הרודיה

כמו הקדמה

אני שונאת התחלות.

ככל שתהיינה מרגשות וחדשות, מענגות ומפתיעות, אני אוהבת אמצע. כאשר מגישים לפנַי קופסה מלאה בשוקולד, לעולם לא אקח את הראשון בשורה, תמיד את השלישי.

וכאשר אני פוגשת בחור, כן, כן, זה כולל גם אותך, אני לא מתעניינת בעברו, אני לא מנבאה את עתידו, רצוני הוא ביצור הקיים, הנוכח.

אריך קסטנר כתב פעם על אמא שלו ומנהגה המשונה, (או שמא עלי לומר “מיוחד”?!), לקחת ספר לידיה, לקרוא את עשרים העמודים הראשונים שלו, אחר-כך את הסוף, ואז לעלעל באמצע. רק אחרי שהיתה עושה את שלוש הפעולות הללו, יכולה היתה להתחיל לקרוא אותו מראשיתו ועד סופו. הסקרנות, כך כתב קסטנר, היא שהביאה אותה לעשות כן, שהרי אם לא תדע מה בסופו, לא תוכל לקרוא במנוחה את כולו.

מעולם לא הבנתי זאת. הרי זה כמו לשפוט את יופיו של בן-אנוש על-פי ציץ שערותיו ובהונות רגליו. לוּ הייתי עושה כן, מן הסתם, רוב אהובַי, בריות כעורות-מראה הם, שהרי בהונות יפים באמת, הם עניין יקר-מציאות.

אם כן, גם עתה, כשאני מדברת איתך, לא אתחיל מההתחלה.

אני אתחיל מהאמצע.

פרק א'

הורדוס הרים את כפות-ידיו מעלה והניח לטיפות דבש גדולות לזלוג במורד אמותיו, עד מרפקיו, משם אל בתי-שחיו תחת שמלתו. הנוזל הדביק זחל באיטיות מטה, השתהה על שערות אדמומיות קצרות והותיר סביבן מאחזים מתוקים. הטיפות הכבדות השאירו אחריהן שבילים מבהיקים וזרמו בדרכים שונות, מקיפות את בשרו כשידיו המשוכות מעלה ממתינות, עד אשר תגיע טיפת הדבש האחרונה אל יעדה הסופי. כאשר חש המלך בטיפת המאספת, אשר ירדה מקמיצתו, טיילה על גב כף-ידו, והטילה עצמה מטה, אל ציפורן רגלו, הפנה לשון אל מרפק והחל בעבודת הליקוק.

בקיבוץ שפתיים, הילך שוב ושוב סביב כתמי דבש עיקשים, שילח לשונו בין קפלי עור מחביאים, ולא הותיר טיפה לבדה. בתחילה, מצץ אצבעותיו אחת לאחת בהנאה עיקשת, אחר פנה אל כפות-ידיו שהדבש נִקווה בין חריציהן, ולבסוף הריץ את פיו על אמותיו, רודף בלשונו אחר השבילים. קולות יניקה התערבבו בגניחות מאמץ ורגש, נתקלו בקימורי האבן האפלים, וחזרו אליו כידידים קרובים. כאשר סיים את איסוף הדבש מידיו, פנה לבתי-שחיו ולפטמותיו, נובר בהם בראש מורכן עד אשר כאב עליו צוארו. לבסוף נתיישב על הרצפה, כופף רגלו במאמץ-מה אל פיו, ומצץ מבהונו השמאלי את המתיקות האחרונה.

באנחת סיום ארוכה, תר בעיניו אחר נתזים נוספים אשר ייתכן שנעלמו ממנו, ומשלא מצא כאלה, הפנה מבט אחרון, ארוך, אל התיבה הקדושה, ויצא את החדר. בדממה מוקפדת הבריח את הדלתות הגדולות, אשר איש מלבדו אינו פותח, ואחר פסע משם חרישית, אל בית-המרחץ.

עורו העירום, אשר נהנה עדיין ממתיקות ברוכה, שקע באדים לוהטים. נקבוביותיו הקיאו מתוכן את שרידי הדבש האחרונים ונפערו אל החום המענג. הרגשת כוליות הציפה אותו, כאילו חש את האבן הקשה-הרכה, את טיפוס המים בקימור התקרה, את הרצפה המתנשפת תחתיו, ולא נפסד ממנו דבר.

מן החדר החם, הזיז עצמו אל החדר הפושר, שם רבץ, מחכה שהפרחים האדומים שפרחו בבשרו בשל המים הלוהטים, ייעלמו לבלי שוב. מחשבות יצאו ממנו, עפו בחדר, פגעו בקשתות הגדולות ונפלו אל רצפת הפסיפס, פוגעות בעורו, פוצעות בו פצעים עדינים.

הורדוס משך אליו את האריג הכחול, האהוב, והתעטף בו, מגן על עצמו ועל עורו הסומר. בפוסעו הלאה מן החדר, פגש את ניקולאוס, איש-סודו, אשר מיהר לטופף אחריו בפרוזדור. ניקולאוס הזכירוֹ בדבר האנשים הממתינים באולם, ומאחר שהגיעו אל חדרו של המלך, חייך חיוך מסכם, ופנה משם.

צמודים למשקופי דלת חדרו, עמדו לפני הורדוס שניים מן השומרים הגאלים אשר קיבל מתנה מאוקטובינוס הקיסר. בהמות, ציין לעצמו, חיות-אדם מגוחכות. פרצוף גס היה להם, מצח עבות, שפתי כבשים נפולות ואף שטוח, ממוסגרים בשיער דק וצהוב, אשר נדמה להורדוס כשְׁער אשה. כדובים עטורי פלומת אפרוח נדמו לו, כרפרפת אפרסמון המוגשת בשוקת הבקר. חיוך אל-רצוני טיפס על שפתיו, והגאלים, שלא היו רגילים בפגישה שכזו נתמלאו התרגשות עצומה ודגדוג של ערך עצמי.

הורדוס נעמד בחדרו הרחב, אשר בהירות רבה שרתה בו, כאילו חברו קצותיה של הרצפה עם הכתלים, והללו עם התקרה, בהירים כולם. החדר היה ריק מאדם. הקיסרים הגדולים בכל העולם נהגו להחזיק עבדים קטנים בחדרם, אשר סכו בשרם והגישו מחלצותיהם בכל שעה.

לא הוא.

עיניים חמדניות לא תצפנה בו, ולשון מרושעה לא תוכל ללהג על מנהגיו. כפות-רגליו הטילו נתזים זעירים על רצפת הפסיפס וצבעו את האבנים בנקודות כהות. דמותו נשקפה במראה שהקיפה את הקיר הצפוני. הורדוס סתר תלתליו והעביר אצבע מתוחה על אפו הקמור - מקור גאוותו.

ריח חזק מילא את החדר והמלך ציין לעצמו כי הבלתי-ניתן, נעשה. נרקיסים הובאו כמצוותו, אף כי חודש ניסן עתה. הם סודרו בכדי חרס גדולים שצבעם הכחול העניק לחדר הגדול מראה כמעט אנושי.

הורדוס קפץ ועלה על מיטתו הרחבה, הקבועה על-גבי רגלי אבן איתנות, נהנה מן החופש לנהוג כרצונו. הוא נתגלגל מן האריג שעטף אותו ובחן את דמותו העירומה מן הקיר. את אהובותיו הקפיד להשכיב על צידן, פניהן אל הצד הדרומי, למען יראה את שכמותיהן נשקפות אליו. בדרך זו היו הן שלו לפנים, ומן הגב.

חיוכו נמוג.

שפתיו נמשכו מטה כאשר נזכר בגבה של מרים. תלתליה החומים, הנחשיים, אשר נדמה כי היתה להם רוח משל עצמם, מתפתלים היו, זוחלים על שִׂדרתה, מנסים לגעת במקומות אשר כבשו ידיו.

הוא קם, הקפיד ללכת על הקו הכתום ברצפתו, עד החלון. שם עמד, אוחז בווילאות הכבדים, מצל בידיו על עיניו מול האור. מבטו נתלה במצודה, על שלושת מגדליה.

מגדל מרים המעודן והגדרני מבין השלושה, הבהיק בלובנו.

ומה היית אומרת על זאת? האם היה נושא חן בעינייך, המגדל? ואולי היית אומרת בקרירותך, כי העובדה שפצאל דפק ראשו בסלע, אינה מקנה לו זכות למגדל גבוה משלך? מכל מקום, מעולם לא היית עסוקה בתודות. אמרת לי פעם כי האשם לא בך. כי בינקותך, הורייך, אשר דאגתם היתה נתונה להלכות מלכות, אסרו עלייך להפגין סימני שביעות-רצון או הכרת תודה בפני אנשים. אף הוספת כי באחת הפעמים חסכו ממך את פרפראות הסעודה, משום שנפלת על צווארה של אומנתך הפיניקית. זו השיגה לך שחל-אריות קטן מדודהּ שבצור, ואת לא יכולת לאפק תודתך.

ימים לאחר פגישת הדברים הזו ביננו, מרים, אלכסנדרה, אמך הטיחה בי כי לא היה ולא נברא. למראה תמיהתי, הוסיפה כי למרות ימי שנותיה הנערמים, אינה לוקה בשיכחון. המחלה האיומה, בה הזיכרון נפער לבור משחית האורב לכל פיסת חיים טרייה, תמיד הטילה מוראה על אמך. באומרה את הדברים, היתה בוטחת ועליונה, אבל בד בבד, מצאתיה ואימה מזדחלת בין קפלי פניה.

פעמים רבות נגלה לי, כי דברייך הם כזבים יפים. אלה המנעימים את רגעי שיחתנו, מעלים שחוק על פניי, האמת שבהם זעירה. באומרי לך "אשרי שלא נכשל בלשונו," ענית לי, "אשרי בעל אשה משכלת," וצחוקך נתפזר לחלקיקים. את, את ואת, צחקת, וסיפרת, ולחשת, וצעקת, ודיברת, ואהבת, לי.

אני מצטער, מרים. כבר אמרתי לך זאת?!

הורדוס התנער. פנה ללבוש בגדיו, אחר יישר קפל אחרון בשמלתו הלבנה. הסתכל על שרוכי סנדליו ופנה לקושרם שוב, צר שתי לולאות וזיווג ביניהן. סגר את האבנט, הניח על ראשו עטרה משובצת אבנים ירוקות. האבנים התלבטו לרגע בגוונן, ולבסוף, על רקע שערו המופז, בחרו בגוון מאפיל.

המלך יצא עתה את החדר, עבר במסדרון הצר, חצה את אולמות המבוא, ופסע אל החוץ. כדי להגיע אל האולם בו ממתינים לו האדריכלים, היה עליו לחצות את החצר המוארת ולהגיע אל תאומו הדרומי של האגף.

השמש הנעימה לשומרים את עמידתם וקורי שינה שקופים, דביקים כמעט, חיברו עפעפיהם בסגירה רכה. עם צאתו של המלך את הארמון, ניעורו בבעתה, ושמו עצמם מוכנים ומזומנים לתקוף כל רע המתרגש לבוא לעולם.

הורדוס, ליבו ומחשבתו במרים המתה, לא הטריח עצמו להבחין בהם. פסיעותיו הנמרצות הפכו מרושלות, מטילות רעש עמום ברצפה הצבעונית. הוא בחן בעיניים מגלות את שורת כתמי הצל שהטילו ערבותיו הבוכיות על דמעת הדשא הגדולה, נתעכב אצל אוסף הקטלבים האהוב עליו, ואסף אל כפו אשכול פרי אדום. מנהג היה להם כשהיו ילדים, להשליך את הגרגירים המחוספסים הרחק אל הארץ. הורדוס תמיד יצא כשידו על העליונה, גרגיריו הפליגו הרחק, מותירים אחריהם את גרגיריהם של האחרים. זיכרון מאובק של הרגשת הצלחה מתוקה, כזו שאין אחריה דבר, שום מועקה או סבל, עלה בו. הוא הטיל את הכדורים האדומים על הארץ, נפוצים הרחק, אלא שעתה לא היו לו מתחרים.

המייתן הכבדה של היונים משכתהו אל הקולומבריום. "חביבותַי, בריאות הבשר", כך כינה אותן. יונים אלה, אשר כנפיים להן ולא יעופו, ישבו בכוכיהן, משיחות יונה עם רעותה, כמו אותן נשים נפלאות וכבדות, רכות גוף ופנים, הזכורות לו. אלה אשר היו משיחות מעל גגות בתיהן, מפליאות בצחקוקים על הבל ומיטות וצרותיהן של אחרות. פעמים רבות היה מתגנב כדי לשמוע שיחותיהן, עד אשר היו הן מבחינות בכתם תלתליו ומניסות אותו בכבסיהן הרטובים. פעם אף התלוננו אצל אמו, כאשר גילו כי לקח כבסים אשר הושארו תלויים לייבוש, והניחם אצלו. היו אלה שתי כותנות נשים לבנות, אשר אמרתן מסתלסלת וריח מתוק נודף מהן. פעמיים תחב את אפו בין קפליהן הלחים ולבסוף משך אותן אליו למשמרת. אמו החזירה את הכותנות ולא דובר בהן עוד, אך ריחן היה עולה באפו זמן רב אחר-כך.

הורדוס קרב אל חביבותיו הקטנות, מחליק באצבעו על זו אשר תפחה חזהּ בגאווה, זקרה נוצותיה הקטנות לקראת מגעו. עיניהן השחורות של היונים, היו חשודות בעיני ניקולאוס איש דמשק, אשר לא היה יכול לאמוד את כיוונן.

"לעיתים נדמה כי הצפינו מבטן, אך לתזוזת אצבע, תגלה כי הסתכלו בך כל אותה עת," אמר לו פעם, והורדוס השיבו כי "עיני שליטים להן, נתברכו הן בעיניים נכונות."

אבן השעות הלבנה הודיעה להורדוס כי מחצית היום קרבה וכי בצבוצי רעב יעלו במהרה. זרמי עונג עדינים התפתלו בבטנו של המלך כאשר ניסה לנבא מה יגיש לפניו פאנה בסעודת מנחה. זכר בשר גוזלים בתמרים עלה בחִכו, לשונו התגלגלה כנגד שיניו, מחפשת טעם. אפילו ביצים צלויות, אשר היו מאכל נפוץ בקרב יושבי קרנות, הפכו תחת ידיו של פאנה, לחגיגה עשירה. פאנה היה נוהג לאמר כי "קודם שיאכל אדם, יש לו ב' לבבות, לאחר שאכל, יש לו לב אחד." מעולם לא התקין פאנה תבשילים אשר לא היו עולים בחדווה על לשונו, ותוהה היה אם טמון הדבר בנוהגו המזרחי עם הבשר, הדגן והיין, והרי ירקות תפלים נכנסים אצלו ויוצאים מפולפלים, טעמם מחוזות רחוקים וסיפורי נוודים.

תוך שפיו נמלא רוק וגרגרנות נצטברה בו, נתקל בשלום, אחותו. מאחר שנתקל, עמד ובירכהּ לשלום, מאחר שבירכהּ, שאלה היא, "ומה שלומו של אחי?" ובטרם השיב לה המלך, הוסיפה, "לא אוכל לבוא אל המשתה."