החלקיקים האלמנטריים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
החלקיקים האלמנטריים
מכר
מאות
עותקים
החלקיקים האלמנטריים
מכר
מאות
עותקים

החלקיקים האלמנטריים

4.2 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

מישל וולבק

מישל וולבק (צרפתית: Michel Houellebecq; נולד ב- 26 בפברואר 1958 או 1956‏), סופר, איש קולנוע ומשורר צרפתי שנוי במחלוקת. הוא זכה בפרסים רבים ביניהם פרס אנטראלייה ופרס גונקור.

ספריו של וולבק כתובים בסגנון פורנוגרפי ומתארים באופן גרפי מין ואלימות. הוא מלעיג את תרבות ההיפים של שנות הששים, את הניו אייג' ואת תרבות הבידור. וולבק גם מתבטא בספריו כנגד הפמיניזם, האסלאם, ההומניזם והדמוקרטיה. דברים אלו עוררו עליו ביקורת עזה והוא זכה לביקורות שליליות לספריו. עם זאת ספריו זוכים לפופולריות רבה ותורגמו לשפות רבות.

תקציר

מישל וברונו הם שני אחים למחצה שנולדים בשנות החמישים ומתבגרים עם המאה העשרים, החברה הצרכנית והפורנוגרפיה. החלקיקים האלמנטריים הוא הרומן השני של מישל וולבק שהציב אותו כדמות הפרובוקטיבית והחשובה של הספרות הצרפתית העכשווית.

פרק ראשון

1

אחד ביולי 1998 חל ביום רביעי. היה זה אם כן הגיוני, גם אם בלתי שיגרתי, שדז'רזינסקי ערך את מסיבת הפרידה שלו ביום שלישי בערב. בין מבחנות שבתוכן עוברים קפואים, צפופות מעט בשל מספרן הרב, אירח מקרר מתוצרת ברנד את בקבוקי השמפניה; בדרך כלל הוא שימש לשימור חומרים כימיים מצויים.

ארבעה בקבוקים לחמישה־עשר איש, זה הספיק בדוחק. הכול מכל מקום, היה בדוחק: המניעים שזימנו אותם יחד היו שטחיים; מילה שלא במקומה, מבט מלוכסן, והחבורה היתה צפויה להתפזר, למהר איש למכוניתו. הם התאספו בחדר ממוזג בקומת מרתף, מרוצף לבן, מקושט בפוסטר של אגמים גרמניים. איש לא הציע להצטלם. חוקר צעיר שהגיע בתחילת השנה, מזוקן ובעל מראה מטומטם, חמק מקץ כמה דקות בתירוץ של בעיות חניה. מועקה גלויה הלכה והתפשטה בקרב המוזמנים; החופשה עמדה בפתח. חלקם נהגו לבלות בבית קיץ משפחתי, אחרים העדיפו תיירות ירוקה. המילים שהוחלפו נקשו באיטיות בחלל. הם נפרדו במהירות.

בשבע וחצי הכול הסתיים. דז'רזינסקי חצה את מגרש החניה בלוויית חברה לעבודה בעלת שׂיער שחור ארוך, עור בהיר מאוד ושדיים ענקיים. היא היתה קצת מבוגרת ממנו; כפי הנראה היא עמדה להחליף אותו כראש יחידת המחקר. רוב המאמרים שפרסמה עסקו בגֶן DAF3 של הדרוזופילה; היא היתה רווקה.

כשעמד ליד הטויוטה שלו, לחץ את יד החוקרת וחייך (זה כמה שניות תכנן לעשות את המחווה הזאת, ללוות אותה בחיוך, הוא נערך לכך נפשית). כפות ידיהם נלפתו בתנועה רכה. קצת אחר־כך, הוא חשב שכף ידה נעדרה חמימות; בהתחשב בנסיבות הם יכלו להתנשק כפי שנוהגים לעשות שרי ממשלות, או זמרי וריאטה מסוימים.

משתמו מילות הפרידה, הוא נשאר יושב במכוניתו במשך חמש דקות שנדמו לו ארוכות. למה האישה לא התניעה את רכבה? האם אוננה לצלילי ברהמס? אולי חשבה דווקא על הקריירה שלה, על התפקידים החדשים שנטלה על עצמה, ואם כן, האם המחשבה הזאת הסבה לה קורת רוח? לבסוף עזבה הגולף של הגנטיקאית את מגרש החניה; הוא שוב היה לבדו. זה היה יום נהדר, האוויר היה עוד חם. בשבועות אלה של תחילת הקיץ הכול נראה דומם בקיפאון מזהיר; עם זאת, ודז'רזינסקי היה מודע לכך, הימים כבר החלו להתקצר.

עד עכשיו הוא עבד בסביבה שיש בה איכות חיים, הרהר והתניע גם הוא את רכבו. על השאלה: ״האם לדעתך, יאפשרו לך מגורים בפלזו ליהנות מסביבה שיש בה איכות חיים?״ 63% מהתושבים היו עונים: ״כן.״ זה היה די מובן; הבתים היו נמוכים ומדשאות חצצו ביניהם. כמה מרכולים איפשרו הצטיידות נוחה במצרכים; המושג איכות חיים לא נשמע מוגזם כשמדובר בפלזו.

בדרך לפריס, הכביש המהיר 'דרום' היה שומם. היה לו רושם שהוא נמצא בתוך סרט מדע בדיוני ניו־זילנדי, שצפה בו במהלך שנות לימודיו כסטודנט: האדם האחרון על־פני האדמה, לאחר שנמחו כל חיים. משהו באוויר רמז על צחיחות אפוקליפטית.

דז'רזינסקי גר זה עשר שנים ברחוב פרמיקור; הוא התרגל לשכונה, היא היתה שקטה. ב1993- הוא חש צורך בחברה; משהו שיקבל את פניו כשהוא חוזר הביתה לעת ערב.

ההכרעה נפלה על כנרית לבנה, בעל חיים מפוחד. היא שרה, בעיקר בבוקר; למרות זאת, לא ניכר בה שהיא שמחה; אבל האם כנרית יכולה להיות שמחה? השמחה היא רגש עז ועמוק, תחושת מלאות מתרוננת, הנחווית מתוך הכרה מלאה; אפשר להשוות אותה לשיכרון חושים, להתרוממות הרוח, להתלהבות דתית. פעם הוא שחרר את הציפור מכלובה. הכנרית שנבהלה חרבנה על הספה לפני שמיהרה לעבר סבכת הכלוב, כדי לתור אחר פתחו. חודש אחר־כך חזר על הניסיון. הפעם נפלה החיה האומללה מבעד לחלון; איכשהו בלמה את נפילתה והצליחה להתיישב על אחת המרפסות של הבניין ממול, חמש קומות נמוך יותר. מישל נאלץ להמתין לשובה של הדיירת, וקיווה בכל לבו שאין לה חתול. התברר שהבחורה היתה עורכת במגזין בנות עשרים; היא חיה בגפה ונהגה לחזור מאוחר. לא היה לה חתול.

הלילה ירד; מישל החזיר לרשותו את היצור הקטן שרעד מקור ומפחד, מכורבל כנגד קיר הבטון. כמה פעמים, בדרך כלל כשהוציא את האשפה, שב ופגש את העורכת. היא הנידה בראשה, כפי הנראה כדי לרמז לו שהיא מזהה אותו; הוא השיב לה במנוד ראש. בקיצור, התקרית איפשרה לו לקשור יחסי שכנות; בזה היה יתרונה.

מבעד לחלונות דירתו אפשר היה להבחין בכעשרה בניינים, כלומר כשלוש מאות דירות. בדרך כלל, כשחזר הביתה לעת ערב, פצחה הכנרית בציוץ ובצפצופים שנמשכו חמש עד עשר דקות; אחר־כך החליף לה את הזרעונים, את המצע ואת המים. אבל הערב הוא התקבל בדממה. הוא קרב אל הכלוב: הציפור היתה ללא רוח חיים. גופה הקטן הלבן, שהיה כבר קר, היה שרוע על צדו, על מצע החצץ.

הוא אכל ארוחת ערב, מאפה דג מוסר בשומר של מוֹנוֹפְּרִי גוּרמֶה ארוז בתבנית, לצד יין ולדפנייס בינוני. לאחר היסוס קל הניח את הפגר בשקית פלסטיק ששלשל לתוכה בקבוק בירה, ורוקן את התכולה במסלק האשפה. מה היה עליו לעשות? לשאת תפילה?

הוא מעולם לא ידע לאן הוביל פתחו הצר (אך רחב דיו להכיל את גופה של הכנרית) של מסלק האשפה. עם זאת, הוא חלם על פחי אשפה ענקיים, גדושים פילטרים של קפה, רביולי ברוטב ואיברי מין מבותרים. תולעים מפלצתיות, גדולות כמו הציפור, חמושות במקור, תקפו את הפגר. הן תלשו את רגליו, קרעו את מעיו, ניקרו את גלגלי עיניו. הוא התיישב במיטתו, ורעד בחשכה: השעה היתה רק אחת וחצי. הוא בלע שלוש טבליות קסאנקס. כך הסתיים הערב הראשון של חירותו.

 

מישל וולבק

מישל וולבק (צרפתית: Michel Houellebecq; נולד ב- 26 בפברואר 1958 או 1956‏), סופר, איש קולנוע ומשורר צרפתי שנוי במחלוקת. הוא זכה בפרסים רבים ביניהם פרס אנטראלייה ופרס גונקור.

ספריו של וולבק כתובים בסגנון פורנוגרפי ומתארים באופן גרפי מין ואלימות. הוא מלעיג את תרבות ההיפים של שנות הששים, את הניו אייג' ואת תרבות הבידור. וולבק גם מתבטא בספריו כנגד הפמיניזם, האסלאם, ההומניזם והדמוקרטיה. דברים אלו עוררו עליו ביקורת עזה והוא זכה לביקורות שליליות לספריו. עם זאת ספריו זוכים לפופולריות רבה ותורגמו לשפות רבות.

עוד על הספר

החלקיקים האלמנטריים מישל וולבק

1

אחד ביולי 1998 חל ביום רביעי. היה זה אם כן הגיוני, גם אם בלתי שיגרתי, שדז'רזינסקי ערך את מסיבת הפרידה שלו ביום שלישי בערב. בין מבחנות שבתוכן עוברים קפואים, צפופות מעט בשל מספרן הרב, אירח מקרר מתוצרת ברנד את בקבוקי השמפניה; בדרך כלל הוא שימש לשימור חומרים כימיים מצויים.

ארבעה בקבוקים לחמישה־עשר איש, זה הספיק בדוחק. הכול מכל מקום, היה בדוחק: המניעים שזימנו אותם יחד היו שטחיים; מילה שלא במקומה, מבט מלוכסן, והחבורה היתה צפויה להתפזר, למהר איש למכוניתו. הם התאספו בחדר ממוזג בקומת מרתף, מרוצף לבן, מקושט בפוסטר של אגמים גרמניים. איש לא הציע להצטלם. חוקר צעיר שהגיע בתחילת השנה, מזוקן ובעל מראה מטומטם, חמק מקץ כמה דקות בתירוץ של בעיות חניה. מועקה גלויה הלכה והתפשטה בקרב המוזמנים; החופשה עמדה בפתח. חלקם נהגו לבלות בבית קיץ משפחתי, אחרים העדיפו תיירות ירוקה. המילים שהוחלפו נקשו באיטיות בחלל. הם נפרדו במהירות.

בשבע וחצי הכול הסתיים. דז'רזינסקי חצה את מגרש החניה בלוויית חברה לעבודה בעלת שׂיער שחור ארוך, עור בהיר מאוד ושדיים ענקיים. היא היתה קצת מבוגרת ממנו; כפי הנראה היא עמדה להחליף אותו כראש יחידת המחקר. רוב המאמרים שפרסמה עסקו בגֶן DAF3 של הדרוזופילה; היא היתה רווקה.

כשעמד ליד הטויוטה שלו, לחץ את יד החוקרת וחייך (זה כמה שניות תכנן לעשות את המחווה הזאת, ללוות אותה בחיוך, הוא נערך לכך נפשית). כפות ידיהם נלפתו בתנועה רכה. קצת אחר־כך, הוא חשב שכף ידה נעדרה חמימות; בהתחשב בנסיבות הם יכלו להתנשק כפי שנוהגים לעשות שרי ממשלות, או זמרי וריאטה מסוימים.

משתמו מילות הפרידה, הוא נשאר יושב במכוניתו במשך חמש דקות שנדמו לו ארוכות. למה האישה לא התניעה את רכבה? האם אוננה לצלילי ברהמס? אולי חשבה דווקא על הקריירה שלה, על התפקידים החדשים שנטלה על עצמה, ואם כן, האם המחשבה הזאת הסבה לה קורת רוח? לבסוף עזבה הגולף של הגנטיקאית את מגרש החניה; הוא שוב היה לבדו. זה היה יום נהדר, האוויר היה עוד חם. בשבועות אלה של תחילת הקיץ הכול נראה דומם בקיפאון מזהיר; עם זאת, ודז'רזינסקי היה מודע לכך, הימים כבר החלו להתקצר.

עד עכשיו הוא עבד בסביבה שיש בה איכות חיים, הרהר והתניע גם הוא את רכבו. על השאלה: ״האם לדעתך, יאפשרו לך מגורים בפלזו ליהנות מסביבה שיש בה איכות חיים?״ 63% מהתושבים היו עונים: ״כן.״ זה היה די מובן; הבתים היו נמוכים ומדשאות חצצו ביניהם. כמה מרכולים איפשרו הצטיידות נוחה במצרכים; המושג איכות חיים לא נשמע מוגזם כשמדובר בפלזו.

בדרך לפריס, הכביש המהיר 'דרום' היה שומם. היה לו רושם שהוא נמצא בתוך סרט מדע בדיוני ניו־זילנדי, שצפה בו במהלך שנות לימודיו כסטודנט: האדם האחרון על־פני האדמה, לאחר שנמחו כל חיים. משהו באוויר רמז על צחיחות אפוקליפטית.

דז'רזינסקי גר זה עשר שנים ברחוב פרמיקור; הוא התרגל לשכונה, היא היתה שקטה. ב1993- הוא חש צורך בחברה; משהו שיקבל את פניו כשהוא חוזר הביתה לעת ערב.

ההכרעה נפלה על כנרית לבנה, בעל חיים מפוחד. היא שרה, בעיקר בבוקר; למרות זאת, לא ניכר בה שהיא שמחה; אבל האם כנרית יכולה להיות שמחה? השמחה היא רגש עז ועמוק, תחושת מלאות מתרוננת, הנחווית מתוך הכרה מלאה; אפשר להשוות אותה לשיכרון חושים, להתרוממות הרוח, להתלהבות דתית. פעם הוא שחרר את הציפור מכלובה. הכנרית שנבהלה חרבנה על הספה לפני שמיהרה לעבר סבכת הכלוב, כדי לתור אחר פתחו. חודש אחר־כך חזר על הניסיון. הפעם נפלה החיה האומללה מבעד לחלון; איכשהו בלמה את נפילתה והצליחה להתיישב על אחת המרפסות של הבניין ממול, חמש קומות נמוך יותר. מישל נאלץ להמתין לשובה של הדיירת, וקיווה בכל לבו שאין לה חתול. התברר שהבחורה היתה עורכת במגזין בנות עשרים; היא חיה בגפה ונהגה לחזור מאוחר. לא היה לה חתול.

הלילה ירד; מישל החזיר לרשותו את היצור הקטן שרעד מקור ומפחד, מכורבל כנגד קיר הבטון. כמה פעמים, בדרך כלל כשהוציא את האשפה, שב ופגש את העורכת. היא הנידה בראשה, כפי הנראה כדי לרמז לו שהיא מזהה אותו; הוא השיב לה במנוד ראש. בקיצור, התקרית איפשרה לו לקשור יחסי שכנות; בזה היה יתרונה.

מבעד לחלונות דירתו אפשר היה להבחין בכעשרה בניינים, כלומר כשלוש מאות דירות. בדרך כלל, כשחזר הביתה לעת ערב, פצחה הכנרית בציוץ ובצפצופים שנמשכו חמש עד עשר דקות; אחר־כך החליף לה את הזרעונים, את המצע ואת המים. אבל הערב הוא התקבל בדממה. הוא קרב אל הכלוב: הציפור היתה ללא רוח חיים. גופה הקטן הלבן, שהיה כבר קר, היה שרוע על צדו, על מצע החצץ.

הוא אכל ארוחת ערב, מאפה דג מוסר בשומר של מוֹנוֹפְּרִי גוּרמֶה ארוז בתבנית, לצד יין ולדפנייס בינוני. לאחר היסוס קל הניח את הפגר בשקית פלסטיק ששלשל לתוכה בקבוק בירה, ורוקן את התכולה במסלק האשפה. מה היה עליו לעשות? לשאת תפילה?

הוא מעולם לא ידע לאן הוביל פתחו הצר (אך רחב דיו להכיל את גופה של הכנרית) של מסלק האשפה. עם זאת, הוא חלם על פחי אשפה ענקיים, גדושים פילטרים של קפה, רביולי ברוטב ואיברי מין מבותרים. תולעים מפלצתיות, גדולות כמו הציפור, חמושות במקור, תקפו את הפגר. הן תלשו את רגליו, קרעו את מעיו, ניקרו את גלגלי עיניו. הוא התיישב במיטתו, ורעד בחשכה: השעה היתה רק אחת וחצי. הוא בלע שלוש טבליות קסאנקס. כך הסתיים הערב הראשון של חירותו.