הילד הלא נכון

אביעד. יום חמישי. חצות

הוא לא מצליח להיזכר איך קוראים לה. אולי לאה, אולי רות, שם תנ"כי כזה. הוא אפילו לא מצליח להיזכר איך היא נראית, למרות שהיא יושבת לידו במכונית. בייביסיטריות! הוא לא מטפל בעניין הזה, הוא לא מכיר אותן, לא קובע אִתן, לא משלם להן. מקסימום מחזיר אותן לביתן בסוף הערב. הם נכנסו הביתה אחרי הסרט והיא זינקה מהספה ואספה את הספרים והמחברות שהיו פזורים על שולחן הסלון, ולימור מיד הציעה לה, לא שאלה את אביעד אם הוא יכול: "רוצה טרמפ?" ולפני שהנערה הספיקה להנהן אמרה, "אביעד יקפיץ אותך. אין בעיה." אז עכשיו הוא תקוע אִתה באוטו.
בכלל, בשביל מה הם צריכים בייביסיטר? נועם כבר בכיתה ו'. כשאביעד היה בגילו השאירו אותו לבדו בבית פעמים רבות. ואם לימור מעדיפה שלא יישאר לבדו, למה שטל לא תשמור עליו? היא עוד מעט בכיתה ט' - כמעט בגיל של הבייביסיטר הזאת.
מישהו אחר אולי היה מנסה לומר משהו נחמד כדי להקל על הנערה את הנסיעה הקצרה במכונית עם גבר זר. אביעד מתעצל. היה לו יום קשה - מתאמנים שלא הקשיבו לו, מנהלים רפי שכל ששום אימון לא יועיל להם, מתאמן שאיחר וגרם לכל הלו"ז שלו שיקרוס כמו קוביות דומינו, ישיבת הנהלה שבה היה אמור להתבונן מן הצד אבל פתח את הפה יותר מדי. אין לו עוד כוח להיות נחמד. היום שאב מבאר הנחמדות שלו הכול, עד הטיפה האחרונה. גם אין לו מה לומר לנערה בגילה. בת כמה היא, שבע־עשרה? חצי ילדה חצי אישה. הגוף של אישה, אין ספק. וכמה עבודה עוד מחכה לו עכשיו בבית. בשביל מה בכלל הלכו לסרט? הוא חייב לשבת ולהכין תוכניות למחר, שלא לדבר על כך שהוא צריך לכתוב את סיכומי הפגישות שקיים היום, אחרת ישכח כל מה שהיה.
כבר לפני כמה חודשים שם לב שהמתאמנים שלו מתערבבים בראשו. הם והבעיות שלהם, הם וחוסר האונים הקבוע שלהם. מנכ"לים שלא יודעים להחליט, סמנכ"לים שלא יודעים לעמוד על דעתם, מנהלים שלא יודעים להאציל או לקבל סמכות, או שניהם כאחד. הנערה נועלת כפכפי אצבע. היא לובשת ג'ינס קצרים צמודים. וחולצת טריקו. יכול להיות שזאת חולצת בית ספר? עדיין לובשים חולצות בית ספר בגיל הזה?
"תזכירי לי באיזה מספר את גרה."
"שלושים ושש. ותיזהר, יש שם ילדים על הכביש."
הוא מחזיר את מבטו אל הדרך. באמצע הרחוב הצר, במרכז הכביש, הולכים שלושה ילדים בני שלוש־עשרה או ארבע־עשרה. צעדיהם איטיים ושלווים. הוא מאט במרחק לא רב מאחוריהם. את רעש המכונית הגדולה ודאי שמעו כבר מזמן. לרגע הוא חושב שמשהו לא בסדר. אולי אחד מהם חולה, אולי פצוע, אולי מישהו מהם צריך את עזרתו. אבל גרירת הרגליים המכוּונת והעובדה שהם לא טורחים לפנות לאחור מעידות שהם פשוט מתעלמים ממנו. הוא מדליק ומכבה את האורות הגבוהים. הרחוב כולו, עד קצהו המרוחק, נשטף באור לבן בוהק, אבל הילדים לא זזים. עכשיו הוא כבר בטוח שהם עושים את זה בכוונה. הילד שבמרכז החבורה, הנמוך בשלושה, הולך צעד אחד מאחורי חבריו. הוא מכתיב את הקצב האיטי, והם מתאימים את עצמם אליו. אלמלא השעה המאוחרת, ולולא הכיר כל אחד ואחד מהשכנים שגרים ברחוב, היה אביעד מצפצף להם. "חוצפנים! מה זה?" הוא אומר בקול. האם הם מתגרים בו? הוא שוב מדליק את האורות הגבוהים, אבל הם ממשיכים להשתרך לאטם ולהתעלם ממנו. ואף שהיד כבר מעל הצופר, כאילו זה העונש הכבד ביותר שהוא מסוגל להעלות על דעתו, הגרזן שהוא מתעתד להנחית על צווארם, הוא מוותר ומהבהב בפעם השלישית.
בִּמקום לפַנות את הכביש, אחד הילדים מניף אגרוף קפוץ שממנו מזדקרת אצבע אחת.
"יכול להיות שהוא עשה לי זין עכשיו?" הוא שואל את הבייביסיטר שיושבת לידו.
"נראה לי שכן," היא אומרת. היא לא נשמעת מופתעת.
"את מכירה אותם, את החלאות הקטנים האלה?"
"לא," היא אומרת ומחייכת אליו. לא ברור לו אם היא מחייכת במבוכה או שהעניין משעשע אותה. עיניה הכחולות חלולות. החיוך שלה אוטומטי, כמו של דיילת בחברת תעופה.
"בני זונות!" הוא לוחץ על הצופר בכוח. שילכו להזדיין השכנים. הרעש מחריש אוזניים.
אבל הילדים בשלהם, מתעלמים ממנו, לא מפַנים לו את הדרך, כאילו הם מחכים שיֵצא אליהם.
מה יעשה עכשיו, יבליג? יחכה במכונית עד שייתנו לו לעבור? ואולי הוא צריך לצאת, לתפוס אותם בצוואר ופשוט להעיף אותם מהדרך? הוא פותח חלון וצורח, "היי, תעופו מהכביש!"
אחד מהם, מנהיג החבורה, שקודם לכן עשה לו זין ביד, מַפנה אליו את ראשו בשלווה. נדמה לו שהוא מכיר את הילד.
"אה, זה אבא של נועם," הוא אומר לשני הילדים האחרים ונד להם בראשו, "תפַנו לו."
"תפנו לו? מה זה צריך להיות? מה זה, הכביש שייך להם?"
כעס מתסיס את דמו, תחושת תסכול צורבת, זעם אימפוטנטי, זעמו של מי שאינו יכול לעשות דבר. מישהו אחר כבר היה יוצא מהאוטו ומכה אותם. אבל הוא, דווקא הוא - שבכל יום מרצה בעבודה על כוח ועל הצורך להפגין אותו, מלמד אנשים להיות אסרטיביים, לעמוד על דעתם, להילחם - דווקא הוא ממשיך לשבת במכונית כאילו הפחד מדביק אותו למושב.
הילדים זזים הצִדה - מפַנים לו, כמו שהורה להם מנהיג החבורה - אבל מוסיפים לעמוד בצד הכביש ונועצים בו מבטים מתגרים כשהוא חולף על פניהם.
במקום להמשיך לנסוע הוא עוצר.
"תגידו, מי אתם חושבים שאתם, חוסמים ככה את הכביש?" קולו רועד משום מה. הוא נועץ את המבט הכי מאיים שהוא מצליח לגייס בילד הנמוך שבמרכז החבורה. "איך קוראים לך?"
"עשינו 'תערבות, אבא של נועם. עכשיו הפסדתי בגללך."
"התערבות? אתם דפוקים? זה כביש פה. יכולתי לדרוס אותך. מה, אתה פסיכי?"
"לא צריך לקלל, אבא של נועם. תירגע."
"אתה אומר לי להירגע?" החוצפה של הילד והאדישות שבה הוא מסתכל עליו מדהימות אותו.
"כן, תירגע. לא צריך לקלל."
"איך קוראים לך?"
"סֶם. 'ני בכיתה של הבן'שך."
סם? עכשיו הוא מזהה את הפרצוף. פנים תמימים למראה, שיער ארוך, כהה, חיוך דק. אפשר לטעות ולחשוב שהוא ילד מקסים, עד שרואים את העיניים המלאות רוע. זה סם קבילי, המניאק שמציק לנועם, הילד שאפילו הכה אותו פעם או פעמיים בבית הספר היסודי. מתי זה היה, בכיתה ג' או ד'? כמה פעמים רצה להתקשר להוריו ולדרוש מהם להורות לבנם להניח לבן שלו, אבל לבקשתו של נועם ויתר? איזה הורים קוראים לבן שלהם סם? מה רע בשם עברי? למה הכול צריך להיות אמריקני ומזויף כל כך? זה סם קבילי - המפלצת שמטילה אימה לא רק על הבן שלו אלא על כל בית הספר. בעצם הוא לא ילד אלא כמעט נער. השאירו אותו כיתה פעם אחת, ואם כך, הוא בערך בן שלוש־עשרה. בריון בן שלוש־עשרה שכבר מעשן, זה מה ששמע. על שמו רשומים עשרות מקרים של אלימות כלפי ילדים, פגיעה ברכוש בית הספר, איומים. זה הילד שהצית את הילקוט של אחת מבנות הכיתה בשנה שעברה משום שלטענתו הלשינה עליו, הושעה מהלימודים לחודש וחזר. "אי אפשר להשתלט עליו," אמרה לאביעד המחנכת באחד מערבי ההורים, "יש לו אמא חלשה, והאבא לא בסביבה. אנחנו עושים את כל המאמצים, אבל זה קשה." עושים את כל המאמצים? עכשיו הוא יַראה להם מה זה מאמצים. בן זונה קטן. בן זונה כזה בדיוק הציק לאביעד כשהוא עצמו היה בבית הספר. איך קראו לו? יוסי. כן, יוסי סולמי.
"תקשיב לי, סם. זה סם, כן?" אביעד אומר, ובניגוד להיגיון, שמורֶה לו להישאר במכונית, הוא פותח את הדלת ויוצא. הוא עוד בחליפה, לעזאזל. הוויכוח הזה יכול להידרדר בקלות לעימות פיזי והוא ימצא את עצמו מתגושש עם שלושה ילדים על הכביש באמצע הלילה בחליפה חדשה שקנה לפני שבוע. הוא בוחן את חבריו של הבריון. אחד מהם גדול באופן מבהיל, שמן, רחב, ידיו עצומות, ועל פניו מרוח חיוך מזלזל. מה, גם זה ילד בן שלוש־עשרה? מה נותנים להם לאכול, לסוסים האלה?
כרגיל, הוא מרגיש שהוא בעמדת נחיתות עוד לפני תחילת העימות. בחזותו אין שום הרתעה. הוא נמוך מדי ועדין מדי. עורו החיוור בוהק בחשיכה כמו מחזיר אור. הכול בגופו קטן: הכתפיים, הזרועות, כפות הידיים, הראש, ואפילו האף. עיניו כחולות ומימיות ומעליהן משורטטות גבות בהירות ילדותיות. שערו היה פעם ג'ינג'י והיום הוא סתם חום־אדמדם. נשים מתות שיהיה להן שיער כזה, אבל הוא שונא אותו.
אביעד מזדקף, מנפח את חזהו ומכַווץ את גבותיו. "תקשיב לי טוב. אם עוד פעם אחת אתה חוסם את הכביש, אם עוד פעם אחת אתם מציקים פה למישהו בשכונה... אתה שומע אותי?" כבר שנתיים הוא משתתף בשיעורי קרטה בדיוק בשביל רגעים כאלה. שנתיים הוא הולך לשיעורים בלי חשק, חוטף מכות מגברים מתוסכלים בגילו שבאים לפרוק עצבים שצברו בבית, ועכשיו הוא בקושי זוכר איך נעמדים בעמידת מוצא. עמידת מוצא, כן, זה יכול להיות רעיון טוב. הוא שולח לאחור רגל מהססת, משעין עליה את רוב משקל הגוף, מאפשר לרגל הקדמית להיות חופשייה כדי שבמקרה הצורך יוכל לבעוט בלי שיאבד את שיווי משקלו. הוא מנסה לשחרר קצת את ברכיו ומרים שתי ידיים לפני הגוף. יד ימין נמוכה, מגִנה על הבטן, ויד שמאל קצת יותר גבוהה, כדי להגן על הפנים. ידיו רועדות. לא כך אמורה להיראות עמידת מוצא. בעמידה שלו יש משהו עקום, אבל הוא לא יודע מה. "אתה שומע? אם עוד פעם אחת אתם חוסמים את הכביש, אני אטפל בכם."
סם מחייך אליו. יכול להיות שהוא רואה בוז בעיניו של הנער? "תירגע, אבא של נועם. ואל תאיים, בסדר?"
"אני לא מאיים."
"הרגע איימת. 'תה לא רוצה להתחיל מלחמה עכשיו, נכון?"
"מלחמה? תגיד לי, אתה שומע מה אתה אומר?"
"כנס לאוטו וסע מפה. זה מה שֶ'ני אומר. כנס וסע."
"כאשר יש סיכוי להתפתחות עימות פיזי, האופציה הכי טובה שלכם היא תמיד לברוח," כך מטיף לתלמידים איציק, המאסטר בדוֹג'וֹ שבו הוא מתאמן. "בגלל זה אתם באים לפה פעמיים בשבוע. לא רק בשביל ללמוד להגן על עצמכם, אלא בעיקר בשביל להיכנס לכושר, כדי שתוכלו לרוץ יותר מהר מהיריב שלכם, גם אם נדמה לכם שאתם מסוגלים לחסל אותו במכה."
"לא נכנס לאוטו. מה תעשה לי?" מהמתאמנים שלו הוא דורש ציות מלא להוראות, והנה דווקא עכשיו, כשהוא אמור לציית להוראותיו של המדריך שלו, הוא מתעלם מהן. איזה אומץ של טיפשים נתקף פתאום?
"חחח..." אחד הילדים, השמן שבהם, מחכך את ידיו ומתקרב לאביעד. אין ספק, הילד הזה גבוה ממנו.
סם קבילי מרים את ידו כדי לעצור את השמן. "'ני מציע שתעוף מפה, אבא של נועם," הוא אומר.
"לעוף מפה? שאני אעוף מפה?" אביעד מתחיל לצעוק. "אתה רוצה שאני אפתח לכם את התחת עכשיו? רוצה? אתה רוצה שאני אפרק אתכם?" מאיפה מגיעות המילים האלה? הוא תוהה בעודו צועק. "אתה רוצה שאני אקרע לך ולחברים הגמדים שלך את הצורה? בא לך? בא לך? בוא הנה!" הוא מניף את ידו ומושך אותה מעט לאחור כדי לצבור תנופה לפני שיכה את סם. הנער לא זז ממקומו והחיוך לא נמחק מפניו.
"'תה לא רוצה את זה, אבא של נועם, תאמין לי. לא כדאי לך. 'תה גם ממש לא רוצה להרביץ לילד, נשבע לך. ממש לא."
ידו עדיין מונפת באוויר. לא נותר לו אלא להנחית אותה במכת שְטוֹ־גאמן־אוּצ'י - או אולי מכת שטו־אוצ'י־אוצ'י? הוא לא זוכר - היישר על צווארו של סם. הבייביסיטר, שנשארה במכונית, נראית מבוהלת. החיוך הדבילי נמחק מפניה. זה ילד, בסך הכול ילד, קצת יותר גדול מהבן שלך. מאיפה הכעס הזה? הבן זונה הקטן כמעט הצליח להפוך אותך למפלצת כמוהו. הוא מוריד את היד המונפת.
"תקשיב לי, ותקשיב לי טוב. אם עוד פעם אחת... אם עוד פעם אחת אתם חוסמים את הכביש, או שאני שומע שהצקת לבן שלי, או למישהו אחר בבית הספר, אתה שומע אותי, סם?" סם לא זז. "אם עוד פעם אחת אני שומע שהתנהגת לא בסדר למישהו, אני כבר אטפל בך, אתה מבין? זה ברור?"
"עוף מפה," סם אומר בשקט, ואז - כאילו שינה את דעתו - הוא מתחיל לצעוק, "עעעעעוווווףףף מפהההה!" עוד רגע השכנים באמת יֵצאו החוצה. "עוף מפה, יא דפוק!"
"אני לא עף מפה עד שאתה לא מבטיח. תבטיח," אביעד מתעקש.
"לך תזדיין." כפי שהחל לצעוק קודם לכן, באופן פתאומי, שב סם לדבר בשקט, "לך תזדיין ועוף מפה עכשיו." שני חבריו מתקרבים אליו, מהדקים את הגוש הניצב מול אביעד. סם משלב את ידיו.
לרגע הוא עוד עומד שם ופיו פתוח, גופו מחכה להחלטה שאמורה להתקבל בחדרי הפיקוד המבולבלים של מוחו - ללכת או להישאר? להכות אותם או להיכנע? להיכנס בו ובהם וביוסי סולמי ובכל מי שהציק לו אי פעם, או להמשיך להיות אפס, כצפוי, לסגת בחזרה אל תוך שריון הצב, לקפל את הזנב ולברוח?
בלי להוסיף מילה, אביעד פונה לאחור ונכנס למכונית.
"נראה אותם חוסמים עוד פעם את הכביש," הוא אומר, אבל הבייביסיטר לא עונה. "את בסדר?" הוא שואל כשהם ממשיכים בנסיעה.
"כן." קולה שקט עכשיו. העליצות נעלמה.
"הייתי חייב לטפל בהם, את מבינה? אי אפשר לתת לבריונים האלה לעשות מה שהם רוצים, נכון?" היא מהנהנת אבל עיניה לא פוגשות את עיניו.
ברכיו עדיין רועדות אחרי שהוא מוריד אותה ליד ביתה.

לימור בחדר השינה שבקומה השנייה כשהוא נכנס הביתה. איך יירדם עכשיו? האדרנלין והתסכול מתערבבים בדמו. חבל שלא כיסח את הגמד הקטן. אביעד נעמד באמצע הסלון ומנסה לתרגל שוב את עמידת המוצא שלו. דווקא כשהוא לבדו, בביתו, היא נכונה ומדויקת. הוא מתַרגל את הקאטָה הראשונה של אימוני הקרטה ולאחריה את השנייה והשלישית. אגרופיו מכים באוויר, רגליו משחררות בעיטות קטלניות לעבר יריבים דמיוניים. קי־יאאאא! לפעמים, כל מה שצריך כדי לטפל בבריון זה בריון גדול ממנו. קי־יאאאא! אבל הוא החמיץ את ההזדמנות. עוד שני אגרופים נשלחים לחלל. קי־יא־יאאאא! הילד הזה ודאי מסתובב עכשיו עם החברים שלו ומתפאר בניצחון קל על גבר מבוגר ממנו. יאאאא! הוא מכיר את המפלצות האלה, הכול אצלם עניין של כבוד. קי־יאאאא! איך לא עשה שם כלום? איך? כוס אומו, יאאאאא!
"את ערה?" הוא לוחש ללימור כשהוא נכנס לחדר השינה.
"בערך. למה?" היא שואלת בקול מנומנם.
יותר מכול הוא רוצה לשכב אִתה עכשיו. חייב להרגיע את עצמו, לפרוק את הכעס, להגיע לסיפוק. "שום דבר. סתם, חשבתי ששמעתי אותך מדברת."
היא מתהפכת. "לא שמתי לב, סליחה שעשיתי רעש. אל תשכח לכבות את האור באמבטיה."