אישה מס' 19
תעלומה במדבר
מאת ג'ורדן סקוט
פרולוג
"הבּיג בּוֹי" שלה
על פי הסֵנט ג'ורג' רֶג'יסטר, בלילה בהיר ביוני האחרון, בין אחת־עשרה לאחת־עשרה וחצי בערך, אמי - שהיא לא טיפוס כזה בכלל - הלכה על הבהונות אל מרתף הבית שגדלתי בו ובידה "ביג בוי" - מאגנום 44. בתחתית המדרגות דפקה בדלת חדר העבודה של אבי. הוא קרא מבפנים: "מי זה?" היא ענתה: "אני, בֶּקילין." הוא אמר - או סביר שאמר - "היכנסי." מה קרה אחר כך? כמעט כל בנאדם בדרום־מזרח יוטה יכול לספר לכם. היא תקעה בו כדור ופוצצה לו את הלב. בעיתון נאמר שהוא ישב על הכיסא של המחשב, ועל פי צורת הדם שניתז על קיר האבן הם בטוחים לגמרי שההדף סחרר אותו שלושה סיבובים.
בשעת מותו, אבי שיחק פוקר במחשב וניהל צ'ט עם שלושה אנשים, אחת הייתה מישהי שנקראת "בובתמדבר". בשניות האחרונות בחייו בילה אבי בחילופי הדברים האלה:
בעלהבית2004: רק רגע
בובתמדבר: טלפון?
בעלהבית2004: אשתי פה
בובתמדבר: מי מהן?
בעלהבית2004: מס' 19
כעבור זמן - שניות אחדות? דקות? - בובתמדבר כתבה: אתה שם?
אחרי כן היא שוב ניסתה: אתה שם???
לבסוף התייאשה. ככה זה תמיד.
בזמן שאמי לחצה על ההדק, כבר הייתה לאבי סדרת קלפים מצוינת. הוא הימר על הכול. כתוב בעיתון שלמרות מותו הוא עשה קופה של שבעת אלפים.
פעם שמעתי מישהו אומר בטלוויזיה שאנחנו מתים כמו שחיינו. זה נשמע די נכון. אחרי שאבי נורה, דמו נספג בכתם עבה בחולצת הטי שלו שמודפס עליה gunsandammo.com. הוא היה בן שישים ושבע, וצבע פניו אדום טרוֹם־סרטני. כל הצורה שלו הייתה מסורבלת ומרופטת כתוצאה מחיים של התבשלות בשמש. בילדותי הייתי חולם שהוא קאובוי. דמיינתי אותו באורווה מניח אוכף על הסוס שיש לו גרביים לבנים, מתכונן לרכיבה למען הצדק. אבל אבא שלי אף פעם לא רכב לשום מקום למען הצדק. הוא היה נוכל אדוק, מבכירי כנסיית השקרים, שרלָטן החוזר ואומר שאלוהים רוצה שיהיו לגבר הרבה נשים וילדים, והם יישפטו על פי הציות למצוותו. אני יודע שאנשים לא מדברים ככה באמת, אבל הוא כן, וגם רבים מהגברים שם, במקום שבאתי ממנו, שהוא - נאמר - חור מזוין אי שם במדבר. ייתכן מאוד ששמעתם עלינו. "ראשוני קדושי אחרית הימים", אבל כולם מכירים אותנו בשם "הראשונים". אני צריך להגיד לכם מיד שלא היינו מורמונים. היינו משהו אחר - כת, תיאוקרטיה של קאובוי, חתיכה קטנה של אמריקה הסעודית. קראו לנו בכל מיני כינויים. את כל זה אני יודע מפני שעזבתי לפני שש שנים. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אבא שלי. גם את אימא שלי. אני יודע שאתם יודעים, אבל ליתר ביטחון: היא הייתה אישה מס' 19.
אשתו הראשונה הייתה ממש להוטה להלביש את התיק על אימא שלי. אף על פי שלאחות ריטה לא הייתה רשות לדבר עם כופרים, לא הייתה לה שום בעיה לספר הכול לרג'יסטר. "אני הייתי למעלה במחסן הגרביים של הבנות," היא הדליפה לעיתון. "אז ראיתי אותה עולה מהמרתף. היה לה מין פרצוף כזה - נראה מצחיק, לגמרי מעוך ואדום, כאילו היא ראתה משהו. התכוונתי לשאול אותה אבל לא שאלתי, אני לא יודעת למה. מצאתי אותו כעבור עשרים דקות בערך כשירדתי לשם בעצמי. הייתי צריכה לרדת ברגע שראיתי את הפרצוף שלה, אבל איך יכולתי לדעת? כשראיתי אותו ככה על הכיסא שלו, הראש היה תלוי על החזה, וכל הדם הזה - מסביב־סביב, אני מתכוונת על כולו, והכול ממש, ממש רטוב, ואדום - התחלתי לצעוק, פשוט לצעוק לעזרה. והם באו בריצה, כולם, אני מתכוונת לנשים, זו אחרי זו, וגם הילדים, באו עוד ועוד. הבית רעד, המונים רצו למטה במדרגות. ראשונה הגיעה האחות שֶׁרי, כך אני חושבת. כשסיפרתי לה מה קרה, וכשהיא ראתה בעצמה, היא התחילה לזעוק, נכון יותר לצרוח, וגם זאת שבאה אחריה, גם היא התחילה לזעוק, וזאת שבאה אחריה, וכן הלאה. בחיים לא שמעתי דבר כזה. הצווחות התפשטו לאורך הטור, כמו אש, מתלקחת ומתפשטת, וכעבור זמן קצר נדמה כאילו כל הבית עולה באש מהצעקות, אם אתה מבין מה אני מתכוונת להגיד. הרי כולנו אהבנו אותו למרות הכול."
למחרת בבוקר, השריף של מחוז לינקולן כבל באזיקים את אימא שלי: "את חייבת ללכת אתי, אחות." אני לא יודע מי הזעיק אותו, בדרך כלל הוא לא בא עד מֶסאדֵייל. יש תמונה שלה כשמוליכים אותה למושב האחורי בניידת - חֶבל הצמה שלה שטוח לאורך גבה ברגע שהיא משתופפת ונכנסת. בעיתון כתוב שהיא לא התנגדה. מי כמוני יודע. היא לא התנגדה כשבעלה התחתן עם האחיינית שלה בת החמש־עשרה. היא לא התנגדה כשהנביא אמר לה להשליך אותי החוצה. "אין טעם לעשות מהומות" - היא אמרה תמיד. שנים על שנים צייתה, והאמינה שזה חלק מישועת נשמתה. ויום אחד אני מתאר לעצמי שפּוּף, קפץ לה הפיוז. אלא שבגלל לחץ במַפסֵק הראשי זה היה משהו כמו פפפ!
האם האחות ריטה הסגירה אותה? למעשה זה היה הצ'ט. האירוניה מצאה חן בעיני הרג'יסטר: הקורבן נוקב בשם הרוצחת לפני שהיא לוחצת על ההדק. בפועל הוא לא נקב בשמה אלא במספר שלה. אבל למען האמת, גם התצהיר של ריטה לא עזר לאימא שלי. הוא סיפק לשריף די והותר. למחרת היום אימא שלי נעצרה, והתמונה הזאת הופיעה בדף הבית של הרג'יסטר, אימא שלי גולשת פנימה לניידת, והשיער שלה דומה לשלשלת כבדה.
כך זה נודע לי. הייתי בספרייה עם החבר שלי רוֹלאנד. גלשנו באינטרנט, סתם בדקנו, לא משהו מסוים, ולפתע פתאום זה הופיע, הסיפור על אימא שלי:
אישה מס' 19 רצחה את בעלה
ניצני מאבק פנימי בכת מוּמֶרֶת?
בתמונה פרקי ידיה כבולים באזיקים. המצח שלה לבן ומבריק, מחזיר את הֶבזק המצלמה בשעת שחר, והמבט ההוא בעיניה. איך לתאר אותו? לומר שעיניה היו חשוכות ורטובות, העיניים של חיה קטנת זרבובית? או, האם תדעו מה כוונתי כשאומר שהיה לה המבט המבוהל בטירוף של אישה שנעצרה בגלל רצח, וצפויה לבלות את שארית חייה מאחורי הסורגים?
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
