הנער וסרט המשי הכחול
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הנער וסרט המשי הכחול
מכר
אלפי
עותקים
הנער וסרט המשי הכחול
מכר
אלפי
עותקים

הנער וסרט המשי הכחול

4.6 כוכבים (141 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

פפר וינטרס

פפר וינטרס היא מחברת רבי־מכר רבים וספריה כבשו את רשימות הנמכרים ביותר של הניו יורק טיימס, וול סטריט ג'ורנל ויו. אס. איי. טודיי.
 
היא ממלאת תפקידים רבים, בין השאר היא סופרת, קוראת ולעיתים גם רעיה. היא אוהבת לטייל ויש לה בעל מדהים ונפלא שסובל את הרומנים שיש לה עם החברים שלה בספרים. היא אוהבת סיפורים אפלים, שיש בהם טאבו והם מסחררים את הראש. ככל שהגיבורים מעונים יותר, כך טוב יותר, והיא אינה מפסיקה להמציא דרכים לשבור ולתקן את הדמויות שלה. הו, וסקס... יש בספרים שלה סקס. היא שואפת לכתוב סיפורים שיגרמו לקוראים שלה להשתוקק לכל מה שהם אינם אמורים לרצות, וסיפוריה הם בעלי עלילות מורכבות ודמויות בלתי נשכחות.
 
אחרי שהגשימה את חלומה להיות סופרת במשרה מלאה, פפר קיבלה הכרה וזכתה בפרסים לרומן האפל הטוב ביותר, סדרת ה־ BDSMהטובה ביותר והגיבור האפל הטוב ביותר. היא עומדת בראש רשימת רבי־המכר של iBooks וגם בראש רשימת רבי־המכר הארוטיים, ספרי האימה הארוטיים וספרי המתח הרומנטיים. היא גם גאה לענוד את תג ה-IndieReader שהוענק לה על מקומה ברשימת עשרת רבי־המכר העצמאיים ולאחרונה, היא חתמה על חוזה לכתיבת שני ספרים בהוצאת. Hachette ספריה מתורגמים בימים אלה לשפות רבות.
 
היא אוהבת לקבל דואר מכל סוג בכתובת:

תקציר

"מה אתה עושה כשאתה פוגש את הנפש התאומה שלך? לא, רגע... זה קל מדי. מה אתה עושה כשאתה פוגש את הנפש התאומה שלך וצריך לאהוב אותה בסוד כל החיים?"

"אגיד לך מה עושים. משקרים".

רֶן

רֶן היה בן שמונה כשגילה שהאהבה אינה קיימת – שהאדם האחד שבעיניו הוא אמור היה להיות יקר מכול, התעניין רק בערכו הכספי. אימו מכרה אותו ובמשך שנתיים הוא חי באימה.

אבל אז... הוא ברח.

הוא חשב שהוא ברח לבדו. מתברר שהוא לקח איתו בטעות משהו שהיה שייך להם, וזה הפך להיות הדבר האחד שהוא מעולם לא רצה והדבר היחיד שהוא נזקק לו בחייו.

 

דֶלה

הייתי קטנה כשהתאהבתי בו. כשהוא, שהיה עולמי, הפך להיות הכול בשבילי. הוריי קנו אותו ככוח עבודה זול, ממש כפי שקנו ילדים רבים אחרים, והוא נשא עליו את הצלקות שהותירו. בהתחלה, הוא שנא אותי. ויכולתי להבין למה. במשך שנים הוא היה אויבי הנורא מכול, המגן הנחוש שלי והחבר היקר ביותר שלי.

אבל בסוף... הוא אהב אותי.

הבעיה היחידה הייתה, שהוא אהב אותי בדרך שונה לגמרי מכפי שאני אהבתי אותו. ואט־אט, הסוד שלי הפריד בינינו.

 

ברומן מטלטל ובלתי נשכח, מחברת רבי־המכר פפר וינטרס מציגה בפנינו עלילה סוחפת וגיבורים מרתקים, שלכאורה חסרי ישע, אך מגלים בתוכם כוחות נפש עצומים.

פפר וינטרס זכתה בפרסים רבים על עבודתה וספריה התברגו לרשימות רבי-המכר של USA Today, Wall street Journal, NY Times ועוד... 

פרק ראשון

פרק 1 

רֶן

****

2000

 

"עצור! וילֶם, תירה בו. אל תניח לו לברוח!"

ברחתי כל עוד נפשי בי מבית החווה עם התריסים שהצבע מתקלף מהם והמרפסת המתפוררת. הטלתי את תרמיל הגב הגדול על כתפיי וחציתי בזינוק את המרחק הקצר בין הגיהינום לארץ.

משקל התרמיל לא היה מאוזן ועפתי קדימה.

מעדתי והקרסול שלי התעקל מעט. רגליי חסרות התועלת, של ילד בן עשר, זעקו שבלתי אפשרי להימלט מקליע שירתה אשתו של רוצח ומשעבד, בעיקר עם משא כבד כל כך על הגב.

גם אם זה נראה בלתי אפשרי, הייתי חייב לנסות.

"חזור לכאן, ילד, ואני לא אקטע לך אצבע נוספת!" קולו הרועם של מר מקלארי פילח את הלילה הלח ורדף אחריי כמו שיניים המאיימות להיסגר עליי. זינקתי אל העלווה הצפופה והתקדמתי, מתפתל כמו תולעת בין צמחי התירס שגובהם כפול מגובהי.

אגרופיי הזעירים נקפצו כשחשבתי על האפשרות לחוות שוב את הכאב הזה.

האיום שלו רק דרבן אותי להוסיף ולברוח — גם אם קליע יינעץ בגבי ואמות באמצע שדה התירס שלהם. לפחות הסיוט הנורא הזה יסתיים.

"הרוג אותו, וילם!" קולה של גברת מקלארי צווח כמו העורבים שבהם אהבה לירות מחלון המטבח, ברובה המטונף שלה. "מי יודע מה הוא גנב ונושא איתו בתיק שלו!"

מאחוריי נשמע רעש. בכי פתאומי שחדר את הדממה.

אולי חיה?

חתול?

לא היה לי אכפת.

רצתי מהר יותר, השפלתי את ראשי והשתמשתי בכל טיפת אנרגייה, כאב ותקווה שנותרו בגופי התשוש והצנום. התרמיל התפוח משך אותי מטה. משקלו היה רב מכפי שזכרתי שהיה לפני שני לילות, כשהטלתי אותו על כתפיי במהלך החזרה שביצעתי לקראת הבריחה.

תכננתי את זה במשך שבועות. חרצתי את נתיב הבריחה שלי בלוחות הרצפה המאובקים מתחת למיטתי ושיננתי את מקומם של שימורי השעועית והגבינות הקשות בחווה כדי שאוכל לקחת אותם במהירות בחשכה.

הייתי זהיר כל כך, והייתי בטוח שאוכל להיעלם מן המקום המצחין הזה שאליו נמכרתי.

אבל לא הייתי זהיר מספיק, ולא נעלמתי.

באנג.

גבעולי תירס נרעדו מולי בגובה ראשי ונעו, סדוקים, במקום שבו הקליע חלף. הבכי נשמע שוב, קצר וחד וקרוב.

גמעתי אוויר, רכנתי תחת השמיים הסמיכים והכרחתי את רגליי לפצוח בריצה מהירה. התרמיל קיפץ וננעץ בכתפיי, לוחש לי שעליי להשליך את כל האספקה שלקחתי ופשוט לברוח.

אבל כדי שאוכל לשרוד מעבר ליום או יומיים של חירות, נזקקתי לכל זה.

לא היה לי לאן ללכת. לא היה איש שיעזור לי. בלי כסף. בלי כיוון. נזקקתי למזון ולמעט המים שגנבתי, כדי שלא למות במרחק של קילומטרים עלובים בלבד מאותו בית חווה שממנו ברחתי.

באנג.

קלח תירס התפוצץ ממש מול פניי. קולו של מר מקלארי פלט את מילותיו בנהמות מתנשפות, בעודו רודף אחריי בשדה היקר שלו. הצלצול החריש את אוזניי, מנע ממני לשמוע בכי נוסף והגביר את צליל פעימות ליבי המהירות.

עוד קצת ואגיח אל הכביש.

אמצא דרך מילוט מהירה יותר על פני המשטח הסלול ואולי אפילו אצליח לקרוא לעזרה מעובר אורח תמים.

אולי מישהו מהאנשים הללו שחלפו שם מדי יום במכוניותיהם, חייכו למראה בית החווה הכפרי והתענגו למראה הילדים השקועים בעבודתם, יפקח סוף־סוף את עיניו ויראה את סחר העבדים הנורא שהתרחש ממש בקרבם.

באנג!

השתופפתי וצנחתי על ברכיי.

התרמיל מחץ אותי אל הקרקע וקצותיו החדים ננעצו בגבי, אבל היה שם קול נוסף שרדף אחריי. הייתי חזק לגילי, אז למה נשיאת התרמיל מתישה אותי כל כך?

התעלמתי מן המחשבות המעכבות האלו וזינקתי שוב על רגליי כשאני מתנשף, בעוד ריאותיי הקטנות והמטופשות אינן מצליחות להעניק לי די חמצן. איבריי בערו והתכווצו. התקווה הלכה ואזלה מתוכי. אבל כבר הכרתי היטב את הכאב וזינקתי היישר לתוכו.

זה היה הסיכוי היחיד שלי.

זה היה עניין של חיים או מוות.

ואני בחרתי בחיים.

 

*

 

השחר הפציע באופק, צבעי הוורוד והזהב שלו מעיזים להתגנב אל מתחת לצמחייה שלתוכה החלקתי לפני שעות ספורות.

היריות פסקו. הצעקות פסקו. קולות כלי הרכב ובני האדם נעלמו מזמן.

לא הייתי צריך לרדת מהכביש ולהיכנס אל היער. ידעתי. ידעתי את זה ברגע שזינקתי מן הנתיבים הסלולים והמרתי אותם בעפר, אבל מר מקלארי רדף אחריי למרחק רב משציפיתי והייתי רעב, מוכה ולא מוכן למסור את חיי באמצעות ריצה במקום גלוי, שבו יכלה להבחין בי כוונת הרובה שלו.

במקום זה, חמקתי אל תוך השיחים, אל האדמה הפרטית הלא מעובדת, ונלחמתי בתשישות עד ששערות עורפי כבר לא סמרו באימה והמחשבה על קליע שיינעץ באחורי ראשי כבר לא מנעה ממני להירדם.

סבך השיחים היה מפלט ושקעתי בשינה ברגע שבו התחפרתי מתחת לשיח, אבל לא השחר הוא שהעיר אותי משנתי.

זה היה התרמיל שלי.

בכי עמום, יללני, שב ונשמע. קול חי שאינו דומה לרעשי מים וגבינה.

הרעש היה מוכר. שמעתי אותו בעודי בורח, אבל הייתי מרוכז מדי בלהישאר בחיים מכדי לשים לב שהקול עלה ממש מתוך הדברים שגנבתי.

הפריטים המעטים שלקחתי מילאו חלק קטן מאוד מהתרמיל, ועם זאת, הוא היה מונח שם בעפר, תפוח ומלא.

יבבה נוספת גרמה לי לעבור מייד לתנוחת כריעה, מוכן לזינוק.

רכנתי קדימה בידיים רועדות, פתחתי את הרוכסן בבת אחת ונפלתי לאחור.

שתי עיניים כחולות ענקיות הביטו בי.

עיניים כחולות מוּכרות.

עיניים שלא רציתי לראות שוב לעולם.

התינוקת נשכה את שפתה ובחנה את פניי בתשומת לב נחושה. היא לא הגבירה את בכייה. היא לא התפתלה או צווחה. היא רק ישבה בתוך התרמיל שלי, בין קופסאות השעועית והגבינה המעוכה והמתינה ל... משהו.

איך היא נכנסה לתיק שלי, לכל הרוחות?

אני לא הכנסתי אותה לשם. ובוודאי לא גנבתי את בתם הביולוגית של מר וגברת מקלארי. היו להם שישה־עשר ילדים שעבדו בחווה ורק הילדה שמולי הייתה בשר מבשרם. כל השאר, ואני ביניהם, נקנו כמו בני בקר, הוחתמו בצריבה כמו החיות בעדר והוכרחו לעבוד עד שהתחננו להישלח לבית המטבחיים.

התינוקת התנועעה באי נוחות, תחבה את האגודל לפיה ולא הסירה ממני את עיניה.

"למה את בתרמיל שלי?" קולי נשמע צורם ורם מדי באוזניי. יצור קטן ומבוהל מיהר לצאת מתוך התיק על רגליו הזעירות. רכנתי לעברה והיא נרתעה לאחור. על מבטה הסקרן האפילה עננה של חשש ופחד. "מה לכל הרוחות אני אמור לעשות בך?"

רחש מים זורמים נשמע לא רחוק, בתוך הצמחייה. הצמא גרם לפי להתמלא ריר בעוד המעשיות האכזרית גרמה לי לחשוב על שימושים אחרים שאני יכול לעשות בנהר.

לא יכולתי להשיב אותה אל החווה, ולא יכולתי לקחת אותה איתי.

לא נותרה לי ברירה.

יכולתי להשאיר אותה לבדה כדי שתשמש ארוחה לחיית פרא או לחסל אותה בצורה אנושית יותר על ידי טביעה בנהר, ממש כפי שהוריה הטביעו ילד לפני שלושה שבועות משום שלא נעל את השער והניח לשלושה כבשים לברוח.

היא כרכה סרט משי כחול דהוי סביב אגרופה הזעיר, כאילו היא עצמה בוחנת את האפשרויות. האם היא יודעת שאני חושב להרוג אותה כדי להקל על מנוסתי? האם היא מבינה שאנהג בה באותה אכזריות שבה הוריה נהגו בי?

כרעתי, רפוי איברים, בין השרכים מתחת לשיח שבחרתי ונאנחתי בכבדות.

את מי אני משקר?

אני לא מסוגל להרוג אותה.

לא הייתי מסוגל להרוג אפילו את העכברושים שחלקו איתנו את האסם.

איכשהו, היא זחלה אל תוך תרמיל הגב שלי. ובטיפשותי ברחתי איתה, למרות שהרגשתי שמשהו לא בסדר. וכעת המשימה הבלתי אפשרית שלי להישאר בחיים הפכה קשה עוד יותר.

 

 

 

 

 

פרק 2

 

 

רֶן

****

2000

 

ידעתי שאם אברח, ייתכן שאמות.

אם לא מקליע, אז מרעב או מקור.

בגלל זה חיכיתי הרבה יותר מדי זמן. בגלל זה איבדתי משקל וכוח שלא יכולתי להרשות לעצמי לאבד. נמכרתי לבני הזוג מקלארי לפני שני חורפים, והייתי צריך להיות חכם יותר.

הייתי צריך לברוח בלילה שבו הם הניחו בידי אימי מלוא החופן מזומנים, תחבו אותי למכונית ספוגת שתן ודחפו אותי אל האסם ביחד עם שאר הילדים האסירים שלהם, וכבר למחרת הציגו בפניי את מה שהייתי אמור לדעת.

הלילה שבו נמכרתי היה מעורפל הודות לחבטה עזה בראשי שקיבלתי כשהעזתי לבכות, וכעת לא יכולתי לזכור את אימא שלי, וזה היה בסדר גמור משום שגם את אבא שלי לא הכרתי מעולם.

ידעתי רק שהכריחו אותי לקרוא למר וגברת מקלארי אבא'לה ואימא'לה.

כלפי חוץ צייתּי להם, אבל בתוך ראשי הם היו תמיד המקלארים השנואים.

 

שנואים ממש כמו בתם הביולוגית שעמדה להכשיל כעת את תוכנית הבריחה שלי.

נעצתי בתינוקת מבט זועם וניסיתי להפוך אותו לנוקב עוד יותר, בתקווה לעורר בתוכי מספיק זעם כדי שאוכל להרוג אותה ולסיים עם זה.

ממש כפי שלא הכרתי את אבי, לא ידעתי איך היא הגיעה אל תוך התרמיל שלי. האם היא זחלה לשם בעצמה? האם ילד אחר הכניס אותה לשם? אולי אפילו אימהּ היא שהניחה אותה שם, משום מה?

התרמיל לא היה שלי. החפץ המהוה הזה היה שייך למר מקלארי, שמילא אותו באלכוהול ובכריכים עבים בזמן הקציר. הוא היה מונח מאובק ובולט ליד הדלת, בחברת ידידיו, המעילים המעופשים, המטריות השבורות והמגפיים המרופטים.

גירדתי את ראשי בפעם המאה, בניסיון לפתור את החידה כיצד אל הבריחה המתוכננת היטב שלי הצטרפה פתאום נוסעת בלתי רצויה.

נוסעת שאינה יכולה ללכת או לדבר ואפילו לא לאכול בכוחות עצמה.

דמעות צרבו את עיניי הבוערות.

הייתי אמור להיות כבר במרחק של קילומטרים מכאן, אבל עדיין לא פתרתי את הבעיה. עדיין לא ידעתי איך אוכל לברוח בשקט ולהסתתר בסודיות עם תינוקת שעלולה בכל רגע לפצוח בצווחות.

רק משום שהייתה שקטה להדהים וקודרת מאז שמצאתי אותה, אין פירושו שהיא לא תחשוף אותי ולא תגרום למותי.

הטיתי את ראשי ובחנתי אותה מקרוב. שנאתי את העור הוורוד והנקי שלה ואת התלתלים הזהובים המבריקים. הלחיים שלה היו עגולות ועיניה בוהקות.

 

דמותה הייתה כלעג לכל ילד באסם, הילדים עם הפנים השקועות והגופים ההולכים וכלים, שנראו כמו עצים שהורעלו בדלק.

לה היה מזל. טיפלו בה. היא ישנה במיטה עם שמיכות ודובוני פרווה וחיבוקים.

קפצתי את ידיי והן הזכירו לי שוב את האצבע שחסרה בכף ידי השמאלית.

האם הם יתגעגעו אליה?

האם הם יחפשו אותה?

האם יהיה להם אכפת בכלל?

כל חיי הכרתי צורת קיום אחת, שבה הורים הם אכזריים ומוכרים את ילדיהם, צורבים אותם בברזל מלובן ומאכילים אותם באבוס ובדלי.

עד לפני שנה, הייתי בטוח שכך נוהגים בכל הילדים. שכולנו איננו יותר משרצים שנועדו לעבודה קשה — כפי שאמרה הגברת מקלארי בכל לילה, כשזחלנו תשושים אל מרבצי השינה והמזרנים המגובבים שלנו.

רק בלילה שבו מר מקלארי קטע את הזרת שלי, משום שגנבתי פרוסות של עוגת תפוחים שזה עתה נאפתה, הבנתי שישנם סיפורים אחרים.

התגריתי בגורל כשהתגנבתי אל תוך בית החווה — וזו הייתה הסיבה שבגללה היו לי רק תשע אצבעות ולא עשר. אחרי שהתעלפתי, התעוררתי מכאב ולאחר שהתייאשתי מהחיפוש אחר סמרטוט נקי כדי להחליף את הגופייה ספוגת הדם שנכרכה סביב אצבעי הקטועה, החלטתי שבבית החווה יש בוודאי מגבת מטבח שאוכל לשאול.

האפשרות השנייה הייתה לטפטף דם בכל מקום.

 

גברת מקלארי צווחה במקום כלשהו בקומה העליונה, כמו ארנב שנורה. היא הייתה שמנה כמו חזיר במשך חודשים ושיערתי שסוף־סוף הגיע זמנה ללדת. ראיתי לא מעט חיות מביאות חיים חדשים לעולם, כך שיכולתי להתעלם ממנה ולהתקדם על קצות אצבעותיי אל המטבח.

אלא שתוך מהומת התינוקת הנולדת, מישהו השאיר את הטלוויזיה דולקת וכושפתי בקסמה.

תנועות נעות, צבעים וקולות. כבר יצא לי לראות אותה דולקת, אבל אז גורשתי במטאטא ומפני שהצצתי נותרתי רעב ולא קיבלתי ארוחת ערב.

באותו לילה, התמזגתי אל בין הצללים כשאני אוחז באצבע הכואבת שלי והתבוננתי בתוכנית שבה ילדים צחקו וחיבקו את הוריהם. שבה ארוחות בריאות בושלו בחיוך והוגשו באהבה לילדים דשנים ליד שולחן, ולא הושלכו אל הקרקע כדי שיילחמו עליהן לפני שהחזירים יאכלו את השיירים.

מר מקלארי אמר לנו כל הזמן שלנו יש מזל. שהבנות שהוא גורר בשערן אל בית החווה אחרי שגברת מקלארי הולכת לישון, הן המלאכיות הנבחרות שמשימה חשובה הוטלה עליהן.

מעולם לא גיליתי מהי אותה משימה, אבל הבנות כולן חזרו לבנות כחלב ורעדו כמו שיות קטנות בבוקר צונן.

למעשה, קטיעת הזרת הייתה הזיכרון הגרוע ביותר והטוב ביותר שלי.

כשהוא אחז בכוח בידי וקצץ את הזרת שלי במכשיר חיתוך הגדרות שלו כאילו מדובר בפיסת חוט ברזל תועה, הוא גרם לי להתפתל ולהקיא בייסורים. החום, הצמא, והכאב הבוער שחשתי בזמן שצפיתי בתוכנית הטלוויזיה, גרמו לי לאבד את דריכותי.

זו הייתה יותר מטיפשות לעמוד כך, בבית שבו התגורר השטן.

 

אבל כשהוא מצא אותי, מעולף מזוהמה ומאיבוד דם בחדר האורחים שלו למחרת בבוקר, הוא לקח אותי לרופא.

בדרך לשם — במשאית שהייתה מלאה כולה שיירי דיזל מהטרקטור שלו — הוא צעק עליי לא למות. שהוא יכול עדיין להשתמש בי מספר שנים ושהוא שילם יותר מדי ולא מתכוון לתת לי לוותר.

כשהגענו לבית החולים, הוא נעץ את פניו המצחינות בפניי וסינן לעברי שלא אומר דבר. התפקיד שלי היה להיות טיפש — אילם. אם לא, הוא יהרוג אותי, את הרופא ואת כל מי שיעזור לי.

צייתּי ובאותו יום למדתי מהו טוב לב.

הסיפור שבדינו עבור אנשי הצוות הרפואי היה שהמגושמות שלי היא שגרמה לקטיעת האצבע בלהב, בזמן שקצרתי חיטה. פניי המלוכלכות וברכיי הבולטות שימשו את מר מקלארי כהוכחה לכך שאני ילד פרוע וחסר אחריות, והודות למוניטין שלו בעיירה כחוואי מוצלח, שכן מנומס ומבקר קבוע בכנסייה, איש לא ערער על דבריו.

איש לא שאל אותי עד כמה השקרים שלו מסריחים.

הזיהום היה חמור, לדברי האחות, ואחרי שרעדתי על שולחן הטיפולים שלה, כששיניי נוקשות ובטני מתנשמת, היא תפרה את הפצע, נעצה בי זריקה והביטה בי במבט שגרם לי לרצות לגלות לה את הכול.

נשכתי את השפה ובחזי הלך והצטבר פחד גדול מכפי שחשתי בחיי.

רציתי לספר לה.

אבל סתמתי את הפה והמשכתי בהתאם לשקר של מר מקלארי.

בתמורה, היא אמרה לי שאני כל כך אמיץ, נשקה למצחי ונתנה לי שקית מלאה סוכריות ג'לי, מדבקה עם כוכב מוזהב ודובון קטן שעליו היה כתוב 'החלמה מהירה'.

חיבקתי את הדוב בחיבוק חזק מכפי שאי פעם חיבקתי משהו, בזמן שנכנסתי בלית ברירה אל המשאית המלאה אדים וחגרתי את החגורה בדרכי חזרה אל הגיהינום.

ברגע שיצאנו מטווח הראייה, מר מקלארי חטף את הדובון ואת הסוכריות מידיי והשליך אותם מבעד לחלון המכונית הנוסעת.

ידעתי היטב שאסור לי לבכות.

הוא יכול לקחת לי את הדובון ואת הסוכריות, אבל הוא לא יכול לקחת לי את החיוכים טובי הלב מהאחות או את היחס העדין של הרופא בעת שהיטיבו את מצבה של אצבעי.

לא שהייתה לי אצבע. רק גדם חסר תועלת, שגירד לעיתים קרובות והוציא אותי מדעתי.

הייתי צריך לברוח באותו לילה.

הייתי צריך לברוח שבוע לאחר מכן, ברגע שסיימתי לקחת את האנטיביוטיקה וכבר לא הייתי מוכה חום ובחילה.

הייתי צריך לברוח כל כך הרבה פעמים.

מה שמצחיק הוא, שבקרב שישה־עשר הילדים בחווה של המקלארים ים הפרצופים כל הזמן השתנה. כשילד או ילדה גדלו מספיק כך שבעיניהם הופיע פתאום מבט מבוים או כשהם הרימו ידיים אחרי שנים של מאבק, האיש בחליפה היה מגיע, מדבר במילים יפות ונוגע בילדים הרועדים, ולאחר מכן הוא והם היו נעלמים ולא נראים שוב לעולם.

מספר ימים לאחר מכן, היה מופיע מגויס חדש, מבועת ממש כפי שהיינו כולנו, מלא תקווה שקרתה פה טעות, ובמהרה הוא היה לומד את האמת המרה, שלא מדובר במצב זמני.

אלה היו החיים והמוות שלנו, הכרוכים אלה באלה בלי סוף.

המחשבות שלי דילגו מדי פעם אל העבר, לא נשארו זמן רב מדי באותו נושא והשחר התגנב והפך לבוקר, והבוקר גלש והפך לאחר צהריים.

לא נגעתי בתינוקת.

היא לא בכתה ולא התלוננה, כאילו היא יודעת שגורלה עדיין שברירי.

באמצע נעיצת מבטים נחושה והדדית היא נרדמה, מכורבלת בתוך התרמיל שלי, עם הסרט המהוה שלה באגרופה הזעיר וראשה על חריץ הגבינה המתפורר שלי.

הבטן שלי קרקרה. הפה שלי נמלא ריר.

לא אכלתי מאז אתמול בבוקר, אבל הייתי מיומן מאוד במניעת מזון מבטן כעוסה. כדי שיהיה לי סיכוי כלשהו לשרוד, אהיה חייב לקצוב לעצמי את המזון.

את זה לפחות ידעתי.

גברת מקלארי קראה לי טיפש. ואני מניח שהיא צדקה. לא ידעתי קרוא וכתוב, הסתתרתי במקום חשוך וטחוב כלשהו עם אימא שלי, עד שנמכרתי והובאתי לכאן.

אבל ידעתי איך לדבר ולהשתמש במילים גדולות, הודות לגברת מקלארי, שכינתה את עצמה אישה משכילה ואינטליגנטית שאוהבת לקשט את אוצר המילים שלה, משום שהעיירה הזו מלאה בורים.

בפעמים מסוימות הבנתי את רוח דבריה, אבל לרוב המוח שלי ספג את המילה, נעץ בה שיני חלב זעירות וביתר אותה לגזרים עד שמשמעותה הובנה ומוחי אפסן אותה לשימוש מאוחר יותר.

לא שכחתי דבר.

שום דבר.

ידעתי כמה פטישים יש למר מקלארי בסככת כלי העבודה וידעתי שאחד מהם נעלם לפני שבועיים. ידעתי ששלוש מארבע הפרות שהוא התכוון לשחוט היו בהיריון מהפר של השכן וידעתי שגברת מקלארי לקחה בהיחבא כספים ממה שהרוויחו מן החזירים, לפני שמסרה את החשבונות לבעלה.

מידע חסר כל שימוש.

הדבר היחיד שידעתי והיה בעל ערך, היה גילי, משום שעל פי מר מקלארי, הייתי בגילה של הסוסה המובחרת שלו, שנולדה לפני עשר שנים, במהלך סופת ברקים עזה שביתרה את עץ התפוחים העתיק ביותר לשניים.

בן עשר, ובעצם כבר גבר.

גיל דו־ספרתי, ומוכן לכבוש קיום חדש.

אומנם לא זכיתי להשכלה מקובלת ולימדו אותי רק כיצד לעבד את האדמה, לפשוט עורות של חיות שניצודו ולנהוג בטרקטור תוך שימוש במקל כדי לפצות על העובדה שרגליי עדיין קצרות, אבל היה לי זיכרון לא פחות טוב מאשר לכל אחד אחר בחווה.

אני אולי לא יודע לאיית את שמות החודשים והעונות, אבל אני יודע לזהות את מראה השמיים כשעומדת להכות סופה. אני מזהה את ניחוח הקיץ לעומת החורף ואני זוכר את הימים שחלפו טוב כל כך, שאני מסוגל לחשב בראשי אף שאיני יודע לספור.

אני זוכר גם את הלילה שבו הנוסעת הסמויה שלי הגיעה אל העולם.

הלידה של גברת מקלארי נמשכה זמן רב. בערב אחרי שחזרתי מבית החולים התעוררתי לקול צרחה ועמדתי במרבץ שבו ישנתי כדי להציץ אל מחוץ לחלון היחיד באסם, כשבית החווה הואר ומכונית פנתה אל שביל הגישה.

לא ידעתי למה מר מקלארי לא לקח את אשתו אל הרופאים, אבל בסופו של דבר, הצרחות פסקו ויללה דקה ניקבה את הלילה ונשמעה צעירה כל כך, קטנה כל כך.

אצבעי פעמה מהתפרים ומהגירוד הנורא כשהאזנתי לבואה של התינוקת. מוחי הקודח ערבב תמונות של כבשים הממליטות שיות וחזירות הממליטות חזרזירים עד שהתמוטטתי בחזרה אל המיטה, כשאני משוכנע שהתינוקת שנולדה לגברת מקלארי היא בחלקה חיה ובחלקה אדם.

כיווצתי את עיניי ובחנתי את הילדה המנמנמת שמולי.

אוזניה היו חמודות כאוזני אדם ולא מתנפנפות כאוזני פרה. אפה היה זעיר כאף של פיה ולא בוהק כאפו של כלב. גופה היה נתון באוברול ורוד ולא מכוסה פרווה. היא הייתה ילדונת, ורדרדה כמו הילדים המטופלים היטב בתוכנית הטלוויזיה, וזה רק ליבה עוד יותר את שנאתי.

 

*

 

הדמדומים גזלו את חדות העשבים וגרמו לצללים לעלות ולדאגות לבעבע.

הייתי כאן יותר מדי זמן.

ועדיין לא הייתה לי תשובה.

השארתי את התינוקת בערך לפני שעה וחמקתי בדממה מבעד לצמחייה כדי לבחון את הנהר המגרגר לו בעליצות ממרחק. ישבתי המון זמן על הגדה המכוסה טחב כשאני נועץ את עיניי באדוות, מדמיין את עצמי שולף את גופה התינוקי מתוך התרמיל שלי ודוחף אותה אל מתחת לפני המים.

דמיינתי את הלחץ שאצטרך להפעיל כדי לשמור אותה מתחת למים.

את קור הרוח שיידרש ממני כדי להרוג אותה מבלי להסס.

וככל שניסיתי, חזרתי לאותה מסקנה שאליה הגעתי בבוקר.

אני לא מסוגל להרוג אותה.

למרות שרציתי.

ולא יכולתי להשאיר אותה להיטרף.

למרות שגם את זה רציתי לעשות.

 

ולא יכולתי להחזיר אותה לחווה, כי על אף שהיא אהובה על השטנים שפגעו בי, אסור שתגדל להיות כמותם. אסור להרשות לה לסחור בחיים או להרוויח כסף מילדים חסרי מזל, כמוני.

לא יכולתי להחזיר אותה לחווה, גם כי בזמן שחלף, בני הזוג מקלארי בוודאי הפסיקו לחפש באחוזה שלהם ופנו לחווה המרוחקת שלוש חוות משלהם, כדי לקחת משם את כלבי הציד הצבאים, שיכלו לרחרח כל טרף ממרחק קילומטרים.

הנהר לא יגזול חיים הלילה — הוא יציל חיים.

צרחה שקטה בקעה מבין העצים והשיחים ואחריה נשמע בכי חרישי. אלמלא שמעתי במו אוזניי, לא הייתי מאמין שצרחה יכולה להיות שקטה כל כך ושבכי יכול להיות חרישי.

אבל התינוקת מקלארי הצליחה לבכות כך.

היא גם הצליחה לגרום לי להרים את הישבן ולזנק במהירות בחזרה כדי להניח את כף ידי על פיה הקטן הפעור ולהשתיק אותה.

הכלבים בוודאי כבר בעקבותינו.

שנאתי את זה שלקח לי כל כך הרבה זמן להיזכר שזה יהיה הצעד הבא בתוכנית של מקלארי. לא היינו צריכים תוספת של מזל רע, שתגיע אם היא תצעק ותקרא להם.

"תשתקי", סיננתי ואצבעותיי אחזו בכוח בלחיים השמנמנות.

עיניה הכחולות נפערו לרווחה ובהקו מדמעות, מהוססות כמו עיניו של עופר איילים.

"אנחנו חייבים ללכת". טלטלתי את ראשי וקיללתי אותה בפעם האלף על שהפכה את "אני" ל"אנחנו".

אני הייתי אמור ללכת. אני הייתי אמור לרוץ, לשחות, להתחבא.

אבל משום שלא יכולתי לפתור את הבעיה הזו, היא תצטרך להצטרף אליי, עד שאוכל.

 

היא גיהקה מאחורי כף ידי ולשונה המהוססת ליקקה את המלח מעל עורי. היא התפתלה מעט ושתי ידיה המיניאטוריות הושטו מעלה כדי לאחוז בפרק ידי ולהיאחז בי חזק יותר, בעודה מלקקת בפראות כאילו היא מורעבת וזקוקה לתזונה כלשהי.

כך באמת היה.

וכך הרגשתי גם אני.

עברתי את שלב הרעב, אבל הייתי מורגל למצב כזה.

היא הייתה תינוקת מפונקת שהונקה בחלב ולא הבינה את הכאב המשסף בבטנה השמנמנה.

הסרתי מעליה את ידי וחשפתי את שיניי כששפתה התחתונה החלה רוטטת ודמעות שוב הצטברו בעיניה.

הצבעתי במבט קודר בין שתי עיניה ונהמתי, "אם תבכי, אני אשאיר אותך פה. את רעבה? טוב, יש כאן הרבה מאוד יצורים אחרים רעבים שברצון יאכלו אותך לארוחת ערב".

היא מצמצה, התפתלה, נכנסה לעומק התרמיל ומחצה את הגבינה שלי.

"היי!" אצבעותיי צללו אל תוך התרמיל, הדפו אותה הצידה והצילו את הגבינה המעוכה. "זה כל מה שיש לנו, את לא מבינה?"

היא ליקקה את שפתיה ועיניה ננעצו בגוש המעוך והלא מעורר תיאבון.

הצמדתי את הגבינה לחזי וחשתי את הרכושנות ואת חוסר הרצון לחלוק גואים בי. שעת האוכל באסם הייתה שעה שבה הקשרים הזמניים שקשרנו עם ילדים עבדים אחרים, פסקו להתקיים. לפעמים החלפנו בינינו שמיכות מלאות חורים או שאלנו זה מזה נעליים מיד רביעית, אבל אוכל? בשום אופן לא. אתה נלחם עד המוות על כל פירור.

אין נדבות.

אצבעותיה אחזו בכוח בסרט הכחול שלה ובטנה גרגרה שוב ושוב, כמעט בקול רם כמו בטני. פניה המכוערות התעוותו בראשיתה של צווחה נוספת.

כתפיי נדרכו. האלימות בתוכי הלכה וגאתה. באמת שאין לי מושג מה הייתי עושה אילו הייתה בוכה ולא שותקת.

אבל כששפתיה נמתחו וריאותיה התנפחו כדי להפיק צליל, היא הטתה את ראשה והביטה ישר אל תוך נשמתי. היא השתתקה, כאילו היא מאפשרת לי לבחור או מאיימת עליי — יצורה ערמומית ובוגדנית ממש כמו אימה ואביה.

ושוב, לא הייתה לי ברירה.

המתח הרפה מגבי כשהכתה בי ההבנה כי מעתה והלאה, אהיה חייב לחלוק את הכול. את המקלט שלי. את המזון שלי. את הכוחות שלי. את חיי. היא לא תודה לי. היא לא תעריך את זה. היא תצפה לזה כמו כל סייחה, עגל, חתלתולה או כלבלב.

"אני שונא אותך", לחשתי בעודי מביט אל בין העצים ומחפש סימן לנוכחות של יצור נוסף. אוזניי נדרכו בניסיון לשמוע קולות של כלבים נובחים ואצבעותיי קרעו לרווחה את הניילון וצבטו פיסה מהגבינה החמימה והריחנית.

פי נמלא בכל כך הרבה רוק, שכמעט ריירתי כשהוצאתי את הפיסה מן השקית. רגליי רעדו מרוב רצון לאכול, בידיעה שיש לפניהן עוד מסלול ארוך.

אבל העיניים הכחולות לא ניתקו לרגע מפניי וגינו אותי על כך שאני אפילו חושב לאכול.

"אני שונא אותך", הזכרתי לה. "תמיד אשנא אותך. אז אל תשכחי את זה לעולם".

כרעתי ברך והגשתי את ידי אל פניה.

חיוך מוזר ביותר עיקל מייד את שפתיה,

כשידיה הושטו מעלה ונאחזו שוב בפרקי ידיי, ופה זעיר ורטוב כיסה את קצות אצבעותיי.

היא נסוגה לאחור כעבור רגע, יורקת ומתאוננת, וזעם סמוק מכסה את לחייה התפוחות. היא החמיצה פנים מול הגבינה שבאצבעותיי, ואז אליי, ונראתה בוגרת בהרבה מגילה הרך.

הזעפתי פנים בחזרה ונלחמתי בדחף לאכול את מה שדחתה. "זה כל מה שיש לנו עד שנגיע למקום בטוח יותר". דחפתי שוב את הגבינה אל פיה, לפני שאספיק לגזול אותה. "תאכלי את זה. לא אתן לך עוד הזדמנות".

לקח לה רגע. רגע אינסופי, שבו הטתה את ראשה לכאן ולכאן כמו ציפור, ולבסוף רכנה קדימה וליקקה את הגבינה מאצבעותיי.

אצבעותיה לא פסקו מלשחק בסרט שלה, מהפנטות אותי בעודה מלקקת במהירות את המנחה הזעירה, ואז נשענת שוב לאחור בשתיקה.

לא דיברתי כשבצעתי קובייה נוספת והנחתי אותה על לשוני. גניחה של עונג צרוף נמלטה מפי כשגופי מיהר להמיר את הטעם באנרגייה ולתבוע ממני שאסתלק מפה.

רציתי עוד.

רציתי את הגוש כולו.

רציתי כל קופסת שעועית וכל בקבוק מים שהצלחתי לגנוב.

אבל למרות המחיר, למרות שידיי רעדו במאבק האכזר לאטום את השקית ולהניח אותה בחזרה בתרמיל, ביחד איתה, הצלחתי.

תפסתי את שולי הרוכסן והבטתי ישירות בעיניה. "אנחנו יוצאים לשחייה כדי שהכלבים לא יוכלו להריח אותנו. את בטח תירטבי ויהיה לך קר, ואני לא יכול לעשות נגד זה שום דבר, אז אל תבכי. אם תבכי, אני אשאיר אותך לדובים".

היא מצמצה ונעצה את אגודלה בפיה, כשהסרט תלוי מאגרופה.

"טוב", הנהנתי. "אל... אל תפחדי".

נתתי מבט אחרון בשיער המשי שלה ובמבטה התמים והבוטח, משכתי את הרוכסן מעלה ועטפתי אותה באפלה. הטלתי את מלוא כובד משקלה על כתפיי.

היא צעקה כשנחבטה בגבי.

דחקתי במרפקי בצידה וצעדתי במהירות אל הנהר. "דלה מקלארי, אם תוציאי הגה, זה יהיה הצליל האחרון שתשמיעי".

היא השתתקה.

ואני רצתי... כדי להציל את חיי שנינו.

פפר וינטרס

פפר וינטרס היא מחברת רבי־מכר רבים וספריה כבשו את רשימות הנמכרים ביותר של הניו יורק טיימס, וול סטריט ג'ורנל ויו. אס. איי. טודיי.
 
היא ממלאת תפקידים רבים, בין השאר היא סופרת, קוראת ולעיתים גם רעיה. היא אוהבת לטייל ויש לה בעל מדהים ונפלא שסובל את הרומנים שיש לה עם החברים שלה בספרים. היא אוהבת סיפורים אפלים, שיש בהם טאבו והם מסחררים את הראש. ככל שהגיבורים מעונים יותר, כך טוב יותר, והיא אינה מפסיקה להמציא דרכים לשבור ולתקן את הדמויות שלה. הו, וסקס... יש בספרים שלה סקס. היא שואפת לכתוב סיפורים שיגרמו לקוראים שלה להשתוקק לכל מה שהם אינם אמורים לרצות, וסיפוריה הם בעלי עלילות מורכבות ודמויות בלתי נשכחות.
 
אחרי שהגשימה את חלומה להיות סופרת במשרה מלאה, פפר קיבלה הכרה וזכתה בפרסים לרומן האפל הטוב ביותר, סדרת ה־ BDSMהטובה ביותר והגיבור האפל הטוב ביותר. היא עומדת בראש רשימת רבי־המכר של iBooks וגם בראש רשימת רבי־המכר הארוטיים, ספרי האימה הארוטיים וספרי המתח הרומנטיים. היא גם גאה לענוד את תג ה-IndieReader שהוענק לה על מקומה ברשימת עשרת רבי־המכר העצמאיים ולאחרונה, היא חתמה על חוזה לכתיבת שני ספרים בהוצאת. Hachette ספריה מתורגמים בימים אלה לשפות רבות.
 
היא אוהבת לקבל דואר מכל סוג בכתובת:

עוד על הספר

הנער וסרט המשי הכחול פפר וינטרס

פרק 1 

רֶן

****

2000

 

"עצור! וילֶם, תירה בו. אל תניח לו לברוח!"

ברחתי כל עוד נפשי בי מבית החווה עם התריסים שהצבע מתקלף מהם והמרפסת המתפוררת. הטלתי את תרמיל הגב הגדול על כתפיי וחציתי בזינוק את המרחק הקצר בין הגיהינום לארץ.

משקל התרמיל לא היה מאוזן ועפתי קדימה.

מעדתי והקרסול שלי התעקל מעט. רגליי חסרות התועלת, של ילד בן עשר, זעקו שבלתי אפשרי להימלט מקליע שירתה אשתו של רוצח ומשעבד, בעיקר עם משא כבד כל כך על הגב.

גם אם זה נראה בלתי אפשרי, הייתי חייב לנסות.

"חזור לכאן, ילד, ואני לא אקטע לך אצבע נוספת!" קולו הרועם של מר מקלארי פילח את הלילה הלח ורדף אחריי כמו שיניים המאיימות להיסגר עליי. זינקתי אל העלווה הצפופה והתקדמתי, מתפתל כמו תולעת בין צמחי התירס שגובהם כפול מגובהי.

אגרופיי הזעירים נקפצו כשחשבתי על האפשרות לחוות שוב את הכאב הזה.

האיום שלו רק דרבן אותי להוסיף ולברוח — גם אם קליע יינעץ בגבי ואמות באמצע שדה התירס שלהם. לפחות הסיוט הנורא הזה יסתיים.

"הרוג אותו, וילם!" קולה של גברת מקלארי צווח כמו העורבים שבהם אהבה לירות מחלון המטבח, ברובה המטונף שלה. "מי יודע מה הוא גנב ונושא איתו בתיק שלו!"

מאחוריי נשמע רעש. בכי פתאומי שחדר את הדממה.

אולי חיה?

חתול?

לא היה לי אכפת.

רצתי מהר יותר, השפלתי את ראשי והשתמשתי בכל טיפת אנרגייה, כאב ותקווה שנותרו בגופי התשוש והצנום. התרמיל התפוח משך אותי מטה. משקלו היה רב מכפי שזכרתי שהיה לפני שני לילות, כשהטלתי אותו על כתפיי במהלך החזרה שביצעתי לקראת הבריחה.

תכננתי את זה במשך שבועות. חרצתי את נתיב הבריחה שלי בלוחות הרצפה המאובקים מתחת למיטתי ושיננתי את מקומם של שימורי השעועית והגבינות הקשות בחווה כדי שאוכל לקחת אותם במהירות בחשכה.

הייתי זהיר כל כך, והייתי בטוח שאוכל להיעלם מן המקום המצחין הזה שאליו נמכרתי.

אבל לא הייתי זהיר מספיק, ולא נעלמתי.

באנג.

גבעולי תירס נרעדו מולי בגובה ראשי ונעו, סדוקים, במקום שבו הקליע חלף. הבכי נשמע שוב, קצר וחד וקרוב.

גמעתי אוויר, רכנתי תחת השמיים הסמיכים והכרחתי את רגליי לפצוח בריצה מהירה. התרמיל קיפץ וננעץ בכתפיי, לוחש לי שעליי להשליך את כל האספקה שלקחתי ופשוט לברוח.

אבל כדי שאוכל לשרוד מעבר ליום או יומיים של חירות, נזקקתי לכל זה.

לא היה לי לאן ללכת. לא היה איש שיעזור לי. בלי כסף. בלי כיוון. נזקקתי למזון ולמעט המים שגנבתי, כדי שלא למות במרחק של קילומטרים עלובים בלבד מאותו בית חווה שממנו ברחתי.

באנג.

קלח תירס התפוצץ ממש מול פניי. קולו של מר מקלארי פלט את מילותיו בנהמות מתנשפות, בעודו רודף אחריי בשדה היקר שלו. הצלצול החריש את אוזניי, מנע ממני לשמוע בכי נוסף והגביר את צליל פעימות ליבי המהירות.

עוד קצת ואגיח אל הכביש.

אמצא דרך מילוט מהירה יותר על פני המשטח הסלול ואולי אפילו אצליח לקרוא לעזרה מעובר אורח תמים.

אולי מישהו מהאנשים הללו שחלפו שם מדי יום במכוניותיהם, חייכו למראה בית החווה הכפרי והתענגו למראה הילדים השקועים בעבודתם, יפקח סוף־סוף את עיניו ויראה את סחר העבדים הנורא שהתרחש ממש בקרבם.

באנג!

השתופפתי וצנחתי על ברכיי.

התרמיל מחץ אותי אל הקרקע וקצותיו החדים ננעצו בגבי, אבל היה שם קול נוסף שרדף אחריי. הייתי חזק לגילי, אז למה נשיאת התרמיל מתישה אותי כל כך?

התעלמתי מן המחשבות המעכבות האלו וזינקתי שוב על רגליי כשאני מתנשף, בעוד ריאותיי הקטנות והמטופשות אינן מצליחות להעניק לי די חמצן. איבריי בערו והתכווצו. התקווה הלכה ואזלה מתוכי. אבל כבר הכרתי היטב את הכאב וזינקתי היישר לתוכו.

זה היה הסיכוי היחיד שלי.

זה היה עניין של חיים או מוות.

ואני בחרתי בחיים.

 

*

 

השחר הפציע באופק, צבעי הוורוד והזהב שלו מעיזים להתגנב אל מתחת לצמחייה שלתוכה החלקתי לפני שעות ספורות.

היריות פסקו. הצעקות פסקו. קולות כלי הרכב ובני האדם נעלמו מזמן.

לא הייתי צריך לרדת מהכביש ולהיכנס אל היער. ידעתי. ידעתי את זה ברגע שזינקתי מן הנתיבים הסלולים והמרתי אותם בעפר, אבל מר מקלארי רדף אחריי למרחק רב משציפיתי והייתי רעב, מוכה ולא מוכן למסור את חיי באמצעות ריצה במקום גלוי, שבו יכלה להבחין בי כוונת הרובה שלו.

במקום זה, חמקתי אל תוך השיחים, אל האדמה הפרטית הלא מעובדת, ונלחמתי בתשישות עד ששערות עורפי כבר לא סמרו באימה והמחשבה על קליע שיינעץ באחורי ראשי כבר לא מנעה ממני להירדם.

סבך השיחים היה מפלט ושקעתי בשינה ברגע שבו התחפרתי מתחת לשיח, אבל לא השחר הוא שהעיר אותי משנתי.

זה היה התרמיל שלי.

בכי עמום, יללני, שב ונשמע. קול חי שאינו דומה לרעשי מים וגבינה.

הרעש היה מוכר. שמעתי אותו בעודי בורח, אבל הייתי מרוכז מדי בלהישאר בחיים מכדי לשים לב שהקול עלה ממש מתוך הדברים שגנבתי.

הפריטים המעטים שלקחתי מילאו חלק קטן מאוד מהתרמיל, ועם זאת, הוא היה מונח שם בעפר, תפוח ומלא.

יבבה נוספת גרמה לי לעבור מייד לתנוחת כריעה, מוכן לזינוק.

רכנתי קדימה בידיים רועדות, פתחתי את הרוכסן בבת אחת ונפלתי לאחור.

שתי עיניים כחולות ענקיות הביטו בי.

עיניים כחולות מוּכרות.

עיניים שלא רציתי לראות שוב לעולם.

התינוקת נשכה את שפתה ובחנה את פניי בתשומת לב נחושה. היא לא הגבירה את בכייה. היא לא התפתלה או צווחה. היא רק ישבה בתוך התרמיל שלי, בין קופסאות השעועית והגבינה המעוכה והמתינה ל... משהו.

איך היא נכנסה לתיק שלי, לכל הרוחות?

אני לא הכנסתי אותה לשם. ובוודאי לא גנבתי את בתם הביולוגית של מר וגברת מקלארי. היו להם שישה־עשר ילדים שעבדו בחווה ורק הילדה שמולי הייתה בשר מבשרם. כל השאר, ואני ביניהם, נקנו כמו בני בקר, הוחתמו בצריבה כמו החיות בעדר והוכרחו לעבוד עד שהתחננו להישלח לבית המטבחיים.

התינוקת התנועעה באי נוחות, תחבה את האגודל לפיה ולא הסירה ממני את עיניה.

"למה את בתרמיל שלי?" קולי נשמע צורם ורם מדי באוזניי. יצור קטן ומבוהל מיהר לצאת מתוך התיק על רגליו הזעירות. רכנתי לעברה והיא נרתעה לאחור. על מבטה הסקרן האפילה עננה של חשש ופחד. "מה לכל הרוחות אני אמור לעשות בך?"

רחש מים זורמים נשמע לא רחוק, בתוך הצמחייה. הצמא גרם לפי להתמלא ריר בעוד המעשיות האכזרית גרמה לי לחשוב על שימושים אחרים שאני יכול לעשות בנהר.

לא יכולתי להשיב אותה אל החווה, ולא יכולתי לקחת אותה איתי.

לא נותרה לי ברירה.

יכולתי להשאיר אותה לבדה כדי שתשמש ארוחה לחיית פרא או לחסל אותה בצורה אנושית יותר על ידי טביעה בנהר, ממש כפי שהוריה הטביעו ילד לפני שלושה שבועות משום שלא נעל את השער והניח לשלושה כבשים לברוח.

היא כרכה סרט משי כחול דהוי סביב אגרופה הזעיר, כאילו היא עצמה בוחנת את האפשרויות. האם היא יודעת שאני חושב להרוג אותה כדי להקל על מנוסתי? האם היא מבינה שאנהג בה באותה אכזריות שבה הוריה נהגו בי?

כרעתי, רפוי איברים, בין השרכים מתחת לשיח שבחרתי ונאנחתי בכבדות.

את מי אני משקר?

אני לא מסוגל להרוג אותה.

לא הייתי מסוגל להרוג אפילו את העכברושים שחלקו איתנו את האסם.

איכשהו, היא זחלה אל תוך תרמיל הגב שלי. ובטיפשותי ברחתי איתה, למרות שהרגשתי שמשהו לא בסדר. וכעת המשימה הבלתי אפשרית שלי להישאר בחיים הפכה קשה עוד יותר.

 

 

 

 

 

פרק 2

 

 

רֶן

****

2000

 

ידעתי שאם אברח, ייתכן שאמות.

אם לא מקליע, אז מרעב או מקור.

בגלל זה חיכיתי הרבה יותר מדי זמן. בגלל זה איבדתי משקל וכוח שלא יכולתי להרשות לעצמי לאבד. נמכרתי לבני הזוג מקלארי לפני שני חורפים, והייתי צריך להיות חכם יותר.

הייתי צריך לברוח בלילה שבו הם הניחו בידי אימי מלוא החופן מזומנים, תחבו אותי למכונית ספוגת שתן ודחפו אותי אל האסם ביחד עם שאר הילדים האסירים שלהם, וכבר למחרת הציגו בפניי את מה שהייתי אמור לדעת.

הלילה שבו נמכרתי היה מעורפל הודות לחבטה עזה בראשי שקיבלתי כשהעזתי לבכות, וכעת לא יכולתי לזכור את אימא שלי, וזה היה בסדר גמור משום שגם את אבא שלי לא הכרתי מעולם.

ידעתי רק שהכריחו אותי לקרוא למר וגברת מקלארי אבא'לה ואימא'לה.

כלפי חוץ צייתּי להם, אבל בתוך ראשי הם היו תמיד המקלארים השנואים.

 

שנואים ממש כמו בתם הביולוגית שעמדה להכשיל כעת את תוכנית הבריחה שלי.

נעצתי בתינוקת מבט זועם וניסיתי להפוך אותו לנוקב עוד יותר, בתקווה לעורר בתוכי מספיק זעם כדי שאוכל להרוג אותה ולסיים עם זה.

ממש כפי שלא הכרתי את אבי, לא ידעתי איך היא הגיעה אל תוך התרמיל שלי. האם היא זחלה לשם בעצמה? האם ילד אחר הכניס אותה לשם? אולי אפילו אימהּ היא שהניחה אותה שם, משום מה?

התרמיל לא היה שלי. החפץ המהוה הזה היה שייך למר מקלארי, שמילא אותו באלכוהול ובכריכים עבים בזמן הקציר. הוא היה מונח מאובק ובולט ליד הדלת, בחברת ידידיו, המעילים המעופשים, המטריות השבורות והמגפיים המרופטים.

גירדתי את ראשי בפעם המאה, בניסיון לפתור את החידה כיצד אל הבריחה המתוכננת היטב שלי הצטרפה פתאום נוסעת בלתי רצויה.

נוסעת שאינה יכולה ללכת או לדבר ואפילו לא לאכול בכוחות עצמה.

דמעות צרבו את עיניי הבוערות.

הייתי אמור להיות כבר במרחק של קילומטרים מכאן, אבל עדיין לא פתרתי את הבעיה. עדיין לא ידעתי איך אוכל לברוח בשקט ולהסתתר בסודיות עם תינוקת שעלולה בכל רגע לפצוח בצווחות.

רק משום שהייתה שקטה להדהים וקודרת מאז שמצאתי אותה, אין פירושו שהיא לא תחשוף אותי ולא תגרום למותי.

הטיתי את ראשי ובחנתי אותה מקרוב. שנאתי את העור הוורוד והנקי שלה ואת התלתלים הזהובים המבריקים. הלחיים שלה היו עגולות ועיניה בוהקות.

 

דמותה הייתה כלעג לכל ילד באסם, הילדים עם הפנים השקועות והגופים ההולכים וכלים, שנראו כמו עצים שהורעלו בדלק.

לה היה מזל. טיפלו בה. היא ישנה במיטה עם שמיכות ודובוני פרווה וחיבוקים.

קפצתי את ידיי והן הזכירו לי שוב את האצבע שחסרה בכף ידי השמאלית.

האם הם יתגעגעו אליה?

האם הם יחפשו אותה?

האם יהיה להם אכפת בכלל?

כל חיי הכרתי צורת קיום אחת, שבה הורים הם אכזריים ומוכרים את ילדיהם, צורבים אותם בברזל מלובן ומאכילים אותם באבוס ובדלי.

עד לפני שנה, הייתי בטוח שכך נוהגים בכל הילדים. שכולנו איננו יותר משרצים שנועדו לעבודה קשה — כפי שאמרה הגברת מקלארי בכל לילה, כשזחלנו תשושים אל מרבצי השינה והמזרנים המגובבים שלנו.

רק בלילה שבו מר מקלארי קטע את הזרת שלי, משום שגנבתי פרוסות של עוגת תפוחים שזה עתה נאפתה, הבנתי שישנם סיפורים אחרים.

התגריתי בגורל כשהתגנבתי אל תוך בית החווה — וזו הייתה הסיבה שבגללה היו לי רק תשע אצבעות ולא עשר. אחרי שהתעלפתי, התעוררתי מכאב ולאחר שהתייאשתי מהחיפוש אחר סמרטוט נקי כדי להחליף את הגופייה ספוגת הדם שנכרכה סביב אצבעי הקטועה, החלטתי שבבית החווה יש בוודאי מגבת מטבח שאוכל לשאול.

האפשרות השנייה הייתה לטפטף דם בכל מקום.

 

גברת מקלארי צווחה במקום כלשהו בקומה העליונה, כמו ארנב שנורה. היא הייתה שמנה כמו חזיר במשך חודשים ושיערתי שסוף־סוף הגיע זמנה ללדת. ראיתי לא מעט חיות מביאות חיים חדשים לעולם, כך שיכולתי להתעלם ממנה ולהתקדם על קצות אצבעותיי אל המטבח.

אלא שתוך מהומת התינוקת הנולדת, מישהו השאיר את הטלוויזיה דולקת וכושפתי בקסמה.

תנועות נעות, צבעים וקולות. כבר יצא לי לראות אותה דולקת, אבל אז גורשתי במטאטא ומפני שהצצתי נותרתי רעב ולא קיבלתי ארוחת ערב.

באותו לילה, התמזגתי אל בין הצללים כשאני אוחז באצבע הכואבת שלי והתבוננתי בתוכנית שבה ילדים צחקו וחיבקו את הוריהם. שבה ארוחות בריאות בושלו בחיוך והוגשו באהבה לילדים דשנים ליד שולחן, ולא הושלכו אל הקרקע כדי שיילחמו עליהן לפני שהחזירים יאכלו את השיירים.

מר מקלארי אמר לנו כל הזמן שלנו יש מזל. שהבנות שהוא גורר בשערן אל בית החווה אחרי שגברת מקלארי הולכת לישון, הן המלאכיות הנבחרות שמשימה חשובה הוטלה עליהן.

מעולם לא גיליתי מהי אותה משימה, אבל הבנות כולן חזרו לבנות כחלב ורעדו כמו שיות קטנות בבוקר צונן.

למעשה, קטיעת הזרת הייתה הזיכרון הגרוע ביותר והטוב ביותר שלי.

כשהוא אחז בכוח בידי וקצץ את הזרת שלי במכשיר חיתוך הגדרות שלו כאילו מדובר בפיסת חוט ברזל תועה, הוא גרם לי להתפתל ולהקיא בייסורים. החום, הצמא, והכאב הבוער שחשתי בזמן שצפיתי בתוכנית הטלוויזיה, גרמו לי לאבד את דריכותי.

זו הייתה יותר מטיפשות לעמוד כך, בבית שבו התגורר השטן.

 

אבל כשהוא מצא אותי, מעולף מזוהמה ומאיבוד דם בחדר האורחים שלו למחרת בבוקר, הוא לקח אותי לרופא.

בדרך לשם — במשאית שהייתה מלאה כולה שיירי דיזל מהטרקטור שלו — הוא צעק עליי לא למות. שהוא יכול עדיין להשתמש בי מספר שנים ושהוא שילם יותר מדי ולא מתכוון לתת לי לוותר.

כשהגענו לבית החולים, הוא נעץ את פניו המצחינות בפניי וסינן לעברי שלא אומר דבר. התפקיד שלי היה להיות טיפש — אילם. אם לא, הוא יהרוג אותי, את הרופא ואת כל מי שיעזור לי.

צייתּי ובאותו יום למדתי מהו טוב לב.

הסיפור שבדינו עבור אנשי הצוות הרפואי היה שהמגושמות שלי היא שגרמה לקטיעת האצבע בלהב, בזמן שקצרתי חיטה. פניי המלוכלכות וברכיי הבולטות שימשו את מר מקלארי כהוכחה לכך שאני ילד פרוע וחסר אחריות, והודות למוניטין שלו בעיירה כחוואי מוצלח, שכן מנומס ומבקר קבוע בכנסייה, איש לא ערער על דבריו.

איש לא שאל אותי עד כמה השקרים שלו מסריחים.

הזיהום היה חמור, לדברי האחות, ואחרי שרעדתי על שולחן הטיפולים שלה, כששיניי נוקשות ובטני מתנשמת, היא תפרה את הפצע, נעצה בי זריקה והביטה בי במבט שגרם לי לרצות לגלות לה את הכול.

נשכתי את השפה ובחזי הלך והצטבר פחד גדול מכפי שחשתי בחיי.

רציתי לספר לה.

אבל סתמתי את הפה והמשכתי בהתאם לשקר של מר מקלארי.

בתמורה, היא אמרה לי שאני כל כך אמיץ, נשקה למצחי ונתנה לי שקית מלאה סוכריות ג'לי, מדבקה עם כוכב מוזהב ודובון קטן שעליו היה כתוב 'החלמה מהירה'.

חיבקתי את הדוב בחיבוק חזק מכפי שאי פעם חיבקתי משהו, בזמן שנכנסתי בלית ברירה אל המשאית המלאה אדים וחגרתי את החגורה בדרכי חזרה אל הגיהינום.

ברגע שיצאנו מטווח הראייה, מר מקלארי חטף את הדובון ואת הסוכריות מידיי והשליך אותם מבעד לחלון המכונית הנוסעת.

ידעתי היטב שאסור לי לבכות.

הוא יכול לקחת לי את הדובון ואת הסוכריות, אבל הוא לא יכול לקחת לי את החיוכים טובי הלב מהאחות או את היחס העדין של הרופא בעת שהיטיבו את מצבה של אצבעי.

לא שהייתה לי אצבע. רק גדם חסר תועלת, שגירד לעיתים קרובות והוציא אותי מדעתי.

הייתי צריך לברוח באותו לילה.

הייתי צריך לברוח שבוע לאחר מכן, ברגע שסיימתי לקחת את האנטיביוטיקה וכבר לא הייתי מוכה חום ובחילה.

הייתי צריך לברוח כל כך הרבה פעמים.

מה שמצחיק הוא, שבקרב שישה־עשר הילדים בחווה של המקלארים ים הפרצופים כל הזמן השתנה. כשילד או ילדה גדלו מספיק כך שבעיניהם הופיע פתאום מבט מבוים או כשהם הרימו ידיים אחרי שנים של מאבק, האיש בחליפה היה מגיע, מדבר במילים יפות ונוגע בילדים הרועדים, ולאחר מכן הוא והם היו נעלמים ולא נראים שוב לעולם.

מספר ימים לאחר מכן, היה מופיע מגויס חדש, מבועת ממש כפי שהיינו כולנו, מלא תקווה שקרתה פה טעות, ובמהרה הוא היה לומד את האמת המרה, שלא מדובר במצב זמני.

אלה היו החיים והמוות שלנו, הכרוכים אלה באלה בלי סוף.

המחשבות שלי דילגו מדי פעם אל העבר, לא נשארו זמן רב מדי באותו נושא והשחר התגנב והפך לבוקר, והבוקר גלש והפך לאחר צהריים.

לא נגעתי בתינוקת.

היא לא בכתה ולא התלוננה, כאילו היא יודעת שגורלה עדיין שברירי.

באמצע נעיצת מבטים נחושה והדדית היא נרדמה, מכורבלת בתוך התרמיל שלי, עם הסרט המהוה שלה באגרופה הזעיר וראשה על חריץ הגבינה המתפורר שלי.

הבטן שלי קרקרה. הפה שלי נמלא ריר.

לא אכלתי מאז אתמול בבוקר, אבל הייתי מיומן מאוד במניעת מזון מבטן כעוסה. כדי שיהיה לי סיכוי כלשהו לשרוד, אהיה חייב לקצוב לעצמי את המזון.

את זה לפחות ידעתי.

גברת מקלארי קראה לי טיפש. ואני מניח שהיא צדקה. לא ידעתי קרוא וכתוב, הסתתרתי במקום חשוך וטחוב כלשהו עם אימא שלי, עד שנמכרתי והובאתי לכאן.

אבל ידעתי איך לדבר ולהשתמש במילים גדולות, הודות לגברת מקלארי, שכינתה את עצמה אישה משכילה ואינטליגנטית שאוהבת לקשט את אוצר המילים שלה, משום שהעיירה הזו מלאה בורים.

בפעמים מסוימות הבנתי את רוח דבריה, אבל לרוב המוח שלי ספג את המילה, נעץ בה שיני חלב זעירות וביתר אותה לגזרים עד שמשמעותה הובנה ומוחי אפסן אותה לשימוש מאוחר יותר.

לא שכחתי דבר.

שום דבר.

ידעתי כמה פטישים יש למר מקלארי בסככת כלי העבודה וידעתי שאחד מהם נעלם לפני שבועיים. ידעתי ששלוש מארבע הפרות שהוא התכוון לשחוט היו בהיריון מהפר של השכן וידעתי שגברת מקלארי לקחה בהיחבא כספים ממה שהרוויחו מן החזירים, לפני שמסרה את החשבונות לבעלה.

מידע חסר כל שימוש.

הדבר היחיד שידעתי והיה בעל ערך, היה גילי, משום שעל פי מר מקלארי, הייתי בגילה של הסוסה המובחרת שלו, שנולדה לפני עשר שנים, במהלך סופת ברקים עזה שביתרה את עץ התפוחים העתיק ביותר לשניים.

בן עשר, ובעצם כבר גבר.

גיל דו־ספרתי, ומוכן לכבוש קיום חדש.

אומנם לא זכיתי להשכלה מקובלת ולימדו אותי רק כיצד לעבד את האדמה, לפשוט עורות של חיות שניצודו ולנהוג בטרקטור תוך שימוש במקל כדי לפצות על העובדה שרגליי עדיין קצרות, אבל היה לי זיכרון לא פחות טוב מאשר לכל אחד אחר בחווה.

אני אולי לא יודע לאיית את שמות החודשים והעונות, אבל אני יודע לזהות את מראה השמיים כשעומדת להכות סופה. אני מזהה את ניחוח הקיץ לעומת החורף ואני זוכר את הימים שחלפו טוב כל כך, שאני מסוגל לחשב בראשי אף שאיני יודע לספור.

אני זוכר גם את הלילה שבו הנוסעת הסמויה שלי הגיעה אל העולם.

הלידה של גברת מקלארי נמשכה זמן רב. בערב אחרי שחזרתי מבית החולים התעוררתי לקול צרחה ועמדתי במרבץ שבו ישנתי כדי להציץ אל מחוץ לחלון היחיד באסם, כשבית החווה הואר ומכונית פנתה אל שביל הגישה.

לא ידעתי למה מר מקלארי לא לקח את אשתו אל הרופאים, אבל בסופו של דבר, הצרחות פסקו ויללה דקה ניקבה את הלילה ונשמעה צעירה כל כך, קטנה כל כך.

אצבעי פעמה מהתפרים ומהגירוד הנורא כשהאזנתי לבואה של התינוקת. מוחי הקודח ערבב תמונות של כבשים הממליטות שיות וחזירות הממליטות חזרזירים עד שהתמוטטתי בחזרה אל המיטה, כשאני משוכנע שהתינוקת שנולדה לגברת מקלארי היא בחלקה חיה ובחלקה אדם.

כיווצתי את עיניי ובחנתי את הילדה המנמנמת שמולי.

אוזניה היו חמודות כאוזני אדם ולא מתנפנפות כאוזני פרה. אפה היה זעיר כאף של פיה ולא בוהק כאפו של כלב. גופה היה נתון באוברול ורוד ולא מכוסה פרווה. היא הייתה ילדונת, ורדרדה כמו הילדים המטופלים היטב בתוכנית הטלוויזיה, וזה רק ליבה עוד יותר את שנאתי.

 

*

 

הדמדומים גזלו את חדות העשבים וגרמו לצללים לעלות ולדאגות לבעבע.

הייתי כאן יותר מדי זמן.

ועדיין לא הייתה לי תשובה.

השארתי את התינוקת בערך לפני שעה וחמקתי בדממה מבעד לצמחייה כדי לבחון את הנהר המגרגר לו בעליצות ממרחק. ישבתי המון זמן על הגדה המכוסה טחב כשאני נועץ את עיניי באדוות, מדמיין את עצמי שולף את גופה התינוקי מתוך התרמיל שלי ודוחף אותה אל מתחת לפני המים.

דמיינתי את הלחץ שאצטרך להפעיל כדי לשמור אותה מתחת למים.

את קור הרוח שיידרש ממני כדי להרוג אותה מבלי להסס.

וככל שניסיתי, חזרתי לאותה מסקנה שאליה הגעתי בבוקר.

אני לא מסוגל להרוג אותה.

למרות שרציתי.

ולא יכולתי להשאיר אותה להיטרף.

למרות שגם את זה רציתי לעשות.

 

ולא יכולתי להחזיר אותה לחווה, כי על אף שהיא אהובה על השטנים שפגעו בי, אסור שתגדל להיות כמותם. אסור להרשות לה לסחור בחיים או להרוויח כסף מילדים חסרי מזל, כמוני.

לא יכולתי להחזיר אותה לחווה, גם כי בזמן שחלף, בני הזוג מקלארי בוודאי הפסיקו לחפש באחוזה שלהם ופנו לחווה המרוחקת שלוש חוות משלהם, כדי לקחת משם את כלבי הציד הצבאים, שיכלו לרחרח כל טרף ממרחק קילומטרים.

הנהר לא יגזול חיים הלילה — הוא יציל חיים.

צרחה שקטה בקעה מבין העצים והשיחים ואחריה נשמע בכי חרישי. אלמלא שמעתי במו אוזניי, לא הייתי מאמין שצרחה יכולה להיות שקטה כל כך ושבכי יכול להיות חרישי.

אבל התינוקת מקלארי הצליחה לבכות כך.

היא גם הצליחה לגרום לי להרים את הישבן ולזנק במהירות בחזרה כדי להניח את כף ידי על פיה הקטן הפעור ולהשתיק אותה.

הכלבים בוודאי כבר בעקבותינו.

שנאתי את זה שלקח לי כל כך הרבה זמן להיזכר שזה יהיה הצעד הבא בתוכנית של מקלארי. לא היינו צריכים תוספת של מזל רע, שתגיע אם היא תצעק ותקרא להם.

"תשתקי", סיננתי ואצבעותיי אחזו בכוח בלחיים השמנמנות.

עיניה הכחולות נפערו לרווחה ובהקו מדמעות, מהוססות כמו עיניו של עופר איילים.

"אנחנו חייבים ללכת". טלטלתי את ראשי וקיללתי אותה בפעם האלף על שהפכה את "אני" ל"אנחנו".

אני הייתי אמור ללכת. אני הייתי אמור לרוץ, לשחות, להתחבא.

אבל משום שלא יכולתי לפתור את הבעיה הזו, היא תצטרך להצטרף אליי, עד שאוכל.

 

היא גיהקה מאחורי כף ידי ולשונה המהוססת ליקקה את המלח מעל עורי. היא התפתלה מעט ושתי ידיה המיניאטוריות הושטו מעלה כדי לאחוז בפרק ידי ולהיאחז בי חזק יותר, בעודה מלקקת בפראות כאילו היא מורעבת וזקוקה לתזונה כלשהי.

כך באמת היה.

וכך הרגשתי גם אני.

עברתי את שלב הרעב, אבל הייתי מורגל למצב כזה.

היא הייתה תינוקת מפונקת שהונקה בחלב ולא הבינה את הכאב המשסף בבטנה השמנמנה.

הסרתי מעליה את ידי וחשפתי את שיניי כששפתה התחתונה החלה רוטטת ודמעות שוב הצטברו בעיניה.

הצבעתי במבט קודר בין שתי עיניה ונהמתי, "אם תבכי, אני אשאיר אותך פה. את רעבה? טוב, יש כאן הרבה מאוד יצורים אחרים רעבים שברצון יאכלו אותך לארוחת ערב".

היא מצמצה, התפתלה, נכנסה לעומק התרמיל ומחצה את הגבינה שלי.

"היי!" אצבעותיי צללו אל תוך התרמיל, הדפו אותה הצידה והצילו את הגבינה המעוכה. "זה כל מה שיש לנו, את לא מבינה?"

היא ליקקה את שפתיה ועיניה ננעצו בגוש המעוך והלא מעורר תיאבון.

הצמדתי את הגבינה לחזי וחשתי את הרכושנות ואת חוסר הרצון לחלוק גואים בי. שעת האוכל באסם הייתה שעה שבה הקשרים הזמניים שקשרנו עם ילדים עבדים אחרים, פסקו להתקיים. לפעמים החלפנו בינינו שמיכות מלאות חורים או שאלנו זה מזה נעליים מיד רביעית, אבל אוכל? בשום אופן לא. אתה נלחם עד המוות על כל פירור.

אין נדבות.

אצבעותיה אחזו בכוח בסרט הכחול שלה ובטנה גרגרה שוב ושוב, כמעט בקול רם כמו בטני. פניה המכוערות התעוותו בראשיתה של צווחה נוספת.

כתפיי נדרכו. האלימות בתוכי הלכה וגאתה. באמת שאין לי מושג מה הייתי עושה אילו הייתה בוכה ולא שותקת.

אבל כששפתיה נמתחו וריאותיה התנפחו כדי להפיק צליל, היא הטתה את ראשה והביטה ישר אל תוך נשמתי. היא השתתקה, כאילו היא מאפשרת לי לבחור או מאיימת עליי — יצורה ערמומית ובוגדנית ממש כמו אימה ואביה.

ושוב, לא הייתה לי ברירה.

המתח הרפה מגבי כשהכתה בי ההבנה כי מעתה והלאה, אהיה חייב לחלוק את הכול. את המקלט שלי. את המזון שלי. את הכוחות שלי. את חיי. היא לא תודה לי. היא לא תעריך את זה. היא תצפה לזה כמו כל סייחה, עגל, חתלתולה או כלבלב.

"אני שונא אותך", לחשתי בעודי מביט אל בין העצים ומחפש סימן לנוכחות של יצור נוסף. אוזניי נדרכו בניסיון לשמוע קולות של כלבים נובחים ואצבעותיי קרעו לרווחה את הניילון וצבטו פיסה מהגבינה החמימה והריחנית.

פי נמלא בכל כך הרבה רוק, שכמעט ריירתי כשהוצאתי את הפיסה מן השקית. רגליי רעדו מרוב רצון לאכול, בידיעה שיש לפניהן עוד מסלול ארוך.

אבל העיניים הכחולות לא ניתקו לרגע מפניי וגינו אותי על כך שאני אפילו חושב לאכול.

"אני שונא אותך", הזכרתי לה. "תמיד אשנא אותך. אז אל תשכחי את זה לעולם".

כרעתי ברך והגשתי את ידי אל פניה.

חיוך מוזר ביותר עיקל מייד את שפתיה,

כשידיה הושטו מעלה ונאחזו שוב בפרקי ידיי, ופה זעיר ורטוב כיסה את קצות אצבעותיי.

היא נסוגה לאחור כעבור רגע, יורקת ומתאוננת, וזעם סמוק מכסה את לחייה התפוחות. היא החמיצה פנים מול הגבינה שבאצבעותיי, ואז אליי, ונראתה בוגרת בהרבה מגילה הרך.

הזעפתי פנים בחזרה ונלחמתי בדחף לאכול את מה שדחתה. "זה כל מה שיש לנו עד שנגיע למקום בטוח יותר". דחפתי שוב את הגבינה אל פיה, לפני שאספיק לגזול אותה. "תאכלי את זה. לא אתן לך עוד הזדמנות".

לקח לה רגע. רגע אינסופי, שבו הטתה את ראשה לכאן ולכאן כמו ציפור, ולבסוף רכנה קדימה וליקקה את הגבינה מאצבעותיי.

אצבעותיה לא פסקו מלשחק בסרט שלה, מהפנטות אותי בעודה מלקקת במהירות את המנחה הזעירה, ואז נשענת שוב לאחור בשתיקה.

לא דיברתי כשבצעתי קובייה נוספת והנחתי אותה על לשוני. גניחה של עונג צרוף נמלטה מפי כשגופי מיהר להמיר את הטעם באנרגייה ולתבוע ממני שאסתלק מפה.

רציתי עוד.

רציתי את הגוש כולו.

רציתי כל קופסת שעועית וכל בקבוק מים שהצלחתי לגנוב.

אבל למרות המחיר, למרות שידיי רעדו במאבק האכזר לאטום את השקית ולהניח אותה בחזרה בתרמיל, ביחד איתה, הצלחתי.

תפסתי את שולי הרוכסן והבטתי ישירות בעיניה. "אנחנו יוצאים לשחייה כדי שהכלבים לא יוכלו להריח אותנו. את בטח תירטבי ויהיה לך קר, ואני לא יכול לעשות נגד זה שום דבר, אז אל תבכי. אם תבכי, אני אשאיר אותך לדובים".

היא מצמצה ונעצה את אגודלה בפיה, כשהסרט תלוי מאגרופה.

"טוב", הנהנתי. "אל... אל תפחדי".

נתתי מבט אחרון בשיער המשי שלה ובמבטה התמים והבוטח, משכתי את הרוכסן מעלה ועטפתי אותה באפלה. הטלתי את מלוא כובד משקלה על כתפיי.

היא צעקה כשנחבטה בגבי.

דחקתי במרפקי בצידה וצעדתי במהירות אל הנהר. "דלה מקלארי, אם תוציאי הגה, זה יהיה הצליל האחרון שתשמיעי".

היא השתתקה.

ואני רצתי... כדי להציל את חיי שנינו.