רבבות לאפרים: קובץ מחקרים בספרות עם ישראל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רבבות לאפרים: קובץ מחקרים בספרות עם ישראל
הוספה למועדפים

רבבות לאפרים: קובץ מחקרים בספרות עם ישראל

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל, מנדלי
  • תאריך הוצאה: 2018
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 452 עמ' מודפסים

תקציר

בספר הזה מכונסים מאמרי תשורה לפרופסור אפרים חזן, וכולם נכתבו על ידי עמיתים ותלמידים – ידידים ואוהבים – אשר זה לצד זה חברו כדי להביא מפירות מחקריהם ולהוקיר תודה למי שפרץ דרכים וסלל נתיבות בחקר שירת ספרד, בחקר שירת יהודי צפון-אפריקה לארצותיהם, בחקר הפיוט הארץ ישראלי הקדום ובחקר הלשון העברית ולשונות היהודים.
 
פרופסור אפרים חזן הוא מגדולי החוקרים בישראל, ושם בין לאומי הוא קנה לו בתחום חקר שירת יהודי צפון אפריקה. ערש ילדותו במגרבּ היהודי הזין את מחקריו והשפיע שפע גם על  עשייתם של עמיתיו, של ידידיו ושל תלמידיו – כולם הלכו בעקבותיו.
הספר מיועד לקורא הסקרן כמו גם לחוקרים, שבעתיד לבוא יקימו קומה נוספת בתחומים שבהם עוסקים המאמרים.

פרק ראשון

אפרים האדם והחוקר
 
העיון בעבודות המחקר של פרופ’ אפרים חזן מלמד על הדרכים הייחודיות, שפילס לו בחקר תחומי שירה ופיוט רבים ומגוונים. כבר מתוך עיון ברשימת ספריו ומאמריו מתגלה קשת רחבה של דיונים מדעיים המתמקדים בחקר שירת ספרד, בחקר השירה בצפון אפריקה לארצותיה, ואף בחקר הפיוט הארץ ישראלי הקדום. מבחינת אופיים מוקדשים מחקרים רבים לכתיבת מונוגרפיות, כגון ספריו שהוקדשו לההדרת פיוטי ר’ פרג’י שוואט, פיוטי ר’ משה בוג’נאח, ופיוטי ר’ דוד חסין. מאידך גיסא יש לציין את מפעלו בתחום כתיבת האנתולוגיות, כמו ספרו ‘השירה העברית בצפון אפריקה’, וספרו ‘השירה העברית באלג’יריה’. נוסיף ונציין במיוחד את פועלו של פרופ’ חזן בתחום חקר הפואטיקה של שירת ספרד, ובעיקר את ספרו ‘תורת השיר בפיוט הספרדי לאור שירת הקודש של ר’ יהודה הלוי’. ספר אחרון זה מלמד על נטייתו לעסוק בסגולותיה המיוחדות של שירת ר’ יהודה הלוי, על רקע בחינה מחודשת של איכויותיה של שירת הקודש הספרדית בכללה. בדיוניו המפורטים בדק פרופ’ חזן לעומק פרטים ופרטי פרטים בשירת ר’ יהודה הלוי על מנת להנהיר במידת האפשר את מעשה המרכבה של מארגי הליריקה המעודנים בשירתו של ר’ יהודה הלוי. פרופ’ חזן תר אחר היסודות האסתטיים תוך בחינת איכויות הצליל ואיכויות הציור והלשון של שירה זו, כשהוא מגייס את העיון הפואטי על מנת לחדד את הבנת המשמעויות הדקות הגנוזות בשירת ר’ יהודה הלוי. במאמצי התחקותו אחר הגָלוי והכָּסוי, בצליל, בתבנית, בציורי הלשון, ובמשמעות השירה, בנה פרופ’ חזן מודל מחקר לעיון פואטי מקיף בשירת ספרד.
 
תחום המחקר המרכזי של פרופ’ חזן שהפך ברבות הזמן למפעל חייו, קשור בתרומתו לחקר שירת צפון אפריקה. בספריו ובמאמריו הרבים הפנה את הזרקור למרכז היהודי רחב הידיים בצפון אפריקה. על אף עושרה של שירת צפון אפריקה היא נחקרה אך מעט עד להופעת מהדורת פיוטי פרג’י שוואט בשנת תשל”ו. הייתה זו מהדורה מדעית ראשונה של פייטן צפון אפריקאי, אשר שמשה אבן דרך ראשונית בכינון תוואי המחקר המדעי של שירה זו. יסודה של המהדורה בעבודתו לתואר השני שנכתבה בהדרכתו של פרופ’ מירסקי ז”ל, אשר תמך בכל מאודו בחקר התחום החדש של שירת צפון אפריקה. חריש מחקרי ראשון זה שעשה פרופ’ חזן הביא לכך שחוקרים נוספים נרתמו באותה עת לחקר פיוטי צפון אפריקה ולכתיבת מהדורות ראשוניות של קובצי שירה שיצאו מתחת ידיהם של פייטני צפון אפריקה. יודגש במיוחד מעשהו החלוצי כאשר בעידודו, בהנחייתו ובזכות כושר מנהיגותו קם דור צעיר של תלמידים שהפנו את מרצם לההדרה מדעית של כלל פיוטיהם של פייטנים נבחרים מצפון אפריקה, והתעוררות מחקרית זו הובילה להסקת מסקנות חדשניות חשובות בדבר איכויותיה והתפתחותה של שירה זו.
 
פרופ’ חזן המשיך במחקריו, חלקם בשיתוף עם חוקרים עמיתים. יצוין כי שיתוף הפעולה הינו מסימני ההיכר הבולטים של אישיותו. פרופ’ חזן הוא איש רעים להתרועע, זאת בין במשפחתו, בין בחוג ידידיו, בין בציבור, בין בהתכנסויות מדעיות, וכמובן גם בפעילויות אוניברסיטאיות. תמיד אפיינה את נוכחותו בת השחוק הטובה, זו המלווה אותו בכל אשר יפנה. פרופ’ חזן הפיג בנועם דבריו את שיממונם של דיונים שׁוחקים שהפכו באחת לדיונים שׂוחקים. ואכן גם תלמידיו יעידו כי בשיעוריו האוניברסיטאיים, ידוע היה שאי אפשר לו לשיעור או לדיון שיתנהל על ידי פרופ’ חזן ללא תיבול במילי דבדיחותא לרוב. בדיחות רבות הובאו בשם אומרם כדי להביא גאולה לעולם, כמו אותן בדיחות המובאות בספרו של דרויאנוב, האיש החביב ששמו נישא רבות בפיו של פרופ’ חזן. בעקבות התמצאותו בכרכי ספרו של דרויאנוב יכול היה פרופ’ חזן לפנות לתלמידיו, שינסו לנחש, כמה בדיחות פותחות במילים ‘מעשה בשלושה יהודים’, ועוד כיוצא באלו.
 
לא ייפלא אפוא שבעקבות ההומור השופע של פרופ’ חזן נשמע לו צחוק מתגלגל אם בכנס אקדמי נכבד, ואם בישיבת סנאט מתוחה, צחוק אשר שינה את האווירה ואִפשר ביתר קלות מציאת פתרונות לבעיות מורכבות. ויש שאת הרוח הנעימה בשיעוריו תיבל פרופ’ חזן בהברקה או בחידוד לשוני. דריכותם של תלמידיו עלתה שעה שהציג חידה מימי הביניים, והייתה זו לעיתים חידה ארוכה ומפרכת בלשון סתומה ומסובכת, אך מצוטטת בדייקנות על פה, ומפוענחת בבהירות רבה. לשיא ההתפעלות הגיעו שומעי שיעוריו או הרצאותיו בכנסים, או בעת דיוני מפתח חשובים, שעה שחיבר במהירות שיא שיר חביב, מיוסד על משקלי השירה הספרדית, בהציגו לתפארת את מיטב הרכבן של היתדות והתנועות במיטב סדרן.
 
פעילותו של פרופ’ חזן הביאה ברכה רבה לאוניברסיטה. מסירותו הרבה חפפה על כל פעילויותיו, כך למשל עת ניצב בראשות המחלקה לספרות עם ישראל, או בכהנו כדיקן הסטודנטים, וכן בעומדו בראשות הוועדה האקדמית של מרכז דהאן. חברותו באקדמיה ללשון העברית, ופועלו כמפקח ארצי בתחום לימודי הספרות בבתי הספר היסודיים והעל־יסודיים בחינוך הממלכתי דתי, תרמו רבות לחברה ולמדינה. בפעילויות מדור ימי הביניים, שבמחלקה לספרות באוניברסיטת בר אילן, היה פרופ’ חזן דמות מרכזית שהשרתה אווירה ביתית מיוחדת ונעימה על כל הנעשה במדור. הוא תרם רבות לקתדרה לחקר הפיוט ולהוראתו ע”ש ח”מ ליהמן, וכמו כן לפעילויות הקולוקוויום של מדור ימי הביניים, והפורום לחקר תרבות ימי הביניים, כמו גם לעריכתן המושכלת של סדרות הספרים, ‘מסורת הפיוט’, ו’פרקי שירה’ שראו אור במסגרת המדור.
 
יש לאחל לפרופ’ אפרים חזן שנים רבות וטובות של מחקר ופעילות אקדמית, והמשך פעילות ציבורית פורייה ומפרה, ויצליח ה’ פועלו בכל מעשי ידיו. יבורך בעל ספר היובל, במילים הלקוחות מפיוט, שהוא עצמוֹ ההדיר ‘ירח יקר מלא’ פרי עטו של ר’ פרג’י שוואט.
 
פֶּרַח גְּבִירִים מַרְבֶּה הַמִּשְׂרָה
 
עַל רֹאשׁ חֲבֵרִים כֶּתֶר וַעְטָרָה.
 
כִּי הוּא מַטֵּה עוֹז מַקֵּל תִּפְאָרָה,
 
כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל שׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹמוֹ!…
 
יִפְרַח בְּיָמָיו צֶמַח צִדְקֵנוּ
 
מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֵינוּ.
 
עֵת יָבוֹא לְצִיּוֹן יִקְבֹּץ נִדָּחֵינוּ,
 
כֵּן יֹאמַר עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמוֹ.
 
ב’ בר־תקוה
 
 
 
'שחר קרע חלוני' – מאורה בלתי ידועה לר' יהודה הלוי
שולמית אליצור
 
א
בין שירי הקודש של ר' יהודה הלוי מצויים כמה וכמה שירים לשבת חתן. לכבוד החתן המגיע לבית הכנסת בשבת זו, שבתוך שבעת ימי המשתה, כתבו פייטנינו בכל הדורות פיוטים מפוארים.[1] גם ר' יהודה הלוי כתב מערכת יוצר מקיפה לחתן, ובה גוף היוצר המפואר 'הנך יפה רעיתי אחת מבין צבאות צבאות'[2] והזולת 'יבוא דודי לגנו ויכין מסִבו וכנו'.[3] שירים אלה, ועמם עוד כמה מפיוטי החתנים של ר' יהודה הלוי, רווּיִים תיאורים אירוטיים העוסקים ביופיה של הכלה ובמשיכה בינה ובין החתן, תיאורים המושפעים באופן מכריע משירת החשק החילונית. וכבר אפיין אותם אפרים חזן באומרו:
שירים אלה וכיוצא בהם הריהם שירי קודש במובהק. אף על פי כן יוצאים מגדר שימוש תפילה, ועוסקים בשבח החתן ובברכתו, בשבח הכלה ובתיאורה עד כדי סטייה ברורה מן המסגרת של שיר הקודש.[4]
 
אם נוסיף לשירים שמנה חזן שם, בסמוך,[5] עוד כמה שירי חתונה שאינם אלא פיוטים, נגלה שלאווירת שירי החשק החילוניים מקום מכריע בפיוטים אלה; ולא בכדי נדפסו כמה מהם (שלא בצדק) בין שירי החול של ר' יהודה הלוי.[6] כך, דרך משל, שיר האזור הנאה 'את עפרה צביית ארמון', המופיע בין שירי החול במהדורת בראדי,[7] עוסק בחלקו הראשון ביופיה של נערה, המכונה 'עפרה' ו'צבייה', ממש כבשירי החול. דקות גזרתה של הנערה ש'תָנַע כְּאַגְמוֹן'; 'שְׁנֵי רִמּוֹנִים' שעל חזה; קווצות שערה הנראות כ'דְמוּת צִפְעוֹנִים' וכ'נָחָשׁ' אשר 'בַּלְּחִי יִמָּשֵׁךְ' – כל אלו תיאורים שגורים בשירי חשק. ההבנה שלפנינו שיר חתונה עולה מתפנית באמצע השיר: הנערה מתוארת לפתע, בניגוד למקובל בשירת החשק, כמי שאינה מסרבת להיעתר לחושקה. ה'צִפְעוֹנִי' שעל לחייה אינו מסוכן, אלא 'הָשְׁלַם לָךְ';[8] וקולו של החתן חודר לשיר, קורא לנערה לבוא אליו, ומכריז: 'בֶּאְמוּנָה אוֹתָךְ אֲאָרֵשׂ'.
העובדה שמדובר בפיוט ולא בשיר חתונה חילוני מוכחת מסיום השיר. כאן, במקום שבשיר אזור חילוני צפויה לבוא כ'רג'ה לועזית, חלה תפנית חדה: המשורר עוזב את עניין הנערה והחתן, ומסיים במחרוזת לאומית המעבירה בבירור אל ברכת 'יוצר המאורות'.[9] נושא החתונה הופך לפתע מטפורה לגאולת ישראל:
יַגִּיעַ / זְמַן בַּת צִיּוֹן
לְהַרְגִּיעַ / בְּתוֹךְ אַפִּרְיוֹן,
וְיָרִיעַ / עֲלֵיהֶם עֶלְיוֹן:
קוּמִי נָא, שְׁכוּנַת מֶשֶׁךְ, / אוֹרֵךְ / הִנֵּה בָא, וְזָרַח שִׁמְשֵׁךְ!
 
הסיום הלאומי החד, הרמז לפסוק 'קומי אורי כי בא אורך' (יש' ס, א) השכיח כמעבר לברכת יוצר המאורות, והחתימה בזריחת השמש, המשמשת מטפורה לגאולת העם – כל אלה מעידים שלפנינו לא שיר חול אלא מאורה. ואכן, כפי שהעיר עזרא פליישר כמעט בדרך אגב,[10] בכ"י פירקוביץ 206 II A דף 46 כלול שיר זה במערכת יוצר לחתן פרי עטו של ר' יהודה הלוי, ובראשו באה הכותרת: 'ולה (=ולו) מאורות'.
דווקא בהקשר זה בולט במיוחד מהלכו הנועז של ר' יהודה הלוי, באומרו באחד מהאזורים בשיר:
עַל לֶחְיֵךְ וְשַׂעַר רֹאשֵׁךְ / אֲבָרֵךְ / יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ.
אמירה זו, שנחשבה כהגזמה פשוטה כל עוד נתפס השיר כשיר חול, מקבלת מעתה מימד חדש: הידיעה שהשיר שולב בתוך ברכת 'יוצר אור ובורא חושך' גופה מחדדת את מהלכו הייחודי של המשורר, בהסיטו את משמע הברכה מהודאה על זריחת השמש עם בוקר אל תיאור יפי הנערה.
 
ב
עתה מתברר שתעוזתו של ר' יהודה הלוי בפיוטי מאורה לחתונה הייתה אף יותר גדולה. תוך כדי עבודתי בקטלוג הפיוטים שבסדרת הנוספות (AS) שבאוסף טיילור־שכטר בקמברידג' במפעל לחקר השירה והפיוט בגניזה על שם עזרא פליישר, מצאתי מאורה בלתי ידועה לחתן, גם היא של ר' יהודה הלוי, וגם בה מפליג המשורר בתיאור הכלה תוך שימוש בתיאורים אירוטיים ובמוטיבים משירי החשק.
השיר התגלה בכ"י קמברידג' T-S AS 125.209. הקטע מחזיק דף אחד, ובו חסר גדול, הנובע בעיקר מקרע משמעותי, שגרם לאבדן של כמעט מחצית מן הכתוב בשמונה שורותיו התחתונות.[11] גם במקומות אחרים הדף מחורר, וכמה וכמה מילים אינן ניתנות לפיענוח בטוח. משום כך השיר אינו שלם, וחבל על דאבדין. אבל גם מה שנותר ממנו משמעותי, וניתן לעקוב באופן ברור אחרי מהלכיו העיקריים של השיר.
ייחוס השיר לר' יהודה הלוי עולה מן הכותרות שבקטע. בראש הקטע מועתק סופה של הגאולה של ר' יהודה הלוי 'יושב ושומם בגלות ודומם';[12] לאחר מכן בא השיר הנידון כאן, ובראשו הכותרת 'ולה זֹל ל' יקדישון מאורות'. הציון 'ולה זֹל, משמעו: גם שיר זה הוא של אותו מחבר, ז"ל; כלומר: של ר' יהודה הלוי.[13] אישוש נוסף לייחוס בא עם סיום השיר: אחריו מועתק האופן 'יציר רק אל מעשי אל',[14] גם הוא פרי עטו של ר' יהודה הלוי. בראש השיר באה הכותרת: 'ולה איצ̇א', כלומר: ולו גם כן. המעתיק מעיד אפוא שמחבר השיר 'יציר רק אל' הוא גם מחבר שירנו.
הפיוט החדש הוא מאורה, כמצוין בכותרתו ('מאורות'), וכמוכח מסיומו בלשון מטבע הברכה: 'ברוך אתה יי יוצר המאורות'.[15] ייעודו לחתן עולה מתוכו במפורש, ובעיקר משורה 23, הפותח בפנייה גלויה אל החתן. הוא בנוי כשיר אזור, הפותח במדריך בן שני טורים, ובעקבותיו באות שש מחרוזות[16] שבכל אחת מהן, כמקובל, ענף בן שלושה טורים ואחריו אזור הזהה בתבניתו למדריך. כל טורי השיר, גם בענפים וגם באזורים, מתחלקים לשתי צלעיות. הצלעיות הראשונות בכל ענף (וכן באזורים) חורזות ביניהן, וכך נוצרת חריזה מסורגת בכל אחת מיחידות השיר. האזורים נחרזים בחרוזים הקבועים –נַי/-רוֹת//-נַי/-רוֹת.
השיר שקול במשקל כמותי, אך למרבה הפלא מדובר במשקל תנועות, הנמנע מהבאת שוואים נעים וחטפים. אין זה משקל התנועות הקלסי העשוי שמונה תנועות בדלת ובסוגר. לפנינו מערך א־סימטרי המאפיין שירי אזור: בכל צלעית ראשונה בטור באות שבע תנועות, ובכל צלעית שנייה – שש תנועות.[17] משקל תנועות בשירי אזור נדיר יחסית, אך דווקא בין פיוטיו של ר' יהודה הלוי ניתן למצוא שני שירים השקולים בדיוק כשירנו. אחד מהם נרמז בכותרת השיר. הציון 'ל<חן> יקדישון' מלמד על נעימת שירנו, הדומה לנעימת שיר הפותח במילה 'יקדישון', הוא האופן של ר' יהודה הלוי 'יקדישון היום שלוש'.[18] שיר נוסף באותה מתכונת הוא שיר החתונה 'שור אם קרעה בת שחר' שכתב ר' יהודה הלוי לחתונת בתו של ר' יצחק אבן אלמהאג'ר עם ידידו של המשורר, אברהם אבן אלרביב.[19] בשלושת השירים בא משקל של שבע תנועות בצלעית ראשונה ושש בצלעית שאחריה, אך חרוזי האזור שבכל אחד מהם שונים.
גם שירנו נכתב לחתן בשם אברהם, והפייטן פונה אליו בשמו בשורה 25.[20] לא נוכל לקבוע אם גם במקרה זה מדובר באברהם אבן אלרביב, אם כי אין זה מן הנמנע.
 
ג
קודם שנעבור לסקירת מהלכיו התוכניים של השיר נביא אותו כלשונו:[21]
שַׁחַר קָרַע חַלּוֹנַי / וי[..] כִּנְהָרוֹת
כִּי באורך לֵיל עֵינַי / רָעוּ הַמַּזָּרוֹת
 
צורות הַשֶּׁמֶשׁ שַׁרְתִּי / עוֹבֶרֶת כַּבָּרָק
וּלְחִי שׁוֹשָׁן הִבַּטְתִּי / מִדְּמֵי וֶרֶד מוּרָק
5  אוֹמַר: יַמּוֹ שָׁפַכְתִּי / אַךְ דָּם לִבִּי זָרַק
רֵעַי, נוֹדְעוּ מַצְפּוּנַי / נִגְלוּ הַנִּסְתָּרוֹת
עֵינַי הָיוּ מַעְיָנַי / לִשְׁנַת הַבַּצָּרוֹת
פז<מון>
 
[...] יָרֵחַ הוּקַם / [לֵ]יל אַרְבָּעָה עָשָׂר
הֵפֵרוּ יָמִים [חֻוקָּם] / [... ... ...] מוּסָר
10 כִּי הֶרְאוּהָ יוֹם נָקָם / לִכְפִיר [... ...]
[...] שַׂרְפֵי עֶלְיוֹנַי / אַנְשֵׁי הַמִּשְׁמָרוֹת
[... ... ... ..ני] / [בַּ]עְבוֹתוֹת נֶאְסָרוֹת
פז<מון>
 
[... ... ... דם] / [..]אל לִשְׁלוֹל כָּבוֹד
צַמָּה תִּפְאֶרֶת [אָדָם] / [... ... ... ..בוד]
15 [... ... ..]ך וּלְחִי מִדָּם / לֶב אָדָם [..בו]ד
וַאְנִי אֶרְצַע אֶת אָזְנַי / [... ... ..רות]
לָהּ הִנֶּנִּי כָל שָׁנַי / רַק עֶבֶד [..]ורות
 
[... ... ... ..י]ח / הַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ
ומֵהַהֵיכָל הִזְרִיחַ / לֶחְיָהּ נִשְׁפֵ[י] עַרְבּוֹ
20 וַהְדַס ח[..]ונה הֵפִיחַ / כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ
אוֹתָהּ יוֹם מַעְמַד סִינַי / ל[וּ] לִפְנֵי מִדְבָּרוֹת
חָזוּ לוֹבְשֵׁי פַעְמוֹנַי / מֵאְנוּ קַחַת תּוֹרוֹת
פז<מון>
 
חָתָן אֶל גִּזְרַת שׁוֹהַם / סוּרָה אדוני סוּרָה
שֶׁמֶשׁ מֵאוֹרָהּ נִדְהַם / בָּלְעָה אוֹרָהּ אוֹרָה
25 רַק [..]חה לָךְ אַבְרָהָם / הוּשָׁתָה כִמְנוֹרָה
תָּאִיר חַדְרֵי מִשְׁכָּנַי / כִּדְמוּת שִׁבְעָה נֵרוֹת
קָרְבָה נֶכֶד אֵי[תָנַי] / טַלֶּךָ טַל אוֹרוֹת
 
עָפְרָה, חִצֵּי עֵינַיִךְ / אֶל צָפְנַת פַּעְנֵחַ
אִם תּוֹרִי – בִּשְׂפָתַיִךְ / שַׂמְתְּ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ
30 גַּם אֵל שָׂם בִּלְחָיַיִךְ / שֶׁמֶשׁ עִם יָרֵחַ
וַעְלֵיהֶם אֶת הֶגְיוֹנַי / אַגְדִּיל בִּנְעִים שִׁירוֹת
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ / יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת
 
ביאור
1 שחר קרע חלוני: אור השחר בקע מבעד לחלונות, כנראה כמטפורה לאור פניה של הנערה (היא הכלה) הבוקע וזורח; וללשון 'קרע חלוני' השווה ירמיהו כב, יד. וי[..] כנהרות: שרידי המילה הראשונה מסופקים וקשים לקריאה, אך ייתכן שהייתה כאן מילה שעניינה נזילה, כגון 'וַיָּזֶב' או 'וַיַּבַּע' (לשון נביעה), כלומר: השחר (הוא מראה הנערה) גרם להזיל מעיני מי דמעות מרובים כמי נהרות; אבל אפשר גם ש'נהרות' כאן הם ריבוי של 'נְהָרָה' (איוב ג, ד), והוא לשון אור וזוהר. 2 באורך: לכאורה הוא: בְּאוֹרֶךְ לֵיל, כלומר: במשך כל הלילה הארוך, עד שהשחר בקע; אך על פי זה יש כאן שווא נע במקום תנועה, ולכן נראה שצריך להיות: כִּי בָא אוֹרֵךְ (על פי ישעיהו ס, א), כלומר: הגיע וזרח לפתע אורה של הנערה, ו'ליל' קשור אל הצלעית הבאה, והוא ציון זמן, כמו 'בליל'. עיני רעו המזרות: עיני הדובר לא נעצמו בלילה, וכאילו נגזר עליהן לרעות את הכוכבים ('המזרות', ראה איוב לח, לב). למוטיב ראה להלן, הערה 22. 3 צורות: אולי צריך להיות: צוּרַת. השמש: מטפורה לכלה. שרתי: ראיתי. עוברת כברק: נגלית לרגע אחד. 4 ולחי שושן: לחיה של הכלה, הדומה בצבעה האדום (ואולי גם ברכותה ובריחה הנעים) לשושן (דימוי הלחי לשושן שכיח בשירה העברית בספרד; ראה דרך משל בשירו של רמב"ע 'צַוַּאר עֹפֶר וּלְחִי שׁוֹשָׁן' [בראדי, רמב"ע, עמ' שלה]). מדמי ורד מורק: אודמו של הלחי כאילו הורק ונלקח מדמו של הוורד, כלומר ממיצוי צבעו האדום; ובמילה 'מדמי' שווא נע, נגד המשקל. 5 אומר ימו שפכתי: פיענוח מילת 'ימו' מסופק, שכן האות הראשונה מחוררת, אך על פי שרידיה נראה שהייתה שם יו"ד (ומכל מקום ודאי לא הייתה שם אות רחבה יותר), והוא כנראה שוב תיאור בכיו של הדובר, הנשפך כים; אך אולי יש לנקד 'אוֹמֶר... שָׁפַכְתִּי', ולפענח באופן שונה את תיבת 'ימו'. אך דם לבי זרק: אך לא רק ים של דמעות נשפכו מעיני, אלא גם דם לבי נזרק לתוכן. 6 נודעו מצפוני: נתגלו צפונותיי, אהבתי שביקשתי להסתירה נתגלתה על ידי בכיי (לסוד האהבה המתגלה ברבים על ידי דמעות החושק ראה פגיס, מפתח רמב"ע, עמ' 286). 7 עיני... הבצרות: עיני הדובר הזילו שפע כה רב של דמעות, עד אשר יכלו לשמש כמעיינות ולספק מים בעת בצורת. 8 ירח... עשר: המשורר מתאר ירח במילואו (בליל י"ד בחודש), והוא כמובן מטפורה לפניה המאירות של הכלה. 9 הפרו ימים [חוקם]: ההשלמה על פי החרוז והעניין (השווה ישעיהו כד, ה: 'חלפו חֹק הפרו ברית'), ומשמעו: הימים, שליחי ה'זמן', הוא הגורל, הפרו את בריתם עם האוהב ובחרו להזיק לו. [...] מוסר: אולי לפני 'מוסר' אפשר להשלים 'פרעו' (שרידי הקווים העליונים של 'פר' ניכרים בכתב היד). 10 כי... לכפיר: כי בשעה שרצו לנקום בחתן (המכונה 'כפיר'), הראו לו את הכלה וגרמו לו לסבול ייסורי אהבה. 11 שרפי עליוני: מלאכי מרום, אך מחמת הקרע בכתב היד לא ברור עניינם בהקשר. אנשי המשמרות: ייתכן שהוא המשך הכינוי למלאכים העומדים במשמרותם בשמיים, אך הכינוי 'אנשי' מוקשה כאן. 12 [ב]עבותות נאסרות: ההקשר לקוי, אך נראה שהמשורר מכוון ללבו של האוהב שנקשר בעבותות אהבה.13 לשלול כבוד: קשה לבאר משום ההקשר הלקוי. 14 צמה תפארת [אדם]: ההשלמה על פי החרוז ולשון ישעיהו מד, יג, והוא תיאור צמתה של הכלה המפארת אותה. 15 ולחי מדם: מוסב כנראה על לחיה האדומה של הכלה. לב אדם: סוף הטור קרוע, אך הוא מוסב כנראה על לבו של האוהב הנשבה בקסם לחיה הנאה של אהובתו. 17-16 ואני ארצע את אזני... רק עבד: הכרזת האוהב שהוא מוכן להיות לנערה הנאה עבד נרצע כל ימיו (השווה שמות כא, ה-ו). [..]ורות: על פי שרידי האותיות ניתן להשלים: [לַ]דּוֹרוֹת, כלומר לעולם (הצעת ד"ר אבי שמידמן). 18 המלך במסבו: שיר השירים א, יב, ומשום הקרע בכתב היד לא ברור במי מדובר כאן, ומסתבר שהכווה לחתן19 ומההיכל: על פי המשקל צריך להיות: מההיכל, והוא מקום מושבה של הכלה. הזריח... ערבו: האירו לחייה הזוהרות את חשכת הערב (כנראה של ה'מלך', החתן). 20 והדס... הפיח: המילה הלקויה אינה ניתנת לשחזור, אך המשורר מדבר על ריח ההדס המתפשט מכיוון הכלה ומבשם את הסביבה. ומשום הליקוי אין לדעת אם ההדס הוא מטפורה לריחה הטוב של הכלה, או שמא מדובר בריח הדס ממשי, שכן – על פי שירי חתונה רבים של ר' יהודה הלוי – נהגו להכין לחתן ולכלה חופת הדסים (ראה להלן, הערה 26). כי רוח עברה בו: לשון תה' קג, טז, אך כאן משמעו: הרוח עברה והפיצה את ריח ההדס. 22-21 אותה... תורות: שיעור הטורים: אילו ביום מעמד סיני ראו הכוהנים ('לובשי פעמוני') את הכלה, היו ממאנים לקבל ('קחת') את התורה, או משום שלא היו מסכימים לקבל על עצמם את ההגבלות בענייני עריות, או משום שלא היו יכולים להסיר עיניהם ממנה ולכן לא היו מגיעים אל הר סיני. לפני מדברות: כנראה: במדבר סיני (ול'לפני' השווה ללשון 'אחר המדבר', שמ' ג, א); אך ייתכן ש'מדברות' כאן לשון דיבור, והכוונה: לפני שהקב"ה דיבר עם העם ואמר להם את עשרת הדיברות. חזו: לפני מילה זו ניכר סימן בכתב היד, וקשה לקבוע אם הוא כתם קטן או שמא כתוב 'יחזו'. לובשי פעמוני: כינוי לכוהנים, על שום מעילו של הכוהן הגדול שהיו בו פעמונים (שמ' כח, לג-לד), והכוונה כאן: אפילו הכוהנים, החשובים שבישראל, היו ממאנים לקבל תורה למראה הכלה, וקל וחומר שגם פשוטי העם היו נוהגים כך. 23 חתן: מכאן פונה הדובר אל החתן ומעודד אותו להתקרב אל הכלה (למוטיב ראה להלן, הערה 28). גזרת שוהם: כינוי לכלה הזכה כשוהם (לזיהוי השוהם כאבן חן לבנה או שקופה השווה דרך משל לשירו של רמב"ע: 'וכוס שוהם' [בראדי, רמב"ע, א, עמ' קלא]; גביע השוהם מתואר שם ככלי עשוי מים או קרח. גם רד"ק בספר השורשים מציין ששוהם בערבית הוא א"ל בלו"ר [بڶۏݬ, כלומר גביש). סורה אדוני סורה: לשון שופ' ד, יח (וראה שיבוץ זה כלשונו אצל ריה"ל בהקשר שונה בסליחה 'יסוד הכול ויוכל כול' שנדפסה אצל אליצור, שבחי הבורא, עמ' ו, שורה 44). אך המילה 'אדוני' הפותחת בשווא נא חורגת מהמשקל, ונראה שצריך להיות כאן: אָדוֹן, הוא החתן24 שמש מאורה נדהם: לשון הגזמה: אפילו השמש נדהם מאורה של הכלה. בלעה אורה אורה: את האור של השמש הסתירה כביכול האורה של הכלה, וכאילו בלעה אותו. 25 [..]חה: הפיענוח מסופק והמילה קשה לשחזור. אברהם: שם החתן. ומשמע הטור כולו הוא כנראה שאף על פי שאורה הגדול של הכלה מאפיל אפילו על השמש, לחתן היא 'הושתה כמנורה' – ואורה נועד לו בלבד. 26 תאיר... נרות: יש לקרוא כאילו נכתב: 'אשר תאיר' וכו', והוא לוואי של 'כמנורה' שבטור הקודם ומסביר שמדובר על המנורה שהאירה את המשכן, הוא אוהל מועד, בשבעת נרותיה. 27 קרבה: לשון ציווי המופנה אל החתן: התקרב וגש (אל הכלה); ראה במובא לעיל, לשורה23. נכד אי[תני]: כינוי לחתן, שהוא זרע האבות המכונים 'איתנים' (השווה ירושלמי ר"ה א, א, דף נו ע"ד [מהדורת האקדמיה ללשון העברית, עמ' 664]: '"בירח האיתנים" [מל"א ח, ב], שבו נולדו אבות'; וייתכן שנרמז כאן שנית שם החתן, אברהם, על שום 'איתן האזרחי' שנדרש ככינוי לאברהם. ראה פסדר"כ פרה ג [מהדורת מנדלבוים, עמ' 61] והמקבילות: 'איתן, זה אבינו אברהם, דכת' "משכיל לאיתן האזרחי" [תה' פט, א]'). טלך טל אורות: על פי ישעיהו כו, יט, וכאן הם דברי עידוד וברכה לחתן, המציינים את רעננותו28-29 עפרה: פנייה אל הכלה. חצי... רוקח: אם את יורה בחתן בחצי עיניך, הרי ששפתיך מרפאות אותו; מוטיב שגור בשירת החשק (ראה להלן, הערה 29). צפנת פענח: בר' מא, מה, וכאן הוא בא במשמע המילולי שנהגו לייחס לו (מגלה הצפונות) ככינוי לחתן, כנראה על שום חכמתו בתורה. תורי: לשון ירייה. שמן רוקח: קהלת י, א, ומשמעו: שמן מבושם, וכאן הוא מטפורה לרפואה ולעונג. 30 שם... ירח: ברא את לחייך מזהירות כשמש וכירח31 ועליהם: על השמש והירח שבלחיי הכלה. את: אחרי מילה זו נראית בכתב היד לכאורה ן', אך אי אפשר להוסיף כאן עוד הברה (משום המשקל), וייתכן שמדובר בקו שהשתרבב ואינו חלק מהטקסט. הגיוני: שירי, דברי תפילתי. בנעים שירות: בשירות נעימות.
 
ד
השיר נפתח כשיר חשק חילוני לכל דבר: דובר שירי, הנוטל לו לכאורה תפקיד של חושק קלסי, מתאר איך אחרי לילה של נדודי שֵנה שבו נאלץ – כמקובל בשירי חשק ופירוד קונוונציונליים – לרעות את כוכבי השמים ('לֵיל עֵינַי רָעוּ הַמַּזָּרוֹת', שורה 2),[22] הופיע לפתע אור השחר הבוהק – אך אור זה, ההופך עד מהרה ל'צוּרַת הַשֶּׁמֶשׁ' (שורה 3) – מתגלה כאור שאינו אמיתי, אלא מטפורה לפניה הזוהרות של הנערה. הנערה אינה משתהה – היא 'עוֹבֶרֶת כַּבָּרָק' ונעלמת, והדובר מספיק רק להציץ בלחייה האדומות. מראה זה רק מגביר את ייסורי האהבה: מעתה הוא שופך כים דמעות מהולות בדם (שורה 4),[23] ודמעותיו מגלות לכול את סוד אהבתו (שורה 5). המחרוזת הראשונה מסתיימת בתיאור של שפע הדמעות, היכולות – בכמותן הגדולה – לשמש במקום מעיינות בעת בצורת.
שתי המחרוזות הבאות לקויות, מחמת הקרע בכתב היד, ושחזור מהלכן קשה. בראש המחרוזת השנייה מתוארת הנערה כירח במילואו, ב'ליל ארבעה עשר'; לאחר מכן מאשים המשורר – שוב, תוך שימוש במוטיבים משירת החול – את ה'ימים', הם שליחי הזמן, על שהראו את דמות הנערה ב'יום נקם' לגבר המכונה 'כפיר', וקשרו את לבו בעבותות האהבה. לכאורה לא ברור אם ה'כפיר' הוא אותו חושק אנונימי שבדבריו נפתח השיר, או שמא כבר מדובר כאן ישירות בחתן. גם משרידי המחרוזת הבאה עולה תיאור יפי הנערה, על צמתה המפוארת ולחיה האדומה.[24] באזור שוב מדבר החושק, ומבטיח להיות לנערה עבד נרצע כל ימיו.
בהמשך עובר המשורר, כפי שנראה, לדיבור גלוי יותר על החתן והכלה. אולם קודם שנעיין בחלק השני של השיר, עלינו לברר מי הוא החושק המוצג בחלקו הראשון. אילו עמד לפנינו שיר אזור חילוני, אפשר היה לחשוב לפחות בתחילת השיר שמוצג כאן חושק קלסי. אבל השיר לא נועד להקראה תוך שתיית יין במסיבת־גן, אלא בבית הכנסת. לשומעים היה אפוא ברור שאין זה המקום לשירי חשק חילוניים. תיאורי נערה נאה ומוטיבים אחרים משירת החשק, כשהם נאמרים בבית הכנסת, מחייבים פרשנות שונה. שלא בהקשר של חתונה, תהיה זאת פרשנות אלגורית: הצבייה ברוב שירי הקודש איננה אלא כנסת ישראל, ואוהבה – הקב"ה. אבל בשבת שבה הוקרא השיר שלפנינו ידע הקהל כולו על האירוע המיוחד – החתונה – וציפה אפוא שפיוטי היום יספרו בשבח החתן והכלה. משום כך, ברגע שהוצגה בשיר נערה נאה, ונשמעו דבריו של ה'חושק' – הייתה לשומעים רק דרך אחת לפרש את השיר: החושק והחשוקה אינם דמויות אלגוריות, אלא החתן והכלה. הצגת החתן כחושק נדוד־שנה מסמלת כאן את גודל אהבתו לכלה, ואולי גם קשובה לקושי שבמרחק בינו לבינה עד ליום החתונה.[25] בכיוון זה יש להסביר גם את האשמת ה'ימים' שהרעו עם ה'כפיר' – שוב החתן – כשהראו לו את הכלה: מראה הכלה מגביר כמובן את געגועי החתן המנוע מליצור מגע עם אהובתו. ההקשר הייחודי של קריאת השיר בבית הכנסת מחייב אפוא את קליטתו במונחים השונים מאלה של שירת החשק, והוא מתפרש על ידי השומעים מתחילתו כמכוון לעניין היום: שבת חתן.
ראש המחרוזת הרביעית קרוע, אך נראה שהמשורר עובר כאן לתאר את מקום החתונה, שבו מצויים החתן – אליו כנראה מכוון הכינוי 'המלך במסבו' – והכלה, שבתיאורה שוב מתמקד המשורר באור הזורח מלחייה. ההדס הנזכר בשורה 20 עשוי לשמש מטפורה לריחה הטוב של הכלה, אך ייתכן שהזכרתו כאן – בהקשר של חופת החתונה – קשורה במנהגם של בני ספרד להכין לחתן ולכלה חופת הדסים, כמשתמע משירי חתונה רבים של ר' יהודה הלוי.[26]
האזור של מחרוזת זו ראוי להבלטה מיוחדת. ר' יהודה הלוי מפליג בו ומכריז: 'אוֹתָהּ יוֹם מַעְמַד סִינַי / ל[וּ] לִפְנֵי מִדְבָּרוֹת // יֶחְזוּ לוֹבְשֵׁי פַעְמוֹנַי / מֵאְנוּ קַחַת תּוֹרוֹת', כלומר: אילו ראו הכוהנים ('לובשי פעמוני', כסמל לגדולי ישראל) את הכלה ביום מעמד סיני – היו מסרבים לקבל את התורה, או כדי שלא תיאסר עליהם ההנאה ממנה, כאשת איש, או משום שלא היו מצליחים להסיר את מבטם ממנה ולכן לא היו מתפנים להגיע להר סיני. בין כך ובין כך, הכרזה נועזת זו אינה רחוקה מן הבוטים ביותר שבשירי החשק החילוניים,[27] והופעתה בתוך שיר קודש מפתיעה.
מכאן ואילך עניין מתרחק השיר מן הקונוונציות של שיר החשק, ועובר לענייני החתונה. במחרוזת החמישית לכל אורכה באות פניות אל החתן, תוך עידודו להתקרב אל הכלה, מוטיב המופיע בעוד שירי חתונה של ר' יהודה הלוי.[28] גם קרבתה של ברכת יוצר המאורות בולטת כאן, ומכוחה מתוארת הכלה כמי שמאפילה על אור השמש וכמנורת שבעת הקנים.
במחרוזת האחרונה פונה הדובר אל הכלה. שוב מופיע כאן מוטיב ידוע משירת החשק: הנערה ההורגת את החושק במבטי עיניה המשולים לחצים, אך יכולה לרפאותו בנשיקות שפתיה;[29] אבל חצי העיניים מכוונים כאן אל החתן, המכונה 'צפנת פענח', וכוח הריפוי מודגש יותר מכוח ההריגה, בניגוד למקובל בשירי החשק. השיר מסתיים – כפי שפתח – בתיאור אור פניה של הכלה: 'גַּם אֵל שָׂם בִּלְחָיַיִךְ / שֶׁמֶשׁ עִם יָרֵחַ'; ובמהלך שובב עובר הפייטן אל ברכת יוצר המאורות תוך שהוא מכריז: 'וַעְלֵיהֶם (כלומר, על השמש והירח המטפוריים שבלחיי הכלה) אֶת הֶגְיוֹנַי / אַגְדִּיל בִּנְעִים שִׁירוֹת: // בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ / יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת'. ברכת יוצר המאורות, שהיא מטרתו של השיר, נאמרת אפוא לא על המאורות האמיתיים, אלא על אלו המטפוריים – אור פניה של הכלה. מהלך זה דומה להכרזה 'עַל לֶחְיֵךְ וְשַׂעַר רֹאשֵׁךְ / אֲבָרֵךְ / יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ' מתוך 'את עפרה צביית ארמון' שראינו קודם, אך הופעתו בסוף השיר, בנקודה הרגישה של המעבר לברכה, ואולי אף כתחליף ממשי לברכה עצמה – תופעה שאינה מצויה בדרך כלל, מבליטה אותו יותר והופכת אותו לסיום נועז במיוחד.[30]
 
ה
ייחודו של שירנו ניכר על רקע חיקוי שלו שנמצא בגניזה הקהירית. כידוע, שירי אזור – גם ערביים וגם עבריים – זכו בימי הביניים לחיקויים, המכונים בערבית מעארצ̇ה.[31] המחקים שמרו את תבנית השיר ששימש להם כדגם, וכתבו תוך שימוש באותו משקל ובאותם חרוזי אזור קבועים, אך יצקו לתבנית מרקם לשוני חדש. רק הכ'רג'ה הלועזית נותרה על כנה.
הפיוט שנכתב כחיקוי ל'שחר קרע חלוני' גם הוא מאורה שחרוזי האזור הקבועים בה הם-נַי/-רוֹת//-נַי/-רוֹת, וגם בו מחולק כל טור לשתי צלעיות, אך את משקל התנועות הכמותי, הנמנע בקפידה מכל שווא נע או חטף, מחליף בו משקל הברתי בעל ריתמוס דומה: בצלעית הראשונה בכל טור שבע הברות דקדוקיות, ובשנייה – שש, תוך התעלמות משוואים נעים וחטפים המופיעים בשיר. כשיר הדגם, גם הפיוט הזה מסתיים בלשון הברכה 'ברוך אתה יי יוצר המאורות', תוך חריגה מהמשקל. הפיוט קצר יותר: יש בו אחרי המדריך רק ארבע מחרוזות, והן חתומות בשם 'יוסף'. בדורו של ר' יהודה הלוי פעלו כמה פייטנים בשם יוסף,[32] אך אין דרך לזהות את מחבר שירנו עם מי מהם.
נביא כאן תחילה את השיר כלשונו, ולאחר מכן נעמוד על תוכנו ועל זיקתו לשיר הדגם של ר' יהודה הלוי.
יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ / חֲסָדָיו הַנִּסְתָּרוֹת
לֶאֱסוֹף יַלְדֵי עֶלְיוֹנַי / אַנְשֵׁי הַמִּשְׁמָרוֹת
פזמ<ון>
יָהּ שׁוֹפֵט בְּצֶדֶק תֵּבֵל / עוּרָה לָמָּה תִישַׁן
בָּנֶיךָ סְבָבָם חֵבֶל / וַיִּכְלוּ כֶעָשָׁן
5  לָקְחוּ נַחֲלָתָם וְחֶבֶל / תַּרְשִׁישׁ וּבְנֵי כוּשָׁן
הַשְׁקִיפָה מִשְּׁמֵי מְעוֹנַי / לְהוֹצִיא מִמַּאֲסָרוֹת
בָּנַיי [אֶ]ל בֵּית אַרְמוֹנַי / יֵלְכוּ בַכּוֹשָׁרוֹת
פזמ<ון>
וְעַד מָתַי אֵשֵׁב דּוּמָה / וְלִבִּי כַיָּם יֶהֱמֶה
וַאֲנִי בֵּין מִשְׁמָע וְדוּמָה / חוֹכֶה לְיֶשַׁע צָמֵא
10 וְנַפְשִׁי שָׁחָה אֶל דּוּמָה / וְיָדִי עוֹד לֹא תִדְמֶה
עֵינַי הָיוּ מַעְיָנַי / לִשְׁנַת הַבַּצָּרוֹת
גַּם כִּסְּתָה כְלִמָּה פָנַי / מֵחֲכוֹת הַמַּזָּרוֹת
פזמ<ון>
סְבָבַנִי אוֹיֵב כְּמַיִם / וְדָרַךְ כַּמַּטָּרָה
קֶשֶׁת, וְרָפוּ יָדַיִם / וְחִצּוֹ בְלִבִּי יָרָה
15 אֵיךְ נָגַע אֶל השָׁמַיִם / וְחֶרְפָּה לִבִּי שָׁבְרָה
האירה חַדְרֵי מִשְׁכָּנַי / כִּדְמוּת שִׁבְעָה נֵרוֹת
קָרְבָה נֶכֶד אֵיתָנַי / טְלָלַי טַלֵּי אוֹרוֹת
פזמ<ון>
פֶּלֶא אוֹת גַּם מוֹשִׁיעַ / עוֹרֵר לְעַם צוֹרֵיחַ
וְהֶגְיוֹן לְשׁוֹנִי יַבִּיעַ / תִּשְׁעֶה כְקָרְבַּן רֵיחַ
20 הַשָּׂם לוֹ בָּרָקִיעַ / שֶׁמֶשׁ עִם יָרֵחַ
וַעֲלֵיהֶם אֶת הֶגְיוֹנַי / אַגְדִּיל בִּנְעִים שִׁירוֹת
בָּ<רוּךְ> אַ<תָּה> יְיָ / יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת
מקורות:
קמברידג', וסטמינסטר קולג', ליטורגיקה I דף 6-3 (כולו, נוסח היסוד, נ); אוקספורד, בודליאנה Ms. Heb. f. 36 (2738/4) דף 56 (4-1 'ויכלו', א); קמברידג', ספריית האוניברסיטה, T-S AS 118.52 (קרע קטן ובו מילים בודדות משורות 5-1), וחלק ממנו שם, T-S AS 128.86 (קרע משורות4 'כעשן' – 8 'כים', ב).
שינויי נוסח:
1 יומם] יום יום א 3 בצדק] בצודק וכנראה סימן מחיקה מעל הו', ולפניו עוד תיבה מחוקה נ / עורה] חסר א 4 חבל] סבל א 5 וחבל] חבל ב 6 מעוני] תחת הי' סימן כעין ן' נ מעני ב 7 בניי] בניך ב / [א]ל בית] לבית ב 19 והגיון] והא מחוק לפניו נ
 
1 יומם... חסדיו: על פי תה' מב, ט; אך בצלעית הראשונה חסרה הברה, ובמקבילה 'יום יום' במקום 'יומם', נוסח שאינו פותר את חסרון ההברה. חסדיו הנסתרות: כנראה: את חסדיו שעתה הם נסתרים, שכן בינתיים העם בגלות. 2 ילדי עליוני: בני ישראל, הראויים להיות עליונים על כל הגויים (ראה דב' כו, יט; כח, א). אנשי המשמרות: העם שממנו נבחרו משמרות הכהונה והלוויה (ראה דה"א כד, ז-יח; כה, ט-לא). 3 שופט בצדק תבל: על פי תה' צו, יג ועוד. עורה למה תישן: תה' מד, כד. 4 סבבם חבל: סבבום צרות הגלות. ויכלו כעשן: על פי תה' קב, ד. 5 לקחו... כושן: ואת נחלתם וחבלם, היא ארץ ישראל, לקחו מידם בני תרשיש (ראה בר' י, ד, ושם 'תרשיש' הוא מבני יוון, ואולי הכוונה לנוצרים) וכושן (הם שוכני 'אהלי כושן' [חב' ג, ז], שבטים נודדים המקבילים לבני ארץ מדין, ואולי הם מסמלים כאן את הערבים; אך ייתכן שהשמות נבחרו באקראי, כמטונימיה לגויים בכלל). 6 השקיפה משמי מעוני: על פי דב' כו, טו. להוציא ממאסרות: יורד אל 'בניי' שבטור הבא. 7 בניי: ישראל, והוא מושא הטור הקודם ונושא הטור הזה בעת ובעונה אחת. [א]ל בית ארמוני: לארץ ישראל ולמקדש. בכושרות: באופן כשר ונוח, כמו בעת יציאת מצרים; השווה מכילתא בא, מסכתא דפסחא טז (מהדורת הורוויץ־רבין, עמ' 62): '"מוציא אסירים בכושרות" (תה' סח, ז)... מה ת"ל "בכושרות", אלא חדש שהוא כשר לכם, לא חמה קשה ולא גשמים'. 8 ועד מתי אשב: דברי עם ישראל. דומה: דוממת, ללא פתחון פה; ראה תה' צד, יז: 'כמעט שכנה דומה נפשי', והתרגום הארמי ל'דומה' שם 'בשתיקותא', ובדומה פירשו רד"ק בספר השרשים בשורש 'דום': משתתקת. וייתכן לנקד גם 'דֻּומָּה', מן השורש 'דמם', על פי יח' כז, לב 'כְּדֻמָּה בתוך הים', ולפרשו בעקבות רד"ק שם: כרותה ממקומי. כים יהמה: לשון יר' ו, כג; נ, מב. 9 בין משמע ודומה: בין בני ישמעאל, על פי בר' כה, יד. חוכה: מצפה (השווה יש' ל, יח). לישע: מושא של 'חוכה' ושל 'צמא' כאחד. 10 ונפשי שחה: השווה תה' מד, כו. אל דומה: לשאול (ראה תה' צד, יז). וידי עוד לא תדמה: קריאת 'וידי' מסופקת ותמוהה, שכן במקרא נאמר על העין שהיא 'לא תדמה', כלומר לא תחדל לבכות (איכה ג, מט); ואולי יש לקרוא: וַודַּי (=ודאי), לשון אימות, ו'לא תדמה' מוסב על 'נפשי'. 11 עיני... הבצרות: עיני הזילו שפע כה רב של דמעות, עד אשר יכלו לשמש כמעיינות ולספק מים בעת בצורת. 12 כסתה כלמה פני: לשון תה' סט, ח. מחכות המזרות: מחמת ציפייתי (שאיננה מתממשת) לשינוי המזל ('המזרות') ולבוא הגאולה. 13 סבבני אויב כמים: הדימוי על פי תה' פח, יח. ודרך כמטרה: יורד אל 'קשת' שבטור הבא, ועל פי איכה ג, יב. 14 ורפו ידים: ולא אזרנו עוז להשיב מלחמה (ראה יר' ו, כד ועוד) 15 איך... השמים: צ"ל 'שָׁמַיִם' (משום המשקל), ומשמעו: איך הגיע ('נגע', השווה יר' נא, ט) האויב עד השמים. וחרפה לבי שברה: על פי תה' סט, כא. 16 האירה... נרות: המשקל משובש, ונראה שצ"ל: הָאֵר; ומכאן ואילך באה פנייה אל הקב"ה ובקשה לקירוב הגאולה, וטור זה עשוי להתפרש כפשוטו, כבקשה להחזרת מנורת שבעת הנרות למקדש (כמטונימיה לגאולה), או כמטפורה של אור הגאולה שיתפשט לכל מקום, אפילו לחדרי חדרים. 17 קרבה: לשון ציווי, קָרֵב. נכד איתני: את המובחר שבזרע האבות (ראה 'שחר קרע', טור 27), הוא המשיח. טללי טלי אורות: וקרב את מילוי נבואת ישעיהו (כו, יט): 'יחיו מתיך... כי טל אוֹרֹת טלך'; וייתכן שיש לנקד 'טַלְּלִי', כלשון בקשה (בכתב היד מנוקד 'טַלְלַי'). 18 פלא אות: כינוי למשיח, ו'פלא' על שום יש' ט, ה, ו'אות' משום יש' ח, יח. וייתכן שבכתב היד 'יאות', אך הקריאה מסופקת ואין כאן אפשרות ליותר מהברה אחת. לעם צוריח: לעם ישראל הזועק מגלותו. 19 והגיון לשוני יביע: ואת דברי השיר והתפילה ('הגיון', מלשון הגיית דברים או 'הגיון בכנור' [תה' צב, ד]) אשר לשוני מביע. כקרבן ריח: כקרבן העולה לפניך לריח ניחוח. 20 השם... ירח: כינוי להקב"ה שברא את המאורות. 21 הגיוני: דברי שירתי (ראה בטור הקודם). בנעים שירות: בשירות נעימות (והצורה בהשפעת שמ"ב כג, א, בשינוי התחביר).
 
ו
קודם שנעסוק בזיקה בין השירים יש לברר איזה מהם קדם לחברו. דומה שאין כל ספק ששירו של ר' יהודה הלוי הוא ששימש מקור לשירו של יוסף: גם משקלו המדויק יותר וגם תכניו הייחודיים מצביעים על יצירה מקורית. בנוסף על כך, בניגוד לשירי אזור השומרים את הדגם של שיר המופת אך נמנעים מלהעתיק מתוכו משפטים כצורתם, בשני השירים שלפנינו חומרים לשוניים משותפים רבים, בעיקר באזורים; ולמעשה, לרוב האזורים שב'יומם יצווה' אפשר למצוא מקבילות משמעותיות ב'שחר קרע חלוני'. סביר שמשורר מיומן כר' יהודה הלוי לא היה שואל חומרים לשוניים מקיפים מתוך שיר דגם,[33] בשעה שעל יוסף – מחבר 'יומם יצווה' – איננו יודעים דבר, אך שירו אינו מעיד על כישרון יוצא דופן.
ניתוח משווה של המשפטים המשותפים מעיד גם הוא על מקורם בשירו של ר' יהודה הלוי. כדי לערוך השוואה זו יש להבהיר תחילה את השוני התוכני המהותי בין שני הפיוטים: בשעה שהמאורה של ר' יהודה הלוי נכתבה לכבוד חתונה, המאורה של יוסף היא מאורה שגרתית, שייעודה אינו ברור, והיא עוסקת בנושא החוזר בפיוטי מאורה רבים: ענייני גלות וגאולה. השיר נע בין תפילה לגאולה לבין דברי תלונה על סבל הגלות, ודבריו שגרתיים למדי וסומכים בעיקר על פסוקי מקרא. ברק טכני מסוים מגלה המשורר רק בשימושו המיומן בצימודים, ובראשם הבאת המילה 'דומה' בשלושת משמעיה בטורים 10-8.[34]
כבר במדריך מופיע בשיר 'יומם יצווה' הלשון 'יַלְדֵי עֶלְיוֹנַי / אַנְשֵׁי הַמִּשְׁמָרוֹת' (שורה 2), המקביל ל'שַׂרְפֵי עֶלְיוֹנַי / אַנְשֵׁי הַמִּשְׁמָרוֹת' בשירו של ר' יהודה הלוי (שורה 11). הליקוי בשירו של ריה"ל אינו מאפשר לעמוד על מלוא משמעות המשפט, ועל כן קשה להשוות את דרך השימוש בו בשני השירים. בשני השירים מופיע המשפט 'עֵינַי הָיוּ מַעְיָנַי / לִשְׁנַת הַבַּצָּרוֹת' ('שחר קרע', שורה 7; 'יומם יצווה', שורה 11). גם החריזה ב'מַזָּרוֹת' ('שחר קרע', 1; 'יומם יצווה', 12) משותפת לשני השירים, אך כאן כבר ניכר ההבדל ביניהם: בשעה שב'שחר קרע' משמשת מילה זו באופן טבעי לתיאור רעיית הכוכבים, ב'יומם יצווה' השימוש בה מאולץ קמעא ורק בדוחק מסוים אפשר לפרשו כחלק מתיאור ציפייה לשינוי המזל עם ביאת הגאולה.
משמעותי יותר האזור שבסוף המחרוזת השלישית ב'יומם יצווה':
הָאִירָה חַדְרֵי מִשְׁכָּנַי / כִּדְמוּת שִׁבְעָה נֵרוֹת
קָרְבָה נֶכֶד אֵיתָנַי / טְלָלַי (או טַלְּלִי) טַלֵּי אוֹרוֹת
 
אזור זה כמעט זהה לאזור שלפני האחרון ב'שחר קרע':
תָּאִיר חַדְרֵי מִשְׁכָּנַי / כִּדְמוּת שִׁבְעָה נֵרוֹת
קָרְבָה נֶכֶד אֵי[תָנַי] / טַלֶּךָ טַל אוֹרוֹת
 
אך בשעה שב'שחר קרע' מוסב הטור הראשון באופן טבעי על הכלה שנזכרה קודם כמי שאורה מכסה על אור השמש, ביומם יצווה 'מודבק' האזור באופן מלאכותי למחרוזת שעסקה בתלונות קשות על הגלות, ללא כל רמז לאור. גם הכינוי 'נכד איתני' מתאים יותר לחתן מאשר למשיח. הסיום העוסק ב'טל אורות', המתפרש היטב על החתן, מתחבר באופן דחוק יותר להקשר של גאולת ישראל. ברור אפוא שיוסף הוא ששאל את האזור מר' יהודה הלוי.
טיפולו של יוסף בחומר השאול כאן מעניין: את תיאור הכלה ודברי העידוד לחתן הוא הצליח להפוך לתפילה על גאולת ישראל תוך שינויים קלים בלבד. הפועל 'תאיר', המוסב אצל ר' יהודה הלוי על הכלה, הופך כאן ללשון ציווי (כנראה: 'הָאֵר' או 'הָאִיר') המופנה אל הקב"ה והופך את תיאור הכלה המאירה לבקשה להופעת אור הגאולה או להשבת אור המנורה למקדש.[35] הפועל 'קָרְבָה', המופיע ב'שחר קרע' בבניין קל (ויש לקראו בקמץ קטן), תוך קריאה לחתן שיקרב אל הכלה, משמש ב'יומם יצווה' בבניין פיעל (בקמץ גדול), והופך לבקשה מהקב"ה להביא את המשיח. גם 'טלך' המכוון לחתן הופך ל'טללי', כחלק מבקשת הגאולה.
את האזור האחרון שאל יוסף מר' יהודה הלוי ללא כל שינוי, ואף צירף אליו את הצלעית האחרונה במחרוזת שלפניו. אבל דווקא על רקע הזהות הלשונית בולט ההבדל הגדול בתוכן: בשעה שר' יהודה הלוי מדבר על האל ש'שָׂם בִּלְחָיַיִךְ / שֶׁמֶשׁ עִם יָרֵחַ', ועל שמש וירח מטפוריים אלה הוא מגדיל את שירותיו ומברך 'יוצר המאורות', בשירו של יוסף הקב"ה 'שָׂם לוֹ בָּרָקִיעַ / שֶׁמֶשׁ עִם יָרֵחַ' כפשוטם, ועליהם יש לברכו. מחרוזת זו נקראת כמעט כתשובה לסיומו הנועז של ר' יהודה הלוי: לא על הכלה יש לברך אלא על המאורות שבשמיים.
***
 
העשרנו אפוא את נחלתו השירית של ר' יהודה הלוי בשיר בלתי ידוע, שהתגלה כאחד מהנועזים שבפיוטיו. ייתכן שלא בכדי נעלם שיר זה ולא נודע עד כה: אין זה מן הנמנע שמהלכיו הייחודיים – המצביעים על פתיחות גדולה לתכני שירת החול בתוך בית הכנסת – לא התקבלו בקלות אפילו בימי הביניים, ומשום כך השיר כמעט לא הועתק. גילויו בכתב היד בין שירים אחרים של משוררנו, וכן חיקויו בידי יוסף, מורים שהייתה לו תפוצה מסוימת, אך כאשר הוא שימש דגם לחיקוי לא נותר מתכניו הבוטים דבר: חומריו הלשוניים הפכו לחלק משיר שגרתי בענייני גלות וגאולה.
מראי מקום
אבן ג'נאח, שרשים
יונה אבן ג'נאח, ספר השרשים, מהדורת ב"ז באכער, ברלין תרנ"ו.
אליצור, פינחס
ש' אליצור, פיוטי רבי פינחס הכהן, ירושלים תשס"ד.
אליצור, פיוט לחתן
ש' אליצור, 'פיוט מתקופת הגאונים לחתן העולה לתורה', הצופה, כ"ה בסיוון תשנ"ח (19/5/98).
אליצור, שבחי הבורא
ש' אליצור, 'שבחי הבורא בסליחה של ר' יהודה הלוי', היספניה יודאיקה ו (תשס"ט), חלק עברי, עמ' א-ח.
באדיליוס, שירי האזור
א' סאנז באדיליוס, 'שירי האזור הליטורגיים של יהודה הלוי', ספר ישראל לוין – קובץ מחקרים בספרות העברית לדורותיה, תל־אביב תשנ"ה, עמ' 194-185.
בראדי, ריה"ל
ח' בראדי (מהדיר), דיואן יהודה בן שמואל הלוי, כרכים א-ד, ברלין תרנ"ד-תר"ץ.
בראדי, רמב"ע
ח' בראדי (מהדיר), משה אבן עזרא: שירי החל, ספר ראשון, ברלין תרצ"ה.
הוס, השתקפות ביקורתו
מ' הוס, 'השתקפות ביקורתו של ר' יהודה הלוי על התרבות החצרנית ב"נאום אשר בן יהודה" לשלמה אבן צקבל', אות לטובה: פרקי מחקר מוגשים לפרופסור טובה רוזן, בעריכת ע' יסיף, ח' ישי, א' כפיר, מכאן יא; איל פריזנטי ו (תשע"ב), עמ' 160-135.
חזן, שירי חתונה
א' חזן, 'שירי חתונה לר' יהודה הלוי', דוכן יא (תשל"ח), עמ' 33-27.
חזן, תורת השיר
א' חזן, תורת השיר בפיוט הספרדי לאור שירת הקודש של ר' יהודה הלוי, ירושלים תשמ"ו.
ילין, תורת השירה
ד' ילין, תורת השירה הספרדית, ירושלים, ת"ש.
ירדן, ריה"ל
ד' ירדן (מהדיר), שירי הקודש לר' יהודה הלוי, כרכים א-ד, ירושלים תשל"ח-תש"ם.
מבחר השבעים
מבחר השבעים: פיוטים ושירים, ירושלים תש"ח.
מירסקי, הפיוט
א' מירסקי, הפיוט, ירושלים תש"ן.
פגיס, מפתח רמב"ע
ח' בראדי (מהדיר), משה אבן עזרא: שירי החל, ספר שלישי, ירושלים תשל"ח, מפתח עניינים כללי לביאור מאת דן פגיס, עמ' 367-279.
פליישר, השירה בספרד
ע' פליישר, שירת החול העברית בספרד ובשלוחותיה, בעריכת ש' אליצור וט' בארי, ירושלים תש"ע.
פליישר, שירת הקודש
ע' פליישר, שירת הקודש העברית בימי הביניים, ירושלים תשל"ה (מהדורה שנייה: ירושלים תשס"ח).
קלאר, מגילת אחימעץ
ב' קלאר (מהדיר), מגילת אחימעץ, ירושלים תשל"ד.
רד"ק, ספר השרשים
ה"ר ביזנטל ופ' לברכט (מהדירים), ספר השרשים לר' דוד בן יוסף קמחי הספרדי, ברלין 1947.
רוזן־מוקד, לאזור שיר
ט' רוזן מוקד, לאזור שיר, חיפה תשמ"ה.
רוזן, ציד הצבייה
ט' רוזן, ציד הצבייה: קריאה מיגדרית בספרות העברית מימי הביניים, תל אביב תשס"ו.
שוצמן, שירי החתונה
כ' שוצמן, שירי החתונה של ר' יהודה הלוי: בחינת מאפיינים צורניים ותוכניים, עבודת גמר לתואר מוסמך, תל־אביב תשס"ח.
שטרן, שירה סטרופית
S. M. Stern, Hispano Arabic Strophic Poetry, Oxford 1974
שירמן, המשוררים
ח' שירמן, המשוררים בני דורם של משה אבן עזרא ויהודה הלוי, ידיעות המכון לחקר השירה העברית ב (ברלין, תרצ"ו), עמ' קיז-ריב; ד (ברלין־ירושלים, תחר"ץ), עמ' רמז-שג; ו (ירושלים, תש"ו), עמ' רמט-שנו.
שירמן, שירים חדשים
ח' שירמן, שירים חדשים מן הגניזה, ירושלים תשכ"ו.
תחכמוני, מהדורת יהלום־קצומטה
י' יהלום ונ' קצומטה (מהדירים), תחכמוני או מחברות הימן האזרחי מאת יהודה אלחריזי, ירושלים תש"ע.

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל, מנדלי
  • תאריך הוצאה: 2018
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 452 עמ' מודפסים
רבבות לאפרים: קובץ מחקרים בספרות עם ישראל רויטל רפאל-ויוונטה, שמואל רפאל-ויוונטה
אפרים האדם והחוקר
 
העיון בעבודות המחקר של פרופ’ אפרים חזן מלמד על הדרכים הייחודיות, שפילס לו בחקר תחומי שירה ופיוט רבים ומגוונים. כבר מתוך עיון ברשימת ספריו ומאמריו מתגלה קשת רחבה של דיונים מדעיים המתמקדים בחקר שירת ספרד, בחקר השירה בצפון אפריקה לארצותיה, ואף בחקר הפיוט הארץ ישראלי הקדום. מבחינת אופיים מוקדשים מחקרים רבים לכתיבת מונוגרפיות, כגון ספריו שהוקדשו לההדרת פיוטי ר’ פרג’י שוואט, פיוטי ר’ משה בוג’נאח, ופיוטי ר’ דוד חסין. מאידך גיסא יש לציין את מפעלו בתחום כתיבת האנתולוגיות, כמו ספרו ‘השירה העברית בצפון אפריקה’, וספרו ‘השירה העברית באלג’יריה’. נוסיף ונציין במיוחד את פועלו של פרופ’ חזן בתחום חקר הפואטיקה של שירת ספרד, ובעיקר את ספרו ‘תורת השיר בפיוט הספרדי לאור שירת הקודש של ר’ יהודה הלוי’. ספר אחרון זה מלמד על נטייתו לעסוק בסגולותיה המיוחדות של שירת ר’ יהודה הלוי, על רקע בחינה מחודשת של איכויותיה של שירת הקודש הספרדית בכללה. בדיוניו המפורטים בדק פרופ’ חזן לעומק פרטים ופרטי פרטים בשירת ר’ יהודה הלוי על מנת להנהיר במידת האפשר את מעשה המרכבה של מארגי הליריקה המעודנים בשירתו של ר’ יהודה הלוי. פרופ’ חזן תר אחר היסודות האסתטיים תוך בחינת איכויות הצליל ואיכויות הציור והלשון של שירה זו, כשהוא מגייס את העיון הפואטי על מנת לחדד את הבנת המשמעויות הדקות הגנוזות בשירת ר’ יהודה הלוי. במאמצי התחקותו אחר הגָלוי והכָּסוי, בצליל, בתבנית, בציורי הלשון, ובמשמעות השירה, בנה פרופ’ חזן מודל מחקר לעיון פואטי מקיף בשירת ספרד.
 
תחום המחקר המרכזי של פרופ’ חזן שהפך ברבות הזמן למפעל חייו, קשור בתרומתו לחקר שירת צפון אפריקה. בספריו ובמאמריו הרבים הפנה את הזרקור למרכז היהודי רחב הידיים בצפון אפריקה. על אף עושרה של שירת צפון אפריקה היא נחקרה אך מעט עד להופעת מהדורת פיוטי פרג’י שוואט בשנת תשל”ו. הייתה זו מהדורה מדעית ראשונה של פייטן צפון אפריקאי, אשר שמשה אבן דרך ראשונית בכינון תוואי המחקר המדעי של שירה זו. יסודה של המהדורה בעבודתו לתואר השני שנכתבה בהדרכתו של פרופ’ מירסקי ז”ל, אשר תמך בכל מאודו בחקר התחום החדש של שירת צפון אפריקה. חריש מחקרי ראשון זה שעשה פרופ’ חזן הביא לכך שחוקרים נוספים נרתמו באותה עת לחקר פיוטי צפון אפריקה ולכתיבת מהדורות ראשוניות של קובצי שירה שיצאו מתחת ידיהם של פייטני צפון אפריקה. יודגש במיוחד מעשהו החלוצי כאשר בעידודו, בהנחייתו ובזכות כושר מנהיגותו קם דור צעיר של תלמידים שהפנו את מרצם לההדרה מדעית של כלל פיוטיהם של פייטנים נבחרים מצפון אפריקה, והתעוררות מחקרית זו הובילה להסקת מסקנות חדשניות חשובות בדבר איכויותיה והתפתחותה של שירה זו.
 
פרופ’ חזן המשיך במחקריו, חלקם בשיתוף עם חוקרים עמיתים. יצוין כי שיתוף הפעולה הינו מסימני ההיכר הבולטים של אישיותו. פרופ’ חזן הוא איש רעים להתרועע, זאת בין במשפחתו, בין בחוג ידידיו, בין בציבור, בין בהתכנסויות מדעיות, וכמובן גם בפעילויות אוניברסיטאיות. תמיד אפיינה את נוכחותו בת השחוק הטובה, זו המלווה אותו בכל אשר יפנה. פרופ’ חזן הפיג בנועם דבריו את שיממונם של דיונים שׁוחקים שהפכו באחת לדיונים שׂוחקים. ואכן גם תלמידיו יעידו כי בשיעוריו האוניברסיטאיים, ידוע היה שאי אפשר לו לשיעור או לדיון שיתנהל על ידי פרופ’ חזן ללא תיבול במילי דבדיחותא לרוב. בדיחות רבות הובאו בשם אומרם כדי להביא גאולה לעולם, כמו אותן בדיחות המובאות בספרו של דרויאנוב, האיש החביב ששמו נישא רבות בפיו של פרופ’ חזן. בעקבות התמצאותו בכרכי ספרו של דרויאנוב יכול היה פרופ’ חזן לפנות לתלמידיו, שינסו לנחש, כמה בדיחות פותחות במילים ‘מעשה בשלושה יהודים’, ועוד כיוצא באלו.
 
לא ייפלא אפוא שבעקבות ההומור השופע של פרופ’ חזן נשמע לו צחוק מתגלגל אם בכנס אקדמי נכבד, ואם בישיבת סנאט מתוחה, צחוק אשר שינה את האווירה ואִפשר ביתר קלות מציאת פתרונות לבעיות מורכבות. ויש שאת הרוח הנעימה בשיעוריו תיבל פרופ’ חזן בהברקה או בחידוד לשוני. דריכותם של תלמידיו עלתה שעה שהציג חידה מימי הביניים, והייתה זו לעיתים חידה ארוכה ומפרכת בלשון סתומה ומסובכת, אך מצוטטת בדייקנות על פה, ומפוענחת בבהירות רבה. לשיא ההתפעלות הגיעו שומעי שיעוריו או הרצאותיו בכנסים, או בעת דיוני מפתח חשובים, שעה שחיבר במהירות שיא שיר חביב, מיוסד על משקלי השירה הספרדית, בהציגו לתפארת את מיטב הרכבן של היתדות והתנועות במיטב סדרן.
 
פעילותו של פרופ’ חזן הביאה ברכה רבה לאוניברסיטה. מסירותו הרבה חפפה על כל פעילויותיו, כך למשל עת ניצב בראשות המחלקה לספרות עם ישראל, או בכהנו כדיקן הסטודנטים, וכן בעומדו בראשות הוועדה האקדמית של מרכז דהאן. חברותו באקדמיה ללשון העברית, ופועלו כמפקח ארצי בתחום לימודי הספרות בבתי הספר היסודיים והעל־יסודיים בחינוך הממלכתי דתי, תרמו רבות לחברה ולמדינה. בפעילויות מדור ימי הביניים, שבמחלקה לספרות באוניברסיטת בר אילן, היה פרופ’ חזן דמות מרכזית שהשרתה אווירה ביתית מיוחדת ונעימה על כל הנעשה במדור. הוא תרם רבות לקתדרה לחקר הפיוט ולהוראתו ע”ש ח”מ ליהמן, וכמו כן לפעילויות הקולוקוויום של מדור ימי הביניים, והפורום לחקר תרבות ימי הביניים, כמו גם לעריכתן המושכלת של סדרות הספרים, ‘מסורת הפיוט’, ו’פרקי שירה’ שראו אור במסגרת המדור.
 
יש לאחל לפרופ’ אפרים חזן שנים רבות וטובות של מחקר ופעילות אקדמית, והמשך פעילות ציבורית פורייה ומפרה, ויצליח ה’ פועלו בכל מעשי ידיו. יבורך בעל ספר היובל, במילים הלקוחות מפיוט, שהוא עצמוֹ ההדיר ‘ירח יקר מלא’ פרי עטו של ר’ פרג’י שוואט.
 
פֶּרַח גְּבִירִים מַרְבֶּה הַמִּשְׂרָה
 
עַל רֹאשׁ חֲבֵרִים כֶּתֶר וַעְטָרָה.
 
כִּי הוּא מַטֵּה עוֹז מַקֵּל תִּפְאָרָה,
 
כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל שׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹמוֹ!…
 
יִפְרַח בְּיָמָיו צֶמַח צִדְקֵנוּ
 
מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֵינוּ.
 
עֵת יָבוֹא לְצִיּוֹן יִקְבֹּץ נִדָּחֵינוּ,
 
כֵּן יֹאמַר עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמוֹ.
 
ב’ בר־תקוה
 
 
 
'שחר קרע חלוני' – מאורה בלתי ידועה לר' יהודה הלוי
שולמית אליצור
 
א
בין שירי הקודש של ר' יהודה הלוי מצויים כמה וכמה שירים לשבת חתן. לכבוד החתן המגיע לבית הכנסת בשבת זו, שבתוך שבעת ימי המשתה, כתבו פייטנינו בכל הדורות פיוטים מפוארים.[1] גם ר' יהודה הלוי כתב מערכת יוצר מקיפה לחתן, ובה גוף היוצר המפואר 'הנך יפה רעיתי אחת מבין צבאות צבאות'[2] והזולת 'יבוא דודי לגנו ויכין מסִבו וכנו'.[3] שירים אלה, ועמם עוד כמה מפיוטי החתנים של ר' יהודה הלוי, רווּיִים תיאורים אירוטיים העוסקים ביופיה של הכלה ובמשיכה בינה ובין החתן, תיאורים המושפעים באופן מכריע משירת החשק החילונית. וכבר אפיין אותם אפרים חזן באומרו:
שירים אלה וכיוצא בהם הריהם שירי קודש במובהק. אף על פי כן יוצאים מגדר שימוש תפילה, ועוסקים בשבח החתן ובברכתו, בשבח הכלה ובתיאורה עד כדי סטייה ברורה מן המסגרת של שיר הקודש.[4]
 
אם נוסיף לשירים שמנה חזן שם, בסמוך,[5] עוד כמה שירי חתונה שאינם אלא פיוטים, נגלה שלאווירת שירי החשק החילוניים מקום מכריע בפיוטים אלה; ולא בכדי נדפסו כמה מהם (שלא בצדק) בין שירי החול של ר' יהודה הלוי.[6] כך, דרך משל, שיר האזור הנאה 'את עפרה צביית ארמון', המופיע בין שירי החול במהדורת בראדי,[7] עוסק בחלקו הראשון ביופיה של נערה, המכונה 'עפרה' ו'צבייה', ממש כבשירי החול. דקות גזרתה של הנערה ש'תָנַע כְּאַגְמוֹן'; 'שְׁנֵי רִמּוֹנִים' שעל חזה; קווצות שערה הנראות כ'דְמוּת צִפְעוֹנִים' וכ'נָחָשׁ' אשר 'בַּלְּחִי יִמָּשֵׁךְ' – כל אלו תיאורים שגורים בשירי חשק. ההבנה שלפנינו שיר חתונה עולה מתפנית באמצע השיר: הנערה מתוארת לפתע, בניגוד למקובל בשירת החשק, כמי שאינה מסרבת להיעתר לחושקה. ה'צִפְעוֹנִי' שעל לחייה אינו מסוכן, אלא 'הָשְׁלַם לָךְ';[8] וקולו של החתן חודר לשיר, קורא לנערה לבוא אליו, ומכריז: 'בֶּאְמוּנָה אוֹתָךְ אֲאָרֵשׂ'.
העובדה שמדובר בפיוט ולא בשיר חתונה חילוני מוכחת מסיום השיר. כאן, במקום שבשיר אזור חילוני צפויה לבוא כ'רג'ה לועזית, חלה תפנית חדה: המשורר עוזב את עניין הנערה והחתן, ומסיים במחרוזת לאומית המעבירה בבירור אל ברכת 'יוצר המאורות'.[9] נושא החתונה הופך לפתע מטפורה לגאולת ישראל:
יַגִּיעַ / זְמַן בַּת צִיּוֹן
לְהַרְגִּיעַ / בְּתוֹךְ אַפִּרְיוֹן,
וְיָרִיעַ / עֲלֵיהֶם עֶלְיוֹן:
קוּמִי נָא, שְׁכוּנַת מֶשֶׁךְ, / אוֹרֵךְ / הִנֵּה בָא, וְזָרַח שִׁמְשֵׁךְ!
 
הסיום הלאומי החד, הרמז לפסוק 'קומי אורי כי בא אורך' (יש' ס, א) השכיח כמעבר לברכת יוצר המאורות, והחתימה בזריחת השמש, המשמשת מטפורה לגאולת העם – כל אלה מעידים שלפנינו לא שיר חול אלא מאורה. ואכן, כפי שהעיר עזרא פליישר כמעט בדרך אגב,[10] בכ"י פירקוביץ 206 II A דף 46 כלול שיר זה במערכת יוצר לחתן פרי עטו של ר' יהודה הלוי, ובראשו באה הכותרת: 'ולה (=ולו) מאורות'.
דווקא בהקשר זה בולט במיוחד מהלכו הנועז של ר' יהודה הלוי, באומרו באחד מהאזורים בשיר:
עַל לֶחְיֵךְ וְשַׂעַר רֹאשֵׁךְ / אֲבָרֵךְ / יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ.
אמירה זו, שנחשבה כהגזמה פשוטה כל עוד נתפס השיר כשיר חול, מקבלת מעתה מימד חדש: הידיעה שהשיר שולב בתוך ברכת 'יוצר אור ובורא חושך' גופה מחדדת את מהלכו הייחודי של המשורר, בהסיטו את משמע הברכה מהודאה על זריחת השמש עם בוקר אל תיאור יפי הנערה.
 
ב
עתה מתברר שתעוזתו של ר' יהודה הלוי בפיוטי מאורה לחתונה הייתה אף יותר גדולה. תוך כדי עבודתי בקטלוג הפיוטים שבסדרת הנוספות (AS) שבאוסף טיילור־שכטר בקמברידג' במפעל לחקר השירה והפיוט בגניזה על שם עזרא פליישר, מצאתי מאורה בלתי ידועה לחתן, גם היא של ר' יהודה הלוי, וגם בה מפליג המשורר בתיאור הכלה תוך שימוש בתיאורים אירוטיים ובמוטיבים משירי החשק.
השיר התגלה בכ"י קמברידג' T-S AS 125.209. הקטע מחזיק דף אחד, ובו חסר גדול, הנובע בעיקר מקרע משמעותי, שגרם לאבדן של כמעט מחצית מן הכתוב בשמונה שורותיו התחתונות.[11] גם במקומות אחרים הדף מחורר, וכמה וכמה מילים אינן ניתנות לפיענוח בטוח. משום כך השיר אינו שלם, וחבל על דאבדין. אבל גם מה שנותר ממנו משמעותי, וניתן לעקוב באופן ברור אחרי מהלכיו העיקריים של השיר.
ייחוס השיר לר' יהודה הלוי עולה מן הכותרות שבקטע. בראש הקטע מועתק סופה של הגאולה של ר' יהודה הלוי 'יושב ושומם בגלות ודומם';[12] לאחר מכן בא השיר הנידון כאן, ובראשו הכותרת 'ולה זֹל ל' יקדישון מאורות'. הציון 'ולה זֹל, משמעו: גם שיר זה הוא של אותו מחבר, ז"ל; כלומר: של ר' יהודה הלוי.[13] אישוש נוסף לייחוס בא עם סיום השיר: אחריו מועתק האופן 'יציר רק אל מעשי אל',[14] גם הוא פרי עטו של ר' יהודה הלוי. בראש השיר באה הכותרת: 'ולה איצ̇א', כלומר: ולו גם כן. המעתיק מעיד אפוא שמחבר השיר 'יציר רק אל' הוא גם מחבר שירנו.
הפיוט החדש הוא מאורה, כמצוין בכותרתו ('מאורות'), וכמוכח מסיומו בלשון מטבע הברכה: 'ברוך אתה יי יוצר המאורות'.[15] ייעודו לחתן עולה מתוכו במפורש, ובעיקר משורה 23, הפותח בפנייה גלויה אל החתן. הוא בנוי כשיר אזור, הפותח במדריך בן שני טורים, ובעקבותיו באות שש מחרוזות[16] שבכל אחת מהן, כמקובל, ענף בן שלושה טורים ואחריו אזור הזהה בתבניתו למדריך. כל טורי השיר, גם בענפים וגם באזורים, מתחלקים לשתי צלעיות. הצלעיות הראשונות בכל ענף (וכן באזורים) חורזות ביניהן, וכך נוצרת חריזה מסורגת בכל אחת מיחידות השיר. האזורים נחרזים בחרוזים הקבועים –נַי/-רוֹת//-נַי/-רוֹת.
השיר שקול במשקל כמותי, אך למרבה הפלא מדובר במשקל תנועות, הנמנע מהבאת שוואים נעים וחטפים. אין זה משקל התנועות הקלסי העשוי שמונה תנועות בדלת ובסוגר. לפנינו מערך א־סימטרי המאפיין שירי אזור: בכל צלעית ראשונה בטור באות שבע תנועות, ובכל צלעית שנייה – שש תנועות.[17] משקל תנועות בשירי אזור נדיר יחסית, אך דווקא בין פיוטיו של ר' יהודה הלוי ניתן למצוא שני שירים השקולים בדיוק כשירנו. אחד מהם נרמז בכותרת השיר. הציון 'ל<חן> יקדישון' מלמד על נעימת שירנו, הדומה לנעימת שיר הפותח במילה 'יקדישון', הוא האופן של ר' יהודה הלוי 'יקדישון היום שלוש'.[18] שיר נוסף באותה מתכונת הוא שיר החתונה 'שור אם קרעה בת שחר' שכתב ר' יהודה הלוי לחתונת בתו של ר' יצחק אבן אלמהאג'ר עם ידידו של המשורר, אברהם אבן אלרביב.[19] בשלושת השירים בא משקל של שבע תנועות בצלעית ראשונה ושש בצלעית שאחריה, אך חרוזי האזור שבכל אחד מהם שונים.
גם שירנו נכתב לחתן בשם אברהם, והפייטן פונה אליו בשמו בשורה 25.[20] לא נוכל לקבוע אם גם במקרה זה מדובר באברהם אבן אלרביב, אם כי אין זה מן הנמנע.
 
ג
קודם שנעבור לסקירת מהלכיו התוכניים של השיר נביא אותו כלשונו:[21]
שַׁחַר קָרַע חַלּוֹנַי / וי[..] כִּנְהָרוֹת
כִּי באורך לֵיל עֵינַי / רָעוּ הַמַּזָּרוֹת
 
צורות הַשֶּׁמֶשׁ שַׁרְתִּי / עוֹבֶרֶת כַּבָּרָק
וּלְחִי שׁוֹשָׁן הִבַּטְתִּי / מִדְּמֵי וֶרֶד מוּרָק
5  אוֹמַר: יַמּוֹ שָׁפַכְתִּי / אַךְ דָּם לִבִּי זָרַק
רֵעַי, נוֹדְעוּ מַצְפּוּנַי / נִגְלוּ הַנִּסְתָּרוֹת
עֵינַי הָיוּ מַעְיָנַי / לִשְׁנַת הַבַּצָּרוֹת
פז<מון>
 
[...] יָרֵחַ הוּקַם / [לֵ]יל אַרְבָּעָה עָשָׂר
הֵפֵרוּ יָמִים [חֻוקָּם] / [... ... ...] מוּסָר
10 כִּי הֶרְאוּהָ יוֹם נָקָם / לִכְפִיר [... ...]
[...] שַׂרְפֵי עֶלְיוֹנַי / אַנְשֵׁי הַמִּשְׁמָרוֹת
[... ... ... ..ני] / [בַּ]עְבוֹתוֹת נֶאְסָרוֹת
פז<מון>
 
[... ... ... דם] / [..]אל לִשְׁלוֹל כָּבוֹד
צַמָּה תִּפְאֶרֶת [אָדָם] / [... ... ... ..בוד]
15 [... ... ..]ך וּלְחִי מִדָּם / לֶב אָדָם [..בו]ד
וַאְנִי אֶרְצַע אֶת אָזְנַי / [... ... ..רות]
לָהּ הִנֶּנִּי כָל שָׁנַי / רַק עֶבֶד [..]ורות
 
[... ... ... ..י]ח / הַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ
ומֵהַהֵיכָל הִזְרִיחַ / לֶחְיָהּ נִשְׁפֵ[י] עַרְבּוֹ
20 וַהְדַס ח[..]ונה הֵפִיחַ / כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ
אוֹתָהּ יוֹם מַעְמַד סִינַי / ל[וּ] לִפְנֵי מִדְבָּרוֹת
חָזוּ לוֹבְשֵׁי פַעְמוֹנַי / מֵאְנוּ קַחַת תּוֹרוֹת
פז<מון>
 
חָתָן אֶל גִּזְרַת שׁוֹהַם / סוּרָה אדוני סוּרָה
שֶׁמֶשׁ מֵאוֹרָהּ נִדְהַם / בָּלְעָה אוֹרָהּ אוֹרָה
25 רַק [..]חה לָךְ אַבְרָהָם / הוּשָׁתָה כִמְנוֹרָה
תָּאִיר חַדְרֵי מִשְׁכָּנַי / כִּדְמוּת שִׁבְעָה נֵרוֹת
קָרְבָה נֶכֶד אֵי[תָנַי] / טַלֶּךָ טַל אוֹרוֹת
 
עָפְרָה, חִצֵּי עֵינַיִךְ / אֶל צָפְנַת פַּעְנֵחַ
אִם תּוֹרִי – בִּשְׂפָתַיִךְ / שַׂמְתְּ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ
30 גַּם אֵל שָׂם בִּלְחָיַיִךְ / שֶׁמֶשׁ עִם יָרֵחַ
וַעְלֵיהֶם אֶת הֶגְיוֹנַי / אַגְדִּיל בִּנְעִים שִׁירוֹת
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ / יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת
 
ביאור
1 שחר קרע חלוני: אור השחר בקע מבעד לחלונות, כנראה כמטפורה לאור פניה של הנערה (היא הכלה) הבוקע וזורח; וללשון 'קרע חלוני' השווה ירמיהו כב, יד. וי[..] כנהרות: שרידי המילה הראשונה מסופקים וקשים לקריאה, אך ייתכן שהייתה כאן מילה שעניינה נזילה, כגון 'וַיָּזֶב' או 'וַיַּבַּע' (לשון נביעה), כלומר: השחר (הוא מראה הנערה) גרם להזיל מעיני מי דמעות מרובים כמי נהרות; אבל אפשר גם ש'נהרות' כאן הם ריבוי של 'נְהָרָה' (איוב ג, ד), והוא לשון אור וזוהר. 2 באורך: לכאורה הוא: בְּאוֹרֶךְ לֵיל, כלומר: במשך כל הלילה הארוך, עד שהשחר בקע; אך על פי זה יש כאן שווא נע במקום תנועה, ולכן נראה שצריך להיות: כִּי בָא אוֹרֵךְ (על פי ישעיהו ס, א), כלומר: הגיע וזרח לפתע אורה של הנערה, ו'ליל' קשור אל הצלעית הבאה, והוא ציון זמן, כמו 'בליל'. עיני רעו המזרות: עיני הדובר לא נעצמו בלילה, וכאילו נגזר עליהן לרעות את הכוכבים ('המזרות', ראה איוב לח, לב). למוטיב ראה להלן, הערה 22. 3 צורות: אולי צריך להיות: צוּרַת. השמש: מטפורה לכלה. שרתי: ראיתי. עוברת כברק: נגלית לרגע אחד. 4 ולחי שושן: לחיה של הכלה, הדומה בצבעה האדום (ואולי גם ברכותה ובריחה הנעים) לשושן (דימוי הלחי לשושן שכיח בשירה העברית בספרד; ראה דרך משל בשירו של רמב"ע 'צַוַּאר עֹפֶר וּלְחִי שׁוֹשָׁן' [בראדי, רמב"ע, עמ' שלה]). מדמי ורד מורק: אודמו של הלחי כאילו הורק ונלקח מדמו של הוורד, כלומר ממיצוי צבעו האדום; ובמילה 'מדמי' שווא נע, נגד המשקל. 5 אומר ימו שפכתי: פיענוח מילת 'ימו' מסופק, שכן האות הראשונה מחוררת, אך על פי שרידיה נראה שהייתה שם יו"ד (ומכל מקום ודאי לא הייתה שם אות רחבה יותר), והוא כנראה שוב תיאור בכיו של הדובר, הנשפך כים; אך אולי יש לנקד 'אוֹמֶר... שָׁפַכְתִּי', ולפענח באופן שונה את תיבת 'ימו'. אך דם לבי זרק: אך לא רק ים של דמעות נשפכו מעיני, אלא גם דם לבי נזרק לתוכן. 6 נודעו מצפוני: נתגלו צפונותיי, אהבתי שביקשתי להסתירה נתגלתה על ידי בכיי (לסוד האהבה המתגלה ברבים על ידי דמעות החושק ראה פגיס, מפתח רמב"ע, עמ' 286). 7 עיני... הבצרות: עיני הדובר הזילו שפע כה רב של דמעות, עד אשר יכלו לשמש כמעיינות ולספק מים בעת בצורת. 8 ירח... עשר: המשורר מתאר ירח במילואו (בליל י"ד בחודש), והוא כמובן מטפורה לפניה המאירות של הכלה. 9 הפרו ימים [חוקם]: ההשלמה על פי החרוז והעניין (השווה ישעיהו כד, ה: 'חלפו חֹק הפרו ברית'), ומשמעו: הימים, שליחי ה'זמן', הוא הגורל, הפרו את בריתם עם האוהב ובחרו להזיק לו. [...] מוסר: אולי לפני 'מוסר' אפשר להשלים 'פרעו' (שרידי הקווים העליונים של 'פר' ניכרים בכתב היד). 10 כי... לכפיר: כי בשעה שרצו לנקום בחתן (המכונה 'כפיר'), הראו לו את הכלה וגרמו לו לסבול ייסורי אהבה. 11 שרפי עליוני: מלאכי מרום, אך מחמת הקרע בכתב היד לא ברור עניינם בהקשר. אנשי המשמרות: ייתכן שהוא המשך הכינוי למלאכים העומדים במשמרותם בשמיים, אך הכינוי 'אנשי' מוקשה כאן. 12 [ב]עבותות נאסרות: ההקשר לקוי, אך נראה שהמשורר מכוון ללבו של האוהב שנקשר בעבותות אהבה.13 לשלול כבוד: קשה לבאר משום ההקשר הלקוי. 14 צמה תפארת [אדם]: ההשלמה על פי החרוז ולשון ישעיהו מד, יג, והוא תיאור צמתה של הכלה המפארת אותה. 15 ולחי מדם: מוסב כנראה על לחיה האדומה של הכלה. לב אדם: סוף הטור קרוע, אך הוא מוסב כנראה על לבו של האוהב הנשבה בקסם לחיה הנאה של אהובתו. 17-16 ואני ארצע את אזני... רק עבד: הכרזת האוהב שהוא מוכן להיות לנערה הנאה עבד נרצע כל ימיו (השווה שמות כא, ה-ו). [..]ורות: על פי שרידי האותיות ניתן להשלים: [לַ]דּוֹרוֹת, כלומר לעולם (הצעת ד"ר אבי שמידמן). 18 המלך במסבו: שיר השירים א, יב, ומשום הקרע בכתב היד לא ברור במי מדובר כאן, ומסתבר שהכווה לחתן19 ומההיכל: על פי המשקל צריך להיות: מההיכל, והוא מקום מושבה של הכלה. הזריח... ערבו: האירו לחייה הזוהרות את חשכת הערב (כנראה של ה'מלך', החתן). 20 והדס... הפיח: המילה הלקויה אינה ניתנת לשחזור, אך המשורר מדבר על ריח ההדס המתפשט מכיוון הכלה ומבשם את הסביבה. ומשום הליקוי אין לדעת אם ההדס הוא מטפורה לריחה הטוב של הכלה, או שמא מדובר בריח הדס ממשי, שכן – על פי שירי חתונה רבים של ר' יהודה הלוי – נהגו להכין לחתן ולכלה חופת הדסים (ראה להלן, הערה 26). כי רוח עברה בו: לשון תה' קג, טז, אך כאן משמעו: הרוח עברה והפיצה את ריח ההדס. 22-21 אותה... תורות: שיעור הטורים: אילו ביום מעמד סיני ראו הכוהנים ('לובשי פעמוני') את הכלה, היו ממאנים לקבל ('קחת') את התורה, או משום שלא היו מסכימים לקבל על עצמם את ההגבלות בענייני עריות, או משום שלא היו יכולים להסיר עיניהם ממנה ולכן לא היו מגיעים אל הר סיני. לפני מדברות: כנראה: במדבר סיני (ול'לפני' השווה ללשון 'אחר המדבר', שמ' ג, א); אך ייתכן ש'מדברות' כאן לשון דיבור, והכוונה: לפני שהקב"ה דיבר עם העם ואמר להם את עשרת הדיברות. חזו: לפני מילה זו ניכר סימן בכתב היד, וקשה לקבוע אם הוא כתם קטן או שמא כתוב 'יחזו'. לובשי פעמוני: כינוי לכוהנים, על שום מעילו של הכוהן הגדול שהיו בו פעמונים (שמ' כח, לג-לד), והכוונה כאן: אפילו הכוהנים, החשובים שבישראל, היו ממאנים לקבל תורה למראה הכלה, וקל וחומר שגם פשוטי העם היו נוהגים כך. 23 חתן: מכאן פונה הדובר אל החתן ומעודד אותו להתקרב אל הכלה (למוטיב ראה להלן, הערה 28). גזרת שוהם: כינוי לכלה הזכה כשוהם (לזיהוי השוהם כאבן חן לבנה או שקופה השווה דרך משל לשירו של רמב"ע: 'וכוס שוהם' [בראדי, רמב"ע, א, עמ' קלא]; גביע השוהם מתואר שם ככלי עשוי מים או קרח. גם רד"ק בספר השורשים מציין ששוהם בערבית הוא א"ל בלו"ר [بڶۏݬ, כלומר גביש). סורה אדוני סורה: לשון שופ' ד, יח (וראה שיבוץ זה כלשונו אצל ריה"ל בהקשר שונה בסליחה 'יסוד הכול ויוכל כול' שנדפסה אצל אליצור, שבחי הבורא, עמ' ו, שורה 44). אך המילה 'אדוני' הפותחת בשווא נא חורגת מהמשקל, ונראה שצריך להיות כאן: אָדוֹן, הוא החתן24 שמש מאורה נדהם: לשון הגזמה: אפילו השמש נדהם מאורה של הכלה. בלעה אורה אורה: את האור של השמש הסתירה כביכול האורה של הכלה, וכאילו בלעה אותו. 25 [..]חה: הפיענוח מסופק והמילה קשה לשחזור. אברהם: שם החתן. ומשמע הטור כולו הוא כנראה שאף על פי שאורה הגדול של הכלה מאפיל אפילו על השמש, לחתן היא 'הושתה כמנורה' – ואורה נועד לו בלבד. 26 תאיר... נרות: יש לקרוא כאילו נכתב: 'אשר תאיר' וכו', והוא לוואי של 'כמנורה' שבטור הקודם ומסביר שמדובר על המנורה שהאירה את המשכן, הוא אוהל מועד, בשבעת נרותיה. 27 קרבה: לשון ציווי המופנה אל החתן: התקרב וגש (אל הכלה); ראה במובא לעיל, לשורה23. נכד אי[תני]: כינוי לחתן, שהוא זרע האבות המכונים 'איתנים' (השווה ירושלמי ר"ה א, א, דף נו ע"ד [מהדורת האקדמיה ללשון העברית, עמ' 664]: '"בירח האיתנים" [מל"א ח, ב], שבו נולדו אבות'; וייתכן שנרמז כאן שנית שם החתן, אברהם, על שום 'איתן האזרחי' שנדרש ככינוי לאברהם. ראה פסדר"כ פרה ג [מהדורת מנדלבוים, עמ' 61] והמקבילות: 'איתן, זה אבינו אברהם, דכת' "משכיל לאיתן האזרחי" [תה' פט, א]'). טלך טל אורות: על פי ישעיהו כו, יט, וכאן הם דברי עידוד וברכה לחתן, המציינים את רעננותו28-29 עפרה: פנייה אל הכלה. חצי... רוקח: אם את יורה בחתן בחצי עיניך, הרי ששפתיך מרפאות אותו; מוטיב שגור בשירת החשק (ראה להלן, הערה 29). צפנת פענח: בר' מא, מה, וכאן הוא בא במשמע המילולי שנהגו לייחס לו (מגלה הצפונות) ככינוי לחתן, כנראה על שום חכמתו בתורה. תורי: לשון ירייה. שמן רוקח: קהלת י, א, ומשמעו: שמן מבושם, וכאן הוא מטפורה לרפואה ולעונג. 30 שם... ירח: ברא את לחייך מזהירות כשמש וכירח31 ועליהם: על השמש והירח שבלחיי הכלה. את: אחרי מילה זו נראית בכתב היד לכאורה ן', אך אי אפשר להוסיף כאן עוד הברה (משום המשקל), וייתכן שמדובר בקו שהשתרבב ואינו חלק מהטקסט. הגיוני: שירי, דברי תפילתי. בנעים שירות: בשירות נעימות.
 
ד
השיר נפתח כשיר חשק חילוני לכל דבר: דובר שירי, הנוטל לו לכאורה תפקיד של חושק קלסי, מתאר איך אחרי לילה של נדודי שֵנה שבו נאלץ – כמקובל בשירי חשק ופירוד קונוונציונליים – לרעות את כוכבי השמים ('לֵיל עֵינַי רָעוּ הַמַּזָּרוֹת', שורה 2),[22] הופיע לפתע אור השחר הבוהק – אך אור זה, ההופך עד מהרה ל'צוּרַת הַשֶּׁמֶשׁ' (שורה 3) – מתגלה כאור שאינו אמיתי, אלא מטפורה לפניה הזוהרות של הנערה. הנערה אינה משתהה – היא 'עוֹבֶרֶת כַּבָּרָק' ונעלמת, והדובר מספיק רק להציץ בלחייה האדומות. מראה זה רק מגביר את ייסורי האהבה: מעתה הוא שופך כים דמעות מהולות בדם (שורה 4),[23] ודמעותיו מגלות לכול את סוד אהבתו (שורה 5). המחרוזת הראשונה מסתיימת בתיאור של שפע הדמעות, היכולות – בכמותן הגדולה – לשמש במקום מעיינות בעת בצורת.
שתי המחרוזות הבאות לקויות, מחמת הקרע בכתב היד, ושחזור מהלכן קשה. בראש המחרוזת השנייה מתוארת הנערה כירח במילואו, ב'ליל ארבעה עשר'; לאחר מכן מאשים המשורר – שוב, תוך שימוש במוטיבים משירת החול – את ה'ימים', הם שליחי הזמן, על שהראו את דמות הנערה ב'יום נקם' לגבר המכונה 'כפיר', וקשרו את לבו בעבותות האהבה. לכאורה לא ברור אם ה'כפיר' הוא אותו חושק אנונימי שבדבריו נפתח השיר, או שמא כבר מדובר כאן ישירות בחתן. גם משרידי המחרוזת הבאה עולה תיאור יפי הנערה, על צמתה המפוארת ולחיה האדומה.[24] באזור שוב מדבר החושק, ומבטיח להיות לנערה עבד נרצע כל ימיו.
בהמשך עובר המשורר, כפי שנראה, לדיבור גלוי יותר על החתן והכלה. אולם קודם שנעיין בחלק השני של השיר, עלינו לברר מי הוא החושק המוצג בחלקו הראשון. אילו עמד לפנינו שיר אזור חילוני, אפשר היה לחשוב לפחות בתחילת השיר שמוצג כאן חושק קלסי. אבל השיר לא נועד להקראה תוך שתיית יין במסיבת־גן, אלא בבית הכנסת. לשומעים היה אפוא ברור שאין זה המקום לשירי חשק חילוניים. תיאורי נערה נאה ומוטיבים אחרים משירת החשק, כשהם נאמרים בבית הכנסת, מחייבים פרשנות שונה. שלא בהקשר של חתונה, תהיה זאת פרשנות אלגורית: הצבייה ברוב שירי הקודש איננה אלא כנסת ישראל, ואוהבה – הקב"ה. אבל בשבת שבה הוקרא השיר שלפנינו ידע הקהל כולו על האירוע המיוחד – החתונה – וציפה אפוא שפיוטי היום יספרו בשבח החתן והכלה. משום כך, ברגע שהוצגה בשיר נערה נאה, ונשמעו דבריו של ה'חושק' – הייתה לשומעים רק דרך אחת לפרש את השיר: החושק והחשוקה אינם דמויות אלגוריות, אלא החתן והכלה. הצגת החתן כחושק נדוד־שנה מסמלת כאן את גודל אהבתו לכלה, ואולי גם קשובה לקושי שבמרחק בינו לבינה עד ליום החתונה.[25] בכיוון זה יש להסביר גם את האשמת ה'ימים' שהרעו עם ה'כפיר' – שוב החתן – כשהראו לו את הכלה: מראה הכלה מגביר כמובן את געגועי החתן המנוע מליצור מגע עם אהובתו. ההקשר הייחודי של קריאת השיר בבית הכנסת מחייב אפוא את קליטתו במונחים השונים מאלה של שירת החשק, והוא מתפרש על ידי השומעים מתחילתו כמכוון לעניין היום: שבת חתן.
ראש המחרוזת הרביעית קרוע, אך נראה שהמשורר עובר כאן לתאר את מקום החתונה, שבו מצויים החתן – אליו כנראה מכוון הכינוי 'המלך במסבו' – והכלה, שבתיאורה שוב מתמקד המשורר באור הזורח מלחייה. ההדס הנזכר בשורה 20 עשוי לשמש מטפורה לריחה הטוב של הכלה, אך ייתכן שהזכרתו כאן – בהקשר של חופת החתונה – קשורה במנהגם של בני ספרד להכין לחתן ולכלה חופת הדסים, כמשתמע משירי חתונה רבים של ר' יהודה הלוי.[26]
האזור של מחרוזת זו ראוי להבלטה מיוחדת. ר' יהודה הלוי מפליג בו ומכריז: 'אוֹתָהּ יוֹם מַעְמַד סִינַי / ל[וּ] לִפְנֵי מִדְבָּרוֹת // יֶחְזוּ לוֹבְשֵׁי פַעְמוֹנַי / מֵאְנוּ קַחַת תּוֹרוֹת', כלומר: אילו ראו הכוהנים ('לובשי פעמוני', כסמל לגדולי ישראל) את הכלה ביום מעמד סיני – היו מסרבים לקבל את התורה, או כדי שלא תיאסר עליהם ההנאה ממנה, כאשת איש, או משום שלא היו מצליחים להסיר את מבטם ממנה ולכן לא היו מתפנים להגיע להר סיני. בין כך ובין כך, הכרזה נועזת זו אינה רחוקה מן הבוטים ביותר שבשירי החשק החילוניים,[27] והופעתה בתוך שיר קודש מפתיעה.
מכאן ואילך עניין מתרחק השיר מן הקונוונציות של שיר החשק, ועובר לענייני החתונה. במחרוזת החמישית לכל אורכה באות פניות אל החתן, תוך עידודו להתקרב אל הכלה, מוטיב המופיע בעוד שירי חתונה של ר' יהודה הלוי.[28] גם קרבתה של ברכת יוצר המאורות בולטת כאן, ומכוחה מתוארת הכלה כמי שמאפילה על אור השמש וכמנורת שבעת הקנים.
במחרוזת האחרונה פונה הדובר אל הכלה. שוב מופיע כאן מוטיב ידוע משירת החשק: הנערה ההורגת את החושק במבטי עיניה המשולים לחצים, אך יכולה לרפאותו בנשיקות שפתיה;[29] אבל חצי העיניים מכוונים כאן אל החתן, המכונה 'צפנת פענח', וכוח הריפוי מודגש יותר מכוח ההריגה, בניגוד למקובל בשירי החשק. השיר מסתיים – כפי שפתח – בתיאור אור פניה של הכלה: 'גַּם אֵל שָׂם בִּלְחָיַיִךְ / שֶׁמֶשׁ עִם יָרֵחַ'; ובמהלך שובב עובר הפייטן אל ברכת יוצר המאורות תוך שהוא מכריז: 'וַעְלֵיהֶם (כלומר, על השמש והירח המטפוריים שבלחיי הכלה) אֶת הֶגְיוֹנַי / אַגְדִּיל בִּנְעִים שִׁירוֹת: // בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ / יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת'. ברכת יוצר המאורות, שהיא מטרתו של השיר, נאמרת אפוא לא על המאורות האמיתיים, אלא על אלו המטפוריים – אור פניה של הכלה. מהלך זה דומה להכרזה 'עַל לֶחְיֵךְ וְשַׂעַר רֹאשֵׁךְ / אֲבָרֵךְ / יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ' מתוך 'את עפרה צביית ארמון' שראינו קודם, אך הופעתו בסוף השיר, בנקודה הרגישה של המעבר לברכה, ואולי אף כתחליף ממשי לברכה עצמה – תופעה שאינה מצויה בדרך כלל, מבליטה אותו יותר והופכת אותו לסיום נועז במיוחד.[30]
 
ה
ייחודו של שירנו ניכר על רקע חיקוי שלו שנמצא בגניזה הקהירית. כידוע, שירי אזור – גם ערביים וגם עבריים – זכו בימי הביניים לחיקויים, המכונים בערבית מעארצ̇ה.[31] המחקים שמרו את תבנית השיר ששימש להם כדגם, וכתבו תוך שימוש באותו משקל ובאותם חרוזי אזור קבועים, אך יצקו לתבנית מרקם לשוני חדש. רק הכ'רג'ה הלועזית נותרה על כנה.
הפיוט שנכתב כחיקוי ל'שחר קרע חלוני' גם הוא מאורה שחרוזי האזור הקבועים בה הם-נַי/-רוֹת//-נַי/-רוֹת, וגם בו מחולק כל טור לשתי צלעיות, אך את משקל התנועות הכמותי, הנמנע בקפידה מכל שווא נע או חטף, מחליף בו משקל הברתי בעל ריתמוס דומה: בצלעית הראשונה בכל טור שבע הברות דקדוקיות, ובשנייה – שש, תוך התעלמות משוואים נעים וחטפים המופיעים בשיר. כשיר הדגם, גם הפיוט הזה מסתיים בלשון הברכה 'ברוך אתה יי יוצר המאורות', תוך חריגה מהמשקל. הפיוט קצר יותר: יש בו אחרי המדריך רק ארבע מחרוזות, והן חתומות בשם 'יוסף'. בדורו של ר' יהודה הלוי פעלו כמה פייטנים בשם יוסף,[32] אך אין דרך לזהות את מחבר שירנו עם מי מהם.
נביא כאן תחילה את השיר כלשונו, ולאחר מכן נעמוד על תוכנו ועל זיקתו לשיר הדגם של ר' יהודה הלוי.
יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ / חֲסָדָיו הַנִּסְתָּרוֹת
לֶאֱסוֹף יַלְדֵי עֶלְיוֹנַי / אַנְשֵׁי הַמִּשְׁמָרוֹת
פזמ<ון>
יָהּ שׁוֹפֵט בְּצֶדֶק תֵּבֵל / עוּרָה לָמָּה תִישַׁן
בָּנֶיךָ סְבָבָם חֵבֶל / וַיִּכְלוּ כֶעָשָׁן
5  לָקְחוּ נַחֲלָתָם וְחֶבֶל / תַּרְשִׁישׁ וּבְנֵי כוּשָׁן
הַשְׁקִיפָה מִשְּׁמֵי מְעוֹנַי / לְהוֹצִיא מִמַּאֲסָרוֹת
בָּנַיי [אֶ]ל בֵּית אַרְמוֹנַי / יֵלְכוּ בַכּוֹשָׁרוֹת
פזמ<ון>
וְעַד מָתַי אֵשֵׁב דּוּמָה / וְלִבִּי כַיָּם יֶהֱמֶה
וַאֲנִי בֵּין מִשְׁמָע וְדוּמָה / חוֹכֶה לְיֶשַׁע צָמֵא
10 וְנַפְשִׁי שָׁחָה אֶל דּוּמָה / וְיָדִי עוֹד לֹא תִדְמֶה
עֵינַי הָיוּ מַעְיָנַי / לִשְׁנַת הַבַּצָּרוֹת
גַּם כִּסְּתָה כְלִמָּה פָנַי / מֵחֲכוֹת הַמַּזָּרוֹת
פזמ<ון>
סְבָבַנִי אוֹיֵב כְּמַיִם / וְדָרַךְ כַּמַּטָּרָה
קֶשֶׁת, וְרָפוּ יָדַיִם / וְחִצּוֹ בְלִבִּי יָרָה
15 אֵיךְ נָגַע אֶל השָׁמַיִם / וְחֶרְפָּה לִבִּי שָׁבְרָה
האירה חַדְרֵי מִשְׁכָּנַי / כִּדְמוּת שִׁבְעָה נֵרוֹת
קָרְבָה נֶכֶד אֵיתָנַי / טְלָלַי טַלֵּי אוֹרוֹת
פזמ<ון>
פֶּלֶא אוֹת גַּם מוֹשִׁיעַ / עוֹרֵר לְעַם צוֹרֵיחַ
וְהֶגְיוֹן לְשׁוֹנִי יַבִּיעַ / תִּשְׁעֶה כְקָרְבַּן רֵיחַ
20 הַשָּׂם לוֹ בָּרָקִיעַ / שֶׁמֶשׁ עִם יָרֵחַ
וַעֲלֵיהֶם אֶת הֶגְיוֹנַי / אַגְדִּיל בִּנְעִים שִׁירוֹת
בָּ<רוּךְ> אַ<תָּה> יְיָ / יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת
מקורות:
קמברידג', וסטמינסטר קולג', ליטורגיקה I דף 6-3 (כולו, נוסח היסוד, נ); אוקספורד, בודליאנה Ms. Heb. f. 36 (2738/4) דף 56 (4-1 'ויכלו', א); קמברידג', ספריית האוניברסיטה, T-S AS 118.52 (קרע קטן ובו מילים בודדות משורות 5-1), וחלק ממנו שם, T-S AS 128.86 (קרע משורות4 'כעשן' – 8 'כים', ב).
שינויי נוסח:
1 יומם] יום יום א 3 בצדק] בצודק וכנראה סימן מחיקה מעל הו', ולפניו עוד תיבה מחוקה נ / עורה] חסר א 4 חבל] סבל א 5 וחבל] חבל ב 6 מעוני] תחת הי' סימן כעין ן' נ מעני ב 7 בניי] בניך ב / [א]ל בית] לבית ב 19 והגיון] והא מחוק לפניו נ
 
1 יומם... חסדיו: על פי תה' מב, ט; אך בצלעית הראשונה חסרה הברה, ובמקבילה 'יום יום' במקום 'יומם', נוסח שאינו פותר את חסרון ההברה. חסדיו הנסתרות: כנראה: את חסדיו שעתה הם נסתרים, שכן בינתיים העם בגלות. 2 ילדי עליוני: בני ישראל, הראויים להיות עליונים על כל הגויים (ראה דב' כו, יט; כח, א). אנשי המשמרות: העם שממנו נבחרו משמרות הכהונה והלוויה (ראה דה"א כד, ז-יח; כה, ט-לא). 3 שופט בצדק תבל: על פי תה' צו, יג ועוד. עורה למה תישן: תה' מד, כד. 4 סבבם חבל: סבבום צרות הגלות. ויכלו כעשן: על פי תה' קב, ד. 5 לקחו... כושן: ואת נחלתם וחבלם, היא ארץ ישראל, לקחו מידם בני תרשיש (ראה בר' י, ד, ושם 'תרשיש' הוא מבני יוון, ואולי הכוונה לנוצרים) וכושן (הם שוכני 'אהלי כושן' [חב' ג, ז], שבטים נודדים המקבילים לבני ארץ מדין, ואולי הם מסמלים כאן את הערבים; אך ייתכן שהשמות נבחרו באקראי, כמטונימיה לגויים בכלל). 6 השקיפה משמי מעוני: על פי דב' כו, טו. להוציא ממאסרות: יורד אל 'בניי' שבטור הבא. 7 בניי: ישראל, והוא מושא הטור הקודם ונושא הטור הזה בעת ובעונה אחת. [א]ל בית ארמוני: לארץ ישראל ולמקדש. בכושרות: באופן כשר ונוח, כמו בעת יציאת מצרים; השווה מכילתא בא, מסכתא דפסחא טז (מהדורת הורוויץ־רבין, עמ' 62): '"מוציא אסירים בכושרות" (תה' סח, ז)... מה ת"ל "בכושרות", אלא חדש שהוא כשר לכם, לא חמה קשה ולא גשמים'. 8 ועד מתי אשב: דברי עם ישראל. דומה: דוממת, ללא פתחון פה; ראה תה' צד, יז: 'כמעט שכנה דומה נפשי', והתרגום הארמי ל'דומה' שם 'בשתיקותא', ובדומה פירשו רד"ק בספר השרשים בשורש 'דום': משתתקת. וייתכן לנקד גם 'דֻּומָּה', מן השורש 'דמם', על פי יח' כז, לב 'כְּדֻמָּה בתוך הים', ולפרשו בעקבות רד"ק שם: כרותה ממקומי. כים יהמה: לשון יר' ו, כג; נ, מב. 9 בין משמע ודומה: בין בני ישמעאל, על פי בר' כה, יד. חוכה: מצפה (השווה יש' ל, יח). לישע: מושא של 'חוכה' ושל 'צמא' כאחד. 10 ונפשי שחה: השווה תה' מד, כו. אל דומה: לשאול (ראה תה' צד, יז). וידי עוד לא תדמה: קריאת 'וידי' מסופקת ותמוהה, שכן במקרא נאמר על העין שהיא 'לא תדמה', כלומר לא תחדל לבכות (איכה ג, מט); ואולי יש לקרוא: וַודַּי (=ודאי), לשון אימות, ו'לא תדמה' מוסב על 'נפשי'. 11 עיני... הבצרות: עיני הזילו שפע כה רב של דמעות, עד אשר יכלו לשמש כמעיינות ולספק מים בעת בצורת. 12 כסתה כלמה פני: לשון תה' סט, ח. מחכות המזרות: מחמת ציפייתי (שאיננה מתממשת) לשינוי המזל ('המזרות') ולבוא הגאולה. 13 סבבני אויב כמים: הדימוי על פי תה' פח, יח. ודרך כמטרה: יורד אל 'קשת' שבטור הבא, ועל פי איכה ג, יב. 14 ורפו ידים: ולא אזרנו עוז להשיב מלחמה (ראה יר' ו, כד ועוד) 15 איך... השמים: צ"ל 'שָׁמַיִם' (משום המשקל), ומשמעו: איך הגיע ('נגע', השווה יר' נא, ט) האויב עד השמים. וחרפה לבי שברה: על פי תה' סט, כא. 16 האירה... נרות: המשקל משובש, ונראה שצ"ל: הָאֵר; ומכאן ואילך באה פנייה אל הקב"ה ובקשה לקירוב הגאולה, וטור זה עשוי להתפרש כפשוטו, כבקשה להחזרת מנורת שבעת הנרות למקדש (כמטונימיה לגאולה), או כמטפורה של אור הגאולה שיתפשט לכל מקום, אפילו לחדרי חדרים. 17 קרבה: לשון ציווי, קָרֵב. נכד איתני: את המובחר שבזרע האבות (ראה 'שחר קרע', טור 27), הוא המשיח. טללי טלי אורות: וקרב את מילוי נבואת ישעיהו (כו, יט): 'יחיו מתיך... כי טל אוֹרֹת טלך'; וייתכן שיש לנקד 'טַלְּלִי', כלשון בקשה (בכתב היד מנוקד 'טַלְלַי'). 18 פלא אות: כינוי למשיח, ו'פלא' על שום יש' ט, ה, ו'אות' משום יש' ח, יח. וייתכן שבכתב היד 'יאות', אך הקריאה מסופקת ואין כאן אפשרות ליותר מהברה אחת. לעם צוריח: לעם ישראל הזועק מגלותו. 19 והגיון לשוני יביע: ואת דברי השיר והתפילה ('הגיון', מלשון הגיית דברים או 'הגיון בכנור' [תה' צב, ד]) אשר לשוני מביע. כקרבן ריח: כקרבן העולה לפניך לריח ניחוח. 20 השם... ירח: כינוי להקב"ה שברא את המאורות. 21 הגיוני: דברי שירתי (ראה בטור הקודם). בנעים שירות: בשירות נעימות (והצורה בהשפעת שמ"ב כג, א, בשינוי התחביר).
 
ו
קודם שנעסוק בזיקה בין השירים יש לברר איזה מהם קדם לחברו. דומה שאין כל ספק ששירו של ר' יהודה הלוי הוא ששימש מקור לשירו של יוסף: גם משקלו המדויק יותר וגם תכניו הייחודיים מצביעים על יצירה מקורית. בנוסף על כך, בניגוד לשירי אזור השומרים את הדגם של שיר המופת אך נמנעים מלהעתיק מתוכו משפטים כצורתם, בשני השירים שלפנינו חומרים לשוניים משותפים רבים, בעיקר באזורים; ולמעשה, לרוב האזורים שב'יומם יצווה' אפשר למצוא מקבילות משמעותיות ב'שחר קרע חלוני'. סביר שמשורר מיומן כר' יהודה הלוי לא היה שואל חומרים לשוניים מקיפים מתוך שיר דגם,[33] בשעה שעל יוסף – מחבר 'יומם יצווה' – איננו יודעים דבר, אך שירו אינו מעיד על כישרון יוצא דופן.
ניתוח משווה של המשפטים המשותפים מעיד גם הוא על מקורם בשירו של ר' יהודה הלוי. כדי לערוך השוואה זו יש להבהיר תחילה את השוני התוכני המהותי בין שני הפיוטים: בשעה שהמאורה של ר' יהודה הלוי נכתבה לכבוד חתונה, המאורה של יוסף היא מאורה שגרתית, שייעודה אינו ברור, והיא עוסקת בנושא החוזר בפיוטי מאורה רבים: ענייני גלות וגאולה. השיר נע בין תפילה לגאולה לבין דברי תלונה על סבל הגלות, ודבריו שגרתיים למדי וסומכים בעיקר על פסוקי מקרא. ברק טכני מסוים מגלה המשורר רק בשימושו המיומן בצימודים, ובראשם הבאת המילה 'דומה' בשלושת משמעיה בטורים 10-8.[34]
כבר במדריך מופיע בשיר 'יומם יצווה' הלשון 'יַלְדֵי עֶלְיוֹנַי / אַנְשֵׁי הַמִּשְׁמָרוֹת' (שורה 2), המקביל ל'שַׂרְפֵי עֶלְיוֹנַי / אַנְשֵׁי הַמִּשְׁמָרוֹת' בשירו של ר' יהודה הלוי (שורה 11). הליקוי בשירו של ריה"ל אינו מאפשר לעמוד על מלוא משמעות המשפט, ועל כן קשה להשוות את דרך השימוש בו בשני השירים. בשני השירים מופיע המשפט 'עֵינַי הָיוּ מַעְיָנַי / לִשְׁנַת הַבַּצָּרוֹת' ('שחר קרע', שורה 7; 'יומם יצווה', שורה 11). גם החריזה ב'מַזָּרוֹת' ('שחר קרע', 1; 'יומם יצווה', 12) משותפת לשני השירים, אך כאן כבר ניכר ההבדל ביניהם: בשעה שב'שחר קרע' משמשת מילה זו באופן טבעי לתיאור רעיית הכוכבים, ב'יומם יצווה' השימוש בה מאולץ קמעא ורק בדוחק מסוים אפשר לפרשו כחלק מתיאור ציפייה לשינוי המזל עם ביאת הגאולה.
משמעותי יותר האזור שבסוף המחרוזת השלישית ב'יומם יצווה':
הָאִירָה חַדְרֵי מִשְׁכָּנַי / כִּדְמוּת שִׁבְעָה נֵרוֹת
קָרְבָה נֶכֶד אֵיתָנַי / טְלָלַי (או טַלְּלִי) טַלֵּי אוֹרוֹת
 
אזור זה כמעט זהה לאזור שלפני האחרון ב'שחר קרע':
תָּאִיר חַדְרֵי מִשְׁכָּנַי / כִּדְמוּת שִׁבְעָה נֵרוֹת
קָרְבָה נֶכֶד אֵי[תָנַי] / טַלֶּךָ טַל אוֹרוֹת
 
אך בשעה שב'שחר קרע' מוסב הטור הראשון באופן טבעי על הכלה שנזכרה קודם כמי שאורה מכסה על אור השמש, ביומם יצווה 'מודבק' האזור באופן מלאכותי למחרוזת שעסקה בתלונות קשות על הגלות, ללא כל רמז לאור. גם הכינוי 'נכד איתני' מתאים יותר לחתן מאשר למשיח. הסיום העוסק ב'טל אורות', המתפרש היטב על החתן, מתחבר באופן דחוק יותר להקשר של גאולת ישראל. ברור אפוא שיוסף הוא ששאל את האזור מר' יהודה הלוי.
טיפולו של יוסף בחומר השאול כאן מעניין: את תיאור הכלה ודברי העידוד לחתן הוא הצליח להפוך לתפילה על גאולת ישראל תוך שינויים קלים בלבד. הפועל 'תאיר', המוסב אצל ר' יהודה הלוי על הכלה, הופך כאן ללשון ציווי (כנראה: 'הָאֵר' או 'הָאִיר') המופנה אל הקב"ה והופך את תיאור הכלה המאירה לבקשה להופעת אור הגאולה או להשבת אור המנורה למקדש.[35] הפועל 'קָרְבָה', המופיע ב'שחר קרע' בבניין קל (ויש לקראו בקמץ קטן), תוך קריאה לחתן שיקרב אל הכלה, משמש ב'יומם יצווה' בבניין פיעל (בקמץ גדול), והופך לבקשה מהקב"ה להביא את המשיח. גם 'טלך' המכוון לחתן הופך ל'טללי', כחלק מבקשת הגאולה.
את האזור האחרון שאל יוסף מר' יהודה הלוי ללא כל שינוי, ואף צירף אליו את הצלעית האחרונה במחרוזת שלפניו. אבל דווקא על רקע הזהות הלשונית בולט ההבדל הגדול בתוכן: בשעה שר' יהודה הלוי מדבר על האל ש'שָׂם בִּלְחָיַיִךְ / שֶׁמֶשׁ עִם יָרֵחַ', ועל שמש וירח מטפוריים אלה הוא מגדיל את שירותיו ומברך 'יוצר המאורות', בשירו של יוסף הקב"ה 'שָׂם לוֹ בָּרָקִיעַ / שֶׁמֶשׁ עִם יָרֵחַ' כפשוטם, ועליהם יש לברכו. מחרוזת זו נקראת כמעט כתשובה לסיומו הנועז של ר' יהודה הלוי: לא על הכלה יש לברך אלא על המאורות שבשמיים.
***
 
העשרנו אפוא את נחלתו השירית של ר' יהודה הלוי בשיר בלתי ידוע, שהתגלה כאחד מהנועזים שבפיוטיו. ייתכן שלא בכדי נעלם שיר זה ולא נודע עד כה: אין זה מן הנמנע שמהלכיו הייחודיים – המצביעים על פתיחות גדולה לתכני שירת החול בתוך בית הכנסת – לא התקבלו בקלות אפילו בימי הביניים, ומשום כך השיר כמעט לא הועתק. גילויו בכתב היד בין שירים אחרים של משוררנו, וכן חיקויו בידי יוסף, מורים שהייתה לו תפוצה מסוימת, אך כאשר הוא שימש דגם לחיקוי לא נותר מתכניו הבוטים דבר: חומריו הלשוניים הפכו לחלק משיר שגרתי בענייני גלות וגאולה.
מראי מקום
אבן ג'נאח, שרשים
יונה אבן ג'נאח, ספר השרשים, מהדורת ב"ז באכער, ברלין תרנ"ו.
אליצור, פינחס
ש' אליצור, פיוטי רבי פינחס הכהן, ירושלים תשס"ד.
אליצור, פיוט לחתן
ש' אליצור, 'פיוט מתקופת הגאונים לחתן העולה לתורה', הצופה, כ"ה בסיוון תשנ"ח (19/5/98).
אליצור, שבחי הבורא
ש' אליצור, 'שבחי הבורא בסליחה של ר' יהודה הלוי', היספניה יודאיקה ו (תשס"ט), חלק עברי, עמ' א-ח.
באדיליוס, שירי האזור
א' סאנז באדיליוס, 'שירי האזור הליטורגיים של יהודה הלוי', ספר ישראל לוין – קובץ מחקרים בספרות העברית לדורותיה, תל־אביב תשנ"ה, עמ' 194-185.
בראדי, ריה"ל
ח' בראדי (מהדיר), דיואן יהודה בן שמואל הלוי, כרכים א-ד, ברלין תרנ"ד-תר"ץ.
בראדי, רמב"ע
ח' בראדי (מהדיר), משה אבן עזרא: שירי החל, ספר ראשון, ברלין תרצ"ה.
הוס, השתקפות ביקורתו
מ' הוס, 'השתקפות ביקורתו של ר' יהודה הלוי על התרבות החצרנית ב"נאום אשר בן יהודה" לשלמה אבן צקבל', אות לטובה: פרקי מחקר מוגשים לפרופסור טובה רוזן, בעריכת ע' יסיף, ח' ישי, א' כפיר, מכאן יא; איל פריזנטי ו (תשע"ב), עמ' 160-135.
חזן, שירי חתונה
א' חזן, 'שירי חתונה לר' יהודה הלוי', דוכן יא (תשל"ח), עמ' 33-27.
חזן, תורת השיר
א' חזן, תורת השיר בפיוט הספרדי לאור שירת הקודש של ר' יהודה הלוי, ירושלים תשמ"ו.
ילין, תורת השירה
ד' ילין, תורת השירה הספרדית, ירושלים, ת"ש.
ירדן, ריה"ל
ד' ירדן (מהדיר), שירי הקודש לר' יהודה הלוי, כרכים א-ד, ירושלים תשל"ח-תש"ם.
מבחר השבעים
מבחר השבעים: פיוטים ושירים, ירושלים תש"ח.
מירסקי, הפיוט
א' מירסקי, הפיוט, ירושלים תש"ן.
פגיס, מפתח רמב"ע
ח' בראדי (מהדיר), משה אבן עזרא: שירי החל, ספר שלישי, ירושלים תשל"ח, מפתח עניינים כללי לביאור מאת דן פגיס, עמ' 367-279.
פליישר, השירה בספרד
ע' פליישר, שירת החול העברית בספרד ובשלוחותיה, בעריכת ש' אליצור וט' בארי, ירושלים תש"ע.
פליישר, שירת הקודש
ע' פליישר, שירת הקודש העברית בימי הביניים, ירושלים תשל"ה (מהדורה שנייה: ירושלים תשס"ח).
קלאר, מגילת אחימעץ
ב' קלאר (מהדיר), מגילת אחימעץ, ירושלים תשל"ד.
רד"ק, ספר השרשים
ה"ר ביזנטל ופ' לברכט (מהדירים), ספר השרשים לר' דוד בן יוסף קמחי הספרדי, ברלין 1947.
רוזן־מוקד, לאזור שיר
ט' רוזן מוקד, לאזור שיר, חיפה תשמ"ה.
רוזן, ציד הצבייה
ט' רוזן, ציד הצבייה: קריאה מיגדרית בספרות העברית מימי הביניים, תל אביב תשס"ו.
שוצמן, שירי החתונה
כ' שוצמן, שירי החתונה של ר' יהודה הלוי: בחינת מאפיינים צורניים ותוכניים, עבודת גמר לתואר מוסמך, תל־אביב תשס"ח.
שטרן, שירה סטרופית
S. M. Stern, Hispano Arabic Strophic Poetry, Oxford 1974
שירמן, המשוררים
ח' שירמן, המשוררים בני דורם של משה אבן עזרא ויהודה הלוי, ידיעות המכון לחקר השירה העברית ב (ברלין, תרצ"ו), עמ' קיז-ריב; ד (ברלין־ירושלים, תחר"ץ), עמ' רמז-שג; ו (ירושלים, תש"ו), עמ' רמט-שנו.
שירמן, שירים חדשים
ח' שירמן, שירים חדשים מן הגניזה, ירושלים תשכ"ו.
תחכמוני, מהדורת יהלום־קצומטה
י' יהלום ונ' קצומטה (מהדירים), תחכמוני או מחברות הימן האזרחי מאת יהודה אלחריזי, ירושלים תש"ע.