הנובלה 'אתה, שלי' מספרת על קיץ שמשי אחד בחייו של נער, קיץ של אהבה ראשונה גדושת רגשות ושל התבגרות מואצת. הנער-המספר - בן 16 שתקן, מסוגר, כחוש, רציני - מגיע באמצע שנות החמישים לחופשת קיץ באי קטן בים הטירני, לא רחוק מנפולי, אי ששוכן בו כפר דייגים. הוא יוצא לים בחברת דודו ובחברת דייג בשם ניקולה, המלמד אותו לדוג; נחשף לסכנות הדיג; אפילו ננשך על-ידי דג המותיר בתוך ידו את שיניו.
הוא שונה מאחרים בני גילו. אף שכמוהם הוא נעשה בקיץ פרא, לא נועל כלל נעליים לרגליו, מתרחץ רק במי ים והשמש מעמיקה בעורו, הוא קצת "ראש-זקן". הוריו, עוד בילדותו, כשביקשו להיפטר משאלותיו העיקשות על מעשיהם במלחמת-העולם, היו שולחים אותו לספרייה, שם למד על קיומם של יהודים בעולם. האי עצמו מלא תיירים גרמנים שתויים ועליצים, שהנער נוהג להביט להם ישר בעיניים.
בקיץ הזה הוא נמשך להסתובב עם בחורים מבוגרים יותר, בני עשרים, החבורה של בן-דודו. והנה, נערה אחת נוגעת בידו הנשוכה. זו נערה רומנייה, חסרת הורים, שבאה לאי מפנימייה בשווייץ בכוונה לעשות חיים, והיא מדליקה את דמיונם של הבחורים, מסובבת להם את הראש. קוראים לה קאיה. ניקולה הדייג מסביר לו את מקור השם המוזר: חיה. בשביל כולם היא תוסיף להיות קאיה, אבל בשבילו היא תהיה חיה'לה, נערה יהודייה שאת הוריה לקחו הגרמנים.
חוויית ההתבגרות מונחת כאן על הסף שבין הפסיכולוגי לפוליטי, והופכת לסיפורו של נער המבקש להתייצב במקום שאביו כשל בו מוסרית. מניעים אותו כאב וזעם, תשוקה, ותחושת של חירות ועוצמה, ואלה מוליכים אותו לצעד דרמטי.
דה לוקה, יליד נפולי (1950), קתולי המאוהב בתנ"ך, למד עברית ויידיש, ותירגם לאיטלקית את ספר שמות, ואת יונה, קוהלת ורות. בשנות ה-20 לחייו נמנה עם מייסדי "מאבק נמשך", תנועת מחאה שהתכוונה לשנות את החברה האיטלקית. בן 18 הלך לעבוד כפועל בניין, והתמיד בכך גם כשכבר היה סופר מפורסם.
