מישהו יודע את שמי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מישהו יודע את שמי
מכר
מאות
עותקים
מישהו יודע את שמי
מכר
מאות
עותקים

מישהו יודע את שמי

4.8 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: איריס ברעם
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2011
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 442 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 22 דק'

לורנס היל

לורנס היל הוא עיתונאי וסופר קנדי, בן לאם לבנה ואב שחור שהיגרו מארצות הברית והיו פעילים למען זכויות האזרח. ספרו "מישהו יודע את שמי" יצא לאור בקנדה ב-2008, נחשב להפתעה הספרותית של השנה, זכה בפרסים רבים ובהם פרס חבר העמים הבריטי, ונמכר במאות אלפי עותקים.

תקציר

יציאה שגרתית מהכפר הקטן באפריקה משנה לעד את חייה של הילדה אמינטה דיאלו: סוחרי עבדים חוטפים אותה ואחרי מסע מפרך היא נמכרת לעבדות באמריקה. שם אהובה וילדיה ייקרעו ממנה, ההבטחות הניתנות לה יופרו שוב ושוב, אבל אמינטה תישאר נאמנה לעצמה, תרכוש השכלה ותיעזר בתבונתה ובכישוריה כדי לעזור לאחיה השחורים ולרכוש לעצמה מעמד אצל אדוניה הלבנים.
 
מישהו יודע את שמי הוא רומן סוחף על אומץ ותושייה ועל היכולת האנושית למרוד בגורל. במרכזו גיבורה נדירה בעוצמתה, שכל חייה נאבקה למען חירותה. כעת, בזקנתה, היא כותבת בלונדון את סיפורה, סיפור מעורר השראה ומרומם נפש, הנקרא בנשימה אחת.
 
מישהו יודע את שמי יצא לאור בקנדה ב-2008, נחשב להפתעה הספרותית של השנה, זכה בפרסים רבים ובהם פרס חבר העמים הבריטי, ונמכר במאות אלפי עותקים. לורנס היל הוא עיתונאי וסופר קנדי, בן לאם לבנה ואב שחור שהיגרו מארצות הברית והיו פעילים למען זכויות האזרח.

"מהמם, שובר לב ומעורר השראה" ("פבלישרס ויקלי")
 
 "כתיבה עוצרת נשימה" ("וושינגטון פוסט")
 
"כתוב נפלא" ("ניו יורק טיימס")
 
 "יצירת מופת" ("גלוב אנד מייל")
 
"גיבורה עשויה ללא חת" ("שיקגו טריביון")
 
"לעולם לא תשכחו את הדמות הזאת" ("טורונטו סטאר")
 

 
מאנגלית: איריס ברעם

פרק ראשון

נערה הייתי וגם זקנתי
(לונדון, 1802)



נדמה שאני מתקשה למות. לפי כל הסיכויים, לא הייתי אמורה לחיות זמן רב כל כך. אבל אני עדיין מסוגלת להריח כל צרה שמנשבת ברוח, כפי שאדע אם באוויר נישא ריחו של תבשיל צווארי עופות המתבשל בסיר ברזל על האש, או ריח רגלי חזיר שמתבשלות בנזיד מבעבע. ואוזני עדיין שומעות, לא פחות טוב מאוזניו של כל כלב ציד. אנשים חושבים שאם בן אדם לא עומד ישר כמו סרגל, אז הוא בוודאי חירש. או שהמוח שלו רופס כמו דייסת דלעת. לפני כמה ימים, כשלקחו אותי לפגישה עם הבישוף, שמעתי אשת חברה אחת אומרת לחברתה: "אנחנו חייבים להכניס את האישה הזאת לפרלמנט מהר. מי יודע כמה זמן היא עוד תהיה אתנו..." ואני, אפילו שהלכתי בגו כפוף, נעצתי את אצבעותי בצלעות שלה. היא פלטה צרחה והסתובבה אלי. "תיזהרי," אמרתי לה. "אני עוד עלולה להיות כאן אחרייך."
מוכרחה להיות סיבה לכך שהתגוררתי בכל הארצות האלה, שרדתי מכל ההפלגות האלה, בזמן שאחרים סביבי נורו ונהרגו או פשוט עצמו את עיניהם והביאו על עצמם את המוות בכוח הרצון. באותם ימים רחוקים, כשהייתי חופשייה ולא הכרתי חיים אחרים, נהגתי לחמוק אל מחוץ לכפר שלנו, המוקף חומה, לטפס ולעלות על צמרת עץ השיטה וספר הקוראן של אבא שלי מאוזן על ראשי, להתיישב על הענף ולהרהר ביום שבו אפצח סוף כל סוף את המסתורין המקופלים בספר הזה. לפעמים הייתי מניחה בצד את הספר - הספר היחיד שמצאתי בבּאיוֹ - מנדנדת את רגלי ומתבוננת בפסיפס של בקתות הבוץ וגגות הקש. האנשים היו תמיד בתנועה. הנשים הביאו מים מהנהר, הגברים חישלו כלי ברזל באש, הבנים היו שבים מהיער כמנצחים ובידיהם שללם - קיפודים משופדים שצדו. קשה מאוד לחלץ את בשר הקיפוד ממעטה הקוצים, אבל אם לא היו להם עבודות אחרות לבצע, הם היו עושים את המלאכה בכל זאת - מסירים את הקוצים, מקלפים את עורה של החיה, חותכים ושולפים את האיברים הפנימיים ומאמנים את סכיניהם החדות בחיתוך הפגרים הקטנים והעלובים האלה. באותם הימים הייתי חופשייה ומאושרת, ועצם המחשבה על סכנה לא עלתה כלל בדעתי.
פעמים רבות ניצלתי ממוות אלים, אף על פי שהוא ארב לי בכל פינה. לעומת זאת, לא זכיתי לגדל את ילדי, לגור איתם, לגדל אותם כפי שהורי גידלו אותי במשך עשר או אחת־עשרה שנים, עד שחיינו נקרעו לגזרים. לא הצלחתי מעולם להחזיק בילדי במשך תקופות ארוכות, ומסיבה זו הם אינם אתי עכשיו, אינם מבשלים בשבילי, אינם מרפדים את מזרני בקש, אינם מביאים לי את שכמייתי כדי שייחם לי, אינם יושבים אתי ליד האח המבוערת בידיעה שהם יוצאי חלצי ושהרגעים המשותפים שלנו הם כקלחי תירס שצמחו באדמה פורייה. אנשים זרים מטפלים בי עכשיו, וזה בסדר. אבל זה לא כמו לבלות בחיק המשפחה את השנים האחרונות של החיים. אני מתגעגעת לילדי, רוצה לחבק אותם ואת ילדיהם, אם יש להם ילדים, ואני חשה בחסרונם כאילו חסרו לי גפיים מגופי.
כאן בלונדון מעסיקים אותי ללא הרף. אומרים שצפויה לי פגישה עם המלך ג'ורג'. יש לי סביבי חבורת פעילים מתנגדי עבדות - גברים כרסתנים וקירחים המתהדרים בשפמים מרשימים, שמחרימים את הסוכר אבל מפיצים ריח חזק של טבק ושורפים שעוות נרות בלילות הארוכים שבהם הם מכונסים ורוקמים תככים ומזימות. הפעילים מתנגדי העבדות אומרים שהם הביאו אותי לאנגליה כדי שאעזור להם לשנות את מהלך ההיסטוריה. זה טוב ויפה, אבל עוד חזון למועד. אם חייתי שנים רבות כל כך, כנראה יש לכך סיבה.
המילה פַא משמעותה אבא בשפתי. המילה בָּה היא נהר. וגם אם. בשנות ילדותי המוקדמות, בה שלי הייתה כמו נהר, זרמה אתי למרחקים בימים ושמרה עלי בלילות. כמעט כל שנותי חלפו, אבל אני עדיין חושבת עליהם כעל הורי, החכמים והמנוסים ממני, ואני עדיין שומעת את קולותיהם - לפעמים אלה קולות עבים, לפעמים אלה קולות הצפים בקלילות כתווי מנגינה. אני מדמיינת את ידיהם האוחזות בי ומרחיקות אותי מסכנות, מנחות אותי מסביב למדורת הבישול אל המחצלת בביתנו המוצל והקריר. אני עדיין מסוגלת לשוות בדמיוני את אבי כשהוא מסמן באדמה הקשה אותיות ערביות מסולסלות בעזרת מקל חד, ומדבר על טימבּוּקטוּ הרחוקה.
ברגעים שקטים, כשהפעילים אינם רוחשים סביבי כמערבולות טורנדו, כשאינם מבקשים שאשתתף במשלחת זו או אחרת או שאחתום על עצומה או מכתב, אני חושבת על הורי, וכמה שהייתי רוצה שהם יהיו כאן ויטפלו בי. האין זה מוזר? אישה שחורה זקנה ותשושה שכמותי, שחצתה אוקיאנוסים רבים מכפי שתוכל לזכור, הלכה יותר קילומטרים מסוס עבודה, וכל מה שאני רוצה ומבקשת הם אותם הדברים שאין בידי להשיג - את ילדי ונכדי, שאוכל לאהוב אותם, ואת הורי, שיטפלו בי וידאגו לי.
לפני כמה ימים לקחו אותי לבית ספר בלונדון, ונתנו לי לדבר עם התלמידים. אחת הילדות שאלה אותי אם אני באמת מינה דִי הידועה, זו שתמונתה מופיעה בכל העיתונים. היא אמרה שהוריה אינם מאמינים שגרתי בכל כך הרבה מקומות. אישרתי שאכן, אני מינה די, אבל אני מרשה לה לקרוא לי אַמינַטָה דיאַלוֹ אם היא רוצה, כי זה השם שניתן לי בילדותי. התאמַנו על הגיית שמי במשך זמן מה, ואחרי שלושה ניסיונות היא הצליחה. אַמִינַטָה. ארבע הברות. זה לא כל כך קשה, למעשה. אה־מי-נה-טה, אמרתי לה. היא אמרה שהיא הייתה רוצה שאפגוש את הוריה. ואת הורי הוריה. השבתי לה שמדהים אותי שיש לה סבא וסבתא בחייה. תני להם הרבה אהבה, אמרתי לה. אהבה טובה וגדולה. היא שאלה למה אני שחורה כל כך. אני שאלתי למה היא לבנה כל כך. תשובתה הייתה שכך נולדה. כך גם אני, השבתי לה. אפשר לראות שהיית די יפה, למרות שאת כהה כל כך, העירה. ואת היית יפה יותר אילו הייתה קצת שמש בלונדון, אמרתי לה. היא שאלה אותי איזה מזון אני נוהגת לאכול. סבא שלי אומר שהוא מוכן להתערב שאת אוכלת בשר פיל נא. השבתי לה שמעולם לא נגסתי ברגלו של פיל, אבל היו רגעים בחיי שהייתי רעבה כל כך, עד שהייתי מוכנה לנסות. במהלך חיי רדפתי אחרי שלוש מאות או ארבע מאות פילים, אבל לא הצלחתי מעולם לעצור אף אחד מאותם הפילים שחצו את הכפרים בריצה פראית ולהכריח אותו לעמוד די זמן כדי שאוכל לנסות לנגוס בבשרו. היא צחקה ואמרה שהיא באמת רוצה לדעת מה אני נוהגת לאכול. אני אוכלת מה שאת אוכלת, השבתי לה. את חושבת שאני יוצאת לחפש פילים ברחובות לונדון? ביצים. נזיד עגל, לחם, תנינים, נקניקיות, כל המאכלים הרגילים. תנינים? היא שאלה. אמרתי לה שאמרתי תנינים כדי לבדוק אם היא מקשיבה. היא אמרה שהיא מצטיינת בהקשבה וביקשה שאספר לה סיפור על רוחות רפאים.
מתוקה, אמרתי, החיים שלי הם סיפור רפאים. אז ספרי לי, היא אמרה.
אז סיפרתי לה שאני אַמינַטָה דיאַלוֹ, בתם של מַמַדוּ דיאלו וסירה קוּליבּאלי, ונולדתי בכפר בּאיוֹ, מרחק שלושה ירָחים ברגל מחוף הפלפל במערב אפריקה. מוצאי משבט בַּמַנָה. ומשבט הפוּלָה. מוצאי משניהם, ואני אסביר את זה בהמשך. נולדתי ב־1745 בערך. ואני כותבת את סיפור חיי במלואו. והיה ואמות לפני שאשלים את המלאכה, הוריתי לג'ון קלַרקסוֹן - אחד הפעילים השקטים יותר מקרב מתנגדי העבדות, והיחיד שאני סומכת עליו - שידאג שלא יוכנסו שינויים בכתב היד. הפעילים כאן בלונדון כבר ביקשו ממני לכתוב מאמר קצר, כעשרה עמודים אורכו, שיסביר מדוע סחר בבני אדם הוא מעשה עוולה אכזרי שחייב להיפסק. כתבתי את המאמר, ואפשר למצוא אותו במשרדי האגודה לביטול העבדות.
גון עורי כהה ועשיר. היו שהגדירו אותו שחור־כחול. את מבע עיני קשה לפענח, ואני שמחה על כך. חשדנות, סלידה, רתיעה - אלה רגשות שלא כדאי להכריז עליהם ברבים. יש שאומרים שהייתי פעם יפה להפליא, אבל לא הייתי מאחלת יופי לאישה שאינה חופשייה ושאין ביכולתה לבחור את הגברים שלה.
ועכשיו לא נשאר הרבה מהיופי שהיה - לא אותו ישבן מוצק ומורם, שהוא נדיר כל כך באנגליה, ארץ הישבנים הנפולים. לא אותן ירכיים איתנות וחטובות, לא אותן שוקיים מעוגלות ומוצקות כתפוחים בשלים. שדי, שפעם היו זקופים כציפורים גאות במעופן, נפלו. כל שיני, חוץ מאחת, נותרו בפי, ואני מצחצחת אותן בכל יום. לדעתי, שיניים נקיות ובוהקות הן אוצר של יופי, ואני משתמשת בקיסם שלוש או ארבע פעמים ביום, וכך אני שומרת עליהן. אני לא יודעת למה, אבל ככל שהפעילים מתנגדי העבדות נמרצים יותר ומסורים יותר למשימתם, הבל פיהם מסריח יותר. במולדתי יש גברים שמרבים ללעוס את אגוז הקוֹלָה המריר עד כדי כך ששיניהם מקבלות גוון כתום. אבל באנגליה, הרגלי הפעילים גרועים הרבה יותר - הם צורכים כל כך הרבה קפה, תה וטבק.
שערי כבר נשר כמעט כולו, ונותרו רק תלתלים אפורים דלילים, צמודים לקרקפת, על כן אני לא טורחת על תסרוקתי. חברת הודו המזרחית מייבאת צעיפי משי צבעוניים ללונדון, ומדי פעם אני נפרדת בשמחה משילינג אחד פה ושם וקונה אותם, וכשמוציאים אותי לקשט את אירועי קבוצת הפעילים אני תמיד כורכת אותם על ראשי. מעל לשד הימני שלי מוטבעות האותיות GO בעיגול קטן ודחוס של כשניים וחצי סנטימטר. לצערי, טבעו בי חותם, ואין לי אפשרות להיפטר מהצלקת. אני נושאת את הסימן הזה מגיל אחת־עשרה, אבל רק לאחרונה גיליתי מה מייצגות האותיות האלה. לפחות הן נסתרות מעיני כול. אני מרוצה הרבה יותר מחצאי הסהר היפים החרוטים על לחיי. יש לי חצי סהר דק ועדין שיורד מכל אחת מעצמות הלחי שלי כלפי מטה, ותמיד חיבבתי חריטות לנוי - אם כי אנשים כאן בלונדון נוטים לבהות בסקרנות באנשים שנושאים אותן.
הייתי גבוהה לגילי כאשר נחטפתי, אבל הפסקתי לגדול זמן קצר לאחר מכן, ומסיבה זו אני מתנשאת לגובה הבלתי מרשים של מטר וחצי. ואם להודות על האמת, בזמן האחרון אני לא מגיעה אפילו לגובה הזה. בעומדי אני נוטה לצד אחד, ומעדיפה להישען על רגלי הימנית. ציפורני רגלי צהובות וקשות ומתנגדות בתוקף לגזירה. בזמן האחרון ציפורני רגלי נוטות מעלה במקום לכוון אל הקרקע. אבל זה לא חשוב. יש לי נעליים, ולא מבקשים ממני לרוץ או ללכת למרחקים ארוכים.
אני אוהבת להחזיק את חפצי האהובים לצד מיטתי. אחד החפצים הללו הוא צנצנת כחולה של קרם גוף. בכל לילה אני מושחת את מרפקי וברכי האפרוריים. ביחס לתנאי החיים שהיו לי, הקרם הלבן נראה כמשחת קסמים מפוארת, כמותרות העולים על כל דמיון. 'משחי אותי על עורך,' אומר לי הקרם הלבן, 'ואעניק לך ולקמטייך עוד יום או יומיים.'
ידי הן מקור גאוותי היחיד, והן האיבר היחיד בגופי שמעיד על יופיי בעבר. ידי ארוכות, כהות וחלקות למרות הכול, והציפורניים קבועות יפה במקומן, עגולות וורודות. ידי יפות להפליא, ואני אוהבת להניח אותן על כל מיני דברים. אני אוהבת למשש גזעי עצים, את שער ראשם של ילדים, ולפני שיגיע יומי, הייתי רוצה להניח אותן על גופו של גבר טוב, אם זה יסתייע, אבל שום דבר - לא גופו של גבר, לא לגימת ויסקי, לא נזיד בשר עז מפולפל מהמולדת - לא ישווה לרחש נשימתו של תינוק הישן במיטתי, נכד שינחר באוזני בשנתי. לפעמים אני מתעוררת בבוקר לאורה המסנוור של השמש, והדבר היחיד שאני עורגת אליו, חוץ מסיר הלילה שלי וספל תה בדבש, הוא לשכב במיטה הרכה שלי ולחבק תינוק. להאזין לקולו המתנגן של תינוק, לחוש בקסם הידיים הקטנטנות, המגששות בבלי דעת, נופלות על כתפי ופני.
בימים אלה, הפעילים מאכילים אותי. הם נתנו לי בגדים שדי בהם להדוף את הקור והרטיבות של מזג האוויר הלונדוני. מיטתי טובה מכל המיטות שהיו לי מאז ילדותי, שאז הורי נתנו לי לדחוס לתוך מזרן קלוע עשב רך ככל שיכולתי לאסוף. להיות פטורה מדאגה למזון, ביגוד ומגורים - זה דבר נדיר. איך מעביר אדם את זמנו כשההישרדות אינה בעיה? טוב, ישנה משימת מיגור העבדות, שגוזלת את זמני ומרצי. לפעמים אני עדיין נתקפת בהלה למראה גברים לבנים מגודלים שיש להם משימה לבצע. כשהם מתגודדים סביבי עם שאלותיהם, אני זוכרת את מכוות הברזל הלוהט על עורי ואת העשן המיתמר מחזי.
למזלי, ההופעות בציבור אינן תכופות ונותר לי זמן לקריאה, עיסוק שאני מכורה לו כשם שאחרים מכורים לטבק ואלכוהול. ויש לי גם זמן לכתוב. עלי לספר את סיפור חיי, את סיפור הרפאים הפרטי שלי, ומה טעם יהיה לחיי אם לא אנצל את ההזדמנות לגולל את קורותי? כשאני כותבת, ידי כואבת כעבור זמן מה, ולפעמים ראשי וגבי כואבים לאחר ישיבה ממושכת, אבל הכתיבה אינה מאומצת מדי. בהשוואה למה שעברתי בחיי, הכתיבה על חיי קלה כאכילת נקניקיות ברוטב.
הרשו לי לפתוח באזהרה לכל מי שייתקל בדפים אלה ויקרא בהם. אל תשימו מבטחכם במקווי מים גדולים, ואל תחצו אותם. אם אתם, קוראים יקרים, הנכם כהי עור ואתם מוצאים את עצמכם מובלים לעבר מקור מים והחופים הולכים ומתרחקים, עשו כל שלאל ידכם כדי להגן על חירותכם. ואל תתפעלו מהצבע הוורוד. ורוד נחשב לצבע התמימות, לצבע הילדות, אבל כאשר הוא מרצד על המים לאורה של השמש הגוועת, אל תתפתו ללכת בנתיבו הנאה. כי ממש מתחתיו משתרע בית קברות מלא ילדים, אמהות וגברים. אני רועדת כשאני חושבת על כל אותם האפריקאים שגוויותיהם שקועות במצולה. בכל פעם שהפלגתי בימים, הייתה לי הרגשה שאני גולשת מעל גופות שלא זכו לקבורה.
יש מי שלדעתם שקיעת השמש היא יצירה כלילת יופי, והוכחה לקיומו של אלוהים. אבל איזה כוח עליון טוב ומיטיב יבחר לכשף את נשמת האדם באמצעות אור ורוד המאיר את דרכה של ספינת עבדים? אל יוליך אתכם שולל הצבע היפה, ואל תתפתו לקסמיו.
לאחר שאפגוש את המלך ואספר את סיפורי, אני רוצה להיקבר כאן, באדמת לונדון. אפריקה היא מולדתי, אבל בנדודי כבר עברתי מרחקים שיספיקו לחמש תקופות חיים של אדם, לכן, בכל הכבוד, אני מעדיפה שלא יטלטלו אותי שוב.

לורנס היל

לורנס היל הוא עיתונאי וסופר קנדי, בן לאם לבנה ואב שחור שהיגרו מארצות הברית והיו פעילים למען זכויות האזרח. ספרו "מישהו יודע את שמי" יצא לאור בקנדה ב-2008, נחשב להפתעה הספרותית של השנה, זכה בפרסים רבים ובהם פרס חבר העמים הבריטי, ונמכר במאות אלפי עותקים.

עוד על הספר

  • תרגום: איריס ברעם
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2011
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 442 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 22 דק'
מישהו יודע את שמי לורנס היל

נערה הייתי וגם זקנתי
(לונדון, 1802)



נדמה שאני מתקשה למות. לפי כל הסיכויים, לא הייתי אמורה לחיות זמן רב כל כך. אבל אני עדיין מסוגלת להריח כל צרה שמנשבת ברוח, כפי שאדע אם באוויר נישא ריחו של תבשיל צווארי עופות המתבשל בסיר ברזל על האש, או ריח רגלי חזיר שמתבשלות בנזיד מבעבע. ואוזני עדיין שומעות, לא פחות טוב מאוזניו של כל כלב ציד. אנשים חושבים שאם בן אדם לא עומד ישר כמו סרגל, אז הוא בוודאי חירש. או שהמוח שלו רופס כמו דייסת דלעת. לפני כמה ימים, כשלקחו אותי לפגישה עם הבישוף, שמעתי אשת חברה אחת אומרת לחברתה: "אנחנו חייבים להכניס את האישה הזאת לפרלמנט מהר. מי יודע כמה זמן היא עוד תהיה אתנו..." ואני, אפילו שהלכתי בגו כפוף, נעצתי את אצבעותי בצלעות שלה. היא פלטה צרחה והסתובבה אלי. "תיזהרי," אמרתי לה. "אני עוד עלולה להיות כאן אחרייך."
מוכרחה להיות סיבה לכך שהתגוררתי בכל הארצות האלה, שרדתי מכל ההפלגות האלה, בזמן שאחרים סביבי נורו ונהרגו או פשוט עצמו את עיניהם והביאו על עצמם את המוות בכוח הרצון. באותם ימים רחוקים, כשהייתי חופשייה ולא הכרתי חיים אחרים, נהגתי לחמוק אל מחוץ לכפר שלנו, המוקף חומה, לטפס ולעלות על צמרת עץ השיטה וספר הקוראן של אבא שלי מאוזן על ראשי, להתיישב על הענף ולהרהר ביום שבו אפצח סוף כל סוף את המסתורין המקופלים בספר הזה. לפעמים הייתי מניחה בצד את הספר - הספר היחיד שמצאתי בבּאיוֹ - מנדנדת את רגלי ומתבוננת בפסיפס של בקתות הבוץ וגגות הקש. האנשים היו תמיד בתנועה. הנשים הביאו מים מהנהר, הגברים חישלו כלי ברזל באש, הבנים היו שבים מהיער כמנצחים ובידיהם שללם - קיפודים משופדים שצדו. קשה מאוד לחלץ את בשר הקיפוד ממעטה הקוצים, אבל אם לא היו להם עבודות אחרות לבצע, הם היו עושים את המלאכה בכל זאת - מסירים את הקוצים, מקלפים את עורה של החיה, חותכים ושולפים את האיברים הפנימיים ומאמנים את סכיניהם החדות בחיתוך הפגרים הקטנים והעלובים האלה. באותם הימים הייתי חופשייה ומאושרת, ועצם המחשבה על סכנה לא עלתה כלל בדעתי.
פעמים רבות ניצלתי ממוות אלים, אף על פי שהוא ארב לי בכל פינה. לעומת זאת, לא זכיתי לגדל את ילדי, לגור איתם, לגדל אותם כפי שהורי גידלו אותי במשך עשר או אחת־עשרה שנים, עד שחיינו נקרעו לגזרים. לא הצלחתי מעולם להחזיק בילדי במשך תקופות ארוכות, ומסיבה זו הם אינם אתי עכשיו, אינם מבשלים בשבילי, אינם מרפדים את מזרני בקש, אינם מביאים לי את שכמייתי כדי שייחם לי, אינם יושבים אתי ליד האח המבוערת בידיעה שהם יוצאי חלצי ושהרגעים המשותפים שלנו הם כקלחי תירס שצמחו באדמה פורייה. אנשים זרים מטפלים בי עכשיו, וזה בסדר. אבל זה לא כמו לבלות בחיק המשפחה את השנים האחרונות של החיים. אני מתגעגעת לילדי, רוצה לחבק אותם ואת ילדיהם, אם יש להם ילדים, ואני חשה בחסרונם כאילו חסרו לי גפיים מגופי.
כאן בלונדון מעסיקים אותי ללא הרף. אומרים שצפויה לי פגישה עם המלך ג'ורג'. יש לי סביבי חבורת פעילים מתנגדי עבדות - גברים כרסתנים וקירחים המתהדרים בשפמים מרשימים, שמחרימים את הסוכר אבל מפיצים ריח חזק של טבק ושורפים שעוות נרות בלילות הארוכים שבהם הם מכונסים ורוקמים תככים ומזימות. הפעילים מתנגדי העבדות אומרים שהם הביאו אותי לאנגליה כדי שאעזור להם לשנות את מהלך ההיסטוריה. זה טוב ויפה, אבל עוד חזון למועד. אם חייתי שנים רבות כל כך, כנראה יש לכך סיבה.
המילה פַא משמעותה אבא בשפתי. המילה בָּה היא נהר. וגם אם. בשנות ילדותי המוקדמות, בה שלי הייתה כמו נהר, זרמה אתי למרחקים בימים ושמרה עלי בלילות. כמעט כל שנותי חלפו, אבל אני עדיין חושבת עליהם כעל הורי, החכמים והמנוסים ממני, ואני עדיין שומעת את קולותיהם - לפעמים אלה קולות עבים, לפעמים אלה קולות הצפים בקלילות כתווי מנגינה. אני מדמיינת את ידיהם האוחזות בי ומרחיקות אותי מסכנות, מנחות אותי מסביב למדורת הבישול אל המחצלת בביתנו המוצל והקריר. אני עדיין מסוגלת לשוות בדמיוני את אבי כשהוא מסמן באדמה הקשה אותיות ערביות מסולסלות בעזרת מקל חד, ומדבר על טימבּוּקטוּ הרחוקה.
ברגעים שקטים, כשהפעילים אינם רוחשים סביבי כמערבולות טורנדו, כשאינם מבקשים שאשתתף במשלחת זו או אחרת או שאחתום על עצומה או מכתב, אני חושבת על הורי, וכמה שהייתי רוצה שהם יהיו כאן ויטפלו בי. האין זה מוזר? אישה שחורה זקנה ותשושה שכמותי, שחצתה אוקיאנוסים רבים מכפי שתוכל לזכור, הלכה יותר קילומטרים מסוס עבודה, וכל מה שאני רוצה ומבקשת הם אותם הדברים שאין בידי להשיג - את ילדי ונכדי, שאוכל לאהוב אותם, ואת הורי, שיטפלו בי וידאגו לי.
לפני כמה ימים לקחו אותי לבית ספר בלונדון, ונתנו לי לדבר עם התלמידים. אחת הילדות שאלה אותי אם אני באמת מינה דִי הידועה, זו שתמונתה מופיעה בכל העיתונים. היא אמרה שהוריה אינם מאמינים שגרתי בכל כך הרבה מקומות. אישרתי שאכן, אני מינה די, אבל אני מרשה לה לקרוא לי אַמינַטָה דיאַלוֹ אם היא רוצה, כי זה השם שניתן לי בילדותי. התאמַנו על הגיית שמי במשך זמן מה, ואחרי שלושה ניסיונות היא הצליחה. אַמִינַטָה. ארבע הברות. זה לא כל כך קשה, למעשה. אה־מי-נה-טה, אמרתי לה. היא אמרה שהיא הייתה רוצה שאפגוש את הוריה. ואת הורי הוריה. השבתי לה שמדהים אותי שיש לה סבא וסבתא בחייה. תני להם הרבה אהבה, אמרתי לה. אהבה טובה וגדולה. היא שאלה למה אני שחורה כל כך. אני שאלתי למה היא לבנה כל כך. תשובתה הייתה שכך נולדה. כך גם אני, השבתי לה. אפשר לראות שהיית די יפה, למרות שאת כהה כל כך, העירה. ואת היית יפה יותר אילו הייתה קצת שמש בלונדון, אמרתי לה. היא שאלה אותי איזה מזון אני נוהגת לאכול. סבא שלי אומר שהוא מוכן להתערב שאת אוכלת בשר פיל נא. השבתי לה שמעולם לא נגסתי ברגלו של פיל, אבל היו רגעים בחיי שהייתי רעבה כל כך, עד שהייתי מוכנה לנסות. במהלך חיי רדפתי אחרי שלוש מאות או ארבע מאות פילים, אבל לא הצלחתי מעולם לעצור אף אחד מאותם הפילים שחצו את הכפרים בריצה פראית ולהכריח אותו לעמוד די זמן כדי שאוכל לנסות לנגוס בבשרו. היא צחקה ואמרה שהיא באמת רוצה לדעת מה אני נוהגת לאכול. אני אוכלת מה שאת אוכלת, השבתי לה. את חושבת שאני יוצאת לחפש פילים ברחובות לונדון? ביצים. נזיד עגל, לחם, תנינים, נקניקיות, כל המאכלים הרגילים. תנינים? היא שאלה. אמרתי לה שאמרתי תנינים כדי לבדוק אם היא מקשיבה. היא אמרה שהיא מצטיינת בהקשבה וביקשה שאספר לה סיפור על רוחות רפאים.
מתוקה, אמרתי, החיים שלי הם סיפור רפאים. אז ספרי לי, היא אמרה.
אז סיפרתי לה שאני אַמינַטָה דיאַלוֹ, בתם של מַמַדוּ דיאלו וסירה קוּליבּאלי, ונולדתי בכפר בּאיוֹ, מרחק שלושה ירָחים ברגל מחוף הפלפל במערב אפריקה. מוצאי משבט בַּמַנָה. ומשבט הפוּלָה. מוצאי משניהם, ואני אסביר את זה בהמשך. נולדתי ב־1745 בערך. ואני כותבת את סיפור חיי במלואו. והיה ואמות לפני שאשלים את המלאכה, הוריתי לג'ון קלַרקסוֹן - אחד הפעילים השקטים יותר מקרב מתנגדי העבדות, והיחיד שאני סומכת עליו - שידאג שלא יוכנסו שינויים בכתב היד. הפעילים כאן בלונדון כבר ביקשו ממני לכתוב מאמר קצר, כעשרה עמודים אורכו, שיסביר מדוע סחר בבני אדם הוא מעשה עוולה אכזרי שחייב להיפסק. כתבתי את המאמר, ואפשר למצוא אותו במשרדי האגודה לביטול העבדות.
גון עורי כהה ועשיר. היו שהגדירו אותו שחור־כחול. את מבע עיני קשה לפענח, ואני שמחה על כך. חשדנות, סלידה, רתיעה - אלה רגשות שלא כדאי להכריז עליהם ברבים. יש שאומרים שהייתי פעם יפה להפליא, אבל לא הייתי מאחלת יופי לאישה שאינה חופשייה ושאין ביכולתה לבחור את הגברים שלה.
ועכשיו לא נשאר הרבה מהיופי שהיה - לא אותו ישבן מוצק ומורם, שהוא נדיר כל כך באנגליה, ארץ הישבנים הנפולים. לא אותן ירכיים איתנות וחטובות, לא אותן שוקיים מעוגלות ומוצקות כתפוחים בשלים. שדי, שפעם היו זקופים כציפורים גאות במעופן, נפלו. כל שיני, חוץ מאחת, נותרו בפי, ואני מצחצחת אותן בכל יום. לדעתי, שיניים נקיות ובוהקות הן אוצר של יופי, ואני משתמשת בקיסם שלוש או ארבע פעמים ביום, וכך אני שומרת עליהן. אני לא יודעת למה, אבל ככל שהפעילים מתנגדי העבדות נמרצים יותר ומסורים יותר למשימתם, הבל פיהם מסריח יותר. במולדתי יש גברים שמרבים ללעוס את אגוז הקוֹלָה המריר עד כדי כך ששיניהם מקבלות גוון כתום. אבל באנגליה, הרגלי הפעילים גרועים הרבה יותר - הם צורכים כל כך הרבה קפה, תה וטבק.
שערי כבר נשר כמעט כולו, ונותרו רק תלתלים אפורים דלילים, צמודים לקרקפת, על כן אני לא טורחת על תסרוקתי. חברת הודו המזרחית מייבאת צעיפי משי צבעוניים ללונדון, ומדי פעם אני נפרדת בשמחה משילינג אחד פה ושם וקונה אותם, וכשמוציאים אותי לקשט את אירועי קבוצת הפעילים אני תמיד כורכת אותם על ראשי. מעל לשד הימני שלי מוטבעות האותיות GO בעיגול קטן ודחוס של כשניים וחצי סנטימטר. לצערי, טבעו בי חותם, ואין לי אפשרות להיפטר מהצלקת. אני נושאת את הסימן הזה מגיל אחת־עשרה, אבל רק לאחרונה גיליתי מה מייצגות האותיות האלה. לפחות הן נסתרות מעיני כול. אני מרוצה הרבה יותר מחצאי הסהר היפים החרוטים על לחיי. יש לי חצי סהר דק ועדין שיורד מכל אחת מעצמות הלחי שלי כלפי מטה, ותמיד חיבבתי חריטות לנוי - אם כי אנשים כאן בלונדון נוטים לבהות בסקרנות באנשים שנושאים אותן.
הייתי גבוהה לגילי כאשר נחטפתי, אבל הפסקתי לגדול זמן קצר לאחר מכן, ומסיבה זו אני מתנשאת לגובה הבלתי מרשים של מטר וחצי. ואם להודות על האמת, בזמן האחרון אני לא מגיעה אפילו לגובה הזה. בעומדי אני נוטה לצד אחד, ומעדיפה להישען על רגלי הימנית. ציפורני רגלי צהובות וקשות ומתנגדות בתוקף לגזירה. בזמן האחרון ציפורני רגלי נוטות מעלה במקום לכוון אל הקרקע. אבל זה לא חשוב. יש לי נעליים, ולא מבקשים ממני לרוץ או ללכת למרחקים ארוכים.
אני אוהבת להחזיק את חפצי האהובים לצד מיטתי. אחד החפצים הללו הוא צנצנת כחולה של קרם גוף. בכל לילה אני מושחת את מרפקי וברכי האפרוריים. ביחס לתנאי החיים שהיו לי, הקרם הלבן נראה כמשחת קסמים מפוארת, כמותרות העולים על כל דמיון. 'משחי אותי על עורך,' אומר לי הקרם הלבן, 'ואעניק לך ולקמטייך עוד יום או יומיים.'
ידי הן מקור גאוותי היחיד, והן האיבר היחיד בגופי שמעיד על יופיי בעבר. ידי ארוכות, כהות וחלקות למרות הכול, והציפורניים קבועות יפה במקומן, עגולות וורודות. ידי יפות להפליא, ואני אוהבת להניח אותן על כל מיני דברים. אני אוהבת למשש גזעי עצים, את שער ראשם של ילדים, ולפני שיגיע יומי, הייתי רוצה להניח אותן על גופו של גבר טוב, אם זה יסתייע, אבל שום דבר - לא גופו של גבר, לא לגימת ויסקי, לא נזיד בשר עז מפולפל מהמולדת - לא ישווה לרחש נשימתו של תינוק הישן במיטתי, נכד שינחר באוזני בשנתי. לפעמים אני מתעוררת בבוקר לאורה המסנוור של השמש, והדבר היחיד שאני עורגת אליו, חוץ מסיר הלילה שלי וספל תה בדבש, הוא לשכב במיטה הרכה שלי ולחבק תינוק. להאזין לקולו המתנגן של תינוק, לחוש בקסם הידיים הקטנטנות, המגששות בבלי דעת, נופלות על כתפי ופני.
בימים אלה, הפעילים מאכילים אותי. הם נתנו לי בגדים שדי בהם להדוף את הקור והרטיבות של מזג האוויר הלונדוני. מיטתי טובה מכל המיטות שהיו לי מאז ילדותי, שאז הורי נתנו לי לדחוס לתוך מזרן קלוע עשב רך ככל שיכולתי לאסוף. להיות פטורה מדאגה למזון, ביגוד ומגורים - זה דבר נדיר. איך מעביר אדם את זמנו כשההישרדות אינה בעיה? טוב, ישנה משימת מיגור העבדות, שגוזלת את זמני ומרצי. לפעמים אני עדיין נתקפת בהלה למראה גברים לבנים מגודלים שיש להם משימה לבצע. כשהם מתגודדים סביבי עם שאלותיהם, אני זוכרת את מכוות הברזל הלוהט על עורי ואת העשן המיתמר מחזי.
למזלי, ההופעות בציבור אינן תכופות ונותר לי זמן לקריאה, עיסוק שאני מכורה לו כשם שאחרים מכורים לטבק ואלכוהול. ויש לי גם זמן לכתוב. עלי לספר את סיפור חיי, את סיפור הרפאים הפרטי שלי, ומה טעם יהיה לחיי אם לא אנצל את ההזדמנות לגולל את קורותי? כשאני כותבת, ידי כואבת כעבור זמן מה, ולפעמים ראשי וגבי כואבים לאחר ישיבה ממושכת, אבל הכתיבה אינה מאומצת מדי. בהשוואה למה שעברתי בחיי, הכתיבה על חיי קלה כאכילת נקניקיות ברוטב.
הרשו לי לפתוח באזהרה לכל מי שייתקל בדפים אלה ויקרא בהם. אל תשימו מבטחכם במקווי מים גדולים, ואל תחצו אותם. אם אתם, קוראים יקרים, הנכם כהי עור ואתם מוצאים את עצמכם מובלים לעבר מקור מים והחופים הולכים ומתרחקים, עשו כל שלאל ידכם כדי להגן על חירותכם. ואל תתפעלו מהצבע הוורוד. ורוד נחשב לצבע התמימות, לצבע הילדות, אבל כאשר הוא מרצד על המים לאורה של השמש הגוועת, אל תתפתו ללכת בנתיבו הנאה. כי ממש מתחתיו משתרע בית קברות מלא ילדים, אמהות וגברים. אני רועדת כשאני חושבת על כל אותם האפריקאים שגוויותיהם שקועות במצולה. בכל פעם שהפלגתי בימים, הייתה לי הרגשה שאני גולשת מעל גופות שלא זכו לקבורה.
יש מי שלדעתם שקיעת השמש היא יצירה כלילת יופי, והוכחה לקיומו של אלוהים. אבל איזה כוח עליון טוב ומיטיב יבחר לכשף את נשמת האדם באמצעות אור ורוד המאיר את דרכה של ספינת עבדים? אל יוליך אתכם שולל הצבע היפה, ואל תתפתו לקסמיו.
לאחר שאפגוש את המלך ואספר את סיפורי, אני רוצה להיקבר כאן, באדמת לונדון. אפריקה היא מולדתי, אבל בנדודי כבר עברתי מרחקים שיספיקו לחמש תקופות חיים של אדם, לכן, בכל הכבוד, אני מעדיפה שלא יטלטלו אותי שוב.