הבטחה עם שחר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הבטחה עם שחר
מכר
מאות
עותקים
הבטחה עם שחר
מכר
מאות
עותקים
4.5 כוכבים (11 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

רומן גארי (בצרפתית: Romain Gary;‏ 8 במאי 1914 – 2 בדצמבר 1980), שנודע גם בשם העט אמיל אז'אר, היה סופר, במאי קולנוע, דיפלומט, וטייס קרב צרפתי, ממוצא יהודי-ליטאי.
 הוא נולד כרומן קאצ'ב במוסקבה וגדל בווילנה, בוורשה ואחר כך בניס שבצרפת. אחרי לימודי משפטים התגייס לחיל האוויר של צרפת, ובתקופת הכיבוש הגרמני לחם כטייס בצבא צרפת החופשית. עם תום מלחמת העולם השנייה, במקביל לקריירה דיפלומטית בשירות החוץ של צרפת, התמסר לכתיבה. ב־1980, כ־15 חודשים אחרי התאבדותה של אשתו השנייה (אז כבר גרושתו), השחקנית האמריקאית ג'ין סיברג, התאבד גארי ביריית אקדח. על חייו התפרסמו כחצי תריסר ספרים ביוגרפיים. גארי חש בשלב מסוים של כתיבתו שהקהילה הספרותית אינה טורחת לקרוא את ספריו לעומקם והחל לפרסם בשמות עט שונים, המפורסם שבהם הוא ״אמיל אז'אר״. 

תקציר

הבטחה עם שחר הוא סיפור חייו של רומן גארי - סופר, דיפלומט, לוחם, מעוטר באות הכבוד של צרפת החופשית ותנועת ההתנגדות בזמן מלחמת העולם השנייה.
מתוך סיפורו עולה דמותה יוצאת הדופן של אמו, אישה יהודייה מווילנה - שחקנית בתיאטרון נודד, תופרת כובעים, רוכלת ומלונאית - אשר היתה סבורה שהכול בר־בחירה: לאום, כישרון, ייעוד, מעמד, ואשר הועידה לבנה עתיד מזהיר בתוך לאום אחר.
 
מערכת היחסים המיוחדת של גארי עם אמו, זו אשר עיצבה את חייו, נפרשת בפנינו באופן שובה לב, רווי רגש והומור.
 
רומן גארי, מחשובי הסופרים בצרפת במאה ה־20, נולד בווילנה, 1914. בנעוריו עבר עם אמו לצרפת, שם התגייס לצבא ושירת כטייס קרב. גארי ידוע גם בשם העט שאימץ לעצמו, אמיל אז׳אר, שבחסותו פרסם רומנים אחדים.
 
הוא שם קץ לחייו בפריז, 1980.
 
בשנת 2017 יצא לאקרנים בצרפת סרט המבוסס על הספר בבימויו של אריק ברבייה ובכיכובה של שארלוט גינסבורג.

פרק ראשון

א
 
 
זהו זה. חוף ביג־סור שומם. אני שוכב בחול באותו מקום בו שיקעתי עצמי. ערפילי הים נוסכים עדינות בכול; אין תורן באופק; על סלע לפני אלפי ציפורים; על סלע אחר — משפחת כלבי ים: האב מגיח ללא לאות מתחת לגלים, דג בלועו, לועס ובולע. סנוניות הים נוחתות לעיתים כה קרוב עד כי אני עוצר את נשימתי: עוד רגע ותנחתנה על פני, צווארי וזרועותי ותכסינה אותי כליל... בגיל ארבעים וארבע עודני חולם על איזה רוך בעצם מהותו. זה זמן רב אני שוכב ללא ניע על החוף, עד כי השקנאים והקורמורנים חגו סביבי ואפילו כלב ים נישא על הגלים עד לרגלי. הוא ניצב שם רגע ארוך, נשען על גפיו, הביט בי, פנה לי עורף ולאחר מכן חזר לאוקיינוס. חייכתי אליו, אולם הוא ניצב מולי רציני, עצוב במקצת, כאילו הבין.
 
 
אמי נסעה חמש שעות במונית בכדי להיפרד ממני לפני הגיוס בסלון־דה־פרובנס בו שֵרַתּי כסמל־הדרכה בבית הספר של חיל האוויר.
 
המונית היתה מדגם רנו, ישנה ושחוקה: היינו שותפים בה בחמישים אחוז — ולאחר מכן עשרים וחמישה — ומשכנו קיומנו ממנה. זה שנים רבות שהמכונית היתה לרכושו הבלעדי של שותפנו לשעבר, הנהג רינלדי. אולם אמי חשבה כי עודנה מחזיקה בזכויות מוסריות כלשהן על הרכב, ומכיוון שרינלדי היה יצור ביישן, עדין לא־תואר־לו, ניצלה במקצת את טוב לבו. כך הניעה אותו להסיעה מניס עד סלון־דה־פרובנס — שלוש־מאות קילומטרים, ללא תשלום כמובן. זמן רב לאחר המלחמה היה נזכר בכעס, מהול בהערצה, כיצד "גייסה" אותו אמי.
 
"היא נכנסה למונית ואמרה בפשטות: 'לסלון־דה־פרובנס, נוסעים להגיד שלום לבני'. ניסיתי להתווכח: זה היה עניין של עשר שעות נסיעה, הלוך ושוב. מיד כינתה אותי בשם 'צרפתי רע' ואיימה שתקרא למשטרה כדי שיאסרוני הואיל ואני משתמט מגיוס. היא התיישבה במונית עם כל החבילות שלה — נקניקים, צנצנות ריבה, ושאר דברים טובים עבורך — והצהירה שבנה גיבור וברצונה לחבק אותו בטרם יֵצא. נאסר עלי להתווכח. לאחר מכן בכתה קצת. אמך הזקנה תמיד נהגה לבכות כתינוק, וכשראיתי אותה כך במכונית שלי, לאחר שהכרתי אותה שנים כה רבות, בוכה בשקט בלי הפסקה — אני מבקש את סליחתך, אדון רומן, אבל אתה הכרת אותה כפי שהיתה באמת — לא יכולתי לסרב. לא היו לי ילדים. כולם הסתלקו ממילא, ולא היה שירות בקרבת מקום. אמרתי: 'בסדר, נוסעים, אבל אַת תחזירי את הדלק', למען העיקרון. תמיד חשבה שיש לה זכויות על המונית, רק משום שהיינו שותפים בה שבע שנים קודם לכן. אין דבר, אבל אפשר לומר שהיא אהבה אותך, היתה עושה הכול למענך..."
 
ראיתי אותה יורדת מהמונית לפני הקנטינה, המקל בידה, סיגריה בין שפתיה, ותחת מבטם הלגלגני של חברי פרשה זרועותיה בתנועה תיאטרלית והמתינה שבנה, לפי מיטב המסורת, יטיל עצמו לתוכן.
 
צעדתי לקראתה, כביכול בביטול, במשיכת כתפיים, הכומתה שמוטה על עיני וידי בכיסֵי אותו מעיל העור שכה משך את הצעירים לחיל האוויר. הייתי נבוך ונרגז מחמת התפרצות זו של אֵם לממלכה גברית בה, לאחר מאמצים רבים, זכיתי לכינוי "קשוח", "אמיתי" ו"מקועקע".
 
חיבקתי אותה בקרירות המשועשעת ביותר שהייתי מסוגל לה. ניסיתי לשווא להביאה אל מאחורי המונית, כדי להסתירה ממבטי החיילים, אולם היא פשוט צעדה צעד אחד לאחור כדי להסתכל בי ביתר הערצה, וקראה בקולי קולות ובמבטא רוסי מובהק:
 
"גווינֵימֶר! אתה תהיה גווינימר שני! אתה עוד תראה, אמא שלך תמיד צודקת!"
 
הרגשתי שהדם מציף את פני, שמעתי את הגיחוכים מאחורי גבי. ובתנועת מקל מאיימת הצהירה שוב:
 
"תהיה גיבור, תהיה גנרל, גבריאל ד'אנונציו, ציר צרפת — הפרחחים האלה לא יודעים מי אתה!"
 
אני חושב שמעולם לא שנא בן את אמו כפי ששנאתיה באותו רגע. אולם בעודי מנסה להסביר לה במלמול של כעס שהיא שמה אותי ללעג בעיני כל חיל האוויר, וכשאני מחדש את מאמצי להדפה אל מאחורי המונית, לבשו פניה ארשת נעלבת ושפתיה החלו רוטטות, ושוב שמעתי אותה הצהרה בלתי נסבלת החוזרת ונשנית לעיתים כה קרובות:
 
"אז מה, אתה מתבייש באמא הזקנה שלך?"
 
בבת אחת נשר מעלי מעטה הגבריות, הקשיחות והגנדרנות. חיבקתי אותה בזרועי האחת ובידי השנייה הראיתי לחברי אצבע משולשת. שוב לא שמעתי את צחוקם, ולא ראיתי את מבטם הלעגני. חיבקתי אותה וחשבתי על כל הקרבות שאנהל למענה, על ההבטחה שהבטחתי בשחר חיי לגמול לה על הקרבתה ולחזור ביום מן הימים הביתה כמנצח בעולם זה, אשר משחר ילדותי היטבתי להכיר את עוצמתו ואכזריותו.
 
עוד היום, בחלוף עשרים שנה, כשהכול כבר נאמר, ואני שוכב על אותו סלע בביג־סור על חוף האוקיינוס, ורק כלבי הים משמיעים את צריחותיהם בבדידות האינסופית של הים — עוד היום, כשהכול נראה שומם, אין אני צריך אלא להרים את עיני כדי לראות את גדודי האויב העטים עלי, אורבים לסימן כלשהו של תבוסה או השפלה.
 
הייתי ילד רך כשנודע לי לראשונה על קיומם; זה היה לפני "שלגיה" ולפני "החתול במגפיים", לפני "שבעת הגמדים" ו"הפֵיה קרבוסה". הם התייצבו סביבי ולא עזבו אותי מעולם; אמי תיארה לי אותם אחד אחד, והיתה ממלמלת את השם ומחבקת אותי בחוזקה; עדיין לא הבנתי אבל כבר הרגשתי שיום יבוא ואני אתייצב נגדם, למענה; בכל שנה הבחנתי בם ביתר בהירות; בכל תבוסה שנחלנו מידם הרגשתי כמה מתעצם בי הרצון לא להיכנע; עודני רואה אותם היום בבירור בדמדומי ביג־סור ושומע את קולם על אף רעש גלי האוקיינוס; שמותיהם באים מאליהם ועיני הגבר המזדקנות שלי מביטות אליהם באותו מבט עצמו בו ראיתים כשהייתי בן שמונה. ראשית כול — "טוטוש", אליל הכסילות, שעכוזו אדום כשל קוף וראשו מרבה מחשבה כביכול. אהבתו הנבוכה להפשטות; הוא היה, בשנת 1940, ילד השעשועים של הגרמנים, מסור לרעיונם; כיום הוא מבקש מקלט במדע הטהור, וניתן לפעמים לראותו נטוי על כתפי המדענים; עם כל פצצה גרעינית ניצב צילו גבוה יותר מעלינו; תחבולתו האהובה היא להלביש את הכסילות באצטלה של גאונות ולגייס תומכים מקרב גדולי העם בכדי להבטיח שמלאכת ההרס תהיה שלמה.
 
ישנו מֶרזַאווקָה, אליל האמיתוֹת המוחלטות, הניצב כקוזק על ערימת גוויות, השוט בידו, כובע הפרווה שלו נטוי על עינו וצחוק אכזרי על פרצופו; הוא אדוננו מקדמת דנא. בכל פעם שהוא הורג, מענה או מדכא, בשמן של האמיתות המוחלטות, הדתיות, הפוליטיות או המוסריות — חציה של האנושות מלקק את מגפיו בהכנעה; דבר זה משעשע אותו מאוד כי יודע הוא היטב שאותן אמיתות מוחלטות אינן קיימות ואינן אלא אמצעי כדי להכניע אותנו. אפילו ברגע זה, באוויר הכחול של ביג־סור, אני שומע את הד צחוקו המנצח בוקע לקראתי מרחוק ואפילו קולו של אחי האוקיינוס אינו מצליח לגבור עליו.
 
ישנו גם פילוֹש — אל הקטנות, הדעות הקדומות, הזלזול והשנאה — ניצב בפתח העולם כשוער וצועק "אמריקאי מטונף, ערבי מטונף, יהודי מטונף, רוסי מטונף, סיני מטונף, כושי מטונף". הוא מארגן נפלא של תנועות המונים, של מלחמות, של מעשי לינץ' ורדיפות. דיאלקטיקאי זריז הוא, אבי כל הצורות האידיאולוגיות, אינקוויזיטור גדול וחובב מלחמות קדושות. למרות שערותיו השחומות, ראש התן שלו ורגליו העקומות, הוא אחד מהאלים החזקים ביותר והמקובלים ביותר בכל המחנות. אחד השומרים הקנאים ביותר של עולמנו, המושל בו בערמומיות וזריזות.
 
יש גם אלילים אחרים, מסתוריים וערמומיים יותר, וקשה לזהותם; גדודיהם רבים, ורבים הם משתפי הפעולה בינינו; אמי הכירה אותם היטב. היתה מרבה לדבר עליהם בקול נמוך בחדר הילדים שלי, בלחצה את ראשי אל חזה. לאט־לאט הפכו יצורים אלה, השוטפים את עולמנו, אמיתיים יותר ומוחשיים מהעצמים המוכרים לי ביותר. צלליהם הענקיים עודם ניצבים מעלי; כשאני מרים את ראשי נדמה לי שאני מבחין בשריונם המבריק, וכידוניהם מתנפנפים מעלי עם כל קרן אור מהשמים.
 
כיום הננו אויבים ותיקים, וסיפורי כאן סובב סביב מאבקי איתם. אמי היתה תמיד כלי המשחק החביב עליהם ומשחר ילדותי נדרתי לשחררה מהם. גדלתי בציפייה ליום בו אוכל להושיט סוף־סוף את ידי אל הצעיף המכסה על התבל ולחשוף פתאום דמות של בינה ורחמים. רציתי להיכנס לקרב עם אלילים אלה, השיכורים מכוחם, לשלול מהם את השלטון על העולם ולהחזירו לאלה החיים מאומץ ליבם ומאהבתם.

רומן גארי (בצרפתית: Romain Gary;‏ 8 במאי 1914 – 2 בדצמבר 1980), שנודע גם בשם העט אמיל אז'אר, היה סופר, במאי קולנוע, דיפלומט, וטייס קרב צרפתי, ממוצא יהודי-ליטאי.
 הוא נולד כרומן קאצ'ב במוסקבה וגדל בווילנה, בוורשה ואחר כך בניס שבצרפת. אחרי לימודי משפטים התגייס לחיל האוויר של צרפת, ובתקופת הכיבוש הגרמני לחם כטייס בצבא צרפת החופשית. עם תום מלחמת העולם השנייה, במקביל לקריירה דיפלומטית בשירות החוץ של צרפת, התמסר לכתיבה. ב־1980, כ־15 חודשים אחרי התאבדותה של אשתו השנייה (אז כבר גרושתו), השחקנית האמריקאית ג'ין סיברג, התאבד גארי ביריית אקדח. על חייו התפרסמו כחצי תריסר ספרים ביוגרפיים. גארי חש בשלב מסוים של כתיבתו שהקהילה הספרותית אינה טורחת לקרוא את ספריו לעומקם והחל לפרסם בשמות עט שונים, המפורסם שבהם הוא ״אמיל אז'אר״. 

עוד על הספר

הבטחה עם שחר רומן גארי (אמיל אז'אר)
א
 
 
זהו זה. חוף ביג־סור שומם. אני שוכב בחול באותו מקום בו שיקעתי עצמי. ערפילי הים נוסכים עדינות בכול; אין תורן באופק; על סלע לפני אלפי ציפורים; על סלע אחר — משפחת כלבי ים: האב מגיח ללא לאות מתחת לגלים, דג בלועו, לועס ובולע. סנוניות הים נוחתות לעיתים כה קרוב עד כי אני עוצר את נשימתי: עוד רגע ותנחתנה על פני, צווארי וזרועותי ותכסינה אותי כליל... בגיל ארבעים וארבע עודני חולם על איזה רוך בעצם מהותו. זה זמן רב אני שוכב ללא ניע על החוף, עד כי השקנאים והקורמורנים חגו סביבי ואפילו כלב ים נישא על הגלים עד לרגלי. הוא ניצב שם רגע ארוך, נשען על גפיו, הביט בי, פנה לי עורף ולאחר מכן חזר לאוקיינוס. חייכתי אליו, אולם הוא ניצב מולי רציני, עצוב במקצת, כאילו הבין.
 
 
אמי נסעה חמש שעות במונית בכדי להיפרד ממני לפני הגיוס בסלון־דה־פרובנס בו שֵרַתּי כסמל־הדרכה בבית הספר של חיל האוויר.
 
המונית היתה מדגם רנו, ישנה ושחוקה: היינו שותפים בה בחמישים אחוז — ולאחר מכן עשרים וחמישה — ומשכנו קיומנו ממנה. זה שנים רבות שהמכונית היתה לרכושו הבלעדי של שותפנו לשעבר, הנהג רינלדי. אולם אמי חשבה כי עודנה מחזיקה בזכויות מוסריות כלשהן על הרכב, ומכיוון שרינלדי היה יצור ביישן, עדין לא־תואר־לו, ניצלה במקצת את טוב לבו. כך הניעה אותו להסיעה מניס עד סלון־דה־פרובנס — שלוש־מאות קילומטרים, ללא תשלום כמובן. זמן רב לאחר המלחמה היה נזכר בכעס, מהול בהערצה, כיצד "גייסה" אותו אמי.
 
"היא נכנסה למונית ואמרה בפשטות: 'לסלון־דה־פרובנס, נוסעים להגיד שלום לבני'. ניסיתי להתווכח: זה היה עניין של עשר שעות נסיעה, הלוך ושוב. מיד כינתה אותי בשם 'צרפתי רע' ואיימה שתקרא למשטרה כדי שיאסרוני הואיל ואני משתמט מגיוס. היא התיישבה במונית עם כל החבילות שלה — נקניקים, צנצנות ריבה, ושאר דברים טובים עבורך — והצהירה שבנה גיבור וברצונה לחבק אותו בטרם יֵצא. נאסר עלי להתווכח. לאחר מכן בכתה קצת. אמך הזקנה תמיד נהגה לבכות כתינוק, וכשראיתי אותה כך במכונית שלי, לאחר שהכרתי אותה שנים כה רבות, בוכה בשקט בלי הפסקה — אני מבקש את סליחתך, אדון רומן, אבל אתה הכרת אותה כפי שהיתה באמת — לא יכולתי לסרב. לא היו לי ילדים. כולם הסתלקו ממילא, ולא היה שירות בקרבת מקום. אמרתי: 'בסדר, נוסעים, אבל אַת תחזירי את הדלק', למען העיקרון. תמיד חשבה שיש לה זכויות על המונית, רק משום שהיינו שותפים בה שבע שנים קודם לכן. אין דבר, אבל אפשר לומר שהיא אהבה אותך, היתה עושה הכול למענך..."
 
ראיתי אותה יורדת מהמונית לפני הקנטינה, המקל בידה, סיגריה בין שפתיה, ותחת מבטם הלגלגני של חברי פרשה זרועותיה בתנועה תיאטרלית והמתינה שבנה, לפי מיטב המסורת, יטיל עצמו לתוכן.
 
צעדתי לקראתה, כביכול בביטול, במשיכת כתפיים, הכומתה שמוטה על עיני וידי בכיסֵי אותו מעיל העור שכה משך את הצעירים לחיל האוויר. הייתי נבוך ונרגז מחמת התפרצות זו של אֵם לממלכה גברית בה, לאחר מאמצים רבים, זכיתי לכינוי "קשוח", "אמיתי" ו"מקועקע".
 
חיבקתי אותה בקרירות המשועשעת ביותר שהייתי מסוגל לה. ניסיתי לשווא להביאה אל מאחורי המונית, כדי להסתירה ממבטי החיילים, אולם היא פשוט צעדה צעד אחד לאחור כדי להסתכל בי ביתר הערצה, וקראה בקולי קולות ובמבטא רוסי מובהק:
 
"גווינֵימֶר! אתה תהיה גווינימר שני! אתה עוד תראה, אמא שלך תמיד צודקת!"
 
הרגשתי שהדם מציף את פני, שמעתי את הגיחוכים מאחורי גבי. ובתנועת מקל מאיימת הצהירה שוב:
 
"תהיה גיבור, תהיה גנרל, גבריאל ד'אנונציו, ציר צרפת — הפרחחים האלה לא יודעים מי אתה!"
 
אני חושב שמעולם לא שנא בן את אמו כפי ששנאתיה באותו רגע. אולם בעודי מנסה להסביר לה במלמול של כעס שהיא שמה אותי ללעג בעיני כל חיל האוויר, וכשאני מחדש את מאמצי להדפה אל מאחורי המונית, לבשו פניה ארשת נעלבת ושפתיה החלו רוטטות, ושוב שמעתי אותה הצהרה בלתי נסבלת החוזרת ונשנית לעיתים כה קרובות:
 
"אז מה, אתה מתבייש באמא הזקנה שלך?"
 
בבת אחת נשר מעלי מעטה הגבריות, הקשיחות והגנדרנות. חיבקתי אותה בזרועי האחת ובידי השנייה הראיתי לחברי אצבע משולשת. שוב לא שמעתי את צחוקם, ולא ראיתי את מבטם הלעגני. חיבקתי אותה וחשבתי על כל הקרבות שאנהל למענה, על ההבטחה שהבטחתי בשחר חיי לגמול לה על הקרבתה ולחזור ביום מן הימים הביתה כמנצח בעולם זה, אשר משחר ילדותי היטבתי להכיר את עוצמתו ואכזריותו.
 
עוד היום, בחלוף עשרים שנה, כשהכול כבר נאמר, ואני שוכב על אותו סלע בביג־סור על חוף האוקיינוס, ורק כלבי הים משמיעים את צריחותיהם בבדידות האינסופית של הים — עוד היום, כשהכול נראה שומם, אין אני צריך אלא להרים את עיני כדי לראות את גדודי האויב העטים עלי, אורבים לסימן כלשהו של תבוסה או השפלה.
 
הייתי ילד רך כשנודע לי לראשונה על קיומם; זה היה לפני "שלגיה" ולפני "החתול במגפיים", לפני "שבעת הגמדים" ו"הפֵיה קרבוסה". הם התייצבו סביבי ולא עזבו אותי מעולם; אמי תיארה לי אותם אחד אחד, והיתה ממלמלת את השם ומחבקת אותי בחוזקה; עדיין לא הבנתי אבל כבר הרגשתי שיום יבוא ואני אתייצב נגדם, למענה; בכל שנה הבחנתי בם ביתר בהירות; בכל תבוסה שנחלנו מידם הרגשתי כמה מתעצם בי הרצון לא להיכנע; עודני רואה אותם היום בבירור בדמדומי ביג־סור ושומע את קולם על אף רעש גלי האוקיינוס; שמותיהם באים מאליהם ועיני הגבר המזדקנות שלי מביטות אליהם באותו מבט עצמו בו ראיתים כשהייתי בן שמונה. ראשית כול — "טוטוש", אליל הכסילות, שעכוזו אדום כשל קוף וראשו מרבה מחשבה כביכול. אהבתו הנבוכה להפשטות; הוא היה, בשנת 1940, ילד השעשועים של הגרמנים, מסור לרעיונם; כיום הוא מבקש מקלט במדע הטהור, וניתן לפעמים לראותו נטוי על כתפי המדענים; עם כל פצצה גרעינית ניצב צילו גבוה יותר מעלינו; תחבולתו האהובה היא להלביש את הכסילות באצטלה של גאונות ולגייס תומכים מקרב גדולי העם בכדי להבטיח שמלאכת ההרס תהיה שלמה.
 
ישנו מֶרזַאווקָה, אליל האמיתוֹת המוחלטות, הניצב כקוזק על ערימת גוויות, השוט בידו, כובע הפרווה שלו נטוי על עינו וצחוק אכזרי על פרצופו; הוא אדוננו מקדמת דנא. בכל פעם שהוא הורג, מענה או מדכא, בשמן של האמיתות המוחלטות, הדתיות, הפוליטיות או המוסריות — חציה של האנושות מלקק את מגפיו בהכנעה; דבר זה משעשע אותו מאוד כי יודע הוא היטב שאותן אמיתות מוחלטות אינן קיימות ואינן אלא אמצעי כדי להכניע אותנו. אפילו ברגע זה, באוויר הכחול של ביג־סור, אני שומע את הד צחוקו המנצח בוקע לקראתי מרחוק ואפילו קולו של אחי האוקיינוס אינו מצליח לגבור עליו.
 
ישנו גם פילוֹש — אל הקטנות, הדעות הקדומות, הזלזול והשנאה — ניצב בפתח העולם כשוער וצועק "אמריקאי מטונף, ערבי מטונף, יהודי מטונף, רוסי מטונף, סיני מטונף, כושי מטונף". הוא מארגן נפלא של תנועות המונים, של מלחמות, של מעשי לינץ' ורדיפות. דיאלקטיקאי זריז הוא, אבי כל הצורות האידיאולוגיות, אינקוויזיטור גדול וחובב מלחמות קדושות. למרות שערותיו השחומות, ראש התן שלו ורגליו העקומות, הוא אחד מהאלים החזקים ביותר והמקובלים ביותר בכל המחנות. אחד השומרים הקנאים ביותר של עולמנו, המושל בו בערמומיות וזריזות.
 
יש גם אלילים אחרים, מסתוריים וערמומיים יותר, וקשה לזהותם; גדודיהם רבים, ורבים הם משתפי הפעולה בינינו; אמי הכירה אותם היטב. היתה מרבה לדבר עליהם בקול נמוך בחדר הילדים שלי, בלחצה את ראשי אל חזה. לאט־לאט הפכו יצורים אלה, השוטפים את עולמנו, אמיתיים יותר ומוחשיים מהעצמים המוכרים לי ביותר. צלליהם הענקיים עודם ניצבים מעלי; כשאני מרים את ראשי נדמה לי שאני מבחין בשריונם המבריק, וכידוניהם מתנפנפים מעלי עם כל קרן אור מהשמים.
 
כיום הננו אויבים ותיקים, וסיפורי כאן סובב סביב מאבקי איתם. אמי היתה תמיד כלי המשחק החביב עליהם ומשחר ילדותי נדרתי לשחררה מהם. גדלתי בציפייה ליום בו אוכל להושיט סוף־סוף את ידי אל הצעיף המכסה על התבל ולחשוף פתאום דמות של בינה ורחמים. רציתי להיכנס לקרב עם אלילים אלה, השיכורים מכוחם, לשלול מהם את השלטון על העולם ולהחזירו לאלה החיים מאומץ ליבם ומאהבתם.