מסך של שכחה

 

הללויה עם נברא (מחבר לא ידוע)1

 

הַלְלוּיָהּ עַם נִבְרָא בִּי דִּמְעָתִי

רָאָה וְחִישׁ מִצָּרָה הוֹצִיא אוֹתִי

תּוֹעֵי מִדְבָּר וַעֲרָבָה נַפְשָׁם צְמֵאָה וּרְעֵבָה

הוֹרָם יָהּ עִיר נוֹשָׁבָה יוֹדוּ לְצוּר יְשׁוּעָתִי

בְּצַלְמָוֶת אֲסִירִים כִּי הָיוּ עִם אֵל מַמְרִים

שָׁבוּ וּמִמְּצָרִים הוֹצִיאָם צוּר יְשׁוּעָתִי

אֱוִילִים בְּרֹב אָשָׁם לַמָּוֶת נָגְעָה נַפְשָׁם

צָעֲקוּ לָאֵל בְּלַחְשָׁם מִלְּטָם צוּר יְשׁוּעָתִי

יוֹרְדֵי בִּמְצוּלוֹת יַמִּים וּסְעָרָה גַּלִּים תְּרוֹמֵם

בְּרַע נְמוֹגִים וְהוֹמִים הוֹשִׁיעָם צוּר יְשׁוּעָתִי

 

 

 

ב־29 במאי 2012 ביקר נשיא גרמניה לשעבר יואכים גאוק (Joachim Gauck), בישראל. כשנשאל דניאל דגן, כתב רדיו "קול ישראל" בגרמניה, על תגובת הרחוב הגרמני לביקור הנשיאותי, הוא השיב שרוב הציבור נשאר אדיש. הוא הסביר זאת בשחיקת הנושא ובעייפות ממנו. עם זאת הציע דגן: ״אני מציע לישראל לקחת את גאוק לביקור באתר לזכרם של נספים מארצות ערב ולא רק ב'יד ושם', כי באירופה, כמו בישראל, לא יודעים על השואה בצפון אפריקה״. ״יש אתרים כאלה בארץ?״ שאל המראיין הישראלי בפליאה, ״יש״, השיב דגן, ״אבל צריך לחפש אותם״.

גורל יהודי קהילות צפון אפריקה (בעיקר לוב, תוניסיה ואלג'יריה) וכן קהילות עיראק, סוריה ולבנון בתקופת מלחמת העולם השנייה מעורר עניין רב בשנים האחרונות ונחקר באקדמיות ובמכוני מחקר בישראל, כמו ״מכון בן־צבי״ והמכון לחקר השואה ב״יד ושם״.2 אולם אין למחקרים אלו חשיפה ציבורית רחבה, ומעטים בציבור יודעים על האסון שפקד קהילות אלה: החרמת רכוש, אפליה, אונס, עבודות כפייה והעתקת אוכלוסיות שלמות למחנות הסגר, כפייה והשמדה באפריקה ובאירופה.3 באמצעי תקשורת מרכזיים, כגון קולנוע מסחרי, תיעודי, סרטים וסדרות טלוויזיה, גלריות ומוזאונים, חסר תיעוד של זיכרון חוויות מלחמת העולם השנייה והשואה שפקדו גם את יהודי צפון אפריקה, כאילו נעלם.

מעט מאוד יצירות ספרותיות נכתבו על חוויות המלחמה, אחדות מהן כנציב המלח של אלבר ממי, שלימים תורגם מצרפתית לעברית בשנת 1960, ידועות ביותר, ואחרות כפיוטים, כשירה וכפואטיקה אינן ידועות בכלל. גם ראשי הקהילות, כמו פול גז והרב חיים בלאיש, תיעדו את האירועים ופרסמו אותם, וכמו כן התפרסמו קינות על היהודים במחנות:4 המשורר הנודע אשר מזרחי כתב פואמות כואבות על מצבה של הקהילה; גסטון גז כתב ספר ויזם אנדרטאות לנספים,5 אולם היו אלו חומרים מעטים שלא יכלו לשפוך אור מלא על ההתרחשויות באותן השנים. בדומה לניצולים היהודים מאירופה, גם ניצולי צפון אפריקה לא נטו לספר על עברם לבני משפחתם ובכך למלא את ה"חור השחור" של עברם בהגדת אסונם. אך לעומת אסונם של יהודי אירופה, שנודע ברבים, ושואתם, הנחשפת באקדמיה ובמדיומים חברתיים ותרבותיים מרכזיים השכם והערב, חוויותיהם של יהודי צפון אפריקה במלחמה כמעט שלא נודעו בציבור (ואולי אף הושתקו). אומנם ראשי הקהילות היהודיות בתוניסיה ובלוב שימרו את זיכרון המלחמה מיד לאחריה, אך הדברים נגנזו, או הוצאו לאור ונחשפו רק מראשית שנות ה־2000 ואילך, כדוגמת יומנו של קלמנט הורִי, שנכתב מתחילת הכיבוש ב־17 בנובמבר 1942, הסתיים במאי 1943 ופורסם רק ב־2013 או ספרו של יוסי סוכרי בנגאזי - ברגן ־בלזן שיצא כמעט במקביל.6 הספר האיר באור חזק את זיכרונות העבר והיה מעין אוטוביוגרפיה של אמיליה, סבתו של סוכרי, אשר גורשה מבנגאזי עם משפחתה לאיטליה ומשם לברגן־בלזן.7 בני הדור השני והשלישי, כנאווה ברזני ואיציק בדש, תיארו ביצירותיהם את חוויות בני משפחתם במחנות ההסגר. יצירותיהם של אחרים תיארו את זיכרונות העבר "ליד" ו"בערך" מתוך הכרה בהבדל הניכר בין הרצח השיטתי שכוון נגד יהדות אירופה לבין מה שאירע בצפון אפריקה בחסותן של ממשלות וישי והפאשיזם האיטלקי.

 

הספר שלפניכם דן בגורמים ובסיבות להיעדרות זו באמצעות מעקב אחר כרונולוגיה של התרחשויות בזירות שונות, בעיקר קולנועיות וטלוויזיוניות, המסוגלות בכוחן הוויזואלי לחרוט בתודעה נרטיבים היסטוריים ולהבנות תודעה היסטורית להבנת האירועים, להפנמתם ולהזדהות עימם.