוט, מליסה פיליפס.

 

שתי הנשים האחרות היושבות בחברתה ניחנו בהגינות להסב את מבטיהן, אך דוקטור פרקינס נועצת בי מבט נוקב ומתנשא ואחר כך אומרת בקול, "אם היא תתחיל לעבוד פה, הלקוחות תיאלצנה להיאחז בבעליהן בכל הכוח."

 

"את יודעת? נראה לי שעדיף שנשוחח במשרד." לוּ מרימה את גופה הגוצי ולוקחת את קורות החיים שלי בלי אפילו להעיף מבט בכיוונה של רמונה. היא מובילה אותי דרך המטבח, שם גבר חסון ושחום עור הופך חביתיות באוויר בידו האחת ובידו השנייה מערבב גריסים בסיר בתנועות מדויקות. "זה לירוי. הוא הטבח הראשי."

 

"אבל בערב היא לוקחת אותי אליה הביתה ומכבסת את הבגדים שלי. לפעמים היא גם מדביקה לי את הכינוי 'בעל'." לירוי קורץ לעברי, מחייך חיוך רחב.

 

אני מעלה חיוך מעושה על שפתיי, אבל חוששת שמדובר בחיוך לא נעים, במקרה הטוב, מפני שצחנת השומן העולה ממחבתות הטיגון העמוק גורם לבטני לרטון.

 

"הרגע התמלאו שלושה שולחנות, כל אחד עם ארבעה אנשים," לוּ מזהירה אותו. "אני לא יודעת איך פתאום נעשה פה עמוס כל־כך. אני צריכה לצאת לשם ולעזור בהגשה. אנחנו נסיים פה מהר. הנה המשרד שלי, ממש..."

 

אני כבר לא עוקבת אחר דבריה בזמן שאני פורצת דרך הדלתות שעליהן כתוב 'שירותי צוות', ומספיקה להגיע לאסלה רגע לפני שאני מוציאה את דייסת שיבולת השועל שאכלתי בבוקר.

 

כאשר אני יוצאת משם לאחר כמה דקות, לוּ מחכה לי בזרועות שלובות על חזהּ השופע, מבטה קשה לפענוח אך בהחלט מאיים.

 

"ריח הנקניקיות בטח השפיע עליי לא טוב."

 

"את לא מסוגלת להתמודד עם ריח של נקניקיות מטוגנות בבוקר ואת רוצה לעבוד פה?" אני כמעט יכולה לשמוע את ה'מטומטמת שכמותך' שהיא בוודאי הוסיפה בליבה.

 

"אני לא יודעת מה קרה. אני מניחה שאני פשוט ממש לחוצה." אני באמת זקוקה לעבודה הזאת. "אני מבטיחה שזה לא יקרה שוב."

 

היא מעקמת את שפתיה בהרהור ומשחררת אנחת ייאוש. "תישארי פה." היא נעלמת לתוך משרדה וחוזרת לאחר כמה רגעים. "אני מחזיקה במשרד שלי קופסה שלמה מלאה בערכות כאלה. בהתחשב במספר המלצריות שעובדות אצלי, יש לנו לפחות חמש אזעקות שווא כאלה בשנה. אני מעדיפה שהבנות שלי ידעו מה עובר עליהן, מאשר שהן יפילו צלחות וישכחו הזמנות כל היום מפני שהן טרודות מדי במחשבות. אז תעשי לי טובה, תחזרי לשירותים ותשתיני על זה."

 

אני נועצת את מבטי בקופסה העטופה בנייר כסף שהיא תחבה לידי הרגע ולחיי בוערות. "לא... אני לא... זה לא..." אני לוקחת גלולות.

 

"את בטוחה במאה אחוז?"

 

אני מתחילה לערוך חישובים בראשי. כמה זמן עבר מאז...

 

אלוהים אדירים.

 

"כן, זה מה שחשבתי. קדימה, עכשיו." לוּ דוחפת אותי פנימה ביד תקיפה וסוגרת אותי בשירותים.

 

בפנים סמוקות, אני ממששת את העטיפה ומנסה לעשות זאת בשקט, למרות שאינני יודעת למה. זה לא שאין לה מושג מה אני עושה. "זה בוודאי הריאיון הכי גרוע שהיה לך, הא?" אני קוראת לעברה בליווי צחקוק רפה בזמן שאני מתיישבת על מושב האסלה, אוחזת את המקל בידי ומקווה שאני עושה את זה כהלכה.

 

"ממש לא. הייתה בחורה מעיירה ליד סטרלינג שהצליחה להתעלות עלייך. שוטרים נכנסו לפה ועצרו אותה רגע לאחר שסיימה לתאר בפניי עד כמה היא ראויה לאמון שלי. הסתבר ששבוע קודם לכן היא שדדה את המעסיק הקודם שלה."

 

"אני מניחה שהיא לא התקבלה לעבודה." ואני חושדת שגורלי יהיה זהה.

 

מעל לצליל המים היורדים באסלה, אני שומעת את לוּ קוראת לעברי, "בעוד שתי דקות יתקבלו התוצאות!"

 

אני לוקחת את הזמן בעודי רוחצת ידיים וממתינה, נמנעת מלהביט במקלון הקטן המונח על גב מכל ההדחה, מגבש את תשובתו. תחושת כישלון מציפה אותי מבפנים. הקדשתי זמן רב בהכנות לקראת הריאיון היום. גיהצתי חולצה לבנה פשוטה ששאלתי ממיסטי, סלסלתי את שערי הבלונדיני־כסוף כך שיגלוש במורד כתפיי. מיסטי אמרה שלוּ אוהבת איפור עדין, לכן ויתרתי על איפור העיניים השחור והעדפתי להשתמש בשפתון מבריק במקום בגוון הוורוד העז שבו אני משתמשת בדרך כלל.

 

מכיוון המטבח נשמעים צלילי סירים הנחבטים זה בזה והוראות המחולקות לעובדים. "אני יודעת שאת עסוקה. זה בסדר אם את צריכה לטפל בלקוחות שלך. אמצא בעצמי את הדרך החוצה."

 

אין קול ואין עונה, ואני מתחילה לחשוב שלוּ הסתלקה, אולם אז אני שומעת, "הגיע הזמן!"

 

אני נושמת נשימה עמוקה ושולחת את ידי הרועדת לעבר המקל. "לא, לא, לא..." אני מטיחה את גבי בקיר ומחליקה אל הרצפה. עיניי נעוצות בקו הוורוד הכהה השני. קשה לטעות בפירושו.

 

אלוהים אדירים.

 

אבל איך? אני לוקחת גלולות. נכון, באמת פספסתי כמה פה ושם, בייחוד במהלך החודשים האחרונים.

 

דמעות חמימות זולגות במורד לחיי בעודי אוחזת במקלון וחוזרת בזיכרוני ללילה היחיד שבו זה היה יכול לקרות. הייתי כל־כך פגועה.

 

כל־כך שיכורה.

 

כל־כך טיפשה.

 

כאילו לא הרסתי את החיים שלי מספיק. איך אני אמורה לעשות את זה? אני לא יכולה לגור אצל מיסטי עם תינוק, ואין שום סיכוי שאחזור הביתה בהתרפסות. אין לי עבודה ועכשיו בכלל אין סיכוי שמישהו יקבל אותי לעבודה, לכל הרוחות!

 

הדלת נפתחת ללא אזהרה ולוּ נכנסת. היא מסתכלת עליי מלמעלה בזמן שזרועותיי כרוכות סביב ברכיי ואני מתייפחת בצורה בלתי נשלטת. אני מניחה שלא צריך להיות גאונה גדולה כדי לנחש את תוצאות הבדיקה.

 

היא מהססת, אך לרגע קט בלבד. יש לי תחושה שלוּ איננה מהאנשים שנוהגים ללכת סחור סחור. "את יודעת מי האבא?"

 

שאלה שהגיוני להציג בפני הזנזונת של העיירה, אני מניחה.

 

אני מהנהנת.

 

"באיזה שבוע את?"

 

אני עורכת את החישוב בראשי. "שבעה שבועות, אולי? שמונה?"

 

"את מתכוונת לספר לו? לבקש את עזרתו?"

 

"אין לי מושג."

 

"זה הדבר הנכון לעשות."

 

אני מסבה את מבטי אל רצפת הלינוליאום הדהויה. נראה לי שכבר החרבתי את כל הסיכויים שלי להתקבל לעבודה הזאת.

 

מיסטי נכנסת בסערה לתוך המרחב הצר. "לירוי אמר שאת – " קולה נקטע בעת שהיא מבחינה בערכה שבידיי. "אוי, לא... קאת!" ידיה נשלחות לבטנה ונצמדות אליה. "אוי, לא. אוי, לא. אוי, לא!" לאחר רגע היא מוסיפה, "הכול באשמתי!" נראה שבכל רגע היא תפרוץ בבכי.

 

"קשה לומר שאפשר להאשים אותך בעניין הזה, מיסטי," מציינת לוּ.

 

"נכון, אבל אני זאת ששכנעה את די־ג'יי להביא את החבר שלו מניו יורק למסיבה ההיא, כדי שהוא וקאת יוכלו להכיר."

 

"די־ג'יי, האקס שלך?" לוּ מבטאת את שמו בשאט נפש. אני מניחה שהיא לא מחבבת אותו. כמו רוב האנשים. די־ג'יי הארווי הוא נחש המחופש לבחור חתיך. אם את עורכת מסיבה בבית ולאחריה מגלה שחסר לך כסף, את יכולה להיות בטוחה שהוא טמן אותו בכיסו. אם יש קרב אגרופים והוא נמצא בקרבת מקום, את יכולה להיות בטוחה שהוא זה שהתסיס את הרוחות. חלונות מנופצים וקירות מכוסים בכתובות גרפיטי? חפשי את טביעות האצבע שלו. מעולם לא הבנתי כיצד מיסטי הייתה מסוגלת להתעלם מהתנהגותו המפוקפקת. זה רק פגע בשמה הטוב.

 

תלתליה הבלונדיניים של מיסטי מקפצים מעלה ומטה בעודה מהנהנת.

 

לוּ נאנחת. "ואני מניחה שהבחור שנעצר איתו הוא החבר הזה מניו יורק?"

 

כולם בסביבה שמעו על כך שדי־ג'יי ובחור נוסף נעצרו בגין מכירת מריחואנה וקוקאין בבלמונט, יום למחרת המסיבה ההיא. קיבלתי את הידיעה בברכה, מפני שלאנשים היה נושא חדש לשיחה. מיסטי הייתה חכמה מספיק כדי לזרוק את די־ג'יי בו במקום, למרות שהיא לא הפסיקה לבכות במשך שבוע לאחר מכן.

 

הנהון נוסף.

 

אנחה כבדה נוספת. "מצד שני, לא הייתי ממהרת לומר משהו. אף אחד לא צריך לדעת שהאבא של התינוק שלך סוחר בסמים. בכל אופן, זה לא שהוא יוכל לפרנס אותך מהכלא, ועושה רושם שהוא יישאר שם זמן רב."

 

"אבל אנשים ראו אותי נכנסת לרכב שלו."

 

 למעשה, הם ראו את מאט גורר אותי לרכב שלו, לאחר שהתנפלתי על בחורה שירקה על שערי. לאורך כל חודשי הרכילות והלגלוגים מאז שסקוט נעצר, הייתה זו הפעם הראשונה שאיבדתי את העשתונות בצורה כזאת. הייתי שיכורה ועצבנית כהוגן; לא הייתי מסוגלת לשלוט בעצמי.

 

מאט הדליק ג'וינט ובילינו כמה שעות טובות במושב האחורי של הפולקסווגן שלו. שנינו התלוננו על החיים הדפוקים שלנו בזמן שהמסיבה המשיכה לגעוש סביבנו. היה לי נחמד לדבר עם מישהו שלא הכיר אף אחד מהסביבה, חוץ מאשר את די־ג'יי, ושנראה שלא עניין אותו אם שכבתי עם המורה שלי או לא. הוא היה די נאה והצליח להצחיק אותי. הוא רכן לעברי כדי לנשק אותי.

 

עכשיו אני בהיריון.

 

כאילו לא סיפקתי לאנשים פה מספיק חומר לרכילות.

 

לא שאני עדיין צריכה להיות מוטרדת ממה שאנשים אומרים או חושבים עליי. עכשיו יש לי צרות גדולות יותר. בן אנוש נוסף שבו אצטרך לטפל, למרות שאינני מסוגלת לטפל אפילו בעצמי.

 

"לא משנה מה הם ראו, כל עוד לא תודי בשום דבר. זה לא עניינו של אף אחד," אומרת לוּ. "מיסטי, הלקוחות שלך מחכים לך. אם את חברה אמיתית, אל תגידי על זה מילה לאף אחד, הבנת אותי?"

 

מיסטי מחייכת אליי באהדה וממהרת לצאת מהשירותים.

 

"טוב, בואי נכניס לבטן שלך קצת מלחים ונוזלים כדי להרגיע אותה, ואז תוכלי לשבת ולעיין בתפריט. הוא נרחב, אבל ככל שתלמדי אותו מוקדם יותר, כך תוכלי להתקדם מהר יותר מאירוח ופינוי שולחנות לעבודה כמלצרית עם שולחנות משלך."

 

רגע... אני נועצת את מבטי באישה שעומדת מעליי בחדר השירותים הקטן אך הנקי של הצוות. "את רוצה שאעבוד פה?"

 

היא מושכת בכתפיה. "כמו שאני תמיד אומרת, עדיף להיות עסוקה מאשר להשאיר זמן פנוי לחרטות."

 

"אבל, זאת אומרת, את באמת מקבלת אותי לעבודה? למה?" אינני יכולה אלא להישמע נדהמת.

 

היא מעקמת את שפתיה. "ובכן, אפשר לומר שעכשיו את זקוקה לעבודה הזאת יותר מכפי שהיית זקוקה לה כשרק נכנסת לפה. לא ככה?"

 

"כן, אבל..." מילותיה של דוקטור פרקינס מהדהדות בראשי. "את לא חוששת ממה שהלקוחות שלך יגידו?"

 

היא פולטת נחרת זלזול. "אין לי שום עניין בלקוחות מהסוג הזה. אלה אותם האנשים שחושבים שאני לא אמורה להיות נשואה לבעלי בגלל צבע עורו. חוץ מזה, כל מי שלא יכול לראות איך המורה הזה ניצל אותך לטובת צרכיו האישיים הוא שוטה גמור." היא מניחה את ידיה על מותניה. "אז, את מעוניינת בעבודה או לא?"

 

"כן." אני שולחת את כפות ידיי ומוחה בזעם את הדמעות מלחיי.

 

"מצוין. ומספיק עם הבכי. לירוי אוסר על בכי במטבח. זה מבלבל אותו ואז הוא מפיל את הפנקייקים לרצפה. תשאלי את מיסטי, היא תספר לך."

 

אני מעלה חיוך מעושה על שפתיי וקמה מהרצפה, תוך שאני מנסה לחינם להתעלם מהקול שמגיע ממעמקי תודעתי וצועק בתוך ראשי.

 

קול שאומר לי שהרסתי לעצמי את החיים.