תותים
אישה צעירה יושבת במרפסת, טובלת תותים קטנים, אדומים ועסיסיים בתלולית סוכר ואוכלת אותם לאט ובהטעמה. תינוקות תות שמנמנים ועגלגלים מדממים לתוך הסוכר הלבן שהולך ומווריד. היא נוגסת בפירות הרכים באטיות זהירה, אבל בתוכה הכול מבעבע.
היא לא מבינה איך זה קרה לה. כלומר, ברמה הטכנית זה מובן לה לגמרי, אבל איך זה קרה לה ברמת הקוסמוס, איך זה התאפשר, ועוד במהירות כזו. זר לא יבחין. איש לא מבין. אפילו היא לא.
מולה יושב גבר צעיר ותמיר. גם הוא לא מבין איך כל זה קרה לו. הכול היה מושלם. כל כך מושלם. "ממש מושלם! שאין דברים כאלה בכלל," כך הוא חשב. ועכשיו? נדמה שאין כלום. יש לו הכול, כל מה שתמיד רצה, ואין לו דבר.
סיכומים
הם נפגשו בקורס "מדרקונים ועד תכנון ערים בסין" בתוכנית הבינתחומית במדעי הרוח. הוא נרשם כדי להשלים נקודות לתואר השני בתכנון אורבני, וגם, יש להודות, בזכות נוכחותן המרובה של בנות בקורס, כמו ברוב הקורסים במדעי הרוח. אצלה זה היה אחד מהקורסים האקדמיים שהיוו חלק מתוכנית לימודי הצילום, אבל גם תחליף חלקי לטיול הגדול במזרח, שטרם התממש לה.
טמיר נכנס באיחור לאולם המדורג, סקר במבט זריז את היצע הסטודנטיות הפזורות לפניו וקבע את מושבו לא הרחק ממנה בשורה מעליה. לרגע אחד הצטלבו מבטיהם והסתמן ביניהם חיוך הדדי, אך מיד היא שבה וצללה אל נבכי המחברת העבה שהיתה מונחת לפניה על השולחן.
השיעור היה ארוך והוא מצא את עצמו חסר ריכוז, מציץ לעברה מדי פעם ומחשבתו נודדת משם לכאן והלאה. מדי פעם היא הרימה את ראשה כדי להביט על המרצה שעל הבמה, ובמהרה חזרה לרכון אל המחברת שלפניה כשהעיפרון שבידה מרקד בכוריאוגרפיה תזזיתית.
השיעור הסתיים והמרצה סיכם את דבריו, והוסיף המלצה על חומר קריאה ועוד כמה פרטים טכניים על המבחן הסמסטריאלי. היא אספה את כלי הכתיבה אל תוך תיק קנווס גדול ודלתה ממנו שקית ובה קלמנטינה תפוחה ועסיסית, שלפה ממנה את הפרי והחלה במלאכת הקילוף הריחנית, כששמעה קול מאחוריה:
"היי, סליחה!?" והרגישה נגיעה קלה בכתפה. היא הפנתה את מבטה לאחור היישר אל חיוכו הרחב המתנחמד. "מקווה שזה בסדר לבקש... אפשר לקבל את המחברת שלך כדי להעתיק את מה שהחסרתי בתחילת השיעור? ואם זה בסדר איתך, אשמח גם להעתיק את סיכום השיעור של שבוע שעבר..." אמר והמתיק אליה עוד חיוך מהסוג שאמור להקסים בחורות ולמוסס התנגדויות. היא שלחה אליו מבט תמה.
"סיכומי ההרצאה?"
הוא הנהן. חיוך משועשע התפשט על פניה.
"זה בלתי אפשרי!" ענתה.
"למה?" העז ושאל, סקרן להבין.
"ולמה בכלל אתה בטוח כל כך שיש לי סיכומים? כי אני בחורה?"
"אה, לא... מה פתאום? פשוט ראיתי שכתבת במרץ במחברת לאורך כל השיעור."
היא בהתה בו לרגע ואז פרצה בצחוק. עכשיו היה תורו להיות המום.
"טוב, לא צריך. את לא חייבת..." אמר והשפיל מבט ככלבלב מסורב ליטוף.
"אוקיי, אראה לך את הסיכומים שלי אם אתה מתעקש," אמרה ושלתה את המחברת ממעמקי התיק הגדול, הניפה אותה מעלה ובתנועה מתגרה פערה אותה מול עיניו.
"הנה הם!" הכריזה. "הסיכומים שרצית!"
מול עיניו השתרעה כפולת עמודים גדושה בציורים רשומים בעיפרון. בעמוד אחד היה רישום של דמות בתנועה, שנעשה כולו בקו אחד רציף, ארוך ומתפתל. עברו כמה שניות עד שזיהה את דמות המרצה, בתנוחה שבה עמד לפני דקות אחדות על הבמה. בעמוד הצמוד היה רישום מופשט יותר עשוי המוני קווקווים קטנים, כמו גשם של פסיקים הזורמים למטה אל תחתית הדף ומתנקזים שם לתוך שלולית קטנה אפרפרה.
עכשיו גם הבחין שכרית כף ידה האוחזת במחברת מוכתמת בגרפיט. אפקט ההפתעה גרם לו לאלם זמני. פתאום לא נמצאו לו מילים. דווקא לו. הרי עצירות מילולית לא היתה אצלו עניין שגור. מצד אחד חש מאותגר ומלא סקרנות ומוחו חיפש בקדחתנות אחר משהו חכם ומחוכם לומר לה, ומצד שני חש הקלה כשהבין שזו לא הדחייה שממנה הוא חושש בכל פעם שהוא פונה לבחורה שאינו מכיר, אף שברגיל הוא זוכה לתגובות אוהדות.
בסך הכול הוא האמין בכישורי ההקסמה שלו, עם יתרון התלתלים והעיניים הכחולות, ובכל זאת תמיד היה מבליח בו היסוס קל לפני שהחל בגישוש ראשוני.
"אז זה מה שאת עושה בזמן ההרצאות?" חייך אליה, מנסה להישמע קליל וזורם. "אפשר לראות עוד סיכומים?" היא רפרפה על פני עמודים נוספים והוא גילה שהמחברת שלה מלאה ברישומים, מהם עמוסים ומסוכסכי קווים, מהם בהירים ועדינים. הוא רצה להתעכב עליהם יותר, ואולם הדפדוף החפוז שלה לא אפשר זאת ומשום מה הוא היסס לבקש. מה שבטוח, לא היה שם אפילו דף אחד עם טקסט מסודר. את סיכומי השיעור הוא לא ימצא אצלה, זה היה ברור כשמש.
"מצטערת לאכזב!" אמרה משועשעת. "אני מניחה שזה לא בדיוק מה שחיפשת." היא טמנה את המחברת חזרה בתיק, והטילה עוד פלח של קלמנטינה לפיה. הוא חשב שיש לה חיוך נעים ורעננות לא מצויה, וגם, מסתבר, כישרון ציור לא מבוטל, וחיוך שמשי, ושיער חום שופע, והקווים המקווקווים עוד זרמו לנגד עיניו על הנייר... וניחוח מתוק־חמצמץ של קלמנטינה...
הוא מצא את עצמו בוהה בה בלי מילים, בלי תוכנית מבצעית. בפעם הראשונה בחייו התושייה שלו נטשה אותו כליל. אפילו הנוהל הפשוט לשאול אותה לשמה נשמט ממוחו.
עוד הוא בוהה והיא קמה, נטלה את התיק, זרקה לו "ביי" והלכה.
מקץ כמה דקות בהייה הצליח להיזכר שעדיין לא השיג את סיכומי השיעור שחיפש, וכנראה יצטרך לקושש אותם במקום אחר. בדרך כלל זה קורה בזכות אחת הבחורות השקדניות שיושבות בשורות הראשונות של האולם ורושמות כל מילה.
בימים טובים במיוחד גם הרוויח כך הזדמנות לשעשוע של סוף שבוע. אבל הפעם משום מה לא פנה לאף בחורה אחרת. במקום זה הלך לשבת בקפטריה, מהורהר ומבולבל, ספל אספרסו מונח לפניו וקלמנטינה מחייכת בראשו. פתאום עבר בו רטט, ומשב של רחש לחש לתוך ראשו: ואולי דווקא מצאתי את מה שחיפשתי...
אנליטי
אחרי שפקדה לא מעט דירות רווקים, שמרביתן נראו כמאורת חורף של חמוס, הדירה של טמיר היתה הפתעה גמורה. היא נראתה כמו בית של ממש, מואר, נקי ומאורגן. במילה אחת - מושקע.
אפילו הריח היה ביתי: ניחוח קפה איכותי ולוויית ריח של בישולים, בשילוב ארומה של מקלחת שאירעה לא מזמן. בית אמיתי. לא תחנת מעבר סטודנטיאלית או תפאורה שנועדה להרשים בחורות כדי להביאן למצב אופקי, אלא מעון מסודר ובעל אישיות.
אמנם הריהוט היה ברובו ישן ושחוק והריפוד מהוה, וכשהתכוונה להתיישב על ספת הקטיפה הגדולה שניצבה במרכז הסלון, הוא הזדרז ליישר ולהתפיח קודם את כרית המשענת שאיבדה כבר מזמן, אולי במאה הקודמת, את גזרתה המקורית.
"הריהוט פה קצת עייף," התנצל, "אבל הוא שמיש לגמרי."
"זה בסדר," חייכה אליו, "אני חסידת ניצול ציני ומתמשך של רהיטים."
"אה, בעיצובית מדוברת קוראים לזה 'רטרו'," אמר והחווה בידו על ספת הקטיפה המותפחת. "תכירו: אלמה - רטרוספקטיפה."
היא שקעה בין חמוקי הספה הרכים, שהיו באמת נוחים להפליא. כנראה הניסיון עושה את שלו. ובעוד טמיר מתעסק בבחירת דיסק והנחתו בנגן, התפנתה לסקור את מרחבי החדר סביבה.
על הרצפה הישנה רבץ שטיח עבה ועליו שולחן קפה קטן עם פלטת זכוכית על גבי רגל מעץ, מהסוג שהיה "מודרני" בילדותה. היא נזכרה ברגל עץ ושמה סמית וחייכה לעצמה, ולמזלה לא התחילה לרחף לתקרה כמו מרי פופינס. לאורך הקיר שמימינה נתלו בשורה גלויות קטנות ממוסגרות ובהן נראים בניינים מעניינים ממקומות שונים בעולם, על הקיר שמשמאלה נפרשה ספריית מתכת גדולה גדושה בעלת מראה מצודד במיוחד, שלקח לה זמן לעמוד על ייחודה - מעבר להיררכיה הרגילה של סוג וגודל, היא הופתעה להבחין שהספרים מסודרים לפי צבעיהם.
אדומי הכריכה מקובצים יחדיו, אחריהם ניצבים הצהובים, על מדף אחר כחולים וירוקים וכך הלאה. כרכים מתואמי גוון. סידור שהעניק לספרייה מראה הרמוני של קשת בענן.
ב"טופס הערכה של בחורים בדייט" שמקוטלג במוחה, רשמה בסעיף: עיצוב וקינון - דוז פואה!
היא הודתה בינה לבינה שזה נראה הרבה יותר טוב מהמדפייה הקטנה העמוסה עד כלות שבחדרה, שלמרגלותיה נערמת תדיר תשפוכת של ספרים. החדר הזה שידר נעימות, היגיון וסדר מודע לעצמו. תשומת לב לפרטים ללא תסמינים של מוקפדות מעיקה או יומרנות כמו של כמה טיפוסים שהכירה.
במדד: "סוג טיפוס" שבטופס נרשם מיד - "אנליטי".
מבטה הוסיף לשוטט ויצא לבדו אל המרפסת שבקצה הסלון, שהיתה גדושה בעציצים שופעים. במרכזה, בין כד הקומקוואט לאדנית הגרניום, ניצב שולחן מפורזל ולצדו שני כיסאות צבעוניים. מרפסת כזאת היא פנינה בכל בית, חשבה לעצמה, ובוודאי בדירת רווקים שכורה.
בסעיף "טיפוח סביבתי" רשמה - "סחתיין".
בעוד היא חוככת בדעתה מה עוד אפשר ללמוד מכל זה, הבליח בה חשד מציק.
"תגיד, אתה גיי?" חמקה מפיה השאלה.
הוא הרים אליה מבט מופתע. "למה את שואלת?"
"כי כל כך מסודר ומעוצב פה."
"מעוצב - טוב, עיצוב זה המקצוע שלי, חלק אינטגרלי מהזהות שלי כאדריכל, ומסודר - זו הסטייה שלי. מודה ומתוודה. מודה באשמה, ומודה לאִמי."
"אוי, תנחומי!" אמרה בלגלוג משועשע. "הגרלת אמא פולנייה שרדפה אחריך והכריחה אותך לסדר את החדר?"
"דומה, אבל להפך. כבן בכור לאם חד־הורית מאותגרת סדר וארגון, שהיתה עסוקה כל השנים במלחמת הישרדות ופרנסה, הבנתי כבר בגיל צעיר שכדי לשמור על מצב הבית ולמען איכות חיי אני חייב להיות הסדרן המשפחתי. אז לקחתי אחריות. וחוץ מזה, כזה אני מטבעי - אנליטי, חובב תכנון, סדר והיגיון."
"אוקיי, הבנתי, אנליטי. אבל לא ענית לי..." הפריחה אליו חיוך מתנצח.
"אה, זה? נו, אני ממש לא גיי... מאוכזבת?"
"לא נורא, אני אתגבר," רטנה בצער מעושה, אבל עמוק בפנים הידגדגה בה שמחה.
"בגלל זה הסכמת לבוא כי חשבת שזה אזור בטוח?"
היא רק צחקה בתשובה. בשלב זה המשיכה ביניהם כבר הסמיכה, והאוויר בחדר הפך ממסטל.
"עוד שאלות, גברתי? דברים שחשוב לך לדעת?" הוא נעמד מולה כעומד לקוד.
"מה?" העמידה פני נדהמת. "אני לא מקבלת גיליון קורות חיים? איך חשבת להתקבל ככה?"
הוא העווה פנים בחיוך כמו מתנצל.
"אופס... מצטער, לא הספקתי להתכונן כראוי. אפשר במקום זה ריאיון בעל פה? או שתוותרי לי הפעם ונחליק את זה עם ארוחת ערב שאכין? שמא נתחיל באפריטיף של מרגריטה תות קפואה תוצרת בית? בדיוק קיבלתי מחבר שחזר ממקסיקו בקבוק טקילה אורגינל..." את זה אמר כשראשו כבר תחוב בתוך המקרר.
באותו ערב, אחרי המיית הבלנדר ואדי האלכוהול, כבר לא היה צורך בראיונות.
בסעיף הקולינריה רשמה: "יאממי!"
