פתח דבר
בָּרוּךְ תְּהִי מֶחְקָר, כִּי נִחַמְתָּנִי
עֵת מִשְׁבְּרֵי יָגוֹן עַד־נַפְשִׁי בָּאוּ,
כִּי עֵת בְּצוּף לִקְחֶךָ
מָרַת לְבָבִי זֶה אוֹתִי הִשְׁכָּחְתָּ,
אַף־מִסְפְּדִי לִי אֶל־מָחוֹל הָפָכְתָּ.
כַּצֵּל לְעָיֵף וּכְאֶל־צָמֵא מַיִם,
כֵּן יֶעֱרַב יִנְעַם לַנֶּפֶשׁ דָּעַת.
שִׂמְחָה לְלֵבָב הוּא, אוֹר לָעֵינַיִם,
עָנָק לְצַוָּאר, אַף אֶל־רֹאשׁ מִגְבָּעַת.
(רמח"ל, לישרים תהלה)
ספר זה מבוסס על עבודת דוקטורט שכתבתי במסגרת התוכנית לפולקלור ותרבות עממית באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא עוסק בקבוצה של משכילים־חובבים ילידי ירושלים ובני המזרח, שחיו ופעלו בירושלים מסוף המאה ה-19 ועד שנות ה-30 של המאה ה-20, ושגילו עניין מיוחד בתיעוד שיטתי של אורחות חיים ומנהגים (אתנוגרפיה), ואיסוף ורישום של חומרי תרבות עממיים (פולקלור). העניין העצום שלי באנשים אלה ובמפעלים הגדולים והלא־מוכרים־דיים שהעמידו, בצומת המבטים ורבי־השיח שבו ראו עצמם מומחים ״מדעיים״ אך נתפסו על ידי אחרים כעדים ומקורות בלבד, ובסבך הזהויות ודרכי השיח - המזרחית־ספרדית, המקומית־ילידית, והיהודית־משכילית - שבהן פעלו ויצרו, הוביל אותי מקריירה נינוחה למדי כחוקר בכיר בתחום מדעי המחשב בחברת הייטק ישראלית מצליחה אל ספסלי הלימוד חסרי היציבות של מדעי הרוח. המהפך הזה היה כרוך באתגרים אינטלקטואליים חדשים לגמרי, בטלטלות רגשיות לא צפויות ובקשיים כלכליים של ממש (שנבעו, בחלקם, ממצבו של חוקר מתחיל ש״גילו מבוגר מדי״, כמוני).
כשהתחלתי את המחקר חלה אבי, דב נוי ז״ל, שנחשב למייסד של חקר הפולקלור האקדמי בישראל, בחוליו שממנו לא קם. לצערי, הוא כנראה כבר לא הבין ולא היה יכול לשמוח במפנה שלבשו חיי המקצועיים, זה שהוביל אותי לעסוק בשדה המחקר שאותו הקים, שבו פעל ללא לאות ושאותו אהב בכל נימי נפשו. הייתי יושב בחדר העבודה גדוש הספרים שלו, ומדי פעם, כשהייתי מעיין באחד מספריו, היו נושרות מבין הדפים פתקאות ובהן הערות בכתב ידו, כמו זרזיף גשם דל ואחרון של סימני חיים, בתוך המדבר הגדול והצחיח של שתיקה, היעדרות, וחשכת השִׁכחה. סמוך לסיום העבודה הוא הלך לעולמו. עבודה זו קשורה למפעל חייו בקשרים סבוכים: אני חולק עמו, כמובן, את התשוקה הבלתי נגמרת לתרבות עממית ולחקירתה; ואני חולק, כנראה, על ההבחנות הנוקשות שערך בין מחקר מקצועי וחובבני - ללא ספק כחלק מהמאבק הבלתי פוסק שלו על ההכרה בפולקלור כמושא מחקר רציני וראוי, ועל מעמדו של חקר הפולקלור כמקצוע אקדמי לגיטימי, מול כוחות אקדמיים עוינים במיוחד. אני מבקש להקדיש ספר זה גם לזכרו. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
לספר זה אופי היסטורי, אבל הוא מנסה לאמץ פרספקטיבה פולקלוריסטית תיאורטית לחקר ההיסטוריה - כזו שמנסה לחלץ הקשרים דיאלוגים, רב־קוליות, וחשיפה של נמענים גלויים וסמויים תוך קריאה במסמכים כתובים, וניתוח של אמצעים ואופני ביצוע פואטיים ורטוריים בטקסטים ארכיוניים. במהלך העבודה על המחקר ועריכתו לספר, התעורר עניין אקדמי גובר - לעתים תוך קשר ישיר למחקר זה, ולעתים באופן בלתי תלוי בו - בחלק מהאנשים הנסקרים בספר זה, ובהיסטוריה החברתית והפוליטית שלהם ושל בני חוגם ודמותם. הדוגמה הבולטת היא אברהם אלמאליח, שהיתה לי הזכות להיות חבר בוועדה המכינה של כנס אקדמי רב־דוברים ודוברות שהוקדש בלעדית לדמותו, שנערך באוניברסיטת תל אביב ואורגן על ידי ירון צור. חלק מעבודות אלה לא זכו להתייחסות בספר מפאת קוצר הזמן, אולם רובם של האנשים הנזכרים בספר, ובמיוחד עבודתם האתנוגרפית והפולקלורית הממוקדת, עדיין נותרו לא מוכרים ולא נחקרים. ותחושת השליחות שליוותה אותי במהלך המחקר - שביקשה להשיב אנשים אלה ויצירותיהם לסדר היום הציבורי והאקדמי גם יחד - לא קהתה כהוא זה.
זכות נעימה במיוחד היא להודות למורתי, גלית חזן־רוקם, שניווטה אותי בנחישות (וברגישות) בין משברים וגלים שנדמו בלתי נגמרים, ובעיקר מפני שהדגימה מדוע - בניגוד מוחלט למגמות התמקצעות עכשוויות - כל מחקר ראוי מבוסס גם על תהליך של הוראה, וכל הוראה טובה היא גם מחקר, וכיצד שניהם גם יחד מבוססים על דיאלוג קשוב ורגיש.
אני מודה למשפחתי - לאשתי רחל, לילדי אפרת, נועם, וגילי ולאחי יזהר וחיים - שגילו אורך רוח ראוי לציון במהלך הטלטלות שכתיבת המחקר גרמה ליחסינו המשפחתיים. תודה גם לעמיתי דני שרירא וורד מדר, שתמכו בי בכל המובנים ברגעים הכי קשים; אני רוצה להודות לכל חברי וחברות הסדנה ״פרספקטיבות יהודיות, פרספקטיבות מזרחיות״ שהוקמה ונוהלה על יד אמנון רז־קרקוצקין, מנשה ענזי, ואסף הררי בשיתוף פעולה של מכון ון ליר ומכון בן־צבי; הסדנה הזו סיפקה לי חוויה אינטלקטואלית ורגשית בלתי נשכחת, ויצרה עבורי אוצר מלים וכללי תחביר של שפה הכרחית חדשה שאפשרה לחשוב על מושאי המחקר; תודה גם לחברי וחברות הסדנה בהיסטוריה של יהודי האסלאם באוניברסיטת תל אביב, שהוקמה והובלה על ידי ירון צור, דוד גדז' ואביעד מורנו; להרווי גולדברג ואייל ג'יניאו, חברי הוועדה שליוותה את עבודת הדוקטורט; לחיים סעדון, שהפרק על אברהם אלמאליח צמח מעבודה שעודד אותי לעשות בקורס שהעביר בשנה הראשונה שלי בלימודיי החדשים; תודה לחברתי תמר ברקאי שלימדה אותי הרבה יותר ממה שהיא משערת; וכמובן, לחברותיי וחבריי בחברותא לספרות, ובראשן דינה ברדיצ'בסקי ורעות בן יעקב. אני רוצה להודות לאופיר טובול ולשאר שותפיי ושותפותיי לעריכת האתר קפה־גיברלטר, ולעורכות אתר העוקץ תמי ריקליס, יונית נעמן וזהר אלמקייס, שאפשרו לי להציג ולבחון מחשבות ורעיונות מול קהל לא מקצועי רחב. תודה מיוחדת לרשות הלאומית ללדינו, ובמיוחד לתמר אלכסנדר ושמואל רפאל, על התמיכה בהוצאתו לאר של ספר זה. ותודה לרשימה הארוכה (וחלקית מאוד בכל זאת) של חברותיי וחבריי, עמיתותיי ועמיתיי, מורותיי ומוריי, שפתחו בפני אפשרויות, נתנו לי הזדמנויות, תיקנו לי שיבושים מביכים, סיפקו לי תובנות מאירות עיניים, עימתו אותי עם ביקורת נוקבת, או ״רק״ עודדו אותי בהקשבה נוסכת ביטחון לרעיונות בוסר ארכניים, וכל זאת, לעתים, אפילו בבלי דעת. עם זאת ברור, כמובן, ששגיאות עובדתיות וטיעונים מופרכים הם תוצרת בלעדית שלי ובאחריותי:
גדי אלגזי, צבי בן־דור, יוחאי בן־גדליה, נח גרבר, תאופיק דוואהרי, חיים וייס, חנן חבר, ישראל יובל, הלל כהן, מלכה כץ, יעל לרר, אסתי מיצנמכר, יגאל נזרי, אדווין סרוסי, הגר סלמון, נינה פינטו־אביקסיס, נעמה קטיעי, תמיר קרקסון, דודו רוטמן, גיא רון־גלבוע.
