יוצאת מהמשחק
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יוצאת מהמשחק
הוספה למועדפים

יוצאת מהמשחק

3 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

בום! - ההבנה מכה בי בבת אחת. 
אני מסתכלת על הפרגוד שלא נע ולא זע, וביד רועדת מסיטה אותו הצידה.
משה נשאר שוכב שם באותה תנוחה, בלי לזוז. שלולית ה"כאילו דם" שלצד ראשו אולי אפילו גדלה.
משהו השתבש. זה לא "כאילו דם" - זה דם אמיתי.
ברגע האחרון אני מצליחה לבלום את הצרחה שמאיימת לבקוע מהפה שלי.
הלב שלי משתולל בתוך בית החזה וכולי רועדת.
האם השומר, שמעמיד פני מת במשחק, מת באמת?
 
כשרותם מתחילה לעבוד ב'משחקי בילוש' בהם המשתתפים באירועי הבר-בת מצווה פותרים תעלומות מההיסטוריה, היא חושבת שהבעיה שלה תהיה רק להפעיל את מערכת ההגברה במקום אחיה הצעיר ארז - סוג של פסק זמן מהמתחים והמריבות שבבית. 
אבל תעלומות מהחיים מתערבבות בתעלומות שבמשחק, ועל הדרך מסבכות את ארז. מסתבר שאין דבר כזה פסק זמן ממתחים ומריבות בבית, ורותם לא יכולה 'לצאת מהמשחק' כשאחיה הצעיר הולך ושוקע עמוק בצרות.
 
פנינה אריאל טווה סיפור בלשים מרתק המתרחש ביישוב בשומרון, ופורשת לפני הקורא מערכת משפחתית פנימית מורכבת ומסוכסכת, העומדת בסתירה ליחסים שבני המשפחה משדרים כלפי חוץ.
פנינה אריאל מתגוררת עם משפחתה ביישוב הדתי דולב. מרקם החיים ביישובה, כמו גם עבודתה עם בני נוער בחינוך הפורמאלי והבלתי פורמאלי משמשים כר נרחב לספריה. יוצאת מהמשחק הוא ספרה הרביעי לנוער. קדמו לו: 'מטבעות הכפר הנסתר'; 'שים פס רחב' ו'לא בא בחשבון'.

פרק ראשון

כאן גרה בכיף...
 
 
 
רחוב רגיל ביישוב רגיל בשעת ערב רגילה, שעה שילדים רגילים חוזרים לבתים הרגילים שלהם.
 
השעה השנואה עלי בזמן האחרון.
 
הצעדים שלי מאטים מעצמם בדרך מהבית של חרוּת, ככל שאני מתקרבת הביתה. אבל לא לאט מדי, כי חשוב לאבא שלא נאחר לארוחת הערב.
 
אורות השפלה צובעים את קו האופק בצבע כתום זוהר. אני חולפת על פני בתים רגילים בעלי גגות אדומים, ושומעת מתוכם את הקולות הרגילים של ילדים והורים שמתארגנים לארוחת הערב. או למקלחות. או לסיפור לפני השינה. או לכל מה שקורה שם, אצל המשפחות הרגילות. פעם, בשעה הזאת של הדמדומים, ארז ואני היינו משחקים בחצר. שיחקנו תופסת וכדורגל רק שנינו, התגלגלנו בדשא בין הממטרות, ובסוף נכנסנו הביתה לארוחת הערב בבגדים מוכתמים מבוץ ודשא רטוב, מיוזעים וצוחקים. פעם.
 
אני נכנסת לתוך החצר הרגילה שלנו, שמלבלבת בצבעוניות האדומה, סגולה וצהובה של הפרחים שעזרתי לאבא לשתול לא מזמן, ונושמת עמוק את הריח המשכר של היערה.
 
אני עוצרת ליד דלת הכניסה, דלת עץ כהה ומגולפת, רגילה. שלט תלוי עליה, ועליו רשום באותיות מסולסלות:
 
כאן גרה בכיף משפחת גונן!
 
להתראות, עולם רגיל.
 
הגעתי הביתה.
 
בבית של חרוּת המולה. כשעזבתי, חמשת האחים הקטנים שלה רבו על המעדן האחרון שנשאר במקרר. אצלנו - דממה. ולא דממה של בית ריק, שאין בו אנשים.
 
כאן גרה בכיף משפחת גונן!
 
כשרואים את הגב שלה, יש אשליה שאמא שלי היא אמא רגילה כמו כל האמהות. עומדת שם אשה לא גבוהה ולא נמוכה. לא שמנה ולא רזה. כובע מעוטר בפרחים מכסה את השיער שלה, ורק כמה תלתלים חומים מציצים מבעד לשוליים האחוריים. האשה לובשת חצאית ג'ינס באורך המשעמם שבין הברך לקרסול, חולצת טריקו ארוכת שרוולים בצבע אפור, ונעלי ספורט אפורות. לבוש לא אופנתי, אבל גם לא לגמרי מיושן לגילה. אמא רגילה כמו כל האמהות.
 
עד שהיא מסתובבת אלי, ומיד אפשר להבחין בהבדלים.
 
העיגולים השחורים מתחת לעיניים.
 
המבט הכבוי.
 
הפה שמנסה לחייך, אבל לא לגמרי מצליח כשהיא אומרת, "לא שמעתי שחזרת, רותם, יופי שהגעת! מה את מספרת?"
 
אמא שאני משתדלת לשהות במחיצתה כמה שפחות בזמן האחרון, אפילו בלי לנתח את הסיבה.
 
"שום דבר מיוחד," אני מסננת.
 
אמא ממצמצת פעמיים. אני מפנה את הגב אליה ומוזגת לי כוס מים, כדי שלא לראות את המבט הפגוע בעיניים שלה.
 
אני שומעת את הצעדים ההססניים שלה ניגשים אלי.
 
כאן המקום שאני אמורה לחבק אותה, להראות לה שאני בת אוהבת, שיהיה בסדר. כאן המקום שאני אמורה להציע עזרה, לערוך שולחן, לסיים לקצוץ את הסלט. במקום זה אני מסתובבת אליה ושואלת, "איפה אבא?"
 
השפתיים של אמא מתעקמות במורת רוח. "אבא במחשב. הוא חזר לא מזמן מראיון עבודה."
 
היא שומטת את המבט, לא לפני שאני קולטת את המבט הרדוף שאומר שגם הראיון הזה לא יניב לאבא עבודה חדשה, ושהיא שוב לא הפנימה שלא כדאי להציק לאבא בשאלות מטרידות כשהוא חוזר.
 
אני שוטפת את הכוס, מניחה אותה במתקן הייבוש, ויוצאת מהמטבח בדיוק כשדלת חדר המחשב נפתחת. אבא עומד וממלא את הפתח כשהידיים שלו שעוּנות על המשקופים. בבת אחת נדמה שהאוויר בחדר מתחלף ונטען באנרגיה מחודשת.
 
כשאבא מבחין בי, העיניים הכחולות שלו מנצנצות, והוא מחייך את החיוך הרחב שלו, שאפילו הזקָן לא יכול להסתיר. המבואה מוארת פתאום בעוד כמה וואטים של אור מזהיר. זה החיוך של אבא, שגורם למי שזוכה בו להרגיש שהוא יחיד ומיוחד. לרגע אני מרשה לעצמי לקוות שהכול יהיה בסדר. שארוחת הערב תעבור בשלום. שיהיה... כמו שארוחת ערב רגילה אמורה להיות.
 
אלא שצעדים מכיוון המסדרון ממלאים לי את הלב בחשש. אלה הצעדים של ארז, שבזמן האחרון גם הוא לא תורם לאווירה המשפחתית. ארז מצטרף אלינו, ואני נרגעת קצת. השיער שלו רטוב, והוא מדיף ריח של סבון. במכנסי הדגמ"ח האפורים והמגוהצים וחולצת הטריקו הכחולה, הוא נראה כמו אחי הצעיר ממני בשנה וקצת, המוּכר, הרגיל, ולא כמו היצור המוזר שמחליף אותו בזמן האחרון. הכיפה מונחת לו על הראש במיקום בולט, כמו שאבא אוהב. כנראה שהספיק להתגנב הביתה מבלי שאבא הבחין בו ולהתחפש לילד שאבא רוצה לראות מולו.
 
הנשימה שאפילו לא שמתי לב שאצרתי בתוכי, משתחררת בבת אחת.
 
וכבר כולנו נוטלים ידיים, אבא, אמא, ארז ואני, יושבים ליד השולחן העגול שבמטבח, ואוכלים ארוחת ערב.
 
אנחנו אוכלים בשקט. אני שמחה לגלות שאמא הכינה אוכל רגיל, חביתה, סלט וממרחים, ולא ניסתה להרשים את אבא בכל מיני פשטידות חדשות שהוא לא סובל.
 
המטבח שלנו נראה כמו המטבחים של רוב המשפחות אצלנו: גדוש בארונות ופתוח לסלון. אלא שבמטבח שלנו בזמן האחרון, מלבד הפירורים והרוטב שעל השולחן, יש מתח באוויר שאפשר לחתוך בסכין, ומילים כעוסות מפוזרות בכל פינה. אנחנו, אמא, ארז ואני שותקים ומתעלמים מהן, מעמידים פנים כאילו הן לא שם, ומשתדלים מאוד שלא להיתקל בהן.
 
"אז מה עשיתם היום?" שואל אבא בחביבות. שאלה רגילה שהורים רגילים שואלים בזמן איכות משפחתי. "רותם?"
 
"הייתי אצל חרוּת," אני משיבה, "עשינו שיעורי בית."
 
"יפה!" התשובה שלי מוצאת חן בעיני אבא. "ואתה, ארז?" קמטוטים קטנים של מורת רוח מסתמנים על המצח של אבא, אבל הקול שלו נשאר ידידותי, חם. הלב שלי מבשר לי רעות.
 
"אה... סתם..." ארז מושך בכתפיים.
 
אבא נועץ בו מבט. "ההתנהלות הזאת שלך נמאסה עלי!" הוא מודיע לו. הקול של אבא נמוך. רגוע. רק שרירי הצוואר העבה שלו מתהדקים. הגידים מתבלטים. אבא מגלגל את הראש מצד לצד. סוג של הרפיה. הלב שלי שוקע. אבא בכל זאת יודע. "אני לא צריך לשמוע מהחברים שלי, שראו אותך מסתובב עם אותה חבורה מפוקפקת. רק עכשיו סיפר לי צביקי הלמן, שהוא אסף אותך לטרמפּ מהצומת, ושהיית יחד עם בר־טל ויתר הבטלנים שנזרקו מכל המסגרות הלימודיות, ושהבטחת לי במפורש שלא תסתובב איתם!" אבא יורק את המילים בקול שכבר בכלל לא רגוע.
 
וכבר השמש מסתתרת מאחורי ענני סופה. אני מניחה את המזלג לצד הצלחת החצי־מלאה שלי. אין סיכוי שאצליח להכניס אפילו ביס אחד נוסף לתוך הבטן המכווצת.
 
החגיגה מתחילה.
 
"אלון," אומרת אמא בשקט.
 
אבא דופק על השולחן פעם אחת, חזק. הצלחות מתרוממות באוויר ונוחתות חזרה בתרועה מחרישת אוזניים.
 
אמא משתתקת, אבל מאוחר מדי.
 
"מה את מתערבת?" צועק אבא. "את עוד כאן? עוד לא יצאת למשמרת בבית החולים שלך? את מבלה בעבודה, ולא רואה מה קורה עם הילד שלך!"
 
"למה כל פעם הוויכוח הזה?" שואלת אמא כמעט בלחש. גם היא מניחה את המזלג שלה על השולחן. "אנחנו זקוקים להכנסה הזאת."
 
אבא פורץ בצחוק לגלגני. "הכנסה? את קוראת לפרוטות האלה שמשלמים לך הכנסה?"
 
"יותר טוב מכלום. אנחנו זקוקים גם לזה."
 
"אולי את מרגישה שאת זקוקה," אמר אבא. "המצב הזה הוא זמני."
 
"הוא זמני כבר כמה חודשים."
 
"הוא זמני." חוזר אבא על המילים בפה קפוץ, "מה יש, את לא סומכת עלי שאצליח למצוא עבודה חדשה ולפרנס את המשפחה שלנו בכבוד? מה היה כל השנים האלה? לא זכור לי שהתלוננת כשבמקום לעבוד בבית החולים במשמרות תמורת כמה גרושים, התפנקת לך בבית ואני עבדתי."
 
"אלון, אתה זה שדרשת שאפסיק לעבוד אחרי שרותם נולדה..."
 
"אל תסיטי את הנושא, אורנה! הנושא הוא שהכנסה אין. וגם אשה ואמא בבית אין. יצאנו קירחים מכאן ומכאן!"
 
אבא משתתק ונועץ מבט בהיר וקר באמא, והיא משתתקת.
 
למה היא חייבת להזכיר בכל פעם מחדש את עניין האבטלה של אבא?
 
לא מספיק שאבא מרגיש רע מזה שהוא לא עובד? למה לדרוך לו על היבלות ולגרום לו להתקיף אותה בחזרה?
 
"ואתה, אדוני הצעיר, מה יש לך לומר?" פונה אבא לארז.
 
ארז מושך בכתפיים. בשיער הקצוץ הבהיר שלו הוא נראה כמו מהדורה מוקטנת של אבא, רק בלי הזקן. אבא הוא שגילח לו את השיער שהתארך רק לפני יומיים. בעיה של ארז שלא הסתפר כמו שאבא דרש, ושהתעקש להאריך את השיער כמו מאיר בר־טל והחברים החדשים שלו.
 
"בשבועיים הקרובים תבלה את אחרי הצהריים והערב כאן בבית," אומר אבא,"ברור?"
 
"אבל אני עובד מחר אצל כלילה רזיאל!"
 
"זהו, שלא. אתה לא עובד בינתיים אצל כלילה. אתה בבית וזה סופי."
 
"אבל אני צריך ת'כסף!"
 
"הצרכים שלך מעניינים אותי כקליפת השום. תשב בבית, ותפשפש במעשיך. רק טוב יֵצא מזה, תאמין לי. "
 
"אבל כלילה בונה עלי למחר." הקול של ארז נשבר קצת, והוא מסתכל על אמא במבט מפציר.
 
"אי אפשר, אלון," אומרת אמא בקול רך ושקט, שמנסה לרצות את אבא. "כלילה בונה עליו לסדר לה את ההגברה במשחק, ואם היא תמצא לו מחליף, ארז עשוי לאבד..." המשפט נשאר תלוי באוויר. קול מעצבן, שפשוט דורש שקול תקיף יותר ירמוס אותו. קול שמעורר בי חשק לסתום את האוזניים.
 
העיניים של אבא נעשות צרות והוא מעקם את השפתיים שלו למעין חיוך. "פתאום הפכת לי למומחית בענייני עסקים בכלל, ושל כלילה רזיאל בפרט?" עכשיו כבר לגמרי נסתם לאמא הפה. אבא פונה שוב לארז, "אין בעיה. רותם תחליף אותך. אני מניח שמדובר במערכת הגברה פשוטה ביותר, בידורית, אולי. רותם יודעת מה עושים, נכון? אני אודיע לכלילה על השינוי הזמני, וכך לא יהיה צורך במחליף חיצוני. רותם תרוויח כסף טוב, והכול יישאר במשפחה!"
 
מבלי להמתין לשאלות או לערעורים, אבא לוקח בִּרְכּוֹן ממגירת הבִּרכונים הסמוכה לשולחן, ומברך ברכת המזון.
 
אני בוהה באוויר, המומה לגמרי, ולא מעזה להסתכל לארז בעיניים.
 
"אני יודעת שאתה כועס, ארז," אומרת אמא כמעט בלחש, "אבל אבא רק רוצה בטובתך."
 
אמא מומחית בלמצוא את הסיסמאות הכי דפוקות מתוך אוסף הסיסמאות הנדושות שהיא שומרת בדיוק למקרים כאלה.
 
ארז מסתלק מהמטבח וכעבור רגע דלת החדר שלו נטרקת.
 
"את חושבת שתסתדרי, רותם?" לוחשת לי אמא.
 
אני מושכת בכתפיים ולא מסתכלת עליה.
 
"יפה!" אומר אבא כשהוא מסיים את הברכה, כאילו שלא התרחשה כאן דרמה, "זאת הבת שלי, שלא מפחדת מהתנסויות חדשות!"
 
אני מרגישה את הפנים שלי מאדימים וקורנים. אי אפשר שלא להרגיש נפלא כשאבא מרעיף מחמאות. תחת זרקור ההערכה של אבא, אין מקום למחשבה אחרת.
 
ההרגשה הנפלאה נשארת איתי כל עוד אבא בשטח, עד שהוא עולה לבית הכנסת לתפילת ערבית.
 
אז תופסים את מקומה החששות והספקות: מה נפל עלי שהסכמתי לעבוד במקום ארז, בעבודה שהוא מעולה בה, ואני הרבה פחות? איך אסתדר? הלחץ הולך וגובר, ומפריע לי להתרכז בכל דבר אחר.
 
תחת ההגדרה של 'כל דבר אחר' אצלנו בבית נמצאים:
 
1. שיעורי בית - אין מצב.
 
2. קריאה בספר— ממש לא.
 
3. גלישה באינטרנט באתרים לא חסומים - פיהוק אחד גדול. 4. שיחנושים עם אמא - ברור שזה הולך לקרות!...
 
לא נכללים בהגדרה אצלנו בבית וחבל:
 
1. צפייה בטלוויזיה שאין לנו.
 
2. פייסבוק, שיש לכל מי שאני מכירה.
 
מה שבאמת הייתי רוצה זה להצטרף אל ארז בחדר שלו כמו פעם, לשבת על הפוּף ולהאזין למוזיקה מתוך אחת ממערכות ההגברה ששיפץ, באיכות שאין דברים כאלה. לשמוע דרך אוזניות שירים שארז מחבב בזמן האחרון ושאבא מתעב - מוזיקה אלקטרונית, כלי הקשה ובאסים נמוכים, וזמרים אמריקניים שחורים שספק שרים, ספק מדקלמים. או שירים שאני מחבבת, ללא סגנון מסוים, אלא כל מיני שירים ישראליים או לועזיים שאני מתחברת אליהם. ואחר כך, אולי, על הדרך... אוכל לשמוע ממנו יותר פרטים לגבי משחקי בר־המצווה של כלילה ומה נדרש ממני... ברור שזה הולך לקרות!... מתי בפעם האחרונה ביליתי ערב עם ארז? אני גם לא מעזה להפריע לו עכשיו, כשהוא מסתגר בחדר שלו, רותח וזועם בגלל העבודה שנלקחה ממנו ועברה אלי, גם אם זה זמני.
 
אני מעבירה איכשהו את הערב בסידור מחדש של ארון הבגדים שלי, שממילא לא הספיק להתבלגן מאז הביקורת האחרונה של אבא.
 
מה שטוב, הלילה אני לא מתהפכת מצד לצד מתוך דאגה לעתיד המשפחה שלי, שהולכת ומתפוררת מיום ליום...
 
מה שפחות טוב, אני מתהפכת מצד לצד מתוך לחץ וחשש גוברים והולכים, שדוחקים הצידה את הדאגות הרגילות שבדרך כלל גורמות לי להתהפך מצד לצד.
 
אני מנסה להרגיע את עצמי, להגיד לעצמי שאסתדר, ושֶמה כבר יכול להיות, ושבעיה של ארז שהוא מתעקש להמרות את פי אבא, ושארוויח ביושר תשלום גבוה בהרבה מעבודות השמרטפות הרגילות שלי. בכל זאת, הלחץ מהבלתי נודע גובר, והשינה בוששת לבוא גם אחרי שאני שומעת את אמא יוצאת למשמרת הלילה שלה בבית החולים. אני נאנחת וקמה מהמיטה.
 
אור מבצבץ מתחת לדלת החדר של ארז. אני דופקת בדלת ופותחת אותה. כצפוי, ארז לבוש בפיז'מה, שוכב על הבטן על השטיח, ומחזיק ביד מברג. לפניו מונחת עוד אחת ממערכות ההגברה הישנות והחצי מפורקות שהוא אוסף ומשפץ. לפחות חמש כאלה מפוזרות סביב החדר, במצבי צבירה שונים.
 
...פעם, כשהיינו משפחה רגילה... עם אבא שעובד, אמא שלא מעצבנת אותו ואח שאפשר לתקשר איתו... הייתי לפעמים מצטרפת אל ארז על השטיח בחדר שלו, מחזיקה ביד מברג, ועוזרת לו. זה היה כמו לחבר פאזל, רק הרבה יותר מגניב...
 
לא פלא שכלילה רזיאל, חברה של אמא, שעזבה את הוראת ההיסטוריה לטובת הפעלה של משחקי בר ובת מצווה 'בלשיים היסטוריים', בחרה להעסיק דווקא אותו. "לארז יש ידי זהב," שמעתי אותה פעם משתפכת באוזני אבא ואמא, בקול העמוק והרם שלה, "לא יודעת מה היינו עושים בלעדיו. הרי אם לא ישמעו את הדברים כמו שצריך, לא יוכלו לפתור את התעלומה!"
 
ארז לא מבחין בי ברגע הראשון. הוא מאזין למוזיקה מתוך אוזניות שמחוברות למערכת משופצת שעל שולחן הכתיבה. אני מתיישבת לידו על השטיח. ארז מתעלם ממני, וחוזר לקרביים של הקופסה שלפניו. מוזיקת הראפּ, שאת המקצב שלה אני מצליחה לקלוט מבעד לאוזניות שלו, חוצצת בינו לבין העולם.
 
בתנועת יד אני מושכת מעליו את האוזניות. הן נוחתות בינינו ומפיצות סביבן צלילים עמומים קצובים.
 
ארז מתיישב על הברכיים מולי. "מה את...?" הוא שואל, אבל ניצוץ הכעס מההפרעה הבלתי צפויה כבה מיד. ארז שומט את המבט.
 
"אנחנו צריכים לדבר," אני אומרת. "אתה כועס עלי?"
 
"לא."
 
"כי מחר המשחק של כלילה ו..."
 
"לא אשמתך." הקול של ארז חלול, אדיש. הוא מחטט בקופסת הברגים שלו.
 
"אבל... אתה חושב שאני אסתדר? תסתכל עלי רגע!"
 
"מה את רוצה ממני? תשאלי את אבא!" ארז יורק את המילים מהר, ואז משתתק. לפני שאני מספיקה להגיב הוא ממשיך שוב בקול האדיש, העייף, "זאת סתם בידורית."
 
"אז זה הכול? בידורית?"
 
ארז מניח לחוטים ומסתכל עלי. "בערך. תצטרכי לשחק עם הארקוֹת ורמקולים בשני מוקדים."
 
"מה?!"
 
"את צריכה לדאוג לרמקול ומיקרופונים בסלון, כי שם מתנהל רוב המשחק, ולאחָד בזירת הפשע, כי שם מחפשים את הרמזים."
 
"רמזים?"
 
"לפתור את התעלומה." ארז מקצר, ונראה שהוא מעדיף לחזור לעניינים שלו.
 
"זהו?"
 
"צריך גם אֶם.פִּי. למוזיקת רקע."
 
"מה?!"
 
"הכנתי להם פס קול על אֶם.פִּי. זה לא סיפור גדול. רק בהתחלה, וגם שיהיה מתח כשמוצאים את הגופה."
 
"מוצאים גופה?!"
 
"כבר יעדכנו אותך בדרך," אומר ארז שמתחבר מחדש לאוזניות וחוזר לטפל במערכת המפורקת שעל השטיח.
 
אני מצליחה להירדם רק אחרי שאני מגרשת את הדמות של כלילה רזיאל, לבושה באחת מהחצאיות הארוכות־נשפכות־צבעוניות האופייניות שלה ובמטפחת לא לגמרי תואמת, שמתבוננת בי במבט מאוכזב. אני מחליפה אותה בשינון מנטרה: יהיה בסדר. מגבר. שני רמקולים. מיקרופונים. חוטים מאריכים... מגבר. שני רמקולים... שוב ושוב, כמו לספור כבשים, עד שאני נרדמת.
 
למחרת, יום רביעי, עוברים עלי הלימודים כמו בחלום. אני מתנמנמת בכל שיעור שמאפשר לי להניח את הראש על השולחן מבלי להסתכן בהתערבות של המורה. יום שלישי הוא יום כמעט מושלם למטרה הזאת. הוא קצר מהימים האחרים, וחוץ מהמורה למדעים, אף מורה לא מציקה לי.
 
לפחות הפעם אני יכולה לשתף את החברות הטובות שלי במה שמטריד אותי. אני מספרת להן על המשחק של כלילה, והעידוד שאני מקבלת מהן משפר לי את ההרגשה.
 
כמו שאומרת חרוּת כשאנחנו יורדות מההסעה ליד הבית, "יהיה בסדר, רותם, מה כבר יכול לקרות?"

עוד על הספר

יוצאת מהמשחק פנינה אריאל
כאן גרה בכיף...
 
 
 
רחוב רגיל ביישוב רגיל בשעת ערב רגילה, שעה שילדים רגילים חוזרים לבתים הרגילים שלהם.
 
השעה השנואה עלי בזמן האחרון.
 
הצעדים שלי מאטים מעצמם בדרך מהבית של חרוּת, ככל שאני מתקרבת הביתה. אבל לא לאט מדי, כי חשוב לאבא שלא נאחר לארוחת הערב.
 
אורות השפלה צובעים את קו האופק בצבע כתום זוהר. אני חולפת על פני בתים רגילים בעלי גגות אדומים, ושומעת מתוכם את הקולות הרגילים של ילדים והורים שמתארגנים לארוחת הערב. או למקלחות. או לסיפור לפני השינה. או לכל מה שקורה שם, אצל המשפחות הרגילות. פעם, בשעה הזאת של הדמדומים, ארז ואני היינו משחקים בחצר. שיחקנו תופסת וכדורגל רק שנינו, התגלגלנו בדשא בין הממטרות, ובסוף נכנסנו הביתה לארוחת הערב בבגדים מוכתמים מבוץ ודשא רטוב, מיוזעים וצוחקים. פעם.
 
אני נכנסת לתוך החצר הרגילה שלנו, שמלבלבת בצבעוניות האדומה, סגולה וצהובה של הפרחים שעזרתי לאבא לשתול לא מזמן, ונושמת עמוק את הריח המשכר של היערה.
 
אני עוצרת ליד דלת הכניסה, דלת עץ כהה ומגולפת, רגילה. שלט תלוי עליה, ועליו רשום באותיות מסולסלות:
 
כאן גרה בכיף משפחת גונן!
 
להתראות, עולם רגיל.
 
הגעתי הביתה.
 
בבית של חרוּת המולה. כשעזבתי, חמשת האחים הקטנים שלה רבו על המעדן האחרון שנשאר במקרר. אצלנו - דממה. ולא דממה של בית ריק, שאין בו אנשים.
 
כאן גרה בכיף משפחת גונן!
 
כשרואים את הגב שלה, יש אשליה שאמא שלי היא אמא רגילה כמו כל האמהות. עומדת שם אשה לא גבוהה ולא נמוכה. לא שמנה ולא רזה. כובע מעוטר בפרחים מכסה את השיער שלה, ורק כמה תלתלים חומים מציצים מבעד לשוליים האחוריים. האשה לובשת חצאית ג'ינס באורך המשעמם שבין הברך לקרסול, חולצת טריקו ארוכת שרוולים בצבע אפור, ונעלי ספורט אפורות. לבוש לא אופנתי, אבל גם לא לגמרי מיושן לגילה. אמא רגילה כמו כל האמהות.
 
עד שהיא מסתובבת אלי, ומיד אפשר להבחין בהבדלים.
 
העיגולים השחורים מתחת לעיניים.
 
המבט הכבוי.
 
הפה שמנסה לחייך, אבל לא לגמרי מצליח כשהיא אומרת, "לא שמעתי שחזרת, רותם, יופי שהגעת! מה את מספרת?"
 
אמא שאני משתדלת לשהות במחיצתה כמה שפחות בזמן האחרון, אפילו בלי לנתח את הסיבה.
 
"שום דבר מיוחד," אני מסננת.
 
אמא ממצמצת פעמיים. אני מפנה את הגב אליה ומוזגת לי כוס מים, כדי שלא לראות את המבט הפגוע בעיניים שלה.
 
אני שומעת את הצעדים ההססניים שלה ניגשים אלי.
 
כאן המקום שאני אמורה לחבק אותה, להראות לה שאני בת אוהבת, שיהיה בסדר. כאן המקום שאני אמורה להציע עזרה, לערוך שולחן, לסיים לקצוץ את הסלט. במקום זה אני מסתובבת אליה ושואלת, "איפה אבא?"
 
השפתיים של אמא מתעקמות במורת רוח. "אבא במחשב. הוא חזר לא מזמן מראיון עבודה."
 
היא שומטת את המבט, לא לפני שאני קולטת את המבט הרדוף שאומר שגם הראיון הזה לא יניב לאבא עבודה חדשה, ושהיא שוב לא הפנימה שלא כדאי להציק לאבא בשאלות מטרידות כשהוא חוזר.
 
אני שוטפת את הכוס, מניחה אותה במתקן הייבוש, ויוצאת מהמטבח בדיוק כשדלת חדר המחשב נפתחת. אבא עומד וממלא את הפתח כשהידיים שלו שעוּנות על המשקופים. בבת אחת נדמה שהאוויר בחדר מתחלף ונטען באנרגיה מחודשת.
 
כשאבא מבחין בי, העיניים הכחולות שלו מנצנצות, והוא מחייך את החיוך הרחב שלו, שאפילו הזקָן לא יכול להסתיר. המבואה מוארת פתאום בעוד כמה וואטים של אור מזהיר. זה החיוך של אבא, שגורם למי שזוכה בו להרגיש שהוא יחיד ומיוחד. לרגע אני מרשה לעצמי לקוות שהכול יהיה בסדר. שארוחת הערב תעבור בשלום. שיהיה... כמו שארוחת ערב רגילה אמורה להיות.
 
אלא שצעדים מכיוון המסדרון ממלאים לי את הלב בחשש. אלה הצעדים של ארז, שבזמן האחרון גם הוא לא תורם לאווירה המשפחתית. ארז מצטרף אלינו, ואני נרגעת קצת. השיער שלו רטוב, והוא מדיף ריח של סבון. במכנסי הדגמ"ח האפורים והמגוהצים וחולצת הטריקו הכחולה, הוא נראה כמו אחי הצעיר ממני בשנה וקצת, המוּכר, הרגיל, ולא כמו היצור המוזר שמחליף אותו בזמן האחרון. הכיפה מונחת לו על הראש במיקום בולט, כמו שאבא אוהב. כנראה שהספיק להתגנב הביתה מבלי שאבא הבחין בו ולהתחפש לילד שאבא רוצה לראות מולו.
 
הנשימה שאפילו לא שמתי לב שאצרתי בתוכי, משתחררת בבת אחת.
 
וכבר כולנו נוטלים ידיים, אבא, אמא, ארז ואני, יושבים ליד השולחן העגול שבמטבח, ואוכלים ארוחת ערב.
 
אנחנו אוכלים בשקט. אני שמחה לגלות שאמא הכינה אוכל רגיל, חביתה, סלט וממרחים, ולא ניסתה להרשים את אבא בכל מיני פשטידות חדשות שהוא לא סובל.
 
המטבח שלנו נראה כמו המטבחים של רוב המשפחות אצלנו: גדוש בארונות ופתוח לסלון. אלא שבמטבח שלנו בזמן האחרון, מלבד הפירורים והרוטב שעל השולחן, יש מתח באוויר שאפשר לחתוך בסכין, ומילים כעוסות מפוזרות בכל פינה. אנחנו, אמא, ארז ואני שותקים ומתעלמים מהן, מעמידים פנים כאילו הן לא שם, ומשתדלים מאוד שלא להיתקל בהן.
 
"אז מה עשיתם היום?" שואל אבא בחביבות. שאלה רגילה שהורים רגילים שואלים בזמן איכות משפחתי. "רותם?"
 
"הייתי אצל חרוּת," אני משיבה, "עשינו שיעורי בית."
 
"יפה!" התשובה שלי מוצאת חן בעיני אבא. "ואתה, ארז?" קמטוטים קטנים של מורת רוח מסתמנים על המצח של אבא, אבל הקול שלו נשאר ידידותי, חם. הלב שלי מבשר לי רעות.
 
"אה... סתם..." ארז מושך בכתפיים.
 
אבא נועץ בו מבט. "ההתנהלות הזאת שלך נמאסה עלי!" הוא מודיע לו. הקול של אבא נמוך. רגוע. רק שרירי הצוואר העבה שלו מתהדקים. הגידים מתבלטים. אבא מגלגל את הראש מצד לצד. סוג של הרפיה. הלב שלי שוקע. אבא בכל זאת יודע. "אני לא צריך לשמוע מהחברים שלי, שראו אותך מסתובב עם אותה חבורה מפוקפקת. רק עכשיו סיפר לי צביקי הלמן, שהוא אסף אותך לטרמפּ מהצומת, ושהיית יחד עם בר־טל ויתר הבטלנים שנזרקו מכל המסגרות הלימודיות, ושהבטחת לי במפורש שלא תסתובב איתם!" אבא יורק את המילים בקול שכבר בכלל לא רגוע.
 
וכבר השמש מסתתרת מאחורי ענני סופה. אני מניחה את המזלג לצד הצלחת החצי־מלאה שלי. אין סיכוי שאצליח להכניס אפילו ביס אחד נוסף לתוך הבטן המכווצת.
 
החגיגה מתחילה.
 
"אלון," אומרת אמא בשקט.
 
אבא דופק על השולחן פעם אחת, חזק. הצלחות מתרוממות באוויר ונוחתות חזרה בתרועה מחרישת אוזניים.
 
אמא משתתקת, אבל מאוחר מדי.
 
"מה את מתערבת?" צועק אבא. "את עוד כאן? עוד לא יצאת למשמרת בבית החולים שלך? את מבלה בעבודה, ולא רואה מה קורה עם הילד שלך!"
 
"למה כל פעם הוויכוח הזה?" שואלת אמא כמעט בלחש. גם היא מניחה את המזלג שלה על השולחן. "אנחנו זקוקים להכנסה הזאת."
 
אבא פורץ בצחוק לגלגני. "הכנסה? את קוראת לפרוטות האלה שמשלמים לך הכנסה?"
 
"יותר טוב מכלום. אנחנו זקוקים גם לזה."
 
"אולי את מרגישה שאת זקוקה," אמר אבא. "המצב הזה הוא זמני."
 
"הוא זמני כבר כמה חודשים."
 
"הוא זמני." חוזר אבא על המילים בפה קפוץ, "מה יש, את לא סומכת עלי שאצליח למצוא עבודה חדשה ולפרנס את המשפחה שלנו בכבוד? מה היה כל השנים האלה? לא זכור לי שהתלוננת כשבמקום לעבוד בבית החולים במשמרות תמורת כמה גרושים, התפנקת לך בבית ואני עבדתי."
 
"אלון, אתה זה שדרשת שאפסיק לעבוד אחרי שרותם נולדה..."
 
"אל תסיטי את הנושא, אורנה! הנושא הוא שהכנסה אין. וגם אשה ואמא בבית אין. יצאנו קירחים מכאן ומכאן!"
 
אבא משתתק ונועץ מבט בהיר וקר באמא, והיא משתתקת.
 
למה היא חייבת להזכיר בכל פעם מחדש את עניין האבטלה של אבא?
 
לא מספיק שאבא מרגיש רע מזה שהוא לא עובד? למה לדרוך לו על היבלות ולגרום לו להתקיף אותה בחזרה?
 
"ואתה, אדוני הצעיר, מה יש לך לומר?" פונה אבא לארז.
 
ארז מושך בכתפיים. בשיער הקצוץ הבהיר שלו הוא נראה כמו מהדורה מוקטנת של אבא, רק בלי הזקן. אבא הוא שגילח לו את השיער שהתארך רק לפני יומיים. בעיה של ארז שלא הסתפר כמו שאבא דרש, ושהתעקש להאריך את השיער כמו מאיר בר־טל והחברים החדשים שלו.
 
"בשבועיים הקרובים תבלה את אחרי הצהריים והערב כאן בבית," אומר אבא,"ברור?"
 
"אבל אני עובד מחר אצל כלילה רזיאל!"
 
"זהו, שלא. אתה לא עובד בינתיים אצל כלילה. אתה בבית וזה סופי."
 
"אבל אני צריך ת'כסף!"
 
"הצרכים שלך מעניינים אותי כקליפת השום. תשב בבית, ותפשפש במעשיך. רק טוב יֵצא מזה, תאמין לי. "
 
"אבל כלילה בונה עלי למחר." הקול של ארז נשבר קצת, והוא מסתכל על אמא במבט מפציר.
 
"אי אפשר, אלון," אומרת אמא בקול רך ושקט, שמנסה לרצות את אבא. "כלילה בונה עליו לסדר לה את ההגברה במשחק, ואם היא תמצא לו מחליף, ארז עשוי לאבד..." המשפט נשאר תלוי באוויר. קול מעצבן, שפשוט דורש שקול תקיף יותר ירמוס אותו. קול שמעורר בי חשק לסתום את האוזניים.
 
העיניים של אבא נעשות צרות והוא מעקם את השפתיים שלו למעין חיוך. "פתאום הפכת לי למומחית בענייני עסקים בכלל, ושל כלילה רזיאל בפרט?" עכשיו כבר לגמרי נסתם לאמא הפה. אבא פונה שוב לארז, "אין בעיה. רותם תחליף אותך. אני מניח שמדובר במערכת הגברה פשוטה ביותר, בידורית, אולי. רותם יודעת מה עושים, נכון? אני אודיע לכלילה על השינוי הזמני, וכך לא יהיה צורך במחליף חיצוני. רותם תרוויח כסף טוב, והכול יישאר במשפחה!"
 
מבלי להמתין לשאלות או לערעורים, אבא לוקח בִּרְכּוֹן ממגירת הבִּרכונים הסמוכה לשולחן, ומברך ברכת המזון.
 
אני בוהה באוויר, המומה לגמרי, ולא מעזה להסתכל לארז בעיניים.
 
"אני יודעת שאתה כועס, ארז," אומרת אמא כמעט בלחש, "אבל אבא רק רוצה בטובתך."
 
אמא מומחית בלמצוא את הסיסמאות הכי דפוקות מתוך אוסף הסיסמאות הנדושות שהיא שומרת בדיוק למקרים כאלה.
 
ארז מסתלק מהמטבח וכעבור רגע דלת החדר שלו נטרקת.
 
"את חושבת שתסתדרי, רותם?" לוחשת לי אמא.
 
אני מושכת בכתפיים ולא מסתכלת עליה.
 
"יפה!" אומר אבא כשהוא מסיים את הברכה, כאילו שלא התרחשה כאן דרמה, "זאת הבת שלי, שלא מפחדת מהתנסויות חדשות!"
 
אני מרגישה את הפנים שלי מאדימים וקורנים. אי אפשר שלא להרגיש נפלא כשאבא מרעיף מחמאות. תחת זרקור ההערכה של אבא, אין מקום למחשבה אחרת.
 
ההרגשה הנפלאה נשארת איתי כל עוד אבא בשטח, עד שהוא עולה לבית הכנסת לתפילת ערבית.
 
אז תופסים את מקומה החששות והספקות: מה נפל עלי שהסכמתי לעבוד במקום ארז, בעבודה שהוא מעולה בה, ואני הרבה פחות? איך אסתדר? הלחץ הולך וגובר, ומפריע לי להתרכז בכל דבר אחר.
 
תחת ההגדרה של 'כל דבר אחר' אצלנו בבית נמצאים:
 
1. שיעורי בית - אין מצב.
 
2. קריאה בספר— ממש לא.
 
3. גלישה באינטרנט באתרים לא חסומים - פיהוק אחד גדול. 4. שיחנושים עם אמא - ברור שזה הולך לקרות!...
 
לא נכללים בהגדרה אצלנו בבית וחבל:
 
1. צפייה בטלוויזיה שאין לנו.
 
2. פייסבוק, שיש לכל מי שאני מכירה.
 
מה שבאמת הייתי רוצה זה להצטרף אל ארז בחדר שלו כמו פעם, לשבת על הפוּף ולהאזין למוזיקה מתוך אחת ממערכות ההגברה ששיפץ, באיכות שאין דברים כאלה. לשמוע דרך אוזניות שירים שארז מחבב בזמן האחרון ושאבא מתעב - מוזיקה אלקטרונית, כלי הקשה ובאסים נמוכים, וזמרים אמריקניים שחורים שספק שרים, ספק מדקלמים. או שירים שאני מחבבת, ללא סגנון מסוים, אלא כל מיני שירים ישראליים או לועזיים שאני מתחברת אליהם. ואחר כך, אולי, על הדרך... אוכל לשמוע ממנו יותר פרטים לגבי משחקי בר־המצווה של כלילה ומה נדרש ממני... ברור שזה הולך לקרות!... מתי בפעם האחרונה ביליתי ערב עם ארז? אני גם לא מעזה להפריע לו עכשיו, כשהוא מסתגר בחדר שלו, רותח וזועם בגלל העבודה שנלקחה ממנו ועברה אלי, גם אם זה זמני.
 
אני מעבירה איכשהו את הערב בסידור מחדש של ארון הבגדים שלי, שממילא לא הספיק להתבלגן מאז הביקורת האחרונה של אבא.
 
מה שטוב, הלילה אני לא מתהפכת מצד לצד מתוך דאגה לעתיד המשפחה שלי, שהולכת ומתפוררת מיום ליום...
 
מה שפחות טוב, אני מתהפכת מצד לצד מתוך לחץ וחשש גוברים והולכים, שדוחקים הצידה את הדאגות הרגילות שבדרך כלל גורמות לי להתהפך מצד לצד.
 
אני מנסה להרגיע את עצמי, להגיד לעצמי שאסתדר, ושֶמה כבר יכול להיות, ושבעיה של ארז שהוא מתעקש להמרות את פי אבא, ושארוויח ביושר תשלום גבוה בהרבה מעבודות השמרטפות הרגילות שלי. בכל זאת, הלחץ מהבלתי נודע גובר, והשינה בוששת לבוא גם אחרי שאני שומעת את אמא יוצאת למשמרת הלילה שלה בבית החולים. אני נאנחת וקמה מהמיטה.
 
אור מבצבץ מתחת לדלת החדר של ארז. אני דופקת בדלת ופותחת אותה. כצפוי, ארז לבוש בפיז'מה, שוכב על הבטן על השטיח, ומחזיק ביד מברג. לפניו מונחת עוד אחת ממערכות ההגברה הישנות והחצי מפורקות שהוא אוסף ומשפץ. לפחות חמש כאלה מפוזרות סביב החדר, במצבי צבירה שונים.
 
...פעם, כשהיינו משפחה רגילה... עם אבא שעובד, אמא שלא מעצבנת אותו ואח שאפשר לתקשר איתו... הייתי לפעמים מצטרפת אל ארז על השטיח בחדר שלו, מחזיקה ביד מברג, ועוזרת לו. זה היה כמו לחבר פאזל, רק הרבה יותר מגניב...
 
לא פלא שכלילה רזיאל, חברה של אמא, שעזבה את הוראת ההיסטוריה לטובת הפעלה של משחקי בר ובת מצווה 'בלשיים היסטוריים', בחרה להעסיק דווקא אותו. "לארז יש ידי זהב," שמעתי אותה פעם משתפכת באוזני אבא ואמא, בקול העמוק והרם שלה, "לא יודעת מה היינו עושים בלעדיו. הרי אם לא ישמעו את הדברים כמו שצריך, לא יוכלו לפתור את התעלומה!"
 
ארז לא מבחין בי ברגע הראשון. הוא מאזין למוזיקה מתוך אוזניות שמחוברות למערכת משופצת שעל שולחן הכתיבה. אני מתיישבת לידו על השטיח. ארז מתעלם ממני, וחוזר לקרביים של הקופסה שלפניו. מוזיקת הראפּ, שאת המקצב שלה אני מצליחה לקלוט מבעד לאוזניות שלו, חוצצת בינו לבין העולם.
 
בתנועת יד אני מושכת מעליו את האוזניות. הן נוחתות בינינו ומפיצות סביבן צלילים עמומים קצובים.
 
ארז מתיישב על הברכיים מולי. "מה את...?" הוא שואל, אבל ניצוץ הכעס מההפרעה הבלתי צפויה כבה מיד. ארז שומט את המבט.
 
"אנחנו צריכים לדבר," אני אומרת. "אתה כועס עלי?"
 
"לא."
 
"כי מחר המשחק של כלילה ו..."
 
"לא אשמתך." הקול של ארז חלול, אדיש. הוא מחטט בקופסת הברגים שלו.
 
"אבל... אתה חושב שאני אסתדר? תסתכל עלי רגע!"
 
"מה את רוצה ממני? תשאלי את אבא!" ארז יורק את המילים מהר, ואז משתתק. לפני שאני מספיקה להגיב הוא ממשיך שוב בקול האדיש, העייף, "זאת סתם בידורית."
 
"אז זה הכול? בידורית?"
 
ארז מניח לחוטים ומסתכל עלי. "בערך. תצטרכי לשחק עם הארקוֹת ורמקולים בשני מוקדים."
 
"מה?!"
 
"את צריכה לדאוג לרמקול ומיקרופונים בסלון, כי שם מתנהל רוב המשחק, ולאחָד בזירת הפשע, כי שם מחפשים את הרמזים."
 
"רמזים?"
 
"לפתור את התעלומה." ארז מקצר, ונראה שהוא מעדיף לחזור לעניינים שלו.
 
"זהו?"
 
"צריך גם אֶם.פִּי. למוזיקת רקע."
 
"מה?!"
 
"הכנתי להם פס קול על אֶם.פִּי. זה לא סיפור גדול. רק בהתחלה, וגם שיהיה מתח כשמוצאים את הגופה."
 
"מוצאים גופה?!"
 
"כבר יעדכנו אותך בדרך," אומר ארז שמתחבר מחדש לאוזניות וחוזר לטפל במערכת המפורקת שעל השטיח.
 
אני מצליחה להירדם רק אחרי שאני מגרשת את הדמות של כלילה רזיאל, לבושה באחת מהחצאיות הארוכות־נשפכות־צבעוניות האופייניות שלה ובמטפחת לא לגמרי תואמת, שמתבוננת בי במבט מאוכזב. אני מחליפה אותה בשינון מנטרה: יהיה בסדר. מגבר. שני רמקולים. מיקרופונים. חוטים מאריכים... מגבר. שני רמקולים... שוב ושוב, כמו לספור כבשים, עד שאני נרדמת.
 
למחרת, יום רביעי, עוברים עלי הלימודים כמו בחלום. אני מתנמנמת בכל שיעור שמאפשר לי להניח את הראש על השולחן מבלי להסתכן בהתערבות של המורה. יום שלישי הוא יום כמעט מושלם למטרה הזאת. הוא קצר מהימים האחרים, וחוץ מהמורה למדעים, אף מורה לא מציקה לי.
 
לפחות הפעם אני יכולה לשתף את החברות הטובות שלי במה שמטריד אותי. אני מספרת להן על המשחק של כלילה, והעידוד שאני מקבלת מהן משפר לי את ההרגשה.
 
כמו שאומרת חרוּת כשאנחנו יורדות מההסעה ליד הבית, "יהיה בסדר, רותם, מה כבר יכול לקרות?"