אלכס ואני

רגע של חיים נפלאים

איזו השפעה יכולה להיות לכדור נוצות במשקל חצי קילוגרם על העולם? היה צורך במוות כדי שאגלה זאת. ולכן אני כותבת את סיפור חייה של ציפור מסוימת, אבל הוא חייב להתחיל מהסוף.

״תוכי פיקח מת, גילה רגשות עד הסוף", היתה הכותרת במוסף המדע של ה׳׳ניו יורק טיימס״ ב־11 בספטמבר 2007, יום אחרי ההודעה שלנו לעיתונות שבישרה על מותו של אלכס. ״הוא ידע לזהות צבעים וצורות, למד יותר ממאה מילים באנגלית," כתב בנדיקט קרי, ״ובסגנונו הייחודי - לבטא את עצמו במשפט אחד - הוא ביסס את מעמדו בתוכניות טלוויזיה, בדיווחים מדעיים ובמאמרי חדשות כציפור המדברת המפורסמת בעולם, ככל הנראה.״ קרי ציטט את דיאנה רייס, חברתי, עמיתתי, ומומחית לתקשורת של דולפינים ופילים: ״המחקר חולל מהפכה באופן המחשבה שלנו על מוחן של הציפורים. בעבר התייחסנו אליהן בזלזול, אבל עכשיו אנחנו מתייחסים למוחות שלהן - לפחות לזה של אלכס - ביראת כבוד מסוימת.״
מצאתי את עצמי אומרת את אותם הדברים בערך בראיונות לעיתונים, למגזינים, לרדיו ולטלוויזיה שהציפו אותי בימים הראשונים. אנשים שאלו, ״על מה כל המהומה, למה אלכס מיוחד כל כך?״ ואני עניתי, ״כי ציפור עם מוח בגודל של אגוז קלוף מסוגלת לעשות דברים שילדים קטנים עושים. וזה שינה את התפיסה שלנו המובעת בביטוי ׳מוח של ציפור׳. זה שינה את אופן חשיבתנו על יכולות המחשבה של בעלי חיים.״ זאת היתה האמת המדעית שידעתי במשך שנים רבות, ועכשיו הרעיון החל להתקבל. אבל זה לא עזר לי להתמודד עם החורבן האישי.
חברים טרחו להגיע אלי מוושינגטון באותו סוף שבוע כדי לוודא שלא אהיה לבדי, שאוכל או לפחות אנסה לנוח. תִפקדתי בכל דקה, שעה ויום על טייס אוטומטי, עושה את מה שנדרש, סובלת מחוסר שינה, משוסעת מרוב יגון. וכל זאת בלב השיטפון הפומבי עד מאוד. הייתי מודעת אליו, כמובן, אך לא מודעת לחלוטין, לא אז, בכל אופן. לא יכולתי להימנע מהכרה בהערכה הגוברת בגלל זרם הראיונות האין־סופי. אבל נדמה היה שהיא נוגעת למישהו אחר או לכל הפחות היה בה ממד של אי־מציאותיות. הטלפון היה מצלצל ואני הייתי נכנסת ל״מצב ריאיון״, עונה כפי שעניתי במקרים רבים אחרים כשמשהו שאלכס עשה גרם לבְּלִיץ תקשורתי, עונה על שאלות באופן מקצועי. אבל אחר כך הייתי מתפרקת עד לשיחת הטלפון הבאה.
תמונות של אלכס הופיעו בסִי־אֶן־אֶן, במגזין ״טיים״, ובעשרות מקומות אחרים ברחבי המדינה. הרדיו הציבורי הלאומי (NPR) השמיע קטע בתוכנית All Things Considered: ״אלכס התוכי, התלמיד מהיר התפיסה, מת.״ מנחת התוכנית, מֶליסָה בְּלוֹק, אמרה, ״אלכס ניפץ את הדעה שתוכים מסוגלים רק לחקות מילים.״ דיאן סוֹיֵיר שידרה קטע בן שתי דקות וחצי בתוכנית ״בוקר טוב אמריקה״ באֵיי־בִּי־סִי - ארוך לגבי תוכנית בוקר, כך נאמר לי. ״ועכשיו יש לי סוג של הודעת אבל,״ היא פתחה, ״ואני רוצה להודיע לקרובים על מוות במשפחה. וכן, הקרובים הם כולנו.״ היא אמרה שאלכס היה סוג של ציפור גאונה, ״שחשף לפנינו נקודות השקפה חדשות על יכולתם של בעלי חיים.״ היא הקרינה סרטון שבו אלכס נראה עונה על שאלות בנוגע לצבע, לצורה ולמספר חפצים, וכן הלאה. הסרטון הזה הגיע ליוטיוב. יום למחרת הקצתה המנחה קאטי קוּריק מסִי־בִּי־אֶס זמן רב יותר לתיאור חייו ומותו של אלכס מאשר לאירועים פוליטיים גדולים.
יומיים לאחר מכן נכתב בעיתון הבריטי הגדול, ה״גרדיאן״, ״אמריקה באֵבל. אלכס, האפרור האפריקני שהיה חכם יותר מנשיא ארצות הברית, מת בגיל צעיר יחסית - 31״. הסיפור התפשט ברחבי העולם, והגיע בסופו של דבר לאוסטרליה. רובין ויליאמס, מתוכנית הרדיו Science Show של תאגיד השידור האוסטרלי, ראיין אותי. זאת היתה הפעם השנייה שדיברנו על אלכס ועל ההישגים שלו. בפעם הראשונה, חמש שנים קודם לכן, דיברנו על ההישגים האחרים שאלכס עשוי להגיע אליהם בעתיד. לא הפעם.
אמרו לי שהמאמר של ה״ניו יורק טיימס״ היה החדשה היומית שקיבלה יותר תגובות דוא״ל מכל ידיעה אחרת, אף שבאותו זמן העיד גנרל דייוויד פֶּטרַאוּס בוושינגטון בעניין המלחמה בעיראק. בכותרת המאמר השני שפורסם ב״ניו יורק טיימס״, ב־12 בספטמבר, במאמר המערכת שלו, כתבה וֶרלין קלינקֶנבּוֹרג פשוט ״אלכס התוכי״. הכתבה הזאת היתה מעט יותר פילוסופית מרוב האחרות. ״המחשבה על בעלי חיים - ובמיוחד הניסיון לקבוע אם בעלי חיים מסוגלים לחשוב - דומה להסתכלות בעולם דרך מראה דו־כיוונית,״ פתחה קלינקנבורג. ״הנה, לדוגמה, בצד האחר של המראה, נמצא אלכס... אבל כשאנו מביטים באלכס, שלמד אוצר מפתיע של מילים ומושגים, השאלה תמיד היא עד כמה אנחנו רואים מההשתקפות שלנו.״ המאמר הסתיים במילים: ״הערך [של המחקר] טמון בהפתעה שלנו, במודעות המחודשת שלנו לכך שאנו כמעט לא מרשים לעצמנו לצפות לדבר מבעלי החיים שסביבנו.״ כתבה נפלאה, הכרה נוספת. אבל עדיין התחושה היתה לא־מציאותית.
אפילו ג'יי לֶנוֹ התבדח על אלכס, בתוכנית הלֵייט־נַייט שלו בטלוויזיה. (חבר סיפר לי על זה; הטלוויזיה שלי מקולקלת.) ״חדשות עצובות: תוכי בן שלושים ששמו אלכס, שחוקרים מאוניברסיטת הרווארד השתמשו בו כדי לחקור כיצד תוכים מתקשרים, מת,״ אמר לנו. ״אני מאמין שמילותיו האחרונות היו, ׳כן, אני רוצה קרקר!׳״ הוא המשיך, ״התוכי היה חכם מאוד. אומרים שהוא ידע יותר ממאה מילים. אומרים שמנת המשכל שלו היתה משהו בין כלב לנערת השנה של דרום קרוליינה.״ אנחה.
בשלב זה כל עיתון חשוב כבר דיווח על מותו של אלכס וציין את כישוריו הקוגניטיביים המדהימים ואת העבודה פורצת הדרך שעשינו יחד. אפילו ירחון המדע הבריטי המכובד ״נֵייצֶ'ר״ כתב על כך ב״פרדה מתוכי מפורסם״. ״פפרברג פרסמה תריסרי מאמרים מדעיים על יכולותיו המילוליות, המתמטיות והקוגניטיביות של אלכס,״ ציין דייוויד צ'נדלר, ״והשניים הופיעו במגוון גדול של תוכניות טלוויזיה וכתבות בתקשורת הפופולרית.״ וצ'נדלר המשיך, ״תוך כדי כך הם חוללו מהפכה בהבנה של בני האדם לגבי היכולות השכליות של בעלי חיים לא־אנושיים.״ (יש כאן אירוניה מתוקה־מרירה: כשהתחלתי לעבוד עם אלכס לפני שלושה עשורים, נדחה על הסף מאמר שהגשתי לירחון ״נֵייצֶ'ר״ בלי שקראו אותו - בדיוק כמו מאמר אחר שהגשתי לפני זמן לא רב.)
אם נדמה שמקומי נפקד מתיאור זה של שיטפון ההכרה הציבורית, הרי זה משום שכך היה באמת. הואיל והייתי מודעת לפרסום המאמרים שהופיעו זה אחר זה - וחברים הקפידו לשלוח אותם אלי - המשכתי להניח להם ולמֶסֶר שלהם לשטוף אותי. כן, הייתי עסוקה בהתמודדות עם כל יום חדש ובצליחתו, עסוקה בראיונות, עסוקה במעבדה. באותו הזמן בקושי שמעתי את מה שנאמר. במשך שנים קיוויתי שהישגיו של אלכס יזכו להכרה מלאה, ועכשיו זה קרה, אבל לא ראיתי את זה בבירור, לא שמעתי את זה בבירור. בכל אופן, לא מיד.
כאשר פרסם ה״ניו יורק טיימס״ מאמר שלישי, קצת יותר משבוע אחרי שאלכס עזב אותי, שכותרתו ״אלכס רצה קרקר, אבל האם הוא רצה קרקר?״ התחלתי לשים לב. ג'ורג' ג'ונסון, כתב מדעי בכיר, תיאר באופן יפהפה את המחקר ודן בנושא הכוונה המשתמעת מכותרת המאמר. בארצות הברית, ה״טיימס״ הוא אבן בוחן להכרה ציבורית, בין שזה בפוליטיקה, באמנות או במדעים. והנה אלכס מופיע שלוש פעמים בתוך שבוע בעיתון החשוב. הממם, חשבתי. אולי יש משהו בכל זה?
וכמה ימים לאחר מכן, חברה התקשרה. ״איירין, את בחיים לא תאמיני. אלכס מופיע ב׳אקונומיסט׳!״ היא צדקה. בחיים לא הייתי מאמינה. ה״אקונומיסט״ הוא כנראה המגזין השבועי הבולט בעולם בתחומי הפוליטיקה, הפיננסים והעסקים. בכל שבוע יש בו מודעת אבל של עמוד אחד המוקדשת לאישיות מכובדת ראויה לציון. בגיליון של 20 בספטמבר היה אלכס האישיות המכובדת הראויה לציון. מותו של אלכס, נכתב במאמר, שם קץ ל״חיים שעברו עליו בלמידת מטלות מורכבות, שבהתחלת המחקר חשבו מדענים שרק קופי אדם מסוגלים לבצע.״ במודעת האבל נכתב עוד ש״בסוף [המחקר] היתה לאלכס תבונה של ילד בן חמש והוא לא הגיע למלוא יכולתו.״ לא הגיע למלוא יכולתו - נכון כל כך וטרגי כל כך.
בהתחשב בכך שבשבועות שקדמו למודעת האבל על אלכס פרסם ה״אקונומיסט״ מודעות על מותם של זמר הטנור האיטלקי לוצ'יאנו פברוטי, של השחקנית אינגמר ברגמן ושל ליידי ברד ג'ונסון,* ידעתי בדיוק עד כמה גדול הכבוד שחלקו לאלכס בהופעתו בעמוד מודעת האבל. זה באמת לכד את תשומת לבי.
[* אשתו של נשיא ארצות הברית לשעבר, לינדון ג'ונסון המנוח. (הערה זו ויתר הערות השוליים המופיעות בספר הן משל המתרגם והמערכת).]

בימים ובשבועות שלאחר מותו של אלכס טולטלתי על ידי כמה סופות אדירות ומפתיעות שהתחוללו סביבי ובתוכי בזמן שנאבקתי עם העניינים המעשיים, עניתי לשיחות טלפון, ביצעתי כל מיני סידורים והרבה יותר, בגלל מי שאלכס היה. והמוח שלי דש נואשות בשאלות: מה יקרה למעבדה? מה יקרה למחקר? מה יקרה לכל מה שיצרנו? מה יקרה לי?
חשתי שנסחפתי לתוך גוש של עננים מהירים, מסתחררים ומתערבלים, כמו אלה שרואים לפעמים בסרטים. אלא שרעיון גוש העננים הרחיק מעבר לתמונה הפיזית של כאוס אל מציאות שהפכה על פיו את כל מה שידעתי, או חשבתי שידעתי, על החיים שלי.
והפתעה היא אכן המונח הנכון, גם אם זו מילה פשוטה מכדי להעביר את המשקל האמיתי של המסר שבה. תחושת האובדן, היגון והנטישה ששיסעו את לבי ואת נשמתי בגלל מותו של תוכי במשקל חצי קילוגרם, שהיה עמיתי וחברי במשך שלושה עשורים, היו במידה ובעוצמה שמעולם לא ציפיתי להן, ולעולם לא הייתי יכולה לדמיין אותן. זרם עצום של אהבה ודאגה, שנבלמו בקפידה על ידי סכר מוצק במשך כל הזמן הזה, התפרץ פתאום; זרם הרגשות המשתחרר סחף כל זכר להיגיון. מעולם לא הרגשתי כאב עז כל כך או הזלתי דמעות רבות כל כך. ואני מקווה שלעולם זה לא יקרה לי שוב.
אמרתי שזרם אדיר של רגשות נבלם בקפדנות במשך שלושה עשורים, כאילו על ידי צד שלישי ששכרתי למטרה זו, איזה קבלן חיצוני מחברת שולטי רגשות בע״מ. ברור מאליו שבמשך כל הזמן הזה אני ניהלתי את העניינים. אני החלטתי. אני תכננתי. אני יישמתי. אבל נעשיתי טובה עד כדי כך ביישום תוכנית הריחוק הרגשי שלי שזרם הרגשות העמוק הזה, שהיה הזרם התת־קרקעי שעבר בין אלכס לביני, היה נסתר מעין, בלתי נראה אפילו בשבילי, מעבר להרים המשוננים של מטרת האובייקטיביות המדעית. בכל אופן, בלתי נראה ברובו. מחוץ לטווח הראייה ברובו.
אני מבינה שמה שאמרתי עכשיו עלול להיראות חסר היגיון כמעט, או כליל, בעיני אנשים רבים, ואפילו להידמות טולקיני מעט.* אבל למען האמת, יש משהו טולקיני במסע בן שלושים השנים שאלכס ואני ערכנו יחד: המאבקים, הניצחונות הראשונים, המפלות, ההישגים הבלתי צפויים והמדהימים לרוב. וכמובן, הפרדה הסופית והמוקדמת. את כולם אספר, כולל הסיבות ההגיוניות להקמת הסכר הרגשי, בעמודים הבאים של ״אלכס ואני״. אבל עלי להבהיר כאן כי הסערה הפנימית שחוויתי אחרי שאלכס עזב אותי, ועבר למה שרבים מכנים ״גשר הקשת בענן״,** היתה הזעזוע הסיסמי של רגש שלא הובע עד כה, רגש שעכשיו השתחרר לחופשי. כן, אלכס תמיד היה חשוב לי, תמיד התייחסתי אליו כאל עמית קרוב, ותמיד נהגתי בו בחיבה ובכבוד שאדם נוהג בעמית קרוב. אבל נוסף על כך, תמיד נדרשתי לשמור על ריחוק, לדווח על ממצאים מדעיים באופן אובייקטיבי. עכשיו לא יהיו עוד ממצאים מדעיים, לפחות לא עם אלכס, וכבר לא יכולתי לשמור על האובייקטיביות.
[* הכוונה למציאות הבדיונית יוצאת הדופן שיצר הסופר האנגלי ג'ון רונלד רעואל טולקין בספריו ״ההוביט״, ״שר הטבעות״ ועוד.]
[** כינוי לגשר המחבר בין גן עדן של בעלי החיים לארץ. כאשר חיית מחמד הולכת לעולמה היא מגיעה למקום שופע עשב ומים שבו היא אוכלת לשובע ומשתעשעת באחו. הזקנים, החולים והחלשים שביניהם הופכים לצעירים ולחזקים.]
הסערה החיצונית היתה מפתיעה לא פחות. בזמן ששרדתי את מתקפת התקשורת, החלו הודעות השתתפות בצער להגיע בדוא״ל. בתחילה הן היו זרזיף, אבל בתוך שעות אחדות הן הפכו לשיטפון, ולאחר מכן למבול. ג'יימי טורוק, בונה אתרי האינטרנט שלנו, הקים אתר השתתפות בצער נפרד, בשם ״זוכרים את אלכס״, כדי לא להציף את השרת של המוסד שתמך במחקר שלי עם אלכס. יותר מאלפיים הודעות נשלחו אליו בתוך שבוע, שלושת אלפים עד סוף החודש; הדוא״ל שלי הוצף בכמות דומה של הודעות. חלק מההודעות היו מאנשים שהכרתי, כמו תלמידים לשעבר. התנחמתי כששמעתי עד כמה הזמן שלהם עם אלכס ואיתי היה חשוב להם וסייע לכוון אותם בחייהם. חלקן היו מאנשים שביקרו במעבדה רק פעם אחת ורצו להיזכר באירוע המיוחד ולחלוק אותו שוב עם אחרים. אבל רוב ההודעות הגיעו מאנשים זרים לחלוטין, אנשים שהרגש הניע אותם לכתוב. רבים מהם היו ״אנשי תוכים״, כמובן, אבל לא כולם. ומה שהם כתבו הדהים אותי באמת והיה בשבילי עוד אחת מסערות ההפתעה האלה.
כמובן, לא הייתי עיוורת לחלוטין להשפעה של אלכס. זמן קצר אחרי שאלכס ואני התחלנו לעבוד יחד, הזמינו אותי למועדונים ולכינוסים של מגדלי תוכים, כדי שאספר לאנשים מה גיליתי בעבודתי עם אלכס. בעלי תוכים מגלים התלהבות בכל הנוגע לציפורים שלהם, ומה שאמרתי לאנשי התוכים האלה על אלכס אישש את מה שהם ידעו על הציפורים שלהם. הם היו יכולים לומר לחבריהם הספקנים, ״אתם רואים, אמרתי לכם!״ הנושא הזה בלט באתר הניחומים. הרשו לי להציג כמה דוגמאות:
״אין צורך לומר שאלכס ואיירין נכנסו לתחומים שאחרים חשבו שהם לכל הפחות מטופשים אם לא מגוחכים, אבל אנחנו אנשי האפרורים יודעים טוב יותר,״ כתב לורנס קליינר, נירוכירורג בבית החולים לילדים בדייטון, אוהיו. הוא גם הנשיא של ״כנפיים מעבר לקשת בענן״, ארגון הצלה ושיקום לציפורים נטושות או לא רצויות. ״אלכס היה המגדלור ואיירין המטען החשמלי שאפשרו זאת; שהראו לעולם עד כמה חברינו הציפורים באמת מדהימים; שהציגו באופן כה אלגנטי את היכולות ואת הרגשות שעד כה יוחסו רק לבני אדם. איזו אגוצנטריות... אלפי בני אדם יזכרו את אלכס לנצח.״
״בכיתי כמו תינוק כששמעתי על מותו בטרם עת של אלכס,״ כתבה לינדה רות. ״כביולוגית, וטרינרית ובעלת ציפורים כל חיי, מצאתי שהישגיו של אלכס הם תצוגה מדהימה של התבונה והיכולות שיש לבעלי חיים רבים... באמצעות אלכס [כדוגמה] הצלחתי לשכנע ספקנים רבים שהפער בין בני האדם לחיות ממש לא עמוק כפי שהם חשבו בעבר.״
״כבעלים משותף של אפרור יוצא דופן, החדשות המזעזעות הרסו אותי,״ כתב מנהל פיננסי מניו אינגלנד. ״אני לא נוטה לרגשנות או לבכי, אבל הייתי מוכרח לעזוב את העבודה לזמן מה כששמעתי על מותו של אלכס, והעיניים שלי התמלאו בדמעות כמה פעמים במשך היום. תנחומי העמוקים ביותר שלוחים לכל מי שעבד קשה כל כך עם היצור הייחודי והיפהפה להדהים הזה.״
״גַנדי אמר פעם, ׳היו אתם השינוי שאתם רוצים לראות בעולם׳,״ כתבה קרן וֶבּסטֶר, המנהלת של סניף אנקורג׳ של המרכז לחינוך ולאימוץ תוכים. ״איירין ואלכס היו השינוי הזה. אישה אחת שעבדה עם כדור אפור אחד (בהתחלה, בכל אופן) של אישיות תרמה להגדלת ההבנה ובכך לשיפור עצום בחייהם של תוכים בכל רחבי העולם. זוהי מורשת ראויה לשמה.״
כפי שתראו בפרקים הבאים, המדע הוא שדרבן אותי בשנים שבהן ניסיתי להבין את אופן פעולת המוח של יצורים שונים מאיתנו, ״נחותים״ מאיתנו. רבים כתבו על הפן הזה בחיינו, ועל כך שהמדע כולו הושפע רגשית מאלכס:
״לפני כמה שנים לימדתי קורס לתואר ראשון בהתנהגות של בעלי חיים והצגתי את אלכס בפני הכיתה, באמצעות התוכנית הנודעת לשמצה של פִּי־בִּי־אֶס עם אלן אַלדָה,״ אמרה דבורה דאפי, חוקרת של התנהגות בעלי חיים בבית הספר לרפואה וטרינרית באוניברסיטת פנסילבניה. ״הם נדהמו! אלכס הותיר רושם חזק על הסטודנטים שלי והיה המקור המצוטט ביותר במאמרי תשובה בבחינות על קוגניציה של בעלי חיים. הוא היה שגריר של בעלי חיים לא־אנושיים, והראה לנו שלא צריך מוח שנראה כמו מוח אנושי כדי להיות בעל יכולות קוגניטיביות מורכבות. מותו הוא אובדן עצוב לקהילה המדעית, לחינוך, לאוהבי בעלי חיים ולעולם. אנחנו נתגעגע אליו.״
״אני רוצה לברך אותך, ד״ר פפרברג, על האומץ שהפגנת כשהבאת את ההצעה הראשונית שלך ועל ההצטיינות שלך בכל העלאה והעלאה של הרף,״ אמר דייוויד סטיוארט, כלכלן מן העיר וושינגטון, ובן למשפחה שגידלה חיות מחמד רבות מאוד במשך השנים. ״באשר לספקנות שנותרה בנוגע לעבודתך, אני מתייחס אליה כאל נרקיסיזם הרואה את האנושות כיחידה ומיוחדת. ...אני מאמין שעם הזמן בני האדם יכירו בכך שכל מה שמגדיר אותם הוא בסך הכול עניין של מידה, ולא חלוקה בינארית של יש ואין. עבודתך תרמה תרומה גדולה לכך... באהדה, בדמעות ובהכרת תודה.״
סוזן קֶלֶר, בעלים של אפרור באלסקה, כתבה: ״פה ושם אני מאמינה שנשלח אלינו שליח מיוחד, מישהו שנשלח ללמד אותנו משהו מסוים בזמן המתאים... אז הגיע אלכס. ציפור אפורה קטנה. אני לא מאמינה שד״ר פפרברג או אלכס דמיינו אי פעם איזו משימה אדירה הם קיבלו. הם גם מעולם לא ידעו איזו השפעה עמוקה תהיה להם... אלכס באמת היה מתת בשבילנו. הוא וד״ר פפרברג נועדו להיות צוות. הם היו זקוקים זה לזה כדי ללמד את הלקחים האלה... אלכס, אתה אחד מאותם יצורים נדירים שגרמו לשינוי חיובי כל כך בעולם הזה.״
כמובן, רוב האנשים מעולם לא פגשו את אלכס, ואולי לא היתה להם ציפור משל עצמם, אך למרות זאת הוא ריגש אותם ועזר להם באיזשהו אופן. מכתב אחד היה מרגש במיוחד:
״זה סיפור אמיתי,״ נאמר בתחילת המכתב. ״בסוף שנות השמונים אובחנה באישה שהיתה באמצע שנות השלושים לחייה הפרעה מורכבת בקצב הלב שלא היה אפשר לתקן, שהיה קשה לשלוט בה, והיא היתה חמורה עד כדי כך שכל התקף שלה היה עלול להיות קטלני. כתוצאה מכך לא יכלה האישה לעשות כמעט דבר. נראה היה שהיא איבדה כמעט את הכול - את תקוותה לילדים, את הקריירה שלה, את יכולתה לבצע כמה מהפעולות הפשוטות ביותר. מכיוון שבעלה נסע הרבה עקב עבודתו, רוב הזמן היתה לבד. כמישהי שחייה היו מלאים בפעילות ובמטרות, הריקנות הפתאומית של העתיד היתה קשה מנשוא. לעתים קרובות היא היתה מביטה בתרופות שהחזיקו אותה בחיים וחשבה פשוט לא לקחת אותן.
״ואז היא קראה מאמר על תוכי מדהים ששמו אלכס ועל המאמנת המדהימה לא פחות שלו, ד״ר איירין פפרברג. בשביל האישה הזאת, שאהבה מאוד בעלי חיים, העבודה שאלכס ואיירין עשו יחד היתה מעניינת כל כך, ייחודית כל כך וחשובה כל כך עד שהיא ביקשה לדעת עליה כמה שיותר. המחשבה שתוכי יכול לא רק לדבר, אלא להבין לגמרי מה הוא שומע ומה הוא אומר, היתה נס בפני עצמו בעיני אישה שהפסיקה להאמין בנסים. לכן, בפעם הראשונה מאז מחלתה, האישה הציבה לעצמה מטרה: לחוות בעצמה את הנס שאלכס ואיירין הוכיחו לעולם המדע.
״אני יודעת שהסיפור אמיתי כי זהו הסיפור שלי. כמעט שני עשורים לאחר מכן, אחרי ניתוח ניסיוני והשלכות מגבילות, אני עדיין כאן, עדיין עוקבת אחרי העבודה הנעשית ב׳קרן אלכס׳. התוכים שלי (כולל אפרור אפריקני בן שש־עשרה, כמובן) הם עדיין נס בעיני, בכל מילה שהם אומרים. הם עדיין חבל ההצלה שלי. אבל אלכס ואיירין הם שזרקו לי את חבל ההצלה הזה לפני שנים כה רבות.
״לאיירין ולכל החברים בפרויקט אלכס שלוחות תפילותי מעומק הלב. דעו שאלה שהנשמה הקטנה והמדהימה הזאת נגעה בלבם לעולם לא ישכחו את אלכס.״
על ההודעה חתמה קרן ״רֶן״ גרהם. אחר כך גיליתי שזאת אותה רן ששולחת צ'ק של עשרה דולרים ל״קרן אלכס״ מדי חודש זה שנים. עד לאותו יום לא הכרתי את הסיפור שלה.
״מעולם לא שפר מזלי לפגוש באלכס או בד״ר פפרברג, אבל אני מרגישה שאני מכירה אותם זמן רב,״ כתבה דניס רייוֶון מבֶּלטוֹן, מיזורי. ״זה שובר את לבי; יש לי גוש בגרון ותחושה איומה של בדידות בפנים. מדהים עד כמה עמוק נגע היצור הקטן הזה בחייהם של בני אדם רבים כל כך. אני מודה לאלוהים על שאלכס, ד״ר פפרברג ו׳קרן אלכס׳ הם חלק מחיי. איבדתי את ילדי לפני ארבע שנים, ואני חייבת לומר שהכאב על אובדן אלכס מכה בי בעוצמה גדולה כמו האובדן של ילדי. אני פשוט לא מצליחה להתנער מהכאב. אני יכולה רק לומר ש... הפכת את העולם למקום טוב יותר והאנשים כאן מתגעגעים אליך מאוד.״
״היום אני מרגישה שלבי שבור,״ אמרה פטי אלכסאקיס. ״אלכס שבה את לבי לפני שנים רבות. הוא היה נסיך קטן - כוכב בוהק וזוהר. דרך צלחה, אלכס. אתה אפרור אהוב מאוד ותמיד תישאר בלבי ובלבם של אחרים. הדלקתי נר זיכרון אינטרנטי בשבילך, אלכס - ובשביל האנשים שאהבו אותך. אנא הדליקו נר, אם אתם רוצים.״
המחווה של ביל קולר לזכר אלכס היתה יוצאת דופן ומרגשת ביותר. קולר הוא מהנדס מצפון וירג'יניה וגם ראש להקת מצלצלי הפעמונים בכנסייה. ״ב־16 בספטמבר, פעמוני כנסיית קלוורי בפרדריק, מרילנד, צלצלו לזכרו של אלכס,״ הוא כתב בדוא״ל שלו. לקולר יש אפרור אפריקני והוא שמע על אלכס; כך שמעו כפי הנראה גם חברי להקת הפעמונים שלו. ״אחד החוקים המקצועיים שלי הוא תמיד לבקש מאנשים לעשות את מה שהם טובים בו,״ אמר לאחר מכן. ״באשר למצלצלי פעמונים, כשקורה מאורע חשוב, כדוגמת מותו של אלכס, אנחנו מצלצלים.״ וכך עשו, ברצף צלצולים שנמשך ארבעים ושלוש דקות על ששת פעמוני הכנסייה שנתלו לא מכבר, צליל מופלא שנישא ברחבי הכפר - מחשבה יפהפייה. לצערי, מעולם לא שלחתי לו מכתב תודה; אפילו עכשיו אני לא זוכרת למי כתבתי באותם ימים אפלים.
״אני לא יכולה לתאר בפנייך אפילו מעט מעומק רגשותי,״ כתבה אם המנזר דולורס הארט. ״אני חברה במנזר קהילת רֶגינָה לַאוּדיס של נזירות בנדיקטיניות, בבית לחם, קונטיקט. יש לנו אפרור שאנחנו אוהבות מאוד ובזכותו הייתי מודעת אלייך ואל עבודתך. האובדן הפתאומי שלך שובר את הלב. את בתפילותינו ובאהבתנו ליצורים המופלאים האלה שהראו לנו חלק גדול יותר מאלוהים מכפי שהאמנו שאפשר. תמיד נחשוב עלייך.״ האֵם הארט היא מנהלת המנזר, שחקנית הוליוודית לשעבר ששיחקה לצדו של אלביס פרסלי בשני סרטים וכיכבה בקלאסיקה מ־1960, ״המקום שבו נמצאים הנערים״. היא עזבה את עולם הסרטים הנוצצים ונכנסה למנזר של רגינה לאודיס לפני ארבעה עשורים, ובשבע־עשרה השנים האחרונות אירח לה חברה אפרור אפריקני.
ניסיתי ככל האפשר לקרוא חלק גדול מזרם המכתבים הזה, אבל לעתים קרובות לא יכולתי, כי מחויבויות אחרות דרשו את זמני או משום שזה היה קשה כל כך. מדי פעם כינסה ארלין לווין־רוֹ, מנהלת המעבדה הנהדרת שלי, את המאמנים והמטפלים של אלכס במעבדה לקריאה משותפת. זה תמיד היה מרגש מאוד. איך יכול להיות אחרת? היינו יושבים בחדר הקטן באוניברסיטת ברנדייס עם שלושת הכלובים: של גריפין, הקרוב ביותר לדלת; של וורט, מימין ומאחור; והכלוב השלישי, בירכתי החדר בצד שמאל, עם צעצועי תוכים מפוזרים בו, ודלתו פתוחה. ריק. הדוא״ל האחרון שאחלוק איתכם הוא אחד המכתבים שקראנו בקבוצה. ההודעה גרמה לכולם לבכות גם על אלכס וגם על כותבת המכתב שאלכס נגע כה עמוק בלבה:
״פשוט רציתי לספר לכם שאני סובלת מדיכאון קליני זה כמה שבועות, אני מאוד קהת תחושה בִפְנים אף שאני מוקפת במשפחה אוהבת ובכמעט מאתיים חיות מחמד אהובות, ילדים ונכדים. מאז שנודע לי על מותו של אלכס אני קוראת הודעות דוא״ל באתר, והדמעות סוף כל סוף זולגות. זאת פשוט עוד דרך שבה אלכס השפיע על העולם. שכחתי איך זה להרגיש, וקריאת דברי הפרדה למשך הלילה של אלכס לחברתו האהובה [כלומר, ״אני אוהב אותך״] פתחה את הסכרים שלי. תודה רבה, אלכס, שנגעת בלבי ועזרת לי לשוב ולהרגיש.״ כותבת הדברים היא דבורה יונס, ממישיגן.
הגיעו גם מכתבים רגילים שנערמו בתוך אין־ספור קופסאות. אחד מהם היה גלויה נהדרת מפֶּני פֶּטֶרסוֹן וחברים, הבעלים של קוֹקוֹ, הגורילה המפורסמת שמתקשרת בשפת הסימנים. ״קוקו שולח הודעה עם צבע הריפוי,״ כתבה פֶּני. ״בבקשה, דעו שכולכם במחשבותינו ובתפילותינו - מותו של אלכס הוא אובדן גדול לכולם.״ מתחת למילים שכתבה פני הופיע שרבוט כתום של קוקו. מכתב נוסף הגיע מחברי ועמיתי רוג'ר פוטס, המאמן והחבר הוותיק של וַאשוֹ, השימפנזה המפורסמת המתקשרת בשפת הסימנים. ״אנחנו יודעים איך את מרגישה,״ אמר. ״אבל כולנו מזדקנים, ובמקרה שלנו אנחנו מרגישים בני מזל שוואשו נשאר איתנו זמן רב כל כך.״ למרבה הצער, לא חלפו שבועות רבים ואני שלחתי לרוג'ר את תנחומי על מותו של ואשו.
טרֶוָוה מָתוּר מ״עצים לחיים״, בוויצ'יטה, קנזס, שלחה לי תעודה המיידעת אותי שמתנה של עשרה עצים נתרמה למוסד על ידי המרכז הווטרינרי וינדהוֹבֶר, בווֹלפּוֹל, מסצ'וסטס - דרך נפלאה לתרגם מחשבה טובה לאקולוגיה בת־קיימא. אלכס טופל מדי פעם (ובחוסר רצון) בוִוינדהוֹבֶר.
אבל אחד הפריטים היקרים ביותר שהגיעו בדואר הוא חבילה מבית הספר היסודי בטלר בלוֹקפּוֹרט, אילינוי. היא הכילה כשני תריסרי תיקיות, שכולן נעשו ידנית על־ידי הילדים בכיתה ד' של גברת קרן קריינק. בקדמת כל תיקייה היה ציור נפלא של אלכס שציירו הילד או הילדה, ובתוכה מכתב בשבילי. קרן צירפה מכתב לתיקיות, והסבירה לי שהיא לקחה לעצמה אפרור אפריקני אחרי שראתה לפני כעשור את הסרט של רשות השידור הציבורית, פִּי־בִּי־אֶס, ״תוכים: תראו מי מדבר״. ״בכל פעם שאני מלמדת את הילדים על ציפורים בשיעור החולייתנים שלי, אני מראה להם את הסרט של פי־בי־אס ותמונות של הציפור שלי,״ הסבירה. ״במקרה לימדתי את החלק הזה כשקראתי על מותו של אלכס, ודיברנו על זה בכיתה. הם יודעים עד כמה האפרור שלי חשוב לי, והבינו עד כמה אלכס היה חשוב לך, איירין. דיברנו על הדברים שאנחנו יכולים לעשות, והילדים החליטו שהם רוצים להכין כרטיסי אהדה.״ הנה כמה מההודעות שהם שלחו לי:
״אני יודע שאלכס חשוב לך מאוד,״ כתב אחד מהם. ״בפְנים את תהיי בסדר עם הזמן.״
מכתב אחר נפתח במילים, ״אני מצטער שהחבר שלך אלכס עזב אותך. אבל הוא במקום טוב יותר עכשיו.״
אחד המכתבים היה מרגש במיוחד: ״אלכס בטח היה חשוב לך מאוד. הוא תמיד יהיה איתך. סבתא שלי מתה לפני כמה שנים. אבל עמוק בפנים היא תמיד איתי. בדיוק כמו שאלכס תמיד איתך.״ הרגשות שהביעו ילדים תמימים נגעו עמוק מאוד בלבנו, וגרמו לכולנו להזיל דמעות רבות.

ב־28 בספטמבר, שלושה שבועות בלבד אחרי שאלכס מת, טסתי לוויצ'יטה, קנזס, ונרשמתי במלון היאט ריג'נסי. הגעתי לשם לאירוע התרמה למען ״קרן אלכס״ שאורגן חודשים אחדים לפני כן. התוכנית כללה כינוס קטן, מסיבת קוקטייל שבה אפגוש תורמים מיוחדים ואחר כך הרבה אנשים בארוחת ערב, שבה הייתי אמורה לנאום. כל הנוכחים היו חובבי תוכים.
נאמתי נאומים כאלה תריסרי פעמים במשך השנים ברחבי הארץ כולה. תמיד הצגתי את ההישגים העדכניים ביותר של אלכס, הוספתי קצת רקע על תכונותיו האחרות כדי להציג את התמונה הכוללת של יכולותיו, ולאחר מכן עניתי על שאלות. הסמינרים האלה תמיד היו מלאי חיים, תמיד חיוביים, תמיד מעוררי השראה. תמיד חשתי בנוח באירועים כאלה, מעולם לא חשתי צורך לחשוב יותר מדי על מה שאומר. זה היה חלק חשוב כל כך ממי שהייתי. כשיצאתי מבוסטון לאירוע הזה, חשבתי שאעשה את הדבר הרגיל, בדרך הקלה ביותר. אבל כשנחתי בוויצ'יטה, כבר לא הייתי בטוחה בזה כל כך. וכשהגעתי לכינוס בערב ידעתי שזה לא יהיה אפשרי, שאני מוכרחה לעשות משהו שונה. אחרי הכול, זו ההרצאה הפומבית הראשונה שלי מאז שאלכס מת.
במסיבת הקוקטייל אמרו אנשים מילים יפות שהביעו אהדה והזדהות; וכך היה גם בארוחת הערב. התפאורה היתה מלון היאט המפואר, המזון המצוין שהוצג בדרך נפלאה. כשהגיע הזמן לנאום שלי, קמתי, הבטתי סביב בכל הפנים שהופנו לעברי, וחשבתי, מה אני עומדת לומר? לא הכנתי רשימות, אף שהנאום שעמדתי לתת היה חדש לגמרי, שונה מכל נאומי בעבר. החלטתי שפשוט אאלתר ואראה מה קורה. התחלתי לדבר על אלפי הודעות הדוא״ל והמכתבים שקיבלנו, ונתתי כמה דוגמאות לרגשות שהביעו אנשים. סיפרתי להם על סטודנטים לשעבר שכתבו לי עד כמה העבודה עם אלכס השפיעה על הבחירות שלהם בקריירה ובחיים, עד כמה הם העריכו את הכוח שלי להתמודד עם הקשיים העצומים, ועל כך שתמיד התגברתי על כל המכשולים. באותו ערב סיפרתי לנאספים הידידותיים האלה שמעולם לא ראיתי בעצמי אישה חזקה, מעולם לא.
בזמן שעמדתי שם ודיברתי, התרחשה כעין סובלימציה מודעת למחצה באחורי ראשי, הצטללות גדלה והולכת של המשמעות האמיתית של שטף הרגשות האישיים וההכרה הציבורית. תוך כדי כך שמעתי את עצמי מספרת סיפורים שסיפרו לי אנשים על ההשפעה שהיתה לאלכס על חייהם, על הדרך שבה הוא סייע להם בתקופות כואבות. קראתי להם את הדוא״ל הארוך של רן גרהם על אלכס שהיה בגדר נס ועל הנס שהביא לחייה, וסיפרתי עד כמה התרגשתי כשקראתי את המכתב בפעם הראשונה. דיברתי על המאמרים ב״ניו יורק טיימס״ ועל מאמרים אחרים, על מודעת האבל שהופיעה ב״אקונומיסט״, על הדיווח בירחון ״נייצ'ר״, ועל כל הסקירות האחרות שהיללו את הישגיו של אלכס (ושלי) במשך השנים.
הרגע הזה בהיאט באותו יום בשלהי ספטמבר הציף אותי בשפע של רגשות. לא ממש בכיתי, אבל הדמעות תמיד היו שם; נאלצתי לעצור אותן יותר מפעם אחת. ראיתי אנשים בוכים בכל שולחן. בצד כל זאת גאתה בתוכי ההבנה שצמחה בי בשבועות האחרונים - שהדברים שאלכס ואני עשינו יחד הסתכמו לכדי הישגים חשובים בעולם ובחייהם של בני אדם.
הבנה זו היתה חשובה מכיוון שבמשך השנים, למרות הישגיו של אלכס, הוא ואני נתקלנו בהשמצות רבות. סביר היה להניח שמדענית שקיבלה את הכשרתה באֵם־אַי־טִי ובהרווארד, העובדת במגוון אוניברסיטאות, תזכה במידת מה של כבוד, אבל כאישה העובדת עם ציפור, גיליתי שההפך הוא הנכון. היו שטענו שאלכס בסך הכול מחקה את הקול שלנו, לא חושב. והיו שאמרו שהטענות שלי לגבי מוחות של בעלי החיים ריקות מתוכן. השליליות הזאת התישה אותי; הרגשתי שהיא כמו מטען כבד שהעיק על הביטחון העצמי ועל ההערכה העצמית שלי. במשך שלושים שנים הרגשתי כאילו אני דופקת את הראש בקיר לבֵנים.
ועכשיו נדמה שהמטען הכבד הוסר. סיפורים כמו אלה של רן גרהם ושל דבורה יונס ושל רבים רבים אחרים כמותן, נגעו בי בעומקי עומקים והבהירו לי את ההשפעה שהיתה לאלכס על חייהם של בני אדם. מעולם לא הייתי מודעת לכך. קראתי לזה רגע ״החיים הנפלאים״ שלי.
בסרט מ־1946 הנושא אותו שם, ג׳ורג׳ ביילי (בגילומו של ג׳ימי סטיוארט) הוא עובד בנק זוטר במקום כלשהו במרכז אמריקה, מדוכא כל כך מהעובדה שלא הגשים דבר בחייו, עד שהוא מחליט להתאבד בערב חג המולד. בדיוק כשג׳ורג׳ עומד לקפוץ לנהר הקפוא, עוצר אותו קלרנס, מלאך מדרג ב׳ המנסה לזכות בכנפיים. קלרנס לוקח את ג׳ורג׳ למסע של הבזקים לאחור על חייו, ומראה לו כיצד רבים מן המעשים הקטנים שעשה במשך השנים עזרו לאנשים רבים מאוד, בדרכים שג׳ורג׳ לא היה מודע אליהן. הקלרנס שלי באותו רגע בוויצ׳יטה היה כל האנשים הנפלאים והמכתבים שלהם, שאפשרו לי לראות את מה שהיה שם כל הזמן, ואני לא ראיתי: העבודה המשותפת של אלכס ושלי לא היתה לשווא.
ההתגלות הזאת אפשרה לי לבחון את הסיפור שלי ושל אלכס מההתחלה.