השרביט והחרב 1 - אשתפת דרקון הלהט

פְּרוֹלוֹג

 

 

הָאַבִּיר קַלְדוֹר וְאֵדוּאַרְד נוֹשֵׂא כֵּלָיו עָמְדוּ לְמַרְגְּלוֹת הַר. שִׁרְיוֹן הַבְּרוֹנְזָה שֶׁל הָאַבִּיר הִבְהִיק בְּקַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַחִוְּרוֹת שֶׁל הַבֹּקֶר. הוּא הִצְבִּיעַ בְּחַרְבּוֹ עַל הָעֲרָפֶל שֶׁמֵעֲלֵיהֶם.

 

״דְּרָקוֹן הַלַּהַט קָרוֹב. אֲנִי מַרְגִּישׁ אֶת זֶה. הִגִּיעַ הַזְּמַן!״

 

״בְּהַצְלָחָה, אֲדוֹנִי,״ אָמַר נוֹשֵׂא הַכֵּלִים.

 

קַלְדוֹר הוֹשִׁיט יָד עֲטוּיָה כְּפָפַת שִׁרְיוֹן וְהִנִּיחַ אוֹתָהּ בִּדְמָמָה עַל כְּתֵפוֹ שֶׁל אֵדוּאַרְד. שְׁנֵיהֶם הֵבִינוּ שֶׁיִּתָּכֵן שֶׁלֹּא יִפָּגְשׁוּ שׁוּב.

 

הָאַבִּיר הִסְתּוֹבֵב וְהֵחֵל לְטַפֵּס בַּמִּדְרוֹן הָאָפֵל. רַגְלָיו מָעֲדוּ וְהֶחְלִיקוּ עַל הַסֶּלַע, אֲבָל הוּא גָּרַר אֶת עַצְמוֹ בִּנְחִישׁוּת, וּבְאִטִּיּוּת טִפֵּס גָּבוֹהַּ יוֹתֵר וְיוֹתֵר. עַד מְהֵרָה סָגַר עָלָיו הָעֲרָפֶל, וְהוּא נֶעֱלַם מֵהָעַיִן.

 

כָּל שֶׁנּוֹתַר הָיָה שֶׁקֶט מְצַמְרֵר.

 

לְפֶתַע הִתְחִיל הָהָר לִרְעֹד. הַתְּנוּדוֹת עָבְרוּ דֶּרֶךְ כַּפּוֹת רַגְלָיו שֶׁל אֵדוּאַרְד וְהִרְעִידוּ אֶת בִּרְכָּיו. כּוֹחַ עָצוּם זָרַק אוֹתוֹ לָאֲדָמָה, וְסַנְטֵרוֹ נֶחְבַּט בַּקַּרְקַע. הוּא הִרְגִּישׁ בְּטַעַם מַתַּכְתִּי בְּפִיו. דָּם!

 

מָה קוֹרֶה?

 

״קַלְדוֹר!״ צָעַק נוֹשֵׂא הַכֵּלִים וְנֶאֱבַק לַעֲמֹד עַל רַגְלָיו בְּעוֹד הָאֲבָנִים תַּחַת רַגְלָיו זָזוּ. ״תַּחְזֹר!״ אֲבָל קוֹלוֹ אָבַד בִּצְלִילֵי הַגְּרִיסָה שֶׁמִּלְּאוּ אֶת הָאֲוִיר. הָהָר כֻּלּוֹ רָעַד בִּפְרָאוּת.

 

אֵדוּאַרְד נִתְקַף בֶּהָלָה. בְּלֵב הוֹלֵם הוּא הֵרִים מַבָּט וְרָאָה שְׁנֵי סְלָעִים זָזִים. שׁוּלֵיהֶם הַחַדִּים נִצְנְצוּ בַּשֶּׁמֶשׁ וְהִתְנַתְּקוּ מֵהָהָר. הֵם חָתְכוּ אֶת הָאֲוִיר כְּמוֹ שְׁנֵי גַּרְזִנֵּי עֲנָק.

 

הָעֲרָפֶל הִתְחִיל לְהִתְפַּזֵּר, וְאֵדוּאַרְד הִבְחִין בְּקַלְדוֹר נֶאֱחָז בְּצֶלַע הָהָר. מַשֶּׁהוּ הִתְרוֹמֵם מֵאֲחוֹרֵי הָאַבִּיר, וְאֵדוּאַרְד רָאָה עַיִן אֲיֻמָּה וְקַשְׂקַשִּׂים עָבִים. זֶה הָיָה רֹאשׁ עֲטוּר קַרְנַיִם שֶׁל דְּרָקוֹן עֲנָק!

 

בְּבַת אַחַת הַכֹּל נִרְאָה הֶגְיוֹנִי עַד אֵימָה. הָאָדוֹן שֶׁלּוֹ צָדַק. הַחַיָּה בֶאֱמֶת הָיְתָה קְרוֹבָה. זֶה לֹא הַר... זֶה הַדְּרָקוֹן בְּעַצְמוֹ! קַלְדוֹר נֶאֱחָז בְּגַבָּהּ שֶׁל הַמִּפְלֶצֶת, שֶׁכְּנָפֶיהָ הָאַדִּירוֹת הָיוּ בְּעֶצֶם שְׁנֵי הַסְּלָעִים. אֵדוּאַרְד רָצָה לִבְרֹחַ, אֲבָל הָרַגְלַיִם שֶׁלּוֹ קָפְאוּ.

 

עַכְשָׁו רָאָה אֶת צַלְעוֹתָיו שֶׁל הַדְּרָקוֹן מִתְנַפְּחוֹת וּמִתְרוֹקְנוֹת. קִיטוֹר נִפְלַט בִּלְחִישָׁה מִנְּחִירָיו שֶׁל הַיְּצוּר.

 

"קַלְדוֹר, תַּחְזֹר!" צָרַח אֵדוּאַרְד שׁוּב. אֲבָל שְׁאָגָה מַחְרִידָה בָּלְעָה אֶת מִלּוֹתָיו.

 

 

  

 

כַּנְפֵי הַדְּרָקוֹן שׁוּב נִפְרְשׂוּ וְהֵחֵלוּ לַחְבֹּט בָּאֲוִיר בְּקֶצֶב קַטְלָנִי.

 

"הוּא מַתְחִיל לָעוּף!" צָעַק אֵדוּאַרְד. "קַלְדוֹר, מַהֵר..."

 

"תַּחְזֹר לָעִיר!" הַמִּלִּים שֶׁל קַלְדוֹר נִשְּׂאוּ קְלוּשׁוֹת בָּאֲוִיר. "תַּחְזֹר לָעִיר וְתַזְהִיר אֶת הַמֶּלֶךְ יוּגוֹ. רוּץ!"

 

לִפְנֵי שֶׁאֵדוּאַרְד הִסְפִּיק לָזוּז, הִצְלִיף הַדְּרָקוֹן בִּזְנָבוֹ וְהֵעִיף אוֹתוֹ אֶל־עָל. אָז הִתְרוֹמְמָה הַחַיָּה הַנּוֹרָאִית, וְצִוְחוֹתָיו שֶׁל קַלְדוֹר מִלְּאוּ אֶת הָאֲוִיר.

 

אֵדוּאַרְד נֶאֱבַק לַעֲמֹד עַל רַגְלָיו כְּדֵי לָרוּץ אַחֲרֵי אֲדוֹנוֹ, אֲבָל הַדְּרָקוֹן כְּבָר הָיָה גָּבוֹהַּ מֵעָלָיו. הַיְּצוּר הִשְׁמִיעַ שְׁאָגָה אַדִּירָה, וְסִילוֹן שֶׁל לֶהָבָה כְּתֻמָּה הֵאִיר אֶת הַשָּׁמַיִם. כְּשֶׁהוּא עָף לַמֶּרְחָק, נָפְלָה אַחַת מִכְּפָפוֹת הַשִּׁרְיוֹן שֶׁל קַלְדוֹר עַל הַקַּרְקַע לְיַד אֵדוּאַרְד, מַעֲלָה עָשָׁן וְרוֹחֶשֶׁת. בֵּין אֶצְבְּעוֹתֶיהָ הָיָה לָפוּת מַפְתֵּחַ זָהָב.

 

הֵדֵי זַעֲקוֹתָיו שֶׁל אֵדוּאַרְד נִשְּׂאוּ בָּאֲוִיר. וְאָז — דְּמָמָה. הָאַבִּיר נֶעֱלַם.