אי המטמון

1
כלב הים הזקן ב"אַדְמִירַל בִּינְבַּאוּ"

האציל טְרִילוֹנֵי, ד"ר לִיוְסִי והאדונים האחרים ביקשו ממני לכתוב את כל פרטי הסיפור על אי המטמון מההתחלה ועד הסוף. לכתוב ולא להסתיר שום דבר, חוץ מהמקום המדויק של האי, כי עדיין יש בו אוצר שלא נחשף. וכך אני לוקח את העט בידי עכשיו, ביום נאה בשנת 1788, וחוזר אחורה לאותה תקופה שבה ניהל אבי את הפונדק "אַדְמִירַל בִּינְבַּאוּ", והימאי הזקן והשחום, בעל הצלקת, בא להתאכסן אצלנו בפעם הראשונה.
אני זוכר אותו כאילו זה היה אתמול, נכנס בצעדים כבדים בדלת הפונדק, ארגז הימאים נגרר אחריו בעגלת יד. איש גבוה, מוצק וכבד תנועה, בעל צמה מרוחה בשמן ושמוטה על צד אחד של השכמייה הכחולה והמוכתמת שלבש; ידיו מחוספסות ומצולקות והציפורניים שחורות ושבורות; ולאורך לחי אחת שלו - צלקת כחולה־שחורה מזוהמת. אני זוכר אותו מקיף במבטו את המפרצון, שורק לעצמו ואחר כך פוצח באותו שיר ימאים ישן ששר פעמים כה רבות אחר כך:
תריסר גברים על ארון המת,
יוֹ־הוֹ־הוֹ, ובקבוק מלא רוּם!

הוא שר בקול גבוה ורועד שנשמע כמו מיתר שכוּונן ונקרע. אחר כך חבט על הדלת במקל שבור שנראה כמו מקל הליכה. וכשהופיע אבי הרים את קולו המחוספס והזמין כוס רוּם. כשהביאו לו את המשקה לגם ממנו לאט־לאט, כמו מומחה אנין טעם שמשתהה כדי לקבוע את איכות המשקה, ועיניו עדיין המשיכו לסקור את הצוקים ואת שלט הפונדק.
"זה מפרצון נחמד," אמר לבסוף, "וזאת מסבאה נחמדה. הרבה לקוחות, חבר?"
"לא," ענה אבי, "הלקוחות מעטים מאוד, לצערי הרב."
"טוב מאוד," אמר, "זה יהיה המעגן שלי. הי, אתה, חבר," צעק אל האדם שדחף את עגלת היד, "תביא את זה למעלה ותעזור לי עם הארגז. אני אשאר כאן כמה זמן," המשיך, "אני בן אדם פשוט אני. רוּם וקותלי חזיר וביצים - זה כל מה שאני צריך. וגם את החדר בחזית, שיהיה אפשר לראות את האוניות בים. איך אתה צריך לקרוא לי? אתה יכול לקרוא לי קפטן. אה, אני מבין לאן אתה חותר. הנה!" והוא השליך שלושה־ארבעה מטבעות זהב על הדלפק. "אל תתבייש לומר לי מתי נגמרת המקדמה הזאת," אמר, ונראה זועף ותקיף כמו גנרל.
ואמנם, אף שהבגדים שלו היו בלויים והדיבור גס ומחוספס, הוא כלל לא נראה כמו ימאי פשוט. הופעתו הייתה כמו של רב־חובל שרגיל שמצייתים לו או שחוטפים ממנו מכות. האיש שהביא את עגלת היד סיפר שהאורח שלנו חקר ושאל אילו פונדקים נמצאים לאורך החוף, ולאחר ששמע טובות על הפונדק שלנו, שהוא נעים וגם מבודד, החליט לבחור בו. זה כל מה שיכולנו ללמוד על האורח שלנו.
הוא היה אדם שתקן מאוד מטבעו. כל היום כולו בילה בקרבת המפרצון, או על הצוקים, עם קנה משקפת בידו, וכל שעות הערב היה יושב בפינת הטרקלין מול האח ושותה כמויות עצומות של רוּם מהול במים. כשפנה אליו מישהו לא ענה, אלא רק נעץ בדובר מבט חד וזועף ותקע באף שלו כמו בחצוצרה. לפיכך החלטנו - אנחנו והאורחים שלנו - להניח לו לנפשו. יום־יום לאחר שחזר מסיוריו, היה שואל אם לא ראינו איזה ימאי עובר בדרך. תחילה חשבנו שהוא שואל כי הוא מתגעגע לחֶברה, אבל במהרה הבנו שלהפך, הוא רוצה להימנע מפגישה. כשנכנס במקרה איזה ימאי אל "אַדְמִירַל בִּינְבַּאוּ", היה האורח שלנו מציץ תחילה מבעד לווילון הדלת לפני שייכנס אל הטרקלין, וגם אז הקפיד להיות אילם כדג. לי, לפחות, לא נראה הדבר הזה כחידה, כי אני הייתי שותף לפחדיו. יום אחד הוא לקח אותי הצדה והבטיח לי מטבע כסף של ארבעה פֶּני בתחילת כל חודש, אם רק אפקח עין וברגע שיופיע באזור ימאי עם רגל אחת, אודיע לו. אמנם כשהגיע אחד בַּחודש ואני הזכרתי לו את השכר שלי הוא רק נעץ בי מבט ותקע באפו, אבל לפני שחלף שבוע הוא בא ומסר לי את המטבע וחזר על הפקודה "לפקוח עין על ימאי עם רגל אחת".
אין לכם מושג כמה רדפה אותי הדמות הזאת בחלומות שלי! בלילות סערה, כאשר הרוח הרעידה את פינות הבית והגלים שאגו על צוקי המפרצון, הייתי רואה אותו באלף צורות זוועתיות, רודף אחרי על רגלו האחת. אכן, האמינו לי - שילמתי מחיר יקר על ארבעת הפֶּני הללו.
אבל גם אם חששתי כל כך מן הפגישה עם אותו ימאי בעל רגל אחת, בכל זאת הפחד שלי מן הקפטן עצמו היה קטן מהפחד של כל אלה שהכירו אותו. היו לילות שבהם לגם רוּם במים יתר על המידה, ואז התחיל לשיר את אותם שירי ים נושנים וגסים, והתעלם מכל הסובב אותו. אבל לפעמים אילץ את כל החבורה הרועדת להאזין לסיפורים שלו, או להצטרף לשירה. לא פעם היו קירות הבית רועדים לצלילי "יוֹ־הוֹ־הוֹ ובקבוק מלא רוּם". כולם הצטרפו לשירה מתוך חשש לחייהם, וכל אחד התאמץ לשיר בקול רם יותר מחבריו, כי בנסיבות האלו הוא היה מסוכן: פתאום היה מנחית את אגרופו על השולחן כדי להשליט דממה באולם. הוא היה נתקף זעם אימים בגלל שאלה סתמית, ולפעמים כעס כי לא נשאלה שום שאלה - וזאת הייתה, לדעתו, הוכחה שהקהל לא האזין לסיפורים שלו. הוא גם לא הניח לאיש לצאת מן הפונדק עד שמילא את בטנו במשקה ועד שנפלה עליו עייפות והוא גרר את עצמו אל המיטה.
סיפוריו הטילו אימה על הקהל. אלה היו סיפורים מחרידים: על תליות, הוצאות להורג, סופות נוראות, ספינות טבועות, ומיני מעשים ומקומות פרועים. נראה שהוא חי בקרב האנשים הנוראים ביותר שהפליגו אי־פעם על גלי הים, והשפה שבה השמיע את הסיפורים החרידה את מאזיניו התמימים לא פחות ממעשי הזוועה עצמם. אבי חשש שהפונדק ייהרס ושהלקוחות יפסיקו לבוא אלינו מרוב אימה. אבל אני חושב שנוכחותו הביאה לנו ברכה. נכון, האנשים התמלאו פחד, ובכל זאת הם אהבו לבוא. האישיות שלו עוררה התרגשות של ממש אצל בני הכפר הפשוטים. הצעירים העריצו אותו וכינו אותו "כלב ים אמיתי", או "מַלח מלוח" ושאר כינויים כאלה, ואף הוסיפו ואמרו שאנשים מסוגו הם אלה שבזכותם שולטת בריטניה על מרחבי הים.
ובכל זאת איים האדם הזה להביא עלינו חורבן. הוא הוסיף להתגורר אצלנו שבועות ואף חודשים, המקדמה ששילם לנו נגמרה מזמן, ואף על פי כן לא העז אבי לבקש ממנו את התשלום. כשניסה פעם לרמוז לו על כך, תקע הקפטן באפו בקול רם ואדיר שנשמע כשאגה נוראה, ומבטו הזועם הבריח את אבי המסכן מן החדר. ידיו רעדו אחר כך, ואני בטוח שהעלבון והאימה שמילאו את לבו בחודשים האלה קירבו את קִצו המצער.
בכל הימים שהתאכסן אצלנו לא שינה הקפטן כלל את לבושו. זכור לי מראה המעיל שלו, שהוא תפר בחדרו טלאים על החורים שבו, ושבסוף היה טלאים־טלאים כולו. הוא מעולם לא שלח או קיבל מכתבים, גם לא דיבר עם איש חוץ מהאורחים, וגם אִתם רק בשעה ששתה רוּם. ארגז הימאים הגדול לא נפתח אף פעם לעיני איש מאתנו.
פעם אחת ויחידה בלבד האורח שלנו יצא מהכלים. זה היה לפני הסוף העצוב, כאשר אבי האומלל הלך ודעך בלי שנוכל לעזור לו. יום אחד, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, בא ד"ר לִיוְסִי לביקור חולים. לאחר שסיים את הארוחה שהכינה לו אמי ירד הרופא אל הטרקלין כדי לעשן מקטרת ולהמתין לסוס שלו. הלכתי בעקבותיו, ואני זוכר עד היום כמה גדול היה הניגוד בין הרופא הלבוש הדר, בעל העיניים הבהירות וההתנהגות המנומסת, לבין שודד הים המגושם והמצחין שלנו, שישב ספוג רוּם וזרועותיו מוטלות על השולחן. לפתע פתאום הוא - כלומר הקפטן - התחיל לזמר את שירו הקבוע:

תריסר גברים על ארון המת,
יוֹ־הוֹ־הוֹ, ובקבוק מלא רוּם!
שתו והפליגו אל עולם האמת,
יוֹ־הוֹ־הוֹ ובקבוק של רוּם...

איש מאתנו לא שם לב במיוחד לשיר הזה, כי הוא כבר לא היה חדש לאיש חוץ מאשר לד"ר לִיוְסִי. הבחנתי שהשיר לא מוצא חן בעיניו. לרגע קל הוא הזעיף את פניו ואחר כך המשיך לשוחח עם טֵילוֹר, הגנן הזקן, על תרופה חדשה למחלת השיגרון שלו. בינתיים נעשה הקפטן נלהב יותר ויותר, ולפתע פתאום הנחית אגרוף על השולחן שלפניו במשמעות שהייתה ברורה לכולנו - "שקט!"
בִּן רגע השתתקו כולם - חוץ מד"ר לִיוְסִי. הוא הוסיף לדבר בקול צלול ואדיב, ולינוק מהמקטרת שלו בין כל מילה או שתיים. שניות אחדות נעץ בו הקפטן מבט, ואחר כך חבט שנית על השולחן והרעים בקול צרוד ומאיים:
"שקט שם על הסיפון!"
"האם פנית אלי, אדוני?" שאל הרופא. ולאחר שהבריון ענה, בתוספת גידוף, שאמנם אליו התכוון, הוסיף ד"ר לִיוְסִי ואמר: "יש לי רק דבר אחד לומר לך, אדוני, והוא - שאם תמשיך לשתות רוּם, העולם ייפטר בקרוב מאוד מנבל מזוהם ובלתי נסבל!"
זעמו של הימאי הקשיש היה נורא. הוא קפץ על רגליו, שלף אולר ימאים פתוח, הציב אותו על כף ידו הפתוחה ואיים להצמיד את הרופא אל הקיר.
ד"ר לִיוְסִי לא זז ממקומו. הוא דיבר אליו כמו קודם, בקול שקט ויציב, אך עם זאת רם דיו שכל הנוכחים ישמעו היטב את דבריו:
"אם לא תחזיר בזה הרגע את האולר לכיס, אני מבטיח לך בוודאות שבפעם הבאה תתנדנד הגופה שלך על עץ התלייה."
אחר כך ניטש דו־קרב של מבטים בין השניים. אבל הקפטן נכנע מהר, הכניס את האולר לכיס וחזר והתיישב, כשהוא רוטן לעצמו כמו כלב מוכה.
"ועכשיו, אדוני," המשיך הרופא ואמר, "כיוון שאני יודע שטיפוס כמוך נמצא באזור השיפוט שלי, תוכל להיות סמוך ובטוח שאשגיח עליך יומם ולילה. אינני רופא בלבד, אלא גם שופט, ואם רק אשמע שמץ תלונה עליך, אצווה להפעיל את כל האמצעים כדי לסלק אותך מכאן. זה הכול."
אחרי רגע הגיע הסוס של ד"ר לִיוְסִי אל הדלת, והוא יצא ורכב לדרכו. הקפטן היה שקט מאוד באותו ערב, וגם ערבים רבים אחריו.