השיירה הקטנה התקדמה לאטה על דרך המלך שהוליכה ממַדְרִיד לסֶבִילְיָה. השמש הכתה בנוסעים ללא רחם. מסביב נראו השדות הריקים של מחוז לָה מָאנְצָ׳ה,* נוף דומם וחמור סבר.

 

לקראת הצהריים חלפה השיירה על פני איש צעיר שישב מתחת לעץ בודד על אם הדרך.

 

הוא קם וכיתף את שקי האוכף שהיו מוטלים לרגליו. ״מרחוק חשבתי שאתם שיירה של אסירים,״ אמר לאטו.

 

״ומה אם היינו?״ שאל בהתרסה נהג הפרָדות החסון שגון עורו הכהה העיד על מוצאו המוּרִי.

 

״הייתי מחכה שתסתלקו,״ ענה האיש הצעיר.

 

״אפשר לשאול למה?״ שאל נהג הפרָדות והניח את ידו במופגן על החרב הקצרה שבאבנטו.

 

״כי אני לא מסוגל לראות את האומללים האלה שהולכים לסיים את חייהם על ספסלי החותרים בספינות.״

 

״מה אתה מרחם עליהם, הם פושעים!״ קרא רכָּב העגלה ממרום מושבו.

 

״אתה בטוח?״ שאל הצעיר, ״אתה יודע כמה חפים מפשע נשלחו לספינות?״

 

הרכָּב ונהג הפרָדות אמדו אותו בשתיקה. הבגדים שלבש, אף שהיו מאובקים, העידו שפעם ידע ימים טובים יותר. יריעת הבד שכיסתה את העגלה הוסטה הצדה ואישה הציצה מתוכה.

 

״מה קורה?״ שאלה בחשש.

 

״אל תדאגי, גברתי,״ מיהר הרכָּב להרגיע אותה, ״סתם הפרעה קטנה.״

 

״אפשר להמשיך?״ קרא בכעס אציל צעיר שעשה איתם את הדרך.

 

הוא היה רכוב על סוס אדמדם ורק חולצה לגופו מפאת החום, את פיו ואפו כיסתה מטפחת משי כהגנה מפני האבק. משרתו, שרכב אחריו על אתון, נשא את מעילו ואת כובעו עטור הנוצות.

 

נהג הפרָדות הסתכל בשאלה על הרכָּב.

 

הרכָּב הניד בראשו והשיירה שבה לנוע.

 

האיש הצעיר הצטרף אל חסרי המזל שהשתרכו ברגל בעקבות השיירה, מבקשים ביטחון מפני שודדי הדרכים. הוא פסע בצעדים גדולים, ללא מאמץ, כמי שרגיל ללכת מרחקים ארוכים. לצדו הלך נער צנום שפניו הוסתרו מתחת לכובע ישן.

 

לרגליו היו סנדלים בלויים עשויים חבל ומתחת לזרועו צרור קטן שהכיל את חפציו הדלים. הנער שלח אליו חיוך ידידותי ורצה לומר משהו, אבל האיש הצעיר השתיק אותו במבט קר. לעת ערב הגיעו לאחת האכסניות הרבות שהיו פרושות על פני הדרכים של ספרד. כשנכנסו אל החצר הפנימית יצא לקראתם בעל המקום. הוא נעמד בכניסה, ידיו שלובות על חזהו, והעביר את מבטו על נוסעי השיירה, מנסה לנחש למי יש כסף. ״מָנוּאֵל!״ קרא.

 

ילד מנומנם כבן שתים־עשרה יצא מתוך הבית. ״טפל בבהמות!״ הורה.

 

״אבל, דוֹן אַנְסֵלְמוֹ, אני לא יכול לבד,״ מחה הילד. בעל המקום הרים את ידו כמתכוון לסטור לו והילד זינק לאחור.

 

אחר כך מיהר לעזור לאישה לרדת מהעגלה. למראה בגדיה המהודרים קד קידה עמוקה.

 

״יש לך חדר שיתאים לי ולילדי?״ שאלה בקול.

 

״גברתי תקבל את החדר הטוב ביותר שלי,״ השיב בחיוך מתרפס.

 

האציל תבע לעצמו את החדר השני.

 

הרכָּב ונהג הפרָדות שוכנו בחדר קטן מתחת לגג, במיטה שהיתה ספוגה בריח גופו של כל מי שישן בה לפניהם. שאר הנוסעים התיישבו בעייפות על ספסלים סביב שולחן גדול סמוך למטבח.

 

דון אנסלמו העיף בהם מבט מזלזל ונקב במחיר השהייה במקום.

 

״למה זה עולה כל כך הרבה?״ העז מישהו לשאול בקול מתחטא.

 

דון אנסלמו פנה אליו בזעף.

 

״למה? כי כאן זה לא מוסד צדקה. מי שאין לו כסף, שילך!״ בלית ברירה שלפו האנשים מטפחות מלוכלכות, בהן צררו את כספם המועט, ומסרו לו בהכנעה את הסכום המבוקש. הנער ניגש אליו בחשש. ״אני יכול לישון באורווה?״ שאל.

 

״באורווה יש מקום רק לסוסים ולפרָדות.״

 

״אני אסתדר,״ אמר הנער, מנסה את מזלו.

 

״אמרתי לך, באורווה יש מקום רק לסוסים ולפרָדות!״

 

אז... אז איפה אני יכול לישון?״

 

״בחוץ, עם חזירי הבר!״ אמר דון אנסלמו ופרץ בצחוק גס. האחרים הצטרפו אליו, נהנים מהבדיחה על חשבונו של הנער.

 

לפתע הלם מישהו בחוזקה על השולחן.

 

כולם השתתקו. דון אנסלמו הסתובב לראות מי העז להפריע לו.

 

זה היה האיש הצעיר.

 

״אפשר לקבל יין במקום הזה?״ שאל בקול סמכותי. דון אנסלמו אמד אותו בעיניים חשדניות. הוא הבין מיד שהאורח הזה שונה מהמסכנים שהתכנסו סביב השולחן. ״קָסִילְדָה!״ צעק.

 

משרתת לבושה בשמלה דהויה ותינוק בזרועותיה הופיעה בדלת.

 

״תביאי יין,״ קרא.

 

היא חזרה עם כד חרס קטן מלא ביין והניחה אותו לפניו. ״תודה,״ אמר האיש הצעיר וחייך אליה.

 

המשרתת הסתכלה עליו בהפתעה ואחר כך עלה חיוך מהוסס על שפתיה.

 

דון אנסלמו התקרב.

 

״את עוד כאן!״ רטן. ״מה קרה? אין לך מה לעשות במטבח?״ ״כן, דון אנסלמו,״ אמרה בחשש, קדה קצרות ומיהרה לסגת. האיש הצעיר הרים את כד החרס אל פיו ולגם לגימה ארוכה. לפתע רקק בכוח על הרצפה.

 

״לזה אתה קורא יין!״ קרא. ״זה שתן חמורים!״

 

דון אנסלמו הסמיק ועיניו הצטמצמו.

 

״איך אתה מעז להעליב את היין שלי!״

 

״איך אתה מעז להגיש לי יין כזה, אתה רוצה להרעיל אותי!״

 

״תחזור על מה שאמרת!״ אמר דון אנסלמו. ״היין שלך הוא שתן חמורים!״

 

האנשים בחדר התקבצו סביבם, נרגשים, מקווים לצפות במריבה הגונה.

 

דון אנסלמו התקרב אליו באיום.

 

״אתה עוד תצטער על מה שאמרת!״

 

האיש הצעיר גיחך.

 

״מה תעשה, תרביץ לי? כמו שאתה מרביץ לנער ולאישה המסכנה הזאת?״

 

דון אנסלמו עצר, מופתע.

 

״אנשים כמוך לא מפחידים אותי,״ המשיך האיש הצעיר,

 

״אתה גיבור גדול עם החלשים, נכון?״

 

״מה אמרת?״ סינן דון אנסלמו.

 

״אמרתי שאתה פחדן עלוב!״ אמר האיש הצעיר ופגש את מבטו. ״מתעשר מגזל המסכנים, אתה יותר גרוע משודד דרכים!״

 

״איך אתה מעז לדבר אלי ככה?״ דון אנסלמו התנשף בזעם, ״מי אתה? מאיפה באת, חצוף שכמוך?״

 

״שמי אַנְטוֹנְיוֹ קוֹנְטְרֵרָס,״ אמר האיש הצעיר בנחת, ״חייל לשעבר בצבא המלך,* לשירותך.״ והוא הסיר את כובעו בתנועה לגלגנית.

 

למשמע דבריו דון אנסלמו נראה לפתע פחות בטוח בעצמו. הוא הסתכל סביבו בתקווה שמישהו יבוא לעזרתו, אבל איש לא זע ממקומו.

 

״לך מכאן, תסתלק!״ קרא לבסוף בקול רועד מכעס.

 

״אל תדאג,״ חייך האיש הצעיר, ״אני הולך, לא הייתי נשאר פה גם אם היית משלם לי.״ הוא פילס לו דרך בין האנשים כששקי האוכף שהכילו את חפציו תלויים על כתפו, ויצא. הנער, שעקב אחר חילופי הדברים בפה פעור, לא הצליח להסתיר את צחוקו.

 

דון אנסלמו פנה לעברו. ״מה אתה צוחק, נער?״ הוא התקרב אליו בתנועה מאיימת, שמח על ההזדמנות לפצות את עצמו על גאוותו הפגועה. אבל הנער היה זריז ממנו. הוא חצה את החצר ורץ לעבר השער. רגע לפני שנעלם הסתובב וזרק לעבר דון אנסלמו קללות עסיסיות.

 

כשהיה בחוץ לא ראה איש.

 

״סֶנְיוֹר! סֶנְיוֹר! איפה אתה?״ קרא מבוהל.

 

״אני כאן,״ שמע קול בין הצללים.

 

הנער מיהר אליו. ״איך סידרת אותו!״ אמר לו בהערצה.

 

האיש הצעיר התעלם מהמחמאה.

 

סהר חיוור האיר את פני השמים.

 

״בוא נלך לחפש מקום לישון,״ אמר.

 

הנער הלך בעקבותיו, קרוב כל כך עד שכמעט נגע בו. האיש הצעיר זרק מעבר לכתפו: ״אתה נורא מפחד, נכון?״ ״הוא אמר שיש כאן חזירי בר,״ הצטדק הנער, ״אלה יכולים להרוג בקלות.״

 

״אתה לא מפחד מחזירי הבר,״ אמר לו האיש הצעיר בלגלוג, ״אתה מפחד משדים ורוחות, כמו כל הכפריים.״

 

״אתה לא יודע איזה סיפורים שמעתי בכפר שלי...״ הנער ניסה להסביר.

 

״שתוק!״ אמר האיש הצעיר. ״אני שונא את השטויות האלה.״

 

כעבור זמן הגיעו לשוחה רדודה מוקפת שיחים.

 

״זהו, נישאר לישון כאן,״ קבע.

 

הוא הדליק מדורה קטנה מהזרדים שהיו פזורים בסביבה. הנער חיטט בצרור שלו והוציא מתוכו חצי כיכר לחם וגוש גבינה שריחה חריף.

 

״מאיפה זה?״ הופתע האיש הצעיר.

 

״הגברת מהעגלה,״ אמר הנער וקרץ בעינו. ״היה לה סל גדול עם יותר מדי אוכל.״

 

החושך העמיק ואיתו הצינה.

 

הנער היסס רגע ואז אמר: ״שמי פְרַנְסִיסְקוֹ סַנְצֶ'ס מוֹלִינוֹ, אבל כולם קוראים לי פַּאקוֹ.״

 

האיש הצעיר לא אמר דבר.

 

״אתה דון אנטוניו קונטררס, נכון? שמעתי אותך קודם, כשדיברת עם הכלב הזה, בעל האכסניה.״

 

אנטוניו הניד בראשו.

 

״באמת היית חייל?״ שאל פאקו.

 

״הייתי.״

 

״נסעת הרבה?״

 

״כן.״

 

״בספרד?״

 

״גם מחוץ לספרד.״

 

״ואיך זה שם, בארצות האלה?״

 

״האנשים לא אוהבים אותנו,״ אמר אנטוניו קצרות.

 

״למה?״

 

״הם לא אוהבים שזרים שולטים עליהם,״ אמר והוסיף כמה זרדים למדורה.

 

האש גברה, מאירה את פניו המהורהרות.

 

״אתה מסֶביליָה?״ שאל פאקו.

 

״ילד, אתה שואל הרבה שאלות.״

 

השתררה שתיקה.

 

״אני מכפר קטן לא רחוק מטַלַאבֵרָה דֶה לָה רֵיינָה,״ אמר פאקו כעבור זמן, מקווה להחיות את השיחה. ״למה עזבת?״ שאל אנטוניו.

 

פאקו משך בכתפיו.

 

אנטוניו שלח פתאום את ידו ותפס אותו בחולצתו. ״עכשיו ספר את האמת או שתסתלק מכאן.״

 

פאקו התפתל, מנסה להשתחרר מאחיזתו.

 

״קדימה, ספר!״

 

״אני... אני ברחתי מהבית של נפח אחד.״

 

״למה?״

 

״אני חושב שהרגתי אותו,״ אמר פאקו והשפיל את מבטו.

 

״תתחיל לדבר!״

 

פאקו היסס.

 

״דבר כבר!״

 

״אחותי שלחה אותי אליו, היא שילמה לו כסף טוב שילמד אותי להיות נפח.״ הוא הרים את עיניו ופגש במבטו. ״אחותי משרתת, היא עבדה קשה בשביל הכסף הזה.״

 

אנטוניו לא אמר מילה.

 

״הוא איש רע, הנפח, גם אשתו, היה להם בית מרזח והוא, במקום ללמד אותי את המקצוע, הפך אותי למשרת, כל היום הייתי צריך להביא מים, לנקות את המטבח, את האורווה...״ ״תמשיך!״

 

״יום אחד אשתו אמרה לי לבוא איתה לשוק, התרגזתי, אמרתי לה שאני לא משרת, שאחותי שילמה להם כסף, היא התחילה לצרוח עלי, לקלל את אחותי, להגיד שהיא לא שילמה להם כלום. פתאום לא יכולתי יותר, תפסתי סיר נחושת גדול וזרקתי אותו עליה.״

 

״ומה קרה אז?״

 

״הנפח שמע את הצעקות ובא בריצה, איך שראיתי את הפנים שלו ידעתי שאני לא יוצא משם חי, חטפתי מוט ברזל שעמד ליד האח ונתתי לו מכה בחזה, מכה אחת, רק אחת, אני נשבע, הוא נפל, מקופל לשניים...״ ״הוא מת?״

 

״לא יודע, ברחתי. אחותי נתנה לי קצת כסף ואמרה לי ללכת לסביליה, זאת עיר גדולה, שם לא מכירים אותי...״ אנטוניו הרפה ממנו והתעטף בגלימת צמר שחורה.

 

״כשנפרדנו אחותי בכתה,״ אמר פאקו בעצב, ״היא ידעה שלא תראה אותי יותר...״

 

הוא ישב מולו, מכוסה בשמיכה מטולאת. המדורה הלכה ודעכה.

 

״ממחר אתה המשרת שלי,״ עלה קולו של אנטוניו מתוך החשֵכה, ״ככה אף אחד לא יחשוד בך.״

 

״תודה, תודה רבה,״ אמר פאקו בהקלה, ״אתה לא תתחרט.״

 

״אני מקווה שלא,״ אמר אנטוניו. ״עכשיו לך לישון.״