המפגש
זו היתה שעת צהריים, ובעירתחתונה היו הכל עסוקים וטרודים
בענייניהם. מתחת לחיוורון האדים המזוהמים שריחפו מעל לעיר,
כיסו את גגות הבתים והסתירו את השמש, מלאו רחובותיה
וסמטאותיה הצרים פעילות קדחתנית.
מיקח וממכר וסחר חליפין התנהלו בקוצר רוח; נגנים השמיעו
מוסיקה, נערים המובילים מריצות קראו בקול את הצעותיהם,
מציאות שאין להחמיץ; קבצנים השמיעו את תביעותיהם המעוררות
רחמים מתוך פינות אפלות, מוצלות, אף כי מעטים בלבד נעצרו
כדי להניח מטבעות בכובעיהם. כל האנשים התרוצצו אנה ואנה,
עסוקים בענייניהם עד כדי כך שלא יכלו להקדיש מחשבה לזולתם.
הם רצו להגיע מנקודה א' לנקודה ב' במהירות הגדולה ביותר,
להיות הראשונים שיסגרו עסקה, להשיג את המחיר הטוב ביותר
ועם זאת להציע מחיר נמוך יותר מאשר המתחרים - זו היתה
מהות ההצלחה בעירתחתונה. אדם זקוק לעצבי פלדה ולעיניים
בצד האחורי של ראשו כדי לשרוד; אדם צריך ללמוד לחייך גם
ברגע שהוא דוקר מישהו בגבו. היו אלה חיים מסוכנים, חיים קשים,
חיים אכזריים.
היו אלה חיים מלהיבים, מרגשים.
טוויג נע במהירות מהמזחים דרך השוק, לא מכיוון שהיה עליו
להיחפז, אלא מכיוון שהאווירה הסוערת-גועשת היתה מידבקת.
מכל מקום, הוא למד בדרך הקשה כי מי שאינם מסתגלים לקצב
המשבר-מפרקת של המקום עלולים להידחק ולהירמס. "הימנע
מכל קשר עין", "אל תחשוף שום חולשה" ו"לך עם הזרם",
אלה היו הכללים העיקריים של החיים בעירתחתונה.
לטוויג היה חם, חם מאוד. השמש עמדה בשיאה. למרות העשן
המחניק, המריר שהתאבך ממפעלי יציקת המתכת והסתיר אותה,
היא יקדה בעוז. לא נשבה שום רוח, ובעת שטוויג פילס את דרכו
וחלף על פני החנויות, הדוכנים והדלפקים, הסתערה על נחיריו
תערובת מבלבלת של ריחות. שיכר מעופש, גבינות בשלות,
חלב שנחרך ודבק רותח, קפה-בלוטים קלוי ונקניקי טילדר
רוחשים...
הארומה המתובלת של הנקניקים החזירה את טוויג אל ימי
ילדותו, כדרך שהניחוח הזה הישפיע עליו תמיד. מדי ליל וודג'יס
בכפרם של טרולי היער שבו גדל, נהגו הבוגרים להתיישב לסעודה
של מרק מסורתי עשוי מנקניק טילדר. כמה זמן עבר מאז, כמה
רחוק נראה לו המקום ההוא! החיים נראו אז כה שונים: מצומצמים,
מסודרים, בלתי חפוזים. טוויג חייך בינו לבינו. הוא לא יכול עוד
לחזור אל החיים ההם. בוודאי לא. אף לא למען כל העצים ביערעבות.
ובעת שהמשיך לחצות את השוק, ניחוחם המעורר תיאבון של
נקניקי טילדר הלך ונחלש, ותחתיו הופיע ריח אחר - ריח שעורר
סדרת זיכרונות שונים לגמרי. היה זה הריח המובהק, שאין לטעות
בו, של עור שעוּבד זה לא כבר. טוויג נעצר והסתכל מסביבו.
אדם גבוה שעורו אדום כדם ושערו ארגמני, צבעיהם
האופייניים של הטבחנים, עמד ליד קיר. סביב צווארו תלה מגש
עץ עמוס לעייפה בקמעות וסגולות שהשתלשלו מעל רצועות מעור
אותן מכר, או ליתר דיוק השתדל למכור.
"סגולות למזל!" קרא בקול רם. "קנו את הקמעות שלכם כאן!"
איש לא התייחס אליו, וכאשר הוא ניגש לקשור את הסגולות
מסביב לצוואריהם של העוברים ושבים, התקבל כל ניסיון שכזה
בטלטול ראש נרגז כשהגובלין או הטרול או כל מי שעבר שם
מיהר לדרכו.
טוויג הביט בו בצער. הטבחן, כמו כה רבים מאנשי יערעבות
שהקשיבו לשמועות על הזהב שמתגלגל ברחובותיה של
עירתחתונה, נוכח כי המציאות שונה לגמרי. באנחה, הסתובב ועמד
ללכת הלאה ובדיוק באותו הרגע חלף על פניו קלודרטרוג בעל
חזות מרושעת במיוחד שלבש בגדים בלויים ומגפיים כבדים.
"סגולה למזל?" אמר הטבחן בעליצות ונע קדימה, בידו רצועת
עור.
"אל תיגע בי בידיים האדומות הרצחניות שלך!" שאג
הקלודרטרוג ודחף בפראות את ידו המושטת.
הטבחן הסתחרר ונפל בכבדות על הקרקע. הקמעות והסגולות
שלו התפזרו לכל עבר.
הקלודרטרוג המשיך בזעף לדרכו, כשהוא מקלל בשקט, וטוויג
חש לעבר הטבחן. "אתה בסדר?" שאל והתכופף לעזור לו לקום
על רגליו.
הטבחן התגלגל על צדו ומצמץ לעברו. "איזה חוצפה," קבל.
"אני לא יודע!" הוא התיק את מבטו והחל לאסוף את הקמעות
ולהחזיר אותם אל המגש. "אני בסך הכל מנסה להתפרנס קצת
ביושר."
"זה בוודאי לא קל," אמר טוויג באהדה, "כשאתה כל-כך רחוק
מביתך ביערעבות."
טוויג הכיר היטב את הטבחנים. פעם התארח אצלם בכפרם
ביער, ומאז לבש את המעיל שנתנו לו, העשוי עור קרנף-האמל.
הטבחן נשא את מבטו. טוויג נגע במצחו לאות ברכה, והושיט
שוב את ידו כלפי מטה כדי לעזור לו.
הפעם, לאחר שהחזיר את אחרון הקמעות למקומו, נאחז הטבחן
בידו של טוויג וקם על רגליו. הוא נגע במצחו שלו. "אני טנדון,"
אמר. "ואני מודה לך שנעצרת לראות אם אני בסדר. בדרך כלל
לאנשים כאן לא אכפת אם אתה חי או מת." הוא משך באפו. "לא
נראה לי ש..." הוא השתתק בפתאומיות.
"מה?" שאל טוויג.
הטבחן משך בכתפיו. "סתם שאלתי את עצמי אם אולי אתה
תרצה לקנות אחד הקמעות שלי." טוויג חייך לעצמו כשהטבחן,
בלא שנתבקש לעשות זאת, בחר אחד מקמעות העור והושיט לו
אותו. "מה דעתך על זה? הוא חזק ביותר."
טוויג הביט בסליל המורכב שהותקן בתוך העור האדום-כהה.
הוא ידע שאצל הטבחנים לכל עיצוב ועיצוב יש משמעות משלו.
"מי שעונדים את הקמע הזה," המשיך הטבחן בעודו קושר את
הרצועה מסביב לצווארו של טוויג, "יהיו משוחררים מהפחד מפני
הידוע."
"האם זה לא צריך להיות הפחד מפני הלא-ידוע?" שאל טוויג.
הטבחן גיחך. "הפחד מפני הלא-ידוע נועד לטיפשים ולחלשים,"
אמר. החשבתי אותך לאחד מאלה. לא," הוסיף, "אם תשאל
אותי, מה שידוע הוא שבדרך כלל הרבה יותר מפחיד. ואם
תשאל אותי, המחיר הוא שישה רבעים." טוויג שלח ידו לתוך
כיסיו.
"אלא אם כן," הוסיף הטבחן בלחישה של מי שחורש מזימה,
"יש בידיך איזשהו אבקפראקס." הוא הביט בתִליון הכסף
שצורתו ככדור משתלשל סביב צווארו של טוויג. "אסתפק
בגרגר אחד."
"מצטער," אמר טוויג, והעביר את המטבעות אל כף היד
האדומה-כדם, הממתינה. "אני צריך את זה."
הטבחן משך בכתפיו בהכנעה. "זו היתה רק הצעה," מלמל.
כשהקמע החדש תלוי לו בין האחרים שצבר במרוצת השנים,
המשיך טוויג בדרכו בתוך מבוך הסמטאות הזעירות, המתפתלות.
הוא עבר ליד חנות של חיות-מחמד שנדף ממנה ריח של קש
רטוב ופרווה חמה, ולפתע פתאום פרץ לעברו יצור אימתני בשיניים
חשופות. טוויג נרתע לאחור בעצבנות, ואחר-כך צחק כשזה הגיע
לקצה הרצועה שהיה קשור אליה והחל לקפץ במקומו, ולנהום
בהתרגשות. זה היה גור פראולגרין והוא רצה לשחק.
"שלום, ילד," אמר טוויג והשתופף ללטף את היצור העליז
מתחת לסנטרו השעיר. הפראולגרין גרגר בהנאה והתגלגל על
גבו. "איזה חמוד אתה," אמר טוויג. הוא ידע שזה לא יימשך
זמן רב. פראולגרינים בוגרים היו בהמות משא וכן גם חיות
השמירה החביבות ביותר על מי שבידם דבר מה שראוי
לשמור עליו.
"היי!" נשמעה לחישה צרודה אך עיקשת, "למה אתה מבזבז
את זמנך על שק העלוקות הזה? בוא הנה."
טוויג הביט מסביבו. מלבד הפראולגרין, הוצגו בחזית החנות
הרעועה יצורים אחרים, רבים מספור, בעלי פרוות, נוצות, קשקשים,
כמו גם אחדים מהטרולים והגובלינים הנחותים שהיו כבולים
לקירות. לא נראה לו כי אחד מהם היה זה שדיבר.
"כאן, למעלה, טוויג," נשמע הקול, והפעם היה תובעני יותר.
צמרמורת ירדה ועלתה בעמוד השידרה של טוויג. זה שדיבר זה
עתה גם מכיר אותו. "הנה, כאן!"
טוויג נשא עיניו למעלה והשתנק. "ציפורסעד!" אמר.
"אני ולא אחר," לחש ציפורסעד והסתובב בתנועה מגושמת
על הענף כדי לפנות אליו. "שלומות."
"שלומות," אמר טוויג. "אבל..."
"דבר בשקט," לחש ציפורסעד ועינו הימנית הסתחררה לעבר
הכניסה אל החנות. "אני לא רוצה ששומנמזיע יֵדע שאני יכול
לדבר."
טוויג הנהן ובלע את הגוש שעמד בגרונו. כיצד נקלע יצור אצילי
כל-כך לסביבה כה עלובה? ציפורסעד שהשגיח על טוויג מאז היה
עֵד לבקיעתו מן הביצה – מי העז ללכוד אותו? ומדוע הכניסו
לכלוב צר, שבו נאלץ היצור המסכן להשתופף ולהתכופף מן הענף
שעליו עמד, והמקור המעוקל הנהדר שלו השתלח מבין הסורגים,
ובו לא יכול להזדקף, ולא יכול להכות בכנפיו?
"אני אוציא אותך משם בקרוב," אמר טוויג והוציא את סכינו
מחגורתו. הוא דחף את הסכין הדק לתוך חור המנעול של הבריח,
והחל לסובב אותו בקדחתנות.
"מהר, " זירז אותו ציפורסעד, "ובשם הרקיע, אל תניח
לשומנמזיע לראות מה אתה עומד לעשות."
"עוד שנייה אחת..." מלמל טוויג מבעד לשיניים חשוקות. אבל
הבריח העיקש נותר נעול. "אם רק אצליח..."
באותו רגע, התמלא האוויר ב-קראק! - צליפה מחרישה
אוזניים. טוויג הפסיק בו-ברגע את מה שעשה והסתחרר סביבו
בבהלה. הוא ידע מה קרה. זה קרה כל הזמן. שלשלאות החירום
שסייעו להחזיק את סנקטפראקס, העיר המרחפת, במקומה, חזרו
וניתקו שוב ושוב.
"עוד חוליה נקרעה!" צרח מישהו.
"תיזהר!" צווח אחר.
אבל כבר היה מאוחר מדי. השלשלת שניתקה כבר החלה
לצנוח בחזרה לארץ בקול צלצול רך להפליא. וברחוב
עצמו התרוצצו הכל אנה ואנה, נתקלו זה בזה – ולא הגיעו
לשום מקום.
השלשלת צנחה בכבדות. נשמעה זעקה רמה. אחר כך
היתה דממה.
כשהאבק התפזר, סקר טוויג את המחזה שנגלה לו. גגו של
חרש הברזל שממול קרס. שני דוכנים נמעכו. וברחוב היה שרוע
יצור ביש מזל שנמחץ למוות על-ידי משקל המתכת שנפלה
עליו.
טוויג נעץ מבטו בבגדים הבלויים ובמגפיים הכבדים שנראו
לו מוכרים. היה זה הקלודרטרוג. אולי צריך היית להקשיב לטבחן
בכל זאת, הרהר, ונגע בקמע שמסביב לצווארו. אבל כבר מאוחר
מדי. לאותו קלודרטרוג לא נותר עוד מזל.
"אה. שכה אני אחיה." שמע את אנחת ציפורסעד. "המצב
מתקרב לנקודת משבר, וזו עובדה שאין עליה עוררין."
"לְמה אתה מתכוון?" שאל טוויג.
"זה סיפור ארוך," אמר הציפור לאיטו, "ו..." הוא נעצר.
"מה?" שאל טוויג.
ציפורסעד המשיך לשתוק. הוא סובב עין אחת ברמיזה לעבר
הכניסה לחנות.
"אוי!" נשמע קול צרוד. "אתה רוצה לקנות את הציפור הזה
או מה?" טוויג הסתובב כשהוא מחליק את הסכין לתוך שרוולו.
למולו ניצב אדם כבד-משקל, שעמד כשרגליו מפושקות וידיו על
מותניו.
"אני... אני פשוט תפסתי כאן מחסה כשהשלשלת ניתקה,"
אמר.
"המממ," אמר שומנמזיע כשהוא מעביר עיניו על ההרס שנגרם.
"עניין רע מאוד, השלשלת הזאת שניתקת. ומה עוזרת לנו חבורת
אנשי האקדמיה, כמו שהם מתקראים. במה הם מועילים לנו בכלל?
טפילים, כולם עד אחד. אתה יודע מה? אם זה היה בשליטתי,
הייתי מנתק את כל השלשלאות ומניח לסנקטפראקס לעוף אל
הרקיע הפתוח. וברוך שפטרנו!" הוסיף במרירות כשהוא מעביר
ממחטה מזוהמת על פדחתו המבהיקה.
טוויג נדהם ולא היה מסוגל להשיב. מעולם לא שמע איש
מותח ביקורת על אנשי האקדמיה של העיר המרחפת.
"ובכל זאת," המשיך שומנמזיע, "לכל הפחות הרכוש שלי לא
ניזוק, מה? לפחות הפעם הזאת. וכעת, אתה מעוניין בציפור הזה
או לא?" שאל בקול ניחר.
טוויג הציץ לעבר ציפורסעד המלוכלך. "אני דווקא חיפשתי
אחד שמסוגל לדבר."
שומנמזיע גיחך בזעף. "אה, לא תוציא מילה מההוא," אמר
בבוז. "טיפש, זה מה שהוא. בכל זאת, אתה מוזמן לנסות... אתה
יכול לקבל אותו במחיר סביר מאוד." הוא הסתובב במפתיע. "ברגע
זה אני עם לקוח אחר," קרא לאחור. "תקרא לי בקול אם תצטרך
עזרה."
"טיפש, ממש!" קרא ציפורסעד לאחר ששומנמזיע הלך. "איזה
חוצפה! איזה תעוזה!" עינו הסתחררה סביב והתמקדה בטוויג.
"נו, מה אתה עומד שם ומחייך בזחיחות," התיז לעברו, "תוציא
אותי מכאן, עכשיו, כל עוד יש לך אפשרות לעשות את זה."
"לא," אמר טוויג.
ציפורסעד נעץ בו מבט נבוך, הוא הטה את ראשו הצדה, ככל
שהכלוב אפשר לו לעשות זאת. "לא?" שאל.
"לא," חזר טוויג. "אני רוצה לשמוע את 'הסיפור הארוך' ההוא
קודם. 'המצב מגיע לנקודת משבר', זה מה שאמרת. אני רוצה
לדעת מדוע. אני רוצה לדעת מה קרה."
"תוציא אותי מכאן, ואז אספר לך הכל," אמר ציפורסעד.
"לא," אמר טוויג בשלישית. "אני מכיר אותך. אתה תעופף לך
ברגע שאפתח את דלת הכלוב, ואז לא אראה אותך שוב עד הרקיע
יודע מתי. ספר לי את הסיפור קודם, ואז אשחרר אותך."
"אתה סייח צעיר וחצוף!" צעק ציפורסעד בזעף. "אחרי כל
מה שעשיתי למענך!"
"אל תרים את קולך," אמר טוויג והפנה ראשו בעצבנות לעבר
הכניסה. "שומנמזיע ישמע אותך."
ציפורסעד השתתק. הוא עצם את עיניו. לרגע, חשב טוויג
הוא עומד להמשיך ולשתוק בעקשנות. הוא עמד לוותר, אך אז
נע מקורו של ציפורסעד.
"הכל החל לפני זמן רב," פתח. "עשרים שנה, למען הדיוק.
שאביך היה קצת יותר מבוגר מכפי שאתה כעת."
"אבל זה היה עוד לפני שאתה נולדת בכלל," אמר טוויג.
"ציפוריסעד חולקים חלומות, אתה יודע זאת," השיב לו
ציפורסעד. "מה שאחד יודע, כולנו יודעים. ואם אתה מתכוון
להפריע כל הזמן..."
"אני לא אפריע," אמר טוויג, "סליחה, לא אעשה את זה שוב."
ציפורסעד נשף בכעס. "כדאי לך להקפיד שלא תעשה זאת."
