בימים נעימים של שלהי האביב ושל ראשית הסתיו, כאשר חלונות הכיתות והמסדרונות נותרו פתוחים, נשמעו צלילי כלי הנגינה שהתלמידים התאמנו עליהם עד למרחק מאה מטרים מבניין בית הספר. הצלילים הזכירו מעט תזמורת המכוונת את כלי הנגינה לפני הקונצרט. כל אחד מהכלים נשמע להוט להטות את כל כובד המשקל אל תפקידו שלו בלי להתחשב בכלים האחרים ואפילו כמו מתוך התנגדות מכוונת, כאילו רצה לגבור עליהם בקולו. לפעמים היו אלה קטעי יצירות ולעיתים קרובות יותר תרגילים מסוגים שונים – סולמות, פסאז’ים, פיגורות. כאן קינת כינורות, שם חצוצרה וקרן יער, ועוד בקע משם צליל של בסון מלווה בתופי צד או בתופי דוּד. ומעבר לכל ההמולה נישא קולו הפניני של הפסנתר. אף על פי שהפוליפוניה הזאת לא נעמה לאוזן, בכל זאת עוררה במאזין, בעיקר בזה המקורב לעולם המוזיקה או הקשור לבית הספר, רגשות והרהורים לא בלתי נעימים: משהו כמו חיוך סלחני, תערובת משונה של חלומות ותקוות. חלומות על שלמות, תקוות להכרה. שכן בכל המונולוגים שהשמיעו הכלים הללו אפשר היה לשמוע שאפתנות ותקווה לקנות מעמד של רב־אמן. התרגול האינסופי הזה נועד לשאת פירות: קריירה, זוהר, תהילה.
היה זה אמצע חודש ספטמבר – תחילת שנת הלימודים. בשבילנו, תלמידי הכיתה החמישית בבית הספר התיכון, זו היתה שנת הלימודים האחרונה. וכפי שידענו מזמן, השנה הזאת היתה שונה מקודמותיה. המקצועות הכלליים, שלא לדבר על השכלה בנושאים חברתיים, על אימונים צבאיים ועל חינוך גופני, נדחו למועד מאוחר יותר ופינו את מקומם ללא שיור לדיסציפלינה הראשית שהונהגה ב’תיכון בדגש על אמנויות’, כפי שכונו בתי ספר מסוג זה. ביסודו של דבר היו הדברים אמורים בהכנת תוכנית יצירות שעליהן ייבחנו התלמידים לשם קבלת תעודת גמר. מידת הקושי ורמת הביצוע היא שחרצה את גורלו של הבוגר: סיום הלימודים בהצטיינות, מה שיאפשר לו להתקבל לאקדמיה למוזיקה ואחר כך להיעשות מוזיקאי בעל שיעור קומה אמיתי, או שהביצוע לא יהיה מזהיר דיו, ואז ייאלץ – אחרי יותר משתים עשרה שנות אימונים מפרכים – לחפש לעצמו עיסוק שונה לחלוטין שייצוק לחייו תוכן. תוכנית היצירות לביצוע במבחן, בהתאם לכלי הנגינה, הורכבה מקונצ’רטו בליווי תזמורת או מכמה יצירות בסגנונות שונים – אטיודים, פוגות, סונטות, ויצירה ‘לבחירה חופשית’. היצירות נבחרו עוד לפני היציאה לחופשה, כדי שנוכל להתאמן עליהן במהלך הקיץ ולא להתחיל מאפס עם השיבה לבית הספר; ועם זאת קרה שבחירת היצירות לא נשלמה או שחלו בה שינויים. כך היה איתי ועם סלאבֶק ב’ – שנינו חניכיו של פרופסור פְּלאטֶר, שעמד בראש מגמת לימודי ספרות המוזיקה ולימד את אחת מכיתות הנגינה בפסנתר.
פרופסור אדם פלאטר היה גבר בן למעלה משישים ומה שמכונה מורה מהאסכולה הישנה. מוצאו היה ממשפחה מיוחסת ובעלת מוניטין, ומורשת אבותיו בני האצולה ניכרה הן בהופעתו החיצונית והן בחשיבתו ובדרך התבטאותו. דק גזרה, אפו נשרי ומצחו גבוה, היה מהלך בקומה זקופה, ראשו מוטה קלות, ולמרות עוניו הקרין אלגנטיות אמיתית. תמיד נעל נעליים חצאיות ממורקות עד ברק, לבש מכנסיים בצבע אפור־מרנגו שלאורכם קפל מגוהץ למשעי ומקטורן טוויד מתוקן בקפידה – וכמובן (הייתכן אחרת?) קשר לצווארו עניבת פפיון עשויה משי. קולו היה נמוך ונעים ומבטו חודר. כאשר ישב אל הפסנתר משך קלות את קצות מכנסיו כלפי מעלה שלא ייצמדו אל ברכיו.
מלבד היותו פסנתרן מנוסה ומדופלם וחתנם של כמה פרסים מכובדים שזכה בהם לפני המלחמה, היה בעל ידע יוצא דופן בשדה ההיסטוריה של המוזיקה, ובצד זה ניחן גם בכישורי דיבור מרשימים. הוא ידע לספר בצורה מרתקת וציורית, בעיקר על אמנים בעלי שם – על קומפוזיטורים גדולים, על עלילותיהם בתחום היצירה ועל פרשות מפליאות מחייהם – וגם על נושאים אחרים, מופשטים לעיתים, הקשורים במבנה, בהרמוניה ובקונטרפונקט. מסיבה זו נחלו תמיד הרצאותיו על ספרות המוזיקה הצלחה אדירה. האזינו לו בהשתאות, על סף הערצה. היה בו משהו מהשחקן ושיעוריו היו מעין מופע תיאטרון.
סלאבק ואני בחרנו לתוכנית למבחן הגמר יצירות דומות מאוד – אלא ששלו היו קשות יותר, משום שהיה מוצלח ממני, בעיקר בהיבט הטכני. שני אטיודים של שופן, פרלוד ופוגה של באך, סונטה של בטהובן ואימפרומפטו של שוברט. פרופסור פלאטר אישר לנו בחודש יוני את הבחירה, אלא שלגבי היצירה האחרונה, זו הנתונה לבחירה חופשית – האימפרומפטו – הגיב במחווה הספקנית המפורסמת שלו (הנפת יד קלה בליווי מצמוץ שפתיים), והפטיר בעיקום פה: ‘זאת עוד נראה’. עתה, בשיעור הראשון לאחר חופשה של חודשיים, בשעת אחר צוהריים שמשית ולוהטת של חודש ספטמבר, היינו אמורים להיוודע מה ננגן בסופו של דבר במבחן הגמר.
בשעה שהתקרבתי לבית הספר, באוזניי מצטלצל שאון כלי הנגינה המתנצחים ביניהם, ניסיתי לנחש מה החליט הפרופסור. האם יאפשר לנו בסופו של דבר לנגן את האימפרומפטו או יוריד אותו מהפרק? ואם יוריד, מה הוא מתכנן לנו במקומו?
כשנכנסתי לכיתה סלאבק כבר היה שם וניגן באוזני הפרופסור קטע מהאטיוד, שבו, כמו בשאר היצירות בעצם, רכש שליטה במהלך הקיץ. הפרופסור עמד סמוך לסלאבק, ובראש מורכן עקב בכוונה יתרה אחר אצבעותיו המחליקות על הקלידים. השניים לא הגיבו כאשר נכנסתי בשקט. סלאבק לא חדל מנגינתו (נראה שאפילו לא שם לב שבכלל נכנסתי לאולם), הפרופסור לעומת זאת רק העיף מבט קצר לכיוון הדלת, החווה בראשו ברכת שלום חפוזה ומייד המשיך לעקוב בתשומת לב אחר ביצוע האטיוד.
– לא רע – ציין כשסיים סלאבק לנגן – אבל יותר מדי פדאל והצלילים היו מרוחים. מוטב לנגן לאט וברור יותר, כך שאפשר יהיה לשמוע כל צליל לחוד. נו, ומה נשמע אצלך – הושיט לי את ידו. – היתה מוצלחת, החופשה? תרגלת כמו שצריך? – שאל בהרמת גבות קלה.
– אני רק בהתחלה – עניתי בחיוך חיוור. – אצלי הולך לאט.
– הולך, לא הולך, הראה נא בבקשה מה אתה יודע לעשות – הצביע על הפסנתר. סלאבק פינה לי את מקומו.
ניגנתי את הפרלוד של באך.
נו, כן… – נאנח הפרופסור – סביר בשלב זה.
השיעור נמשך בתרגול שגרתי. הפרופסור בחר קטעים מהיצירות השונות, ניגן והדגים מה ניתן להפיק מהן, ואחר כך הורה לנו לחזור אחריו בזה אחר זה.
– לא, לא כך! – קטע אותנו ברוגז – זה לא מה שהראיתי לכם! לא שמעתם איך ניגנתי?
שמענו, אבל… לשמוע זה לא מספיק.
בסיום השיעור הטיל עלינו הפרופסור שיעורי בית: מה עלינו לתרגל וכיצד, ובאיזה סדר. קודם כול האטיודים: ‘בסבלנות, עד כדי שיעמום’, ו’לאט לאט, לא בטמפו! למהירות עוד יש זמן’. אחר כך באך – אותו דבר: ‘אחיד־אחיד, להקפיד על קוצו של יוד, לשים לב למטרונום’. בנגינת הסונטה של בטהובן לשים לב בעיקר ‘לחשיבה המוזיקלית, לרעיון’: להבחין בין הנושאים השונים, ובעיקר בין חלקי היצירה; ‘להקפיד על החזרות’, ‘לעבוד על הדרמטורגיה’. בינתיים, ‘לא לנגן את היצירות בשלמותן’, ‘לחסוך באנרגיה’; לנגן בחלקים קטנים, לעבוד על הפרטים. על רצפים של תיבות מסוימות, מורכבות במיוחד, לחזור ולחזור ‘עד אפיסת כוחות’, ‘עד שייכנסו לאצבעות ויתנגנו מעצמם’.
