לב האפלה | מוצב של קדמה

1

ה"נֵלי", דו־תורנית של טיולים, חגה אל עגינתה בלא רפרוף של מפרשים, ודָממה. הגאות כבר קמה, הרוח כמעט שָקטה, והיא, קשורה במורד הנהר, לא נותר לה אלא לבוא ולחכות לשינוי פני הים.

מרחב הים של התֶמזה השתרע לפנינו כראשיתו של נתיב מים שאין לו סוף. באופק רותכו יחד הים והשמים בלא שום מִפרק, ובחלל המואר נראו המפרשים השזופים עד חום של הארבות הנסחפות במעלה הנהר עם הגאות כעומדים דום באשכלות אברזין אדומים, מחודדים בקצותיהם, עם נצנוצים של מוטות תורן מלוכּים. אד נח על החופים הנמוכים שפרצו לתוך הים בשטיחות הולכת ונעלמת. האוויר היה אפלולי מעל לגרֶיְווסֵנד, והלאה מאחוריה עדיין נראה כמעובה לקדרות עגומה, רובץ בלי נוע מעל לרחבת הידיים והגדולה שבערי תבל.

"מנהל החברות" היה רב־החובל שלנו ומארחנו. אנו ארבעתנו צפינו בחיבה בגבו כשעמד בחרטום והביט הימה. בכל הנהר כולו לא היה דבר שנראה ימי כמוהו. הוא דמה לנתב, שבעיני איש הים הוא המהימנות בהתגלמותה. היה קשה לתפוס שעבודתו היא לא שם, במוצא הנהר המאיר, אלא מאחוריו, בתוך הקדרות הרובצת.

הייתה כרותה בינינו, כמו שכבר ציינתי במקום אחר, ברית הים. ולבד מליכוד לבבותינו במשך פרקי זמן ארוכים של פרֵדה, פעלה זו לעשותנו סובלניים זה כלפי סיפורי המעשיות של זה — ואפילו כלפי אמונותיו. העורך דין — הטוב שבחברים הוותיקים — היה לו, בזכות רוב שנותיו ורוב מעלותיו, הכר היחיד שבספינה, והוא שכב על השטיחון היחיד. הפנקסן כבר הוציא קופסה של דומינו ושיחק מעשה אדריכל בקוביות. מַרלו ישב בשיכול רגליים ממש בקצה, נשען אל התורן האחורי. היו לו לחיים נפולות, עור פנים צהבהב, גב ישר, חזות סגפנית, וכך, בידיים מידלדלות וכפותיהן כלפי חוץ, נראה כפסל. המנהל, לאחר שהשתכנע כי העוגן אחיזתו איתנה, בא אל אחורי הספינה וישב עמנו. בעצלתיים החלפנו כמה מילים. אחר כך השתררה שתיקה על סיפון היַכטָה. משום־מה לא פתחנו במשחק הדומינו הזה. רוח של הרהורים נחה עלינו, וחשנו כשרים רק לבהייה רוגעת. היום בא אל קצו בצחות של זוהר דומם ונפלא. המים נגהו בשלווה: השמים, נקיים ללא רבב, היו מרחב אין־סופי ומיטיב של אור לא מועב; אפילו הערפל של ביצות אֵסֵקס היה כמין בד מלמלתי וזוהר, התלוי מן הרמות המיוערות של פנים הארץ ועוטף את החופים הנמוכים בקפלים שקופים. רק הקדרות שבמערב, הרובצת על המרחקים הגבוהים יותר, נעשתה חשֵכה יותר כל רגע, כאילו הכעיסה אותה התקרבותה של השמש.

ולבסוף, בצניחתה המעוגלת והלא מוחשת, הנמיכה השמש לרדת, ומלבן לוהט נהפכה לאדום עמום, בלי קרניים ובלי חום, וכמו עומדת לכבות פתאום, מוכה מכת מוות ממגעה של הקדרות ההיא הרובצת על המון אדם.

מיד התחולל שינוי על פני המים, והצחות נעשתה זוהרת פחות ועמוקה יותר. הנהר הזקן בחלקות מימיו הרחבים נח לו רוגע עם רדת היום, לאחר יובלות של שירות טוב ששירת את בני האדם שישבו לחופיו, שרוע בהדרה שלֵווה של נתיב מים המוליך אל הרחוקים שבקצווי תבל. הסתכלנו בזרם המעורר כבוד לא בסומק העז של יום קצר הבא והולך לנצח, אלא באורם הנאצל של זיכרונות לא נמחים. ואכן, אדם ש"יצא אל הים", לפי הביטוי המקובל, מתוך כבוד וחיבה, אין לו דבר קל מלהעלות באוב את רוחו הגדולה של העבר על פני חלקות המים שבמורד התמזה. זרמי הגאות והשפל נעים לשרתו תמיד, עמוסי זיכרונות על בני האדם והאניות שנשא אל המנוחה בבתיהם או אל הקרבות הימיים. הוא הכיר ושימש את כל האנשים שהאומה גאה בהם, מסֵר פרַנסיס דְריק ועד סֵר ג'ון פרנקלין. כולם אבירים, בעלי התואר כחסרי התואר — אבירי ההרפתקאות הגדולים של הים. הוא נשא את כל האניות, ששמותיהן כיהלומים זוהרים בליל הזמן, למן ה"גולדן היינד", ששבה וחמוקיה המעוגלים מלאים אוצרות, וזכתה לביקורה של הוד רוממותה המלכה וכך לצאת מאגדת הענק, ועד ל"אֵרֶבּוס" ו"טֵרור", שיצאו לכיבושים אחרים — ולא שבו עוד. הוא הכיר את האניות ואת אנשיהן. הם הפליגו מדֶפּטפורד, מגרֵניץ', מאירית' — ההרפתקנים והמתיישבים: אניות המלכים ואניותיהם של אנשי בורסה; רבי־חובלים, אדמירלים, ו"הפולשים" המרושעים לעסקי "החברה המזרחית", ו"הסוחרים הכלליים" המורשים של ציי הודו המזרחית. מחפשי זהב או תאבי תהילה, כולם יצאו בדרך המים הזאת, נושאי חרב, ופעמים רבות — לפיד, שליחי העוצמה שבלב הארץ, נושאי זיק מאש הקודש. וכי יש איזו גדוּלה שלא הפליגה על שפלו של הנהר הזה אל מסתריה של יבשת לא נודעת!... חלומותיהם של בני אדם, זרעיהן של קהילות עמים, נבגים של אימפריות.

השמש שקעה; אפלולית ירדה על הנהר, ואורות החלו להופיע על החוף. מגדלור צֶ'פּמן, יצור תלת־רגליים שנבנה על קרקע בוצית, האיר בחוזקה. אורות של אניות נעו בנתיב השיט — מהומת אורות העוברים הלוך ושוב. והלאה מזה מערבה, בחלקות הנהר הגבוהות יותר, היה עדיין מקומה של העיר המפלצתית מסומן אימתני על פני השמים, קדרות רובצת באור השמש, זוהר חיווריין תחת הכוכבים.

"וזה," אמר מרלו פתאום, "היה אחד המקומות החשוכים עלי אדמות."

הוא היה היחיד בינינו שעדיין "יצא אל הים". הגדולה במגרעות שהיה אפשר למצוא בו היא שלא ייצג את בני מעמדו. הוא היה ימאי, אך גם שוטטן היה, לעומת רוב הימאים, שחייהם, אם אפשר לומר כך, חיים מיושבים. נפשם נפש של יושבי בית וביתם אִתם תמיד — האנייה; וכך גם ארצם — הים. אין הבדל גדול בין אנייה לאנייה, והימים כולם דומים זה לזה. בסביבתם העומדת בעינה, החופים הזרים, הפנים הזרות, עוצם החיים המשתנים, מחליקים ועוברים, אפופים לא בתחושה של מסתורין אלא של בערות בזויה במקצת; כי אין בעיני הימאי שום דבר מסתורי חוץ מן הים עצמו, שהוא אדון קיומו וסתום כגורל עצמו. אשר לשאר, די בטיול אקראי או שתייה אקראית על החוף, לאחר שעות העבודה, לחשוף לפניו את סודה של יבשת שלמה, ועל פי רוב נראה לו הסוד סוד שלא ראוי לדעתו. סיפורי המעשיות של הימאים יש בהם ישירות פשוטה, וכל משמעותה כלולה בקליפת אגוז חצוי. אבל מרלו לא היה ימאי טיפוסי (לפי נטייתו לגלגל בסיפורי מעשיות), ולדידו הייתה משמעותה של אפיזודה לא בתוכה, כמו גלעין, אלא מבחוץ, עוטפת את הסיפור שהעלה אותה רק כמו אור המבליט את האובך, דומה לאחת מאותן הילות ערפליות שנגלות לפעמים לעין בנוגה הרפאים של אור הירח.

הערתו לא נראתה מפתיעה כל עיקר. היא התאימה לו למרלו. היא נתקבלה בשתיקה, איש לא טרח אפילו לנהום נהמה של מורת רוח; ומיד אמר, לאט־לאט:

"חשבתי על תקופות עתיקות מאוד, כשהופיעו כאן הרומאים, לפני אלף ותשע מאות שנים — אתמול־שלשום... אורות עלו מן הנהר הזה מאז — תאמרו אלה האבירים? כן; אבל זה כמו להבה דוהרת על מישור, כמו הבזק של ברק בעננים. אנחנו חיים בהבהובם — הלוואי יימשך כל זמן שכדור הארץ שלנו מוסיף לסוב! אבל אפלה שררה כאן אתמול. דמו לכם מה חש מפקד של — איך הם קראו לזה? — טרירֵמה¹ נאה בים התיכון — שנצטווה פתאום לצאת צפונה; לחוש על פני היבשה מהר אל מול הגאלים; מופקד על אחד מכלי השיט האלה אשר הלגיונרים — ציבור נפלא של גברים מיומנים היו מן הסתם — נהגו לבנותם, כנראה למאות, בתוך חודש או חודשיים, אם נאמין למה שקראנו. דמו לכם אותו כאן — ממש בקצה העולם, ים כעין העופרת, שמים כעין העשן, מין ספינה נוקשה כמעט כקונצרטינה — והוא שט במעלה הנהר הזה עם אספקה או פקודות או כל מה שתרצו. שרטונות, ביצות, יערות, פראים — מעט שבמעט אוכל הראוי לבני תרבות, ורק מי התמזה לשתותם. לא יין פָלֶרנוס,² לא חופשה על החוף. פה ושם מחנה צבא אובד בישימון, כמחט בערֵמת שחת — קור, ערפל, סופות, מחלות, גלות ומוות — מוות אורב באוויר, במים, בצמחייה. הם ודאי נפלו כאן כמו זבובים. כן־כן — הוא עשה את מה שהוטל עליו. הוא אף עשה זאת, בלי ספק, היטב, ובלי לתת את דעתו על כך הרבה, אלא אולי רק אחר כך, כדי להתפאר במה שעבר בימי חייו. הם היו אמיצים דיים להתייצב אל מול האפלה. ואולי עודד אותו ייחולו למצוא הזדמנות לעלות בדרגה ולהגיע לצי שברָוֵנה, אם יהיו לו ידידים טובים ברומא והוא יישאר בחיים באקלים הנורא. או תנו דעתכם על אזרח צעיר והגון, לבוש טוגה — אולי הפריז במשחקי קובייה, תבינו — היוצא לכאן בשיירה של איזה שופט או גובה מסים ואפילו סוחר, כדי לשוב ולמלא את כיסיו. נוחת בביצה, צועד דרך היערות ובאיזה מחנה שבפנים הארץ חש בפראות, בפראות הגמורה, שסגרה עליו — כל אותם חיי הישימון המסתוריים הרוחשים ביער, בג'ונגלים, בלבבות אנשים פראים. אין גם כל דרך להביא אדם בסודם של מסתורין כאלה. הוא חייב לחיות בתוך הלא מובן הזה, שהוא גם נתעב. אבל יש בו גם איזה קסם, המתחיל לפעול עליו. הקסם שבמיאוס — הלא אתם יודעים. דמו בנפשכם את החרטות ההולכות וגדלות, את הכמיהה לברוח, את שאט הנפש חסר האונים, את הכניעה, את השנאה."

הוא נח רגע.

"תנו דעתכם," פתח שוב, מרים זרוע אחת, מן המרפק ומעלה וכף היד כלפי חוץ, וכך, ברגליו המשוכלות לפניו, ישב בתנוחה של בודהה, הדורש דרשה בבגדים אירופיים ובלי פרח לוטוס, "תנו דעתכם, איש מאִתנו לא ירגיש ממש כך. מה שמציל אותנו הוא הכישרון — הכישרון והחריצות. אבל הבחורים הללו לא היו שווים הרבה, באמת. הם לא היו מתיישבים, המִנהל שלהם היה רק ניצוּל ותו לא, אני משער. הם היו כובשים, ולשם כך דרוש רק כוח אכזרי — ובו אין להתפאר, כשהוא בידך, כי כוחך הוא רק מקרי ונובע מחולשת הזולת. הם חטפו כל מה שיכלו לחטוף כדי להשיג מה שהיה אפשר להשיג. זה לא היה אלא שוד בכוח הזרוע, מעשי רצח חמורים בהמון, ובני אדם העושים זאת בעיוורון — כיאה למי שמגששים באפלה. כיבוש הארץ, שעל פי רוב משמעו גזילתה מידי מי שגון פניהם שונה או חוטמיהם פחוסים קצת יותר משלנו, אינו דבר נאה כשמתעמקים בו יותר מדי, ומכפרת עליו רק האידאה. אידאה העומדת מאחוריו; לא העמדת פנים רגשנית, אלא אידאה; ואמונה לא אנוכית באידאה — משהו שאתה יכול להציבו לפניך ולהשתחוות לו ולהקריב לו קרבן..."

הוא הפסיק. שלהבות גלשו בנהר, שלהבות קטנות ירוקות, שלהבות אדומות, שלהבות לבנות, רודפות, משיגות זו את זו, מתחברות ומצטלבות זו עם זו — ואחר כך נפרדות לאט־לאט או בחיפזון, התעבורה של העיר הגדולה נמשכה בלילה המעמיק על פני הנהר שאינו יודע שינה. אנחנו הוספנו לצְפות, מחכים באורך רוח — לא היה לנו שום דבר אחר לעשותו עד שתסתיים הגאות, אבל רק לאחר שתיקה ארוכה, כשאמר בקול הססני: "אני מניח שאתם, ידידיי, זוכרים שנעשיתי פעם מלח של מים מתוקים לזמן־מה," ידענו כי נגזר עלינו, עד שיתחיל השפל, לשמוע על אחת החוויות סתומות המשמעות של מרלו.

"אינני רוצה לשעמם אתכם הרבה במה שקרה לי עצמי," פתח, וגילה בהערה זו את חולשתם של מספרי סיפורים רבים, שפעמים כה רבות אינם יודעים מה היו מאזיניהם רוצים לשמוע יותר מכול; "אבל כדי להבין את ההשפעה שהשפיע הדבר עליי צריכים אתם לדעת איך הגעתי עד שם, מה ראיתי, איך הפלגתי במעלה הנהר אל המקום שנפגשתי שם לראשונה עם הבחור המסכן. זה היה לי הרחוק שביעדי השיט ושיא חוויותיי. הדבר כאילו הטיל איכשהו מין אור על כל הסובב אותי — ובתוך מחשבותיי. הוא אף היה עגום למדי — ומכמיר לב — לא יוצא דופן משום בחינה שהיא — ואף לא ברור ביותר. לא, לא ברור ביותר. ובכל זאת כאילו הטיל מין אור.

"עתה זה, ודאי תזכרו, חזרתי אז ללונדון, לאחר פרק ארוך באוקיינוס ההודי, באוקיינוס השקט ובימיה של סין — מנה נאה של המזרח — שש שנים לערך, והתבטלתי לי, הפרעתי לכם, בחורים, בעבודתכם ופלשתי לבתיכם, כאילו נשלחתי ממרום לתַרבּת אתכם. בתחילה נעם לי הדבר מאוד, אבל כעבור זמן־מה עייפתי מן המנוחה. ואז התחלתי לחפש לי אנייה — הקשה מכל המלאכות, דומני, אבל האניות אף לא רצו להביט בי. וגם מן המשחק הזה עייפתי.

"והנה, כשהייתי קטן, הייתה בי תאווה למפות. שעות הייתי מתבונן בדרום אמריקה או באפריקה או באוסטרליה ומשתקע בכל התהילות שמביאים מסעות המחקר. בימים ההם היו שטחים לבנים רבים על פני כדור הארץ, וכשראיתי באיזו מפה אחד מהם, שהיה בעיניי מושך במיוחד (והרי כולם נראו כך), הייתי מניח את אצבעי עליו ואומר: כשאגדל נסוע אסע לשם. הקוטב הצפוני היה אחד המקומות הללו, כך אני זוכר. טוב, עדיין לא הייתי שם, ועכשיו כבר לא אנסה. הקסם פג. מקומות אחרים היו פזורים ליד קו המשווה ובכל מיני קווי רוחב בשני חצאי הכדור. בכמה מהם הייתי ו... טוב, לא נדבר על זה. אבל עוד היה מקום אחד — הגדול שבהם, הלבן שבהם, כביכול — שנפשי נכספה לו.

"אכן, בזמן הזה שוב לא היה שטח לבן. מאז ילדותי התמלא בנהרות ובאגמים ובשמות. הוא חדל להיות שטח לבן של מסתורין רבי־עונג — פיסת לובן לנער לחלום עליו חלומות נפלאים. הוא נעשה מקום של אפלה. אבל היה בו בייחוד נהר אחד, נהר גדול ואדיר, נראה על המפה, שנדמָה לנחש ענקי לא גלול, שראשו בים, גופו נח מתפתל על פני אזור נרחב, וזנבו נעלם בעומק הארץ. וכשהבטתי במפה שלו בחלון ראווה, הוא לכד אותי בחבלי קסם כמו שלוכד נחש איזו ציפור — ציפור קטנה וטיפשה. ואז נזכרתי שיש תאגיד גדול, חברה הסוחרת על הנהר ההוא. לעזאזל! אמרתי בלבי, הרי אינם יכולים לסחור שם בלי להשתמש באיזה כלי שיט על מרחב מים מתוקים זה — ספינות קיטור! מדוע לא אנסה לקבל את הפיקוד על אחת מהן? הלכתי הלאה לאורך רחוב פְליט, אבל לא יכולתי להיפטר מן הרעיון. הנחש כישף אותי.

"מבינים אתם, היא הייתה תאגיד אירופי, 'החברה למסחר' הזאת; אבל יש לי קרובים רבים הגרים באירופה, מפני שהיא זולה ולא גועלית כמו שהיא נראית, כך הם אומרים.

"לצערי עליי להודות שהתחלתי להציק להם. זו כבר הייתה לי דרך חדשה. אתם הלא יודעים, לא הייתי רגיל להשיג דברים בצורה זו. תמיד הלכתי בשבילי שלי וברגליי שלי אל המקום שרציתי ללכת אליו. אני עצמי לא הייתי מאמין שאנהג כך — אבל, מבינים אתם, הרגשתי שאני חייב להגיע לשם ויהי מה. לכן הצקתי להם. האנשים אמרו 'חביבי', ולא עשו כלום. ואז — התאמינו? — ניסיתי לפנות אל הנשים. אני, צַ'רלי מרלו, הפעלתי את הנשים — כדי לקבל משרה. אלוהים אדירים! אבל, מבינים אתם, הרעיון המריץ אותי. הייתה לי דודה, נפש יקרה, נוחה להתלהב. והיא כתבה: 'לעונג יהיה לי. אני מוכנה לעשות כל דבר, כל דבר למענך. זה רעיון נהדר.

"'אני מכירה את אשתו של אישיות בכירה מאוד בממשל, וגם איש שיש לו השפעה רבה על —' וכולי וכולי. דעתה הייתה נחושה לטרוח בלי סוף כדי שימנוני כקברניט של ספינת קיטור של נהרות, אם זה חפצי.

"קיבלתי את המינוי — כמובן; וקיבלתי אותו מהר מאוד. מתברר שה'חברה' קיבלה ידיעה שאחד מרבי־החובלים שלה נהרג בתגרה עם הילידים. זו הייתה ההזדמנות שלי, והיא אף הגבירה את תשוקתי לנסוע. רק כעבור חודשים רבים־רבים, כשניסיתי למצוא את מה שנותר מן הגופה, שמעתי שהסכסוך הראשון פרץ בגלל אי־הבנה בעניין תרנגולות אחדות. כן, שתי תרנגולות שחורות. פְרֶסלֵוֶן³ — זה היה שם הבחור, דֵני — חשב שהונו אותו איכשהו בעסקה, ולכן עלה על החוף והתחיל להלום בזקן הכפר במקל. לא, לא הופתעתי כלל וכלל כשסיפרו לי זאת, ובו בזמן גם לשמוע שפרסלוון היה הברייה היותר שקטה ועדינה בין ההולכים על שתיים. אין ספק שהיה; אבל הוא כבר היה שם, מבינים אתם, כשנתיים, עובד בשירות המטרה הנאצלת, וכנראה חש סוף־סוף בצורך לקיים באיזה אופן את הכבוד הראוי לו לדעתו. לכן הלקה את הכושי הזקן בלי רחם, לעיני קהל גדול של בני עמו, שעמדו וצפו בו, כהלומי רעם, עד שאיש אחד — אמרו לי שהיה בנו של זקן הכפר — בזעם נואש למשמע יללותיו של הזקן, נעץ נעיצה הססנית את רומחו באיש הלבן, וזה חדר, כמובן, בקלות רבה בין השכמות. ואז הסתלקה כל האוכלוסייה אל היער, מתוך חשש שכל מיני אסונות יבואו עליהם, ואולם בו בזמן הפליגה בבהלה גדולה גם ספינת הקיטור שפרסלוון פיקד עליה, בהנהגת המכונאי, דומני. נראה שאחר כך לא טרח איש הרבה בעניין גופתו של פרסלוון, עד שבאתי אני ונכנסתי לנעליו. ואולם אני לא יכולתי להניח לדבר; אלא שכאשר באה לידי סוף־סוף ההזדמנות לפגוש את קודמי, כבר היה העשב שעלה בין צלעותיו גבוה דיו להסתיר את עצמותיו. כולן היו במקומן. איש לא נגע ביצור העל־טבעי לאחר נופלו. והכפר היה נטוש, הבקתות פערו פיות שחורים, נרקבות, כולן נוטות על צדן בין הגדרות ההרוסות. אסון בא עליו, אין ספק. בני האדם נעלמו. אימת עוועים הפיצה אותם — אנשים, נשים וטף — בין העצים, והם לא שבו עוד. מה היה על התרנגולות — גם זאת אינני יודע. מסתבר שבין כך ובין כך הלכו בדרך כל בשר. ואולם בזכות פרשה נפלאה זו זכיתי במינוי שלי כמעט קודם שהתחלתי לקוות לו.

"התרוצצתי כמטורף כדי שאהיה מוכן, ועוד לא חלפו ארבעים ושמונה שעות וכבר עברתי את התעלה כדי להופיע לפני מעסיקי ולחתום על החוזה. בתוך שעות אחדות הגעתי לעיר, המזכירה לי תמיד קבר מסויד⁴ — דעה קדומה בוודאי. לא היה לי כל קושי למצוא את משרדי ה'חברה'. היא הייתה הגדולה בעיר, וכל מי שנפגשתי אתו לא חדל לדבר בשבחה. הם עמדו לנהל אימפריה שמעבר לים ולעשות כסף בלי סוף במסחר.

"רחוב צר ושומם, שרוי בצל כבד, בתים גבוהים, חלונות רבים מספור עם תריסים וֵנֶצייניים, דממת מוות, עשב מבצבץ בין האבנים, אַבּולים רבי־רושם לכרכרות מימין ומשמאל, דלתות כפולות ענקיות עומדות כבדות פתוחות כדי סדק. חמקתי בעד אחד החרכים האלה, עליתי בגרם מדרגות מכובד אך לא מקושט, משמים כמדבר, ופתחתי את הדלת הראשונה שהגעתי אליה. שתי נשים, אחת שמנה ואחת דקת גו, ישבו על כיסאות עם מושבי קש, סורגות בצמר שחור. דקת הגו קמה ופרצה היישר אליי — מוסיפה לסרוג בעיניים מושפלות — ורק כאשר כבר חשבתי לסטות מדרכה, כמו שנוהגים בסהרורי, נעצרה דום ונשאה את עיניה. שמלתה הייתה חלקה כמו בד של מטרייה, והיא, בלי לומר מילה, סבה לאחור והלכה לפניי לחדר המתנה. אמרתי את שמי והבטתי סביבי. שולחן של עץ אורן באמצע, כיסאות פשוטים לאורך כל הקירות, בקצה אחד מפה גדולה מבריקה, מסומנת בכל צבעי הקשת. הייתה שם כמות עצומה של אדום — שנעים לראותו תמיד, משום שכך אתה יודע כי נעשית שם עבודה אמתית, המון כחול, קצת ירוק, כתמים של כתום, וגם, על החוף המזרחי, פיסת סגול, להראות היכן חלוצי הקִדמה הנחמדים שותים את הבירה הנחמדה שלהם. ואולם אני לא היה בדעתי להגיע אל שום מקום מן המקומות האלה. אני הולך אל תוך הצהוב. בדיוק באמצע. ושם היה הנהר — מכשף — מסוכן — כמו נחש. אוף! דלת נפתחה, ראש מזכירי לבן שער, אך ארשת רחומה על פניו, הופיע, ואצבע רזה הזמינה אותי אל קודש הקודשים. האור בו היה עמום, ושולחן כתיבה כבד רבץ באמצע. מאחורי הרהיט הזה נסתמנה איזו דמות שמנמנה וחיווריינית בפראק. האיש החשוב בכבודו ובעצמו. גובהו היה כמטר שבעים וחמישה לפי אומדני, ובידו הייתה השליטה על מיליונים רבים. הוא לחץ את ידי, דומני, מלמל מלמול לא ברור, והיה מרוצה מן הצרפתית שלי. Bon voyage [דרך צלחה].

"כעבור כארבעים וחמש שניות מצאתי את עצמי שוב בחדר ההמתנה עם המזכיר הרחום, וזה, כולו תוגה ואהדה, החתים אותי על איזה מסמך. דומני שקיבלתי עליי, בין שאר דברים, שלא לגלות שום סוד מסחרי. אם כן, גם לא אעשה זאת.

"התחלתי לחוש קצת שלא בנוח. הלא יודעים אתם שאינני רגיל לטקסים שכאלה, ובאווירה עמד איזה איום. ממש כאילו הובאתי בסוד איזו קנוניה — אינני יודע — משהו שאינו הגון; ושמחתי לצאת משם. בחדר החיצוני סרגו שתי הנשים בקדחתנות את הצמר השחור. באו אנשים, והצעירה שבשתיים הלכה אנה ואנה והכניסה אותם פנימה. הקשישה ישבה על כיסאה. נעלי האריג השטוחות שלה נתמכו במחמם רגליים, ובחיקה נח חתול. לראשה חבשה איזה דבר לבן מעומלן, על לחייה האחת הייתה לה שומה, ומשקפיים במסגרת כסף נתלו על קצה חוטמה. היא הציצה בי מעל למשקפיים. שלוותו המהירה והאדישה של המבט הדאיגה אותי. שני צעירים שארשת פניהם אווילית ועליזה הועברו על פניה, והיא הטילה בהם אותה הצצה חטופה של חוכמה שוות נפש. היה דומה שהיא יודעת הכול על אודותיהם וגם על אודותיי. תחושת חרדה מוזרה תקפה אותי. היא נראתה מסתורית וגוזרת גורלות. שם, במרחקים, חשבתי לעתים קרובות על שתי אלה, שומרות על פתחו של עולם האופל, סורגות בצמר שחור כמין כיסוי עבה, האחת מכניסה, מכניסה בלי הרף אל תוך הלא נודע, והאחרת בוחנת את הפנים העליזות והאוויליות בעיניים זקנות אדישות. Ave!! [שלום לך] סורגת זקנה של צמר שחור. Morituri te salutant [ההולכים למות מברכים אותך]. לא רבים מאלה שהביטה בהם ראו אותה שוב — אף לא מחציתם, לא ולא.

"עוד הייתי צריך לבקר אצל הרופא. 'עניין סידורי בלבד,' הבטיח לי המזכיר בנעימה של השתתפות עצומה בכל צרותיי. ולשם כך הופיע מאי־שם בקומה העליונה בחור צעיר, שכובעו משוך על גבתו הימנית, איזה פקיד, כנראה — הלא ודאי היו שם פקידים בעסק, אף שהבית היה דומם כבית בעיר מתים — והוליך אותי החוצה. הוא היה ממורטט ומרושל, וכתמים היו על שרוולי מקטורנו, והעניבה שלצווארו הייתה רחבה וגלית, תחת סנטר שצורתו כחרטומו של מגף ישן. השעה הייתה קצת מוקדמת לָרופא ולכן הצעתי שנשתה משהו; הדבר העיר בו רוח עליצות. שעה שישבנו על כוסות הוֶרמוּת שלנו, פיאר ורומם את עסקי ה'חברה', ולא עברה שעה ארוכה ואני ביטאתי כבדרך אגב את פליאתי על שאין הוא יוצא לשם. מיד נעשה מאופק מאוד ומכונס בתוך עצמו. 'אינני טיפש כמו שאני נראה, סח אפלטון לתלמידיו,' אמר בלשון מליצה, רוקן נחרצות את כוסו, ואנו קמנו ממקומנו.

"הרופא הזקן מישש את דופקי, וברור היה שהוא עושה זאת וחושב על דבר אחר. 'טוב, טוב בשביל שם,' מלמל, ואחר כך בלהיטות כלשהי שאל אותי אם ארשה לו למדוד את ראשי. מופתע לא מעט אמרתי: 'כן,' והוא הוציא איזה חפץ הדומה למחוגה והחל למדוד מאחור ומלפנים ומכל צד, רושם הכול בקפידה רבה. הוא היה גבר קטן קומה, לא מגולח, במעיל מהוה כמין קפוטה, כפות רגליו בנעלי בית, ונראה בעיניי כשוטה לא מזיק. 'תמיד אני מבקש רשות, למען המדע, למדוד את גולגולותיהם של היוצאים לשם,' אמר. 'וגם כשהם חוזרים?' שאלתי. 'הו, אינני רואה אותם שוב,' ציין. 'ויתרה מזו, אתה הלא יודע, השינויים מתחוללים בפנים.' והוא חייך, כמו לאיזו בדיחה שבינו לבין עצמו. 'אתה אפוא יוצא לשם. מצוין. גם מעניין.' הציץ בי הצצה בוחנת ורשם לו עוד משהו. 'היה אי־פעם מקרה של שיגעון במשפחתך?' שאל בנעימה מעשית. התכעסתי. 'השאלה הזאת גם היא למען המדע?' 'היה מעניין, למען המדע,' אמר בלי לתת את דעתו על רוגזי, 'לעקוב אחר השינויים הנפשיים המתחוללים בבני אדם, שם במקום, אבל...' 'האם אתה מומחה למחלות נפש?' נכנסתי לתוך דבריו. 'כל רופא צריך להיות — קצת,' ענה הטיפוס הזה בנחת. 'יש לי איזו תאוריה קטנה שאתם, המֶסיֶה היוצאים לשם, חייבים לעזור לי להוכיח אותה. זה חלקי ביתרונות שתפיק ארצי מהיותה בעלת שטח חסות נהדר כזה. את העושר עצמו אני משאיר לאחרים. סלח לי על שאלותיי, אבל אתה האנגלי הראשון שבא אליי לבדיקה...' מיהרתי להבטיח לו שאינני אופייני להם כלל. 'אילו הייתי,' אמרתי, 'לא הייתי מדבר אתך ככה.' 'מה שאתה אומר הוא עמוק למדי, וכנראה שגוי,' אמר וצחק. 'הימנע מרוגז יותר משתימנע מהחשיפה לשמש Adieu… איך אתם, האנגלים, אומרים, הא? Good bye אהה! Good bye, Adieu. בארצות הטרופיות חייבים קודם כול להישאר שלווים,' נופף באצבע מתריאה... 'Du calme, du calme. Adieu'.

"נותר עוד דבר אחד לעשותו — לומר שלום לדודתי המצוינת. מצאתי אותה שמחה בהצלחתה. שתיתי ספל תה — ספל התה הראוי האחרון לימים רבים — ובחדר, שלמרבה הרגיעה נראה בדיוק כמו שמצפים שייראה חדר האורחים של ליידי, שוחחנו שיחה שקטה וארוכה ליד האח. בשעה שהמתקנו כך סוד התברר לי כי הוצגתי לפני אשתו של בעל המשרה הרמה ולפני מי יודע עוד כמה אנשים כברייה מיוחדת במינה ורבת־כישרון — כלי נושא ברכה ל'חברה' — איש שאינך משיג בכל יום. אלוהים אדירים! ואני עמדתי לקבל עליי את הפיקוד על ספינת נהרות עלובה עם צופר בפרוטה כתוספת! ואולם מסתבר שאני נעשיתי גם אחד ה'פעילים', עם הון — כמובן. משהו כמו נושא אור, משהו כמין שליח כנסייה נמוך דרג. הרבה הבלים כאלה הופרחו בדפוס ובשיחות בימים ההם, והאישה המצוינת, שחייתה ממש תחת זרם כל דברי הכזב הללו, נסחפה בהם. היא דיברה על 'גמילת המיליונים הנבערים הללו מדרכיהם הנלוזות', והמשיכה עד שעוררה בי, בחיי, מבוכה לא מעטה. העזתי לרמוז כי ה'חברה' מופעלת לשם הרווחים.

"'שכחת, צ'רלי יקירי, כי שווה הפועל בשכרו,'⁵ אמרה בשנינות. מוזר כמה מנותקות הנשים מן האמת. חיות הן בעולם משלהן, ומעולם לא היה שום דבר כמוהו, ולא יכול להיות. הוא יפה מדי, ואילו ביקשו לשפרו, היה מתפורר ביומו הראשון. איזו עובדה ארורה, שאנחנו הגברים חיים עמה מתוך שביעות רצון מבריאת העולם, הייתה פורצת ומפילה את כל העסק.

"אחר כך חובקתי, נצטוויתי ללבוש בגדי פלָנֵל, לכתוב לעתים קרובות, וכולי — והלכתי לדרכי. ברחוב — איני יודע מדוע — ירדה עליי תחושה משונה שאני מתחזה. מוזר הדבר, שאני, שהייתי יוצא לכל מקום בעולם בהתראה של עשרים וארבע שעות, בלי להקדיש לזה מחשבה רבה יותר משמקדישים רוב בני האדם לחציית כביש, ידעתי רגע — לא אומר של היסוס, אלא של השתהות נחרדת, לפני העניין הרגיל הזה. אין לי דרך טובה יותר להסביר לכם זאת מלומר שלשנייה אחת או שתיים חשתי כאילו לא אל מרכזה של יבשת אני נוסע, אלא מפליג אל מרכזו של כדור הארץ.

"יצאתי באניית קיטור צרפתית, וזו ביקרה בכל נמל ארור שיש להם שם, ומטרתה היחידה, עד כמה שהבנתי, להנחית חיילים ופקידי מכס. אני צפיתי בחוף. הצפייה בחוף כשהוא חומק ועובר על פני האנייה כמוה כניסיון לפתור חידה. הנה הוא לפניך — מחייך, מזעיף פנים, מזמין, נהדר, מרושע, חסר חיים או פראי, ותמיד אילם וכאילו לוחש: בוא ותברר. החוף הזה היה כמעט חסר פרצוף, כאילו עדיין לא נשלמה עשייתו, בעל ארשת של חדגוניות מרתיעה. קצהו של ג'ונגל אדיר, ירוק כהה כל כך עד שכמעט נראה כשחור, עטור בגלי חוף לבנים, נמתח ישר, כקו שנעשה בסרגל, הרחק, הרחק הלאה לאורך ים כחול, שברקו הועם בערפל מזדחל. השמש הייתה עזה, האדמה כמו התנוצצה בטיפות האד העולה ממנה. פה ושם הופיעו כתמים אפרפרים־לבנבנים, אשכולות־אשכולות, מאחורי גלי החוף הלבנים, ודגל אולי התנופף מעליהם — יישובים בני כמה מאות שנים, ועדיין לא גדולים יותר מראשי סיכות על מרחבי הרקע הבתולי שלהם. ואנחנו השתרכנו הלאה, נעצרנו, הנחתנו חיילים; המשכנו, הנחתנו פקידי מכס לגבות מסים במה שנראה כישימון שכוח אל, שסככת פח ותורן של דגל נקלעו אליו; הנחתנו עוד חיילים — מן הסתם כדי לשמור על פקידי המכס. אחדים מהם, כך שמעתי, טבעו בגלי החוף; אבל אם טבעו או לא טבעו, נראה שאיש לא אכפת לו מאוד. הם סתם הוטלו שמה, ואנחנו המשכנו בדרכנו. כל יום נראה החוף כמו שנראה ביום הקודם, כאילו לא זזנו כלל; אבל עברנו על פני כל מיני מקומות — תחנות סחר — בעלי שמות כמו גרָן בָּסָם, ליטל פּוֹפּוֹ — שמות שכמו נלקחו מאיזו פארסה בזויה המוצגת על מסך תפאורה מבשׂר רע. בטלתו של נוסע, בידודי בקרב כל האנשים הללו שלא הייתה לי עמם כל נקודת מגע, הים השמנוני והנרפה, עגמימותו האחידה של החוף כאילו הרחיקו אותי מאמִתוּתם של הדברים, שקוע בתוך אשליה חסרת היגיון ומצערת. קולם של גלי החוף, שנשמעו מפעם לפעם, היו הנאה טובה, כשיחו של אח. הוא היה משהו טבעי, שיש לו טעם, שיש לו משמעות. מפעם לפעם יצרה סירה שבאה מן החוף קשר רגעי עם המציאות. חתרו בה אנשים שחורים. גם מרחוק יכולת לראות את לובן עיניהם מבהיק, הם צעקו, שרו; גופיהם היו שטופים זיעה; היו להם פנים כמו מסכות גרוטֶסקיות, לבחורים האלה; אבל היו להם עצמות, שרירים, חיוּת פראית, מרץ עצום בתנועותיהם, שהיו טבעיים ואמתיים כגלים שלאורך חופם. לא היה נחוץ להם שום תירוץ להימצאותם שם. עידוד רב נסך מראָם, לזמן־מה חשתי שעודני שייך לעולם של עובדות גלויות וכנות; אבל תחושה זו לא נמשכה זמן רב. משהו היה קורה ומניס אותה. פעם אחת, אני זוכר, פגשנו אניית קרב, שעגנה ליד החוף. אפילו סככה לא הייתה שם, והיא הפגיזה את היער. מסתבר שהצרפתים ניהלו את אחת המלחמות שלהם שם בסביבה. דגלה נידלדל רפוי כסמרטוט; לועיהם של תותחי שמונה אינץ' הארוכים השתרבבו מכל עברי גופה הנמוך; הגלים השמנים והמזוהמים הניפו אותה בעצלתיים ושבו והורידו אותה, מנדנדים את תרניה הדקים. במרחבים העצומים של אדמה, שמים ומים עמדה היא, תמוהה, יורה אל תוך איזו יבשת. פּוֹפּ, השמיע אחד מתותחי שמונה אינץ'; להבה קטנה פרצה ונעלמה, פרץ קטן של עשן לבן נפוג, קליע זעיר צווח צווחה רפה — ושום דבר לא קרה. שום דבר לא יכול לקרות. היה משהו מטורף במה שנעשה, איזה גיחוך נוגה במראֶה; ואת אלה לא פיזר האיש מאנשי האנייה, שהבטיח לי ברצינות כי יש אי־שם מחנה של ילידים — הוא קרא להם אויבים! — נסתר מעין רואים.

"מסרנו לה את המכתבים שלה (שמעתי שאנשי האנייה הבודדה הזאת מתים בקדחת בשיעור של שלושה ליום) והמשכנו דרכנו. ביקרנו עוד במקומות אחדים בעלי שמות מבדחים, שהמחול העליז של מוות ומסחר מתנהל שם באווירה שקטה וחומרנית כבקָטָקוֹמבּה מחוממת יתר על המידה; לאורך כל החוף חסר הצורה התחום בגלים מסוכנים, כאילו ניסה הטבע עצמו להרתיע ממנו פולשים; נכנסים ויוצאים מנהרות, דרכי מים של מוות בחיים, שגדותיהן נמקות ונהפכות לבוץ, שמימיהן, שנתעבו לטיט, פלשו לתוך הריזוֹפוֹרות המעוותות, שכמו התפתלו לקראתנו בשיאו של ייאוש חסר אונים. בשום מקום לא עגַנוּ די זמן להתרשם התרשמות מפורטת, רק תחושה כללית של פליאה עמומה ומדכאת הלכה ונתחזקה בי. דומה היה הדבר לעלייה לרגל מייגעת בין רמזי חלומות בלהה.

"יותר משלושים יום עברו עד שראיתי את שפך הנהר הגדול. עגַנוּ ליד מקום מושבה של הממשלה. אבל לא אתחיל בעבודתי אלא במרחק עוד כמאתיים מילין. ואני יצאתי לדרך, מוקדם ככל שיכולתי, למקום המצוי שלושים מילין במעלה הנהר.

"מצאתי לי מקום באניית קיטור קטנה השטה בים. רב־החובל שלה היה שוודי, ומאחר שידע שאני ימאי, הזמין אותי אל הגשר. איש צעיר היה, רזה, בהיר וקדורני; שערו היה חלק והילוכו גורר רגליים. כשעזבנו את הרציף הקטן והעלוב, טלטל ראשו בבוז כלפי החוף. 'היית פה?' שאל. אמרתי: 'כן.' 'חבורה יפה הברנשים האלה מהממשלה — לא?' והוא המשיך, מדבר אנגלית בהקפדה רבה ובמרירות לא מעטה. 'מוזר מה שאֵילו בני אדם מוכנים לעשות בעד פרנקים אחדים לחודש. מעניין מה קורה לשכמותם כשהם עוברים לפנים הארץ.' אמרתי לו שאני מקווה לראות זאת בקרוב. 'כ־כה!' קרא, הסיט עצמו בעצלתיים הצדה, אך בעין אחת הביט קדימה בערנות רבה. 'אל תהיה בטוח יותר מדי,' המשיך. 'לפני כמה ימים הובלתי איש שתלה את עצמו בדרך. גם הוא היה שוודי.' 'תלה את עצמו! למה, בשם אלוהים?' צעקתי. הוא הוסיף להשקיף קדימה בעין פקוחה. 'מי יודע? השמש הייתה לו קשה מדי ואולי הארץ.'

"סוף־סוף הגענו לחלקת נהר ישרה. הופיע צוק סלע, תלוליות של אדמה הפוכה ליד החוף, בתים על גבעה, עוד בתים, עם גגות ברזל, בתוך מרחב של חפירות או תלויים על מדרון. רעש מתמיד של אשדים הנופלים מלמעלה ריחף על המראה הזה של שממה נושבת. בני אדם רבים, רובם שחורים ועירומים, התרוצצו שם כנמלים. מזח יצא אל תוך הנהר. אור שמש מסנוור הטביע מדי פעם את כל זה בפרץ של זוהר פתאומי. 'הנה התחנה של ה"חברה" שלך,' אמר השוודי והצביע על שלושה מבנים הדומים לקסרקטין על מדרון סלעי, 'אשלח לשם את החפצים שלך. ארבע תיבות אמרת? ובכן, לך לשלום.'

"נתקלתי בדוּד מתגולל בעשב, אחר כך מצאתי שביל העולה בהר. הוא פנה הצדה מפני גושי הסלע וגם בגלל קרונית רכבת קטנה מן המקובל, שהייתה מונחת שם על גבה וגלגליה כלפי מעלה. גלגל אחד נפל. הדבר נראה מת כפִגרה של איזו חיה. נתקלתי עוד בחלקי מכונות מתפוררים ובערֵמה של פסי רכבת חלודים. בצד שמאל יצרה קבוצת עצים פיסת צל, ויצורים כהים כמו התנועעו שם ברפיון. מצמצתי בעיניי, השביל היה תלול. צופר צפר מימין, וראיתי את האנשים השחורים רצים. נפץ עז ועמום זיעזע את הקרקע, עננת עשן קטנה עלתה מן הצוק, וזה הכול. שום שינוי לא נראה על פני הסלע. הם סללו מסילת ברזל. הצוק לא הפריע כלל, אבל חוץ ממלאכת הפיצוץ מחוסרת התכלית לא נעשתה שם כל עבודה.

"צלצול קל מאחוריי עורר אותי להפוך את ראשי. שישה גברים שחורים התקדמו בטור, משתרכים במעלה השביל. הם פסעו זקופים, לאט־לאט, נושאים סלים קטנים מלאים עפר על ראשיהם, והצלצול תאם את קצב צעדיהם. סמרטוטים שחורים היו כרוכים לחלציהם, והקצוות הקצרים שמאחור נעו לכאן ולכאן כזנבות. יכולתי לראות כל צלע שלהם, ופרקי גפיהם היו כקשרים בחבל; כל אחד מהם היה לו קולר ברזל על צווארו, וכולם היו מחוברים זה לזה בשרשרת, שחוליותיה התנדנדו ביניהם, מצלצלות בקצב. עוד קול נפץ מן הצוק הזכיר לי פתאום את אניית הקרב שראיתיה יורה אל היבשת. הקול היה אותו קול מבשר רע; אבל האנשים האלה לא היה אפשר בשום הפלגה של הדמיון לכנותם אויבים. קראו להם פושעים, והחוק הפגוע, כמו הפגזים המתפוצצים, בא עליהם — תעלומה שאין לה פתרון ממדינת הים. כל חזותיהם הצנומים התנשמו יחד, הנחיריים הפעורים בחוזקה רטטו, העיניים ננעצו כמאובנות במעלה הגבעה. הם עברו על פניי במרחק כחצי מטר, בלי להעיף בי עין, באותה אדישות שלמה, אדישות של מת, אשר לפראים אומללים. מאחורי חומר גלם זה השתרך אחד מן המתורבתים, פרי הכוחות החדשים הפועלים כאן, פוסע ברוח נכאה, אוחז רובה באמצעיתו. לבוש היה מקטורן של מדים, שאחד מכפתוריו חסר, וכשראה איש לבן בשביל, הטיל בזריזות את נשקו על כתפו. וזה מטעמי זהירות בלבד — מרחוק כל הלבנים דומים זה לזה כל כך, עד שלא היה יכול לדעת מי אני. אבל חיש מהר נחה דעתו, ובגיחוך רחב, לבן ונבזי, ואגב הצצה במי שהופקד עליהם, כמו עשה אותי שותף באחריותו הרמה. הלא גם אני הייתי חלק מן המטרה החשובה של פעולות נעלות וצודקות אלה.

"במקום לעלות, פניתי וירדתי שמאלה. כוונתי הייתה להניח לחבורת הכבולים הזאת להיעלם מעיניי קודם שאטפס על הגבעה. אתם הלא יודעים שאינני איש רכרוכי במיוחד; כבר היה עליי להכות ולהדוף מכה. כבר היה עליי להתגונן ולעתים גם לתקוף — שזו רק אחת מדרכי ההתגוננות — בלי לחשב את המחיר המדויק, על פי הדרישות של אורח חיים זה, שנפלתי לתוכו שלא במתכוון. ראיתי את שד האלימות ואת שד החמדנות ואת שד התשוקה הלוהטת, אבל אני נשבע לכם שאלה היו שדים חזקים, תאוותניים, אדומי עיניים, שהפעילו והמריצו בני אדם — בני אדם, אני אומר לכם. אבל אז, כשעמדתי על צלע הגבעה הזאת, ניבא לי לבי כי באור השמש המסנוור של הארץ ההיא אעשה היכרות עם שד חלוש, מעמיד פנים ורפה עיניים, שד של סכלות חמסנית ואכזרית. וגם כמה בוגדני הוא יכול להיות — זה התברר לי רק כמה חודשים אחר כך ואלף מילין הלאה משם. רגע עמדתי נחרד, כמו בשל אזהרה, ולבסוף ירדתי מן הגבעה, באלכסון, אל העצים שראיתים קודם.

"עקפתי בור מלאכותי ענקי, שחפר מישהו במדרון, ושלשם מה נחפר לא יכולתי לנחש. זו, בכל אופן, לא הייתה מחצבה ולא מקום לכריית חול. זה היה סתם בור. אולי היה קשור לרצון הפילנתרופי לתת לאסירים איזו תעסוקה. אינני יודע. ואז כמעט נפלתי לתוך גיא צר מאוד, כמעט סדק בצלע ההר ותו לא. גיליתי שהמון צינורות ביוב שיובאו בשביל היישוב הושלכו לשם. לא היה אחד מהם שנשאר שלם. זה היה מעשה ניפוץ זדוני. לבסוף הגעתי אל מתחת לעצים. כוונתי הייתה להיכנס לצל לשעה קלה; אבל כשהייתי שם, מיד נדמָה לי כאילו נכנסתי אל חוגה הקדורני של איזו תופת. האשדים היו קרובים, ורעש רצוף, אחיד, חפוז ודוהר מילא את הדממה הנוגה של החורש, ששום משב קל לא נע בו ושום עלה לא זע, בקול מסתורי — כאילו קצב תנועתו הנמרצת של כדור הארץ ששולח למסלולו נעשה שמיע פתאום.

"דמויות שחורות השתופפו, שכבו וישבו בין העצים, שעונות אל הגזעים, נצמדות לקרקע, בולטות בחלקן ומטושטשות בחלקן באור העמום, בכל התנוחות של כאב, כניעה וייאוש. עוד מטען שעל הצוק התפוצץ, ובקרקע שמתחת לרגליי עבר רעד קל. העבודה נמשכת. העבודה! וזה המקום שכמה מן העוזרים פרשו אליו כדי למות.

"הם מתו לאטם — זה היה ברור עד מאוד. הם לא היו אויבים, הם לא היו פושעים, הם לא היו עוד שום דבר ארצי — הם לא היו אלא צללים שחורים של מחלות ורעב, שוכבים מבולבלים באפלולית הירקרקה. הם הובאו מכל החורים הנידחים שלאורך החוף באופן החוקי ביותר של חוזים לזמן קצוב, הופקרו בסביבה עוינת, הואכלו במזון שלא הכירו, לקו במחלות, נעשו לא יעילים ואז הורשו להזדחל להם ולנוח. גוססים אלה היו חופשיים כרוח — ואווריריים כמעט כמוה. התחלתי להבחין בנצנוץ עיניים תחת העצים. ואז, כשהשפלתי עיניי, ראיתי פנים ליד ידי. העצמות השחורות היו שכובות מלוא אורכן על כתף שעונה אל עץ, ולאטם התרוממו העפעפיים והעיניים השקועות נישאו אליי, ענקיות ובוהות, ובעומק גלגל העין כמין הבלח לבן, עיוור, שכבה לאטו. האיש נראה צעיר, כמעט נער, אבל לגביהם, הלא יודעים אתם, קשה לקבוע זאת. לא ידעתי מה לעשות אלא להציע לו אחת האפיפיות מאנייתו של השוודי הטוב שלי, שהיו לי בכיסי. האצבעות נסגרו עליה לאטן ואחזו בה — שום תנועה נוספת לא הייתה ואף לא מבט אחד נוסף. פיסת פתיל צמר מושזר לבן הייתה קשורה לו לצווארו — לשם מה? היכן השיג אותה? האם זה תג — קישוט — קמיע — מעשה של כפרה? האם קשור לזה בכלל איזה רעיון? היא נראתה מפתיעה סביב צווארו, פיסת חוט לבנה זו מארץ שמעבר לים.

"ליד אותו העץ עצמו ישבו עוד שני צרורות חדי זווית ברגליים זקופות. אחד, בסנטר נתמך בברכיו, נעץ את עיניו בלא כלום בצורה מפחידה, קשה מנשוא; אחיו, רוח הרפאים השנייה, הניח את מצחו כמי שעייפות גדולה הכריעה אותו; וסביב־סביב היו פזורים אחרים בכל מיני תנוחות של קריסה מעוותת, כמו באיזו תמונה של טבח או של מגפה. שעה שעמדתי שם אחוז בעתה, קם אחד היצורים הללו על ידיו ורגליו ויצא על ארבע אל הנהר לשתות. הוא לקק מתוך כף ידו, אחר כך התיישב בשמש, שיכל את שוקיו לפניו, וכעבור זמן־מה הניח לראשו הצמרי לצנוח על עצם חזהו.

"לא רציתי עוד להשתהות בצל, ומיהרתי לעבר התחנה. כשהייתי קרוב לבניינים פגשתי איש לבן, לבוש בהידור לא צפוי כל כך, עד שברגע הראשון חשבתי אותו למין חזיון תעתועים. ראיתי צווארון גבוה מעומלן, חפתים לבנים, מקטורן אלפּקָה קל, מכנסיים צחורים כשלג, עניבת משי צחה ונעלי לכּה גבוהות. בלי כובע. שער פסוק, מסורק, מדוהן, תחת שמשייה ירוקה הנתונה ביד לבנה גדולה. כולו היה מעורר השתאות, וידית של עט הייתה תקועה לו מאחורי אוזנו.

"לחצתי את ידיו של פלא זה, ונודע לי שהוא הפנקסן הראשי של ה'חברה' ושכל הנהלת החשבונות שלה נעשית בתחנה הזאת. הוא יצא לרגע, כך אמר, 'לשאוף שאיפה של אוויר צח.' הביטוי נשמע מוזר להפליא ברמז שבו לחיי הישיבה במשרד. לא הייתי מזכיר כלל את הבחור הזה באוזניכם, אלא שמפיו שלו שמעתי לראשונה את שם האיש הקשור קשר אמיץ כל כך עם הזיכרונות מן הימים ההם. יתרה מזו, כיבדתי את הבחור. כן, כיבדתי את צווארוניו, את חפתיו הרחבים, את שערו הסרוק. מראהו היה בלי ספק מראה בובת אימום של ספּרים; אבל בדֵמורליזַציה של הארץ ההיא שמר הוא על הופעתו. זה אופי. צווארוניו המעומלנים וחזיות כותנותיו היו הישגים של תקיפות הדעת. הוא כבר היה שם כמעט שלוש שנים; ואני, כעבור זמן, לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו כיצד עלה בידיו להתהדר בלבנים שכאלה. אודם קל שבקלים עלה בלחייו, ובענווה אמר: 'לימדתי את אחת הנשים הילידות שבתחנה. היה קשה. היא שנאה את העבודה הזאת.' אכן, כך השיג האיש הזה משהו. והוא היה מסור לפנקסיו, שהיו מסודרים למופת.

"כל השאר בתחנה היה שרוי בערבוביה — ראשים, חפצים, בניינים. טורים של כושים מאובקים, שכפות רגליהם רחבות ושטוחות, באו והלכו; זרם של מוצרים, בדי כותנה חסרי ערך, חרוזים וחוטי נחושת זרם אל מעמקי האפלה, ותמורתם בא קילוח דק של שנהב יקר."