נסיכה מרוקנית

 

1938-1934

 

נולדתי וגדלתי בקזבלנקה, העיר הלבנה. הוריי היו יוצאים בכל שנה לחופשה בהרים, פוקדים קברי קדושים ונופשים באגאדיר. בדרכם היו משאירים אותי בבית דודי בעיר טרודַנט שבאטלס, ואני הייתי מבלה שם עם בני דודי. הייתי יוצא איתם ומבקר בשוקי הבהמות — גמלים, סוסים, חמורים, כבשים ועיזים. הייתי ילד עירוני, ולא אהבתי בהמות, לא סבלתי את ריחן הדוחה, אבל בני דודי היו מתלהבים מהסוסים הגזעייים ומרבים לשוחח על תחרויות דהירה פיראטיות ועל הימורים. היינו משוטטים בין הבהמות, והם היו מלמדים אותי להבחין בין סוסים גזעיים לסתם סוסים.

במרוצת השנים למדתי את מנהגי המקום ואף לקיתי באהבה מטורפת לסוסים. למדתי לזהות סוסים ערביים גזעיים על פי עמידתם האיתנה, ראשם הזקוף, מצחם הרחב, עיניהם הבורקות, זנבם הגבוה וחזם הגדול. למדתי שלסוסים של הרי האטלס יש כושר גופני מעולה וסיבולת גבוהה. הם ממושמעים, חכמים, צייתנים, ומזגם נוח. לכן אדוניהם נוהגים בהם בכבוד ובאנושיות. למדתי שהתושבים הברברים מתייחסים אל הסוסים כאל יוצאי חלציהם. הם מטפלים בהם באהבה, משיחים עימם ושוטחים לפניהם את חלומותיהם ואת מאווייהם.

את מוחמד אופקיר ראיתי לראשונה בשוק הבהמות. ראיתי נער בן שתים־עשרה רוכב על סוס גזעי, הסוס היפה ביותר שראיתי בחיי. הכול הכירו אותו ורחשו לו כבוד. הוא היה בנו של קאיד, מוכתר האזור. ראיתי אותו רוכב זקוף ואצילי, והשכמייה הצבעונית העוטפת את גופו מוסיפה מסתורין לדמותו. עמדתי שם מהופנט והתבוננתי בו בהערצה. הוא סבב בין הסוסים למכירה, בידו האחת ליטף סוסים באהבה ובאחרת החזיק במושכות. ילד פלא, חשבתי, נסיך.

בערב שאלתי עליו. יהודה בן דודי סיפר לי שאביו, עבד אל־קאדר אופקיר, הוא קאיד ממשפחה מיוחסת, ברברי מהשושלת המרינית ששורשיה במאה השלוש־עשרה. סיפרו שמוחמד החמישי מלך מרוקו ועבד אל־קאדר אופקיר שותפים בחברות רבות ומנהלים אימפריה כלכלית בהרי האטלס. יהודה הדגיש שהקאיד טוב ליהודים ואפילו משתתף בהילולות של צדיקים.

כשחזרתי לקזבלנקה סיפרתי לחבריי, פייר הצרפתי וכליפא המוסלמי, על המפגש עם מוחמד אופקיר ועל תחושותיי המוזרות. "אני מרגיש שגורלי קשור בגורלו ושעוד יהיו לנו מפגשים מרתקים," אמרתי. פייר וכליפא הגיבו בזלזול ומשכו אותי לבילוי במרכז העיר.

הם היו חבריי הטובים, ויחד היינו חבורה מגובשת. אני הייתי בן בית אצלם, והם היו מבקרים בבית הוריי בכל הזדמנות, בייחוד בחגים, כיוון שאהבו את האוכל שבישלה אימי. את הכסף לבילויים שלנו לא קיבלנו מההורים. כבר בגיל צעיר מאוד היינו עצמאים, ורק לעיתים רחוקות נתקענו בלי מזומנים. השגנו את הכסף בעצמנו. כל מי שרצה למכור רהיט ישן, מכונת תפירה, אופניים או כלב הודיע לנו על כך, ואנחנו בעזרת הקשרים שלנו מצאנו קונים וקיבלנו דמי תיווך. תמיד היה לנו די כסף לבילויים, ורק לעיתים רחוקות נתקענו. אבל גם אז הסתדרנו. היינו ממתינים ליד חנות האלכוהול, כי הכרנו את החוק האוסר מכירה של אלכוהול למוסלמים, ומוסלמים שרצו לקנות בקבוקי אלכוהול היו פונים אליי, היהודי, ואל פייר, הנוצרי. הם היו מוסרים לנו רשימה וממתינים בקצה הרחוב. כשהבאנו להם את הבקבוקים, היו משלמים ומותירים בידינו מטבע של ריאל אחד או שניים, שהספיקו לשלוש מנות גלידה. כשהיינו זקוקים להרבה כסף כדי להזמין בנות ולהרשים אותן, היינו ממתינים מאוחר בלילה לבואם של מוסלמים שיכורים שלא זכרו אפילו את שמם. כשביקשו מאיתנו שנקנה להם יין יקר, היינו לוקחים את הכסף ונעלמים. אותם שיכורים לא זכרו כלל מה הם עשו בשכונה של יהודים. ואנחנו הזמנו בנות לגלידה, לבילויים בפארקי שעשועים ולסרטים בבתי קולנוע. לפעמים היינו שוכרים אופניים לכל היום.

זמן קצר לאחר פגישתי הראשונה עם מוחמד אופקיר שוב ביקרתי אצל משפחתי בטרודַנט ושוב ראיתי את מוחמד בשוק הבהמות. הוא נראה גבר ברברי טיפוסי, כולו אומר כבוד והדר. בחור נאה, שיער שחור, עיניים כהות גדולות, זקוף, תנועותיו אצילות ומעודנות. המקומיים כרעו ברך לפניו ונישקו את ידו. ומה הפלא — הרי הוא נועד לגדולות, כיוון שהשתייך לשבט הברברי החשוב ביותר בהרי האטלס. מוחמד נשא את שם שבטו בגאווה וטרח להדגיש שהוא אַמזיגי. הוא היה גאה במורשתו, אמיץ ועז נפש וגם תלמיד מצטיין. אביו רצה שבנו יהיה נאמן למורשת הברברית המדגישה את ערכי האדמה, השבטיות וההשכלה.

שבט אמזיג היה המיוחס בין שבטי הברברים של צפון אפריקה, שההיסטוריה שלהם קדמה לזו של האימפריה הרומית. הם סבורים שמוצאם אף קדום יותר ומגיע עד לזמן הפיניקים. לכן הברברים משבט זה לבני עור, וברברים משבטים אחרים שחומי עור. הברברים גאים בייחוסם האתני ובהיותם עזי מצח, אמיצים ולא יראים את המוות. "בני חורין" — כך כינו אותם השלטונות הצרפתיים ברבאט ובקזבלנקה. ואכן, הם מעולם לא שועבדו ולא נכנעו לכובשים הרבים של מרוקו. תמיד נשארו חופשיים ונאמנים למורשתם ולתרבותם. למרות שאיפתם לחופש ולהגדרה עצמית ראו את עצמם כחלק בלתי נפרד מהמדינה. שושלת המלוכה הבינה היטב את החשיבות של שמירת המרקם האתני במרוקו ופיתחה קשרים עמוקים עם הברברים. באופן קבוע ומוסדר היה הסולטאן לוקח לו אישה ברברית וכך מחזק את הברית הפוליטית עם הברברים, כמחצית מאוכלוסיית מרוקו.

באותו היום החלפנו מילות נימוס. מוחמד הבין שאינני תושב האטלס ושאל על מקום מגוריי. השבתי לו שאני גר בקזבלנקה, שאני בחופשה משפחתית, ובתוך ימים אחדים אתחיל את לימודיי בבית הספר התיכון. הוא התעניין במקום לימודיי, חייך חיוך מסתורי ופנה לדרכו.

מה רבה הייתה הפתעתי שכעבור ימים אחדים ראיתי אותו בכניסה לבית הספר הצרפתי בקזבלנקה. לא האמנתי למראה עיניי. כמוני גם הוא לבש תלבושת בית ספר — חליפה, חולצה תכולה ועניבה שחורה. התקדמנו זה לעבר זה ומצאתי את עצמי מחבק אותו בחום כחבר אמיתי. "אני שמח שאנחנו נפגשים שוב, אלא שהפעם ניפגש לזמן ארוך." אמר בקול מבויש.

בתוך זמן קצר הכרתי לו את חבריי היהודים וגם את כליפא המוסלמי ואת פייר הצרפתי. בערבים, אחרי שסיימנו את הלימודים ואת המטלות, היינו מטיילים על חוף הים השופע בתי קפה ומועדונים שבהם מרובים התיירים הצרפתים. אט אט נקשרה נפשי בנפשו. התקרבנו זה לזה, ובתוך זמן קצר הכרתי את עברו.

הוא נולד בכפר שאעיר באזור תאפילאלת שבהרי האטלס. אביו ייעד אותו להיות איש צבא, ובית הספר הצרפתי שבו למדנו היה חלק מתוכנית הכשרתו. בתום הלימודים התיכוניים אביו מתכוון לרשום אותו לאקדמיה הצבאית הצרפתית.

מוחמד התוודה לפניי שאינו שלם עם הבחירה של מסלול חייו, ואילו היה הדבר תלוי בו, הוא היה מעדיף חיים פשוטים בהרים על פני המסלול הצבאי. אבל המסורת הקשוחה של תרבותו מחייבת צייתנות ללא עוררין להחלטות של ראש המשפחה, ואיש צבא מביא כבוד ותהילה לשבט אמזיג.

הידידות בינינו הלכה והעמיקה. מוחמד ביקר בבית הוריי פעמים רבות. הוא אהב את תבשיליה של אימי והתענג על ארוחות השבת. לא פעם אמר לי שאם יצטרך לבחור דת שנייה, יבחר ביהדות. אנשי שבט אמזיג מספרים שליהודים ולברברים יש מסורות עתיקות משותפות. הופתעתי כשציטט את אִבן ח'לדון, ההיסטוריון המוסלמי הגורס שברברים רבים התייהדו במאה השישית, לפני שהגיע האסלאם לאפריקה. זאת ועוד, יהודים רבים באטלס אימצו מסורות טרום־אסלאמיות, בהן את טקס התחדיד ואת הזיארה לעלייה לקברי קדושים. מוחמד התוודה לפניי שהוא רוחש כבוד רב ליהודים וסיפר כי דוד אזולאי מכפר שאעיר נחשב "אח של חלב" שלו, כי אימו זוהרה היניקה את שניהם.

*

נעניתי להזמנתו של מוחמד ונסעתי איתו לביקור בכפרו שבאטלס. בתי הכפר שכנו בנווה מדבר. הם נבנו במרחק גדול זה מזה. בשטחים שבין הבתים גידלו צאן ובקר, חמורים, עיזים ותרנגולות. על הגבעה עמדו בתי העשירים הבנויים אבן ומוקפים חומה.

רוח נעימה נשבה על פניי במדבר הצחיח. חשתי התפעמות והתרגשות כמי ששב למחוז ילדותו. ליבי רחב. ניפחתי את ריאותיי ונשפתי את האוויר באיטיות ובקול. הכפר הקטן העניק לי הרגשת עליצות ואושר. בפעם הראשונה בחיי חשתי שאני חלק מהטבע. האוויר היה נקי וצח. הרחתי את ריח המדבר. שמעתי את שקט הישימון. עמדתי והתבוננתי בבתי החימר הבנויים באי־סדר מופתי וצבעם משתלב בצבע האדמה. האזנתי לקולות עדרים. אהבתי את השלווה שאפפה את המקום.

ביתו של מוחמד עמד על גבעה בודדה שממנה נשקפו הכפר והנוף המדברי. מרחוק בצבצו ראשי הרי האטלס. הבית היה גדול ממדים ומוקף חומה. הדבר הראשון שלכד את עיניי היה חדר האורחים הגדול והמרווח שחלונותיו מאורכים וצרים, צביעה של עבודת סטוקו מעשה ידי אומן. שטיחים ססגוניים כיסו את הרצפה. בפינות הונחו כריות ישיבה צבעוניות בצורת גליל. הקירות היו מכוסים שטיחים ברבריים נדירים. ראיתי שם פוחלצי ציפורים, אבני זרקן גולמיות, מדליות, חרבות ושבּריות משובצות כסף, תעודות הוקרה בצרפתית ותעודות בכתב קליגרפי ערבי. אודה ולא אבוש — אומנם ידעתי שמוחמד בא ממשפחה מיוחסת הקשורה לסולטאן, אבל לא דמיינתי לי את השפע שראו עיניי. גנרטור רב עוצמה פעל ליד האורווה וסיפק חשמל לבית, כיוון שהכפר כולו לא היה מחובר למערכת חשמל.

בעודני מתרגש ממראה עיניי ציווה מוחמד על המשרת להכין את הסוסים האהובים עליו, ומיהרנו לצאת לרכיבה בהרים. לא הצטיינתי ברכיבה ומעודי לא נהניתי מרכיבה על סוס. תמיד העדפתי להשתולל עם האופנוע הישן שלי, אבל בפעם הזאת נעמה לי הרכיבה מאוד. חצינו ואדיות. חלפנו על פני מעיינות. פגשנו כפריים מאירי פנים, והם הזמינו אותנו לבתיהם.

זו הייתה עונת הסתיו, ובשעות היום שרר בהרים חום לוהט. השמש קפחה על פנינו. הרכיבה הארוכה והמאומצת התישה אותי. הזענו והתנשפנו. מוחמד ראה את סבלי והוביל אותי לנחל איתן, יובל של נהר תיפנוט החוצה את דרום האטלס. המים הקפואים היטיבו עימי. ליד הנחל עמדו עלמות צעירות, כיבסו בגדים ושרו בקולותיהן הענוגים שירי עם ברבריים נוגים. התיישבנו רחוק מהן, ויכולתי להתענג על רגעי קסם.

מוחמד סיפר לי על אהבתו העזה למקום ובעיקר על הנאתו הרבה מרכיבה על סוסו בהרים. לא התאפקתי ושיתפתי אותו בהגיגי ליבי. אמרתי לו שחוש הריח הוא המפותח ביותר אצל אנשים הקשורים לאדמה, ואני, על אף היותי עירוני, מרגיש שריח האדמה באטלס שונה מריח האדמה בשכונתי ובמקומות אחרים. מוחמד הנהן בראשו כמסכים איתי, נפתח אליי וסיפר לי משהו מידיעותיו על המורשת הברברית.

השם "ברברים" מעורר מחשבות על אנשי פרא מחוסרי תרבות, אנשים מזי רעב שהרוע וריח הדם מוציא אותם מדעתם, אנשים החיים מביזה ומגניבה, קשורים לרוע לאלימות, שקרנים ובזויי לב. ולא כך. הברברים הם עם גאה, סובלני, אציל, אוהב חיים ושמח בחלקו. הם מחויבים לשבט ולקהילה, זוכרים טובה וחסד. הזמן אצלם עגול וזוחל באיטיות, גם קצב החיים איטי. הם מחוברים זה לזה בעבותות ולא יניחו לבן השבט לחוש בודד בעת מצוקה. צבע עורו של ברברי אמיתי בהיר וצבע עיניו אפור. הערבים המוסלמים מכנים את הברברים "יהודי האטלס", משום שבחזותם ובהתנהגותם הם דומים ליהודים יותר מלמוסלמים תושבי הערים.

הוא טפח לי על שכמי והודיע לי שלמוחרת נלך לטקס המוסם המתקיים בשיא הדרו בכפר הסמוך, ושם אכיר את הטבע האמיתי של הברברים.

הלילה ירד. שלווה אפפה את המקום. בחשכה התחדדו כל חושיי, עד כי יכולתי להריח את ריח האדמה. שמעתי את משב הרוח וראיתי את חיוך הכוכבים. רגעים ארוכים עמדתי ובהיתי מול האין־סוף. חשתי שהמקום הזה הוא מקומי.

מוחמד הביט בי והניח לי להשקיף בשקט לעבר האופק. כעבור רגעים ארוכים הובילני אל ביתו. אימו הכינה לכבודי ארוחה חגיגית וטרחה להודיעני שהאוכל "יהודי", כלומר צמחוני. האוכל ודברי המאפה המתוקים היו טעימים להפליא. בעודי מתענג על תה מתוק נכנסה אחותו הצעירה של מוחמד, ולנגד עיניי ראיתי פני מלאך. לא יכולתי להסיר את עיניי ממנה. מבטי קפא. קצב נשימתי הואץ. רותקתי. אני, שחטאתי בחטא הגאווה והיוהרה, סברתי שבני הברברים מדלת העם הם, שהקִדמה ודרך ארץ טרם הגיעו למחוזם, והינה נוכחתי שטעיתי טעות מרה.

סמירה נראתה נערה מתבגרת למרות גילה הצעיר. גופה זקוף, עורה בהיר ועדין, עיניה אפורות, גדולות וחודרות. שלא כבנות האטלס שנהגו ללבוש קַפְטָן, היא לבשה שמלה ארוכה וחולצה לבנה עם שרוולים מתרחבים. לצווארה ענדה תכשיט זהב גדול. בחיוך נפלא לחצה את ידי ופנתה אליי בצרפתית. לחיצת ידה הבעירה את גופי, וחום נעים זרם מידי לעבר ליבי. נראה שמוחמד הבחין במבטי המרוגש ומזג לי עוד תה. מדי פעם בפעם הגנבתי מבטים לעברה, ושוב הוקסמתי מיופייה המיוחד. בארוחה הושיבו אותי מולה, ומרוב מבוכה לא הסרתי את מבטי ממוחמד עד אשר פנתה אליי. "תרגיש אורח רצוי בביתנו, ברוך בואך," אמרה. "אתה ומוחמד באותה הכיתה?" הייתי זהיר בדיבורי. השבתי לשאלותיה בעדינות ובדרך ארץ כמנהג המקום.

*

למוחרת בערב שמנו פעמינו לעבר הכפר איית־חדידו כדי להשתתף בפסטיבל האזורי. ה'מוסם' נערך אחת לשנה בכפר הזה בסוף ספטמבר. פירוש המילה בברברית עונה או תקופה, והחגיגה באה לציין את סיום העבודות החקלאיות. התושבים חגגו בשמחה את רגעי הנחת אחרי עבודות הקציר, הבציר והגדיד המפרכות.

התקרבנו ושמענו את צהלת הסוחרים. הם נאספו בעמק והקימו מחנה אוהלים ומכלאות לסוסים. האוהלים הססגוניים שימשו גם חנויות, בתי קפה ומסעדות. הסתובבנו בין דוכנים של דברי משכית.

הופתעתי לגלות שרוב המשתתפים הם צעירים מהכפרים הסמוכים. אחר כך הבנתי שהמוסם אינו רק פסטיבל חקלאי אלא גם יריד שידוכים גדול. המרחקים בין הכפרים מקשים על מציאת בני זוג. בתום העבודות החקלאיות הצעירים פנויים לאהבה, והם באים לפסטיבל כדי למצוא בני זוג. זו הייתה חוויה מרנינה. ראיתי צעירים בלבוש מסורתי מסתובבים בחופשיות. ראיתי נערים לבושים במיטב מחלצותיהם. ראיתי בנות מאופרות מטופחות עדויות תכשיטים לצד בנות שמרניות שכיסו את ראשיהן במטפחות ססגוניות. הבנות הסתובבו באוהלי התה ושוחחו עם הבנים. כולם צחקו והתלוצצו, ואם שיחה מוצלחת הייתה נרקמת בין שניים והיה סיכוי סביר לזיווג מוצלח, הם היו ממהרים לאוהל הסגול של הקאדי ונרשמים בהסכם אירוסים. חתימה אצל הקאדי משמעותה שבני הזוג שנרשמו תפוסים ואינם פנויים עוד לזיווג. לאחר הרישום הייתה הכלה המיועדת קושרת את המטפחת שלראשה בקשר מיוחד שהעיד שאינה פנויה עוד. המשך התהליך עבר לידי המשפחה. הוריי החתן היו פונים להורי הכלה ומבקשים את ידה על פי כללי טקס עתיקים.

ביריד הססגוני וההמוני הזה הבחנו גם במשפחות שהתגודדו אצל לוחשי קסמים ומעוננים. ראינו גם ברברים שערכו לחתן מיועד טקס בישעה, מבחן אש לגילוי האמת. החתן נשאל על יחסו לנשים ובעיקר על האפשרות שיישא אישה שנייה. המסורת של ריבוי נשים יצרה מתחים רבים, והברברים ניסו לבטלה. לא אחת נפלו שידוכים כשהחתן הביע את רצונו לשאת נשים רבות. כאן ביריד היו משפחות שבדקו את כנותו של החתן. זה היה טקס אכזרי. רק גברים מעטים שהאהבה והתשוקה לנערה שפגשו הוציאה אותם מדעתם הסכימו להשתתף בו ולעבור מבחן כואב כדי להביע את אהבתם. התבוננו בילד בן שש־עשרה ובהוריו. זקן שערך את הטקס הזהיר את הילד שאם ישקר תישרף לשונו ויאבדו לו כושר הדיבור וחוש הטעם. הילד המפוחד הנהן בראשו. הזקן ליבה את האש ובדק שמוט הברזל הגיע לדרגת החום הנכונה. ברגע האמת עצמתי את עיניי, כי לא יכולתי להביט במבחן האכזרי. למרבה ההפתעה הצעיר קם מייד ממקומו, הצבע חזר לפניו החיוורות והוא שתה כוס מים שהגישו לו. שמחה אדירה הייתה נסוכה על פני משפחת הכלה. היא השתכנעה שלחתן המיועד אין כוונה לשאת עוד נשים.

הייתי נפעם מעצם העובדה שבשבט הברברי המבודד הצעירים והצעירות בוחרים בעצמם את בני זוגם. זכות ההסכמה או הדחייה הייתה בידי הכלה, ומרגע הבחירה עבר הטיפול לראש המשפחה. הורי החתן פנו לבקש את ידה של המיועדת. אחר כך נערך הסכם בהשתתפות עד מכובד מהשבט. פורטו בו התנאים והודגשו הפיצויים למקרה של אי־עמידה במוסכם.

המשכנו להסתובב וראינו עשרות מגידי עתידות, מרפאים ומוכרי תרופות מרפא. התרגשתי מהאווירה הנינוחה, מהשמחה, מטוב ליבם של בני השבטים ומהיחס העדין והמתחשב בבנות המקום שהשתתפו ביריד. הן לא הוטרדו, והכול דיברו אליהן בנימוס ובכבוד.

להפתעתי הרבה ראיתי שם את סמירה. פגשנו אותה באוהל המזון עם חברותיה. הפעם היא פנתה אליי בחיוך מצודד שחשף שיניים צחורות וגומות עמוקות. "רוצים להסתובב איתנו? אולי אמצא שידוך לאחי היקר." הסתובבנו יחד בין הדוכנים. בפאתי המחנה עמד אוהל של מגדת עתידות. סמירה שכנעה את אחיה ואותי לשבת מולה. תחילה היא פתחה מזל למוחמד בעזרת גלעיני משמש. היא פיזרה את הגלעינים לתוך גומות קטנות, ספרה את מספרם בכל גומה, ערכה חישובים, מלמלה לעצמה בברברית, פקחה זוג עיניים מופתעות, ובקול דרמטי אמרה למוחמד: "תהיה לך קריירה מזהירה. אתה תגיע רחוק. שמך יגיע לכל מקום ברחבי הממלכה. אתה תתפרסם בכל העולם. התחלת החיים שלך טובה לאין ערוך מהשנים האחרונות לחייך." פניה הרצינו, והיא שתקה. מוחמד פינה את מקומו, וסמירה דחפה אותי לשבת מולה. שוב פיזרה הזקנה את הגלעינים, שוב ספרה וחישבה ופערה את עיניה מולי. "מה קורה לי היום? גדולי האומה התייצבו לפניי?" לא הבנתי את שפתה, וסמירה תרגמה לי לצרפתית. "הזקנה מבטיחה לך חיים מאושרים, אהבה והצלחה בלימודים. יש לך חיים מרתקים. היא רואה הרבה ים. אתה תחצה ארצות ויבשות. תעבור במדינות רבות. אתה טיפוס סוער. רק בסוף ימיך תמצא שקט לנפשך."

סמירה ומוחמד הביטו בי בסקרנות רבה. כשתיארה את האהבה שאמצא, הבטתי בסמירה. עינינו נפגשו, והיא חייכה לעברי. ליבי הלם. התרגשתי. סמירה חשה בהתרגשותי ובחטף ליטפה את כף ידי. בקול נעים וחמים אמרה: "אחרי שאמצא שידוך למוחמד, אכיר לך חברה נחמדה."

בצוהריים זרמו האנשים לפאתי היריד, וגם אנחנו הלכנו עם הזרם. ככל שהתקרבנו כך גברה עוצמת הנגינה בכינורות, בטארות ובתופים. לפנינו התגלתה במה גדולה ועליה תזמורות וחתנים. סמירה הבהירה: "אלה חתנים שבאו מהכפרים בדיוק לפני שנה ומצאו כאן את השידוך שלהם. הם מכבדים את המסורת ואת הקאדי שרשם את הסכם האירוסים. עתה, משחלפה שנה והמשפחות התוודעו זו לזו, הם מתחתנים בטקס משותף לזוגות רבים. כך הם מוזילים את עלות החתונה וגם משמחים את כל תושבי הכפרים בחתונה משותפת."

להקות ריקודים ברבריות התחלפו. הקאדי מלווה בנכבדים רבים הגיע לקדמת הבמה. בצד הבמה עמדה שורה ארוכה של חתנים לבושים בגלביות ארוכות ובחגורותיהם פגיונות בתוך נדנים מוכספים. מולם בשורה ארוכה עמדו בני המשפחות של החתנים והכלות. התזמורת ניגנה, הזמרים שרו בשבח החתנים והכלות. הקהל התלהב והשתתף במחרוזת שירי השבח. הזמרים שאלו שאלות בחרוזים על החתנים, וההורים והאורחים השיבו בחרוזים שהם נאים ואיתנים. בדיאלוג המוזיקלי הזה פורטו כל התכונות הראויות לחתן טוב ולכלה מופלאה ונשמעו קולות צהלולים. הקהל התלהב, ואז ניתן האות, והכלות הצעירות, בנות שלוש־עשרה וארבע־עשרה, לבושות בגדים מסורתיים, עלו לבמה ונעמדו מול החתנים. שוב נפתח דיאלוג מוזיקלי. הזמרים הציגו שאלות בחרוזים, והכלות השיבו במקהלה מתואמת. אחר כך נעמד כל חתן מול בת־זוגו.

לקראת סיום הדיאלוג המוזיקלי היללו החתנים את הכלות, והכלות השיבו בחרוזים בברברית עתיקה: "רק אנחנו נביא לכם את האושר, רק אנחנו נעניק לכם צאצאים בריאים וחזקים, רק אנחנו, בנות אמזיג, נטפח בכם אהבה ושמחה, רק אנחנו העלמות הצעירות בנות אמזיג המהוללות נשמור לכם בלילות הכפור החשוכים והקרים על האח הבוערת, על בית חם, על..." קולות צהלולים נשמעו מכל עבר, וברגע השיא קם הקאדי ממקומו, פרש את ידיו וקרא מן הקוראן: "בשם אללה הרחום והחנון..." הוא בירך את המשתתפים, אחר פנה לזוג הראשון וקרא בשמם. הם נישקו את ידו, ומאותו רגע הפכו לזוג נשוי. כל הזוגות צעדו לעברו וירדו נשואים. בכל פעם שקרא את שם החתן והכלה נזרקו לבמה סוכריות שקדים, והנשים השמיעו קולות צהלולים. לאחר שירד הזוג האחרון, פצחה התזמורת בשירי חתונה ברבריים. הטארות השמיעו קולות רמים. זמר וזמרת פצחו בשיר מוכר בשפת המקום. הקהל יצא מגדרו.

נדמה לי שאני היחידי שלא הבנתי את הטקס ואת מילות השיר, אבל האירוע מצא חן בעיניי. החלטנו להישאר שם וללון באחד האוהלים שהציעו לינה וארוחת בוקר במחיר סביר.

למוחרת שמחנו לראות שוב את תהליך החיזור. בנות צעירות סמוקות לחייים פיתו ביוזמתן בחורים צעירים והשתמשו בכל הכלים האפשריים כדי להעביר להם מסרים. הן התעסקו בקשר המטפחת שלראשן, שיחקו באצבע ידן השמאלית הפנויה לטבעת, גלגלו עיניים ובהו בגברים שמצאו חן בעיניהן.

סמירה התקרבה אליי. היא הביטה במוחמד כמי שמבקשת את אישורו והסבירה לי בהתלהבות שבשבטים אחרים — שלא כמו בשבט איית־חדידו — עדיין יש מסורת של חטיפת בנות צעירות. בחורים צעירים נוהגים לארוב ולחטוף את הבנות שנשאו חן בעיניהם, ומייד לאחר החטיפה הם ניגשים לקאדי, והוא ממהר לרשום אותם בהסכם אירוסים מחייב. להורים משני הצדדים לא נותר אלא לסכם את תנאי החתונה. החטיפה היא מוסכמה שבטית חזקה, ורוב הנישואים אצל שבטי הברברים שבאטלס הם נישואי חטיפה. אבל גם לחטיפה יש כללים. מעולם לא נחטפה בחורה ממעמד גבוה מזה של החתן. לפני החטיפה הבחור מתייעץ עם הוריו ומצביע על המועמדת לחטיפה, ואלה מאשרים או דוחים את המעשה.

המשכנו להסתובב בין האוהלים, ולפתע חשתי שסמירה אוחזת בידי. זרם חם והרגשה נפלאה הציפה את גופי. אומנם כבר נגעתי בבנות רבות ואף נישקתי את סוזן ואת מרגו, השכנות היהודיות שלי, אבל מעולם לא חשתי מגע כזה. חשתי חשמל זורם בגופי, ופעימות ליבי איימו לפוצץ את חזי. פחדתי שמוחמד יראה אותנו, ניתקתי את ידי בחטף וראיתי אכזבה בעיניה. חשבתי שסמירה היא גיבורה אמיתית, שהרי לתת לי יד בפרהסיה על יד אחיה ועל יד שכנותיה זהו מעשה של אומץ לב. והיא כנראה הייתה אמיצה ומנפצת מוסכמות.

מאוחר יותר התנצלתי לפניה. הבהרתי שלא רציתי להביך אותה, בייחוד לא רציתי להביך את מוחמד. היא עטפה אותי במבטה. בקול רך ועדין לחשה לי: "כל חלומי הוא להחזיק את ידך ככל שאחפוץ." הייתי מופתע מהווידוי. היא הייתה ילדה, אחותו הקטנה של מוחמד. דבר כזה לא היה קורה בעיר הגדולה, אבל כאן האנשים פשוטים ותמימים. הרגשתי כמי שהניחו כתר מלכות על ראשו. צבטתי את עצמי כדי להשתכנע שאין זה חלום. לא האמנתי שסמירה, הנערה היפה ביותר שראיתי מימיי, תלך שבי אחריי. מייד ליטפתי את ידה בחטף ומלמלתי: "זה גם חלומי." מוחמד הוביל אותנו לאוהל בית התה, ושם הגישו לנו משקה חם ומתוק וג'ריבה, עוגיות סולת.

הלכנו לישון בשעה מאוחרת. מחשבות רבות התרוצצו במוחי. פחדתי שאני עלול להסתבך בפרשת אהבים אומללה ומסוכנת. בדמיוני ראיתי את פני אבי הזועפים ואפילו חשתי את הכאב באוזן, מה שחשתי כאשר היה אבי מעניש אותי. פחדתי מאוד מהרעיון שאני עלול לזנוח את דתי ומורשתי בעבור רומן מסוכן שיביא עליי רק צרות. בדמיוני שמעתי את אבי צורח: "חסרות לך בנות יהודיות יפות משכילות ואמידות שהלכת לרעות בשדות זרים? מה אתה, מטומטם?" גם הוריה של סמירה ניצבו מולי והודיעוני שהמסורת הברברית אינה מאפשרת חתונה מעורבת. המסורת שלהם מחייבת אותי להתאסלם. רגשות עזים הציפו אותי והתכסיתי זיעה קרה. הייתי מוכן לעשות הכול למענה, אך לא להתאסלם. ידעתי שזו הבעיה העיקרית, אלא אם כן סמירה תברח איתי ונחיה בזהות חדשה. הייתי ער לעובדה שהמוסלמים רוצחים כל זוג מעורב. נחרדתי ונבהלתי וחשבתי על האפשרויות שעמדו לפניי. כמובן, לא עצמתי עין כל אותו הלילה, כיוון שעסקתי בשחזור דמותה של סמירה. ציירתי את עיניה ואת אפה, את שערה ואת גומותיה. כך עשיתי במשך רגעים נצחיים. כל העת ניסיתי להבין את יופייה ואת יכולתה למגנט אותי ואת אישיותי. יכולתי להתבונן בה שעות ארוכות ולהישאר מרותק. ניסיתי לברר עם עצמי מהו כוח המשיכה שלה, ונזכרתי בשיעורי האומנות בבית הספר ובמורה לאומנות שדיבר על חיתוך הזהב המסמל את הפרופורציות האלוהיות.

השחר עלה. קמתי עייף ורצוץ. בבוקר ראיתי אותה ואת חיוכה המקסים, וידעתי שכל הניסיונות שלי לציירה בלילה הארוך לא צלחו. יופייה היה רב יותר משדמיינתי. הסימטרייה בין חלקי גופה הייתה מושלמת ואלוהית.