התחדשותה של מסורת

 

חוקרים מעטים בלבד אבל חשובים כתבו על ההיסטוריה, על אורח החיים ועל חיי הקהילות בכורדיסטן, בעיקר קהילת זאכו. תיאוריהם התבססו על עדויות שד"רים (שליחי דרבנן) ונוסעים שהגיעו לכורדיסטן במאות הקודמות. כך, למשל, מאמריהם וספריהם של אסף שמחה (1934), ולטר פישל (1934), אריך בראואר (1948), יצחק בן צבי (1951; 1963), שמעון מרכוס (1964), יונה צבר (Sabar, 1982) ומרדכי יונה (1989). במחקרים אלה ואחרים נסקרו חגיגות הסֵהֵרָנֶה סקירה מצומצמת.

כמיהתם של יהודי כורדיסטן לציון וסיפורי עלייתם וקליטתם בישראל תוארו אף הם, אם כי במידה לא מספקת. כך, למשל: דנה שי (1970) וחיה גביש (2006-2005) דנו בשינויים במשפחה; עובדיה שפירא (1972) ומירה קרניאלי (1996) חקרו קהילות כפריות של עולי כורדיסטן; גורית קדמן (1982) ודינה רוגינסקי (2006-2005) עסקו באמנות הריקוד שלהם. מעט מחקרים נוספים העלו על נס את תרומתם החלוצית של עולי כורדיסטן לבניין המדינה. מחקרים מעטים עוד יותר עסקו בהיבטים תרבותיים של קליטתם, ובכללם חידושן והתפתחותן של חגיגות הסהרנה בישראל.

מקומן של חגיגות הסהרנה, בדומה לחגיגות של קבוצות אתניות אחרות, נפקד גם מהספרות המחקרית העשירה, הבוחנת תהליכים בחברה הישראלית. מחקרם של ג'ף הלפר וחנוך (הנרי) אברמוביץ' (1983) על חגיגות הסהרנה בכורדיסטן ובישראל הוא חשוב, אך תקף לתחילת שנות ה-80. לפיכך כוונתו של ספר זה להשלים את המידע החסר בדבר חגיגות הסהרנה בכורדיסטן והתפתחותן בישראל בעשורים האחרונים. אתמקד בתיאור ובניתוח חגיגות הסהרנה המרכזיות שערך הארגון הארצי של יוצאי כורדיסטן העיראקית, שהיוו רוב בקרב העדה הכורדית בישראל.

בעריכת המחקר שולבו שיטות איכותניות שונות, והוא נסמך על חומר ראשוני רב שטרם נותח. המחקר סוקר ומנתח תוכן של כתבות שהופיעו בעיתונות היומית הישראלית החל משנת 1973, אז נערכו לראשונה בישראל חגיגות סהרנה במתכונתן הציבורית, ועד 2013. ידיעות נרחבות יחסית הופיעו בעיתונים ידיעות אחרונות, מעריב — ובעיקר בדבר, ביטאונה של מפלגת מפא"י, כנראה בשל זיהוים הפוליטי של רבים מיוצאי כורדיסטן וראשי ארגונם עם מפלגה זו. ידיעות מצומצמות יותר התפרסמו בעיתונים הארץ, הצופה, על המשמר ועוד. בהזדמנות זו אני מבקשת להודות לעובדי ספריית מדור עיתונות בבית אריאלה בתל אביב, על אדיבותם ועל עזרתם הרבה.

הידיעות שמצאתי בעיתונות היו מעטות, הדיווח קצר, והוא נבלע בין שלל הפרסומים הנרחבים על אירועים ועל פסטיבלים בחול המועד סוכות, מועד קיומן של חגיגות הסהרנה. הידיעות הופיעו בדרך כלל בעמודים אחרונים, ולא מצאתי שום דיווח על הסהרנה או תמונה בעמוד שער של עיתון כלשהו. בעשור האחרון פחת הסיקור של הסהרנה בעיתונות כמעט כליל. ל"אי־הנראוּת" של חגיגות הסהרנה בתקשורת יש בוודאי משמעות סוציולוגית. תופעה זו אינה אלא משל למעמדה הזניח והשולי של הסהרנה במרחב הציבורי בישראל, המעידה שזו נותרה חגיגה אתנית סקטוריאלית. ההשוואה לסיקור הנרחב בתקשורת של חג המימונה, חגם של יוצאי צפון אפריקה, שהפך לחג לאומי בישראל (שרעבי, 2009), היא בלתי נמנעת ומביאה למסקנה שהתעניינות התקשורת היא פועל יוצא של גודל הקבוצה האתנית וכוחה האלקטורלי־פוליטי.

ולמרות דחיקתה של הסהרנה בעיתונות הופיע בכתבות מידע חשוב על החגיגות — על מיקומן, היקפן, אישי הציבור שנטלו בהן חלק ועוד. סקירת הכתבות שהתפרסמו בעיתונים במשך כארבעה עשורים אינה נרחבת, אך עשויה לספק מדד להתפתחותן של חגיגות הסהרנה בישראל.

ביטאוני הארגון הארצי של יהודי כורדיסטן בישראל, שיזם את חידוש חגיגות הסהרנה בישראל והיה אחראי לארגונן, שימשו מקור מרכזי במחקרי. שמונה כרכים של כתב העת התחדשות, שפרסם ארגון יהודֵי כורדיסטן משנת הקמתו ב-1973 ועד שנת 2000, הם מקור מידע בלתי נדלה: דיווחים על החלטות הארגון ועל פעולותיו, מאמרים היסטוריים על חיי הקהילות היהודיות בכורדיסטן, על עלייתם ועל קליטתם בישראל, ביוגרפיה של אישים ידועים מהעדה, אמנות הריקוד בכורדיסטן ועוד.

מקום נרחב יוחד בכתב העת לדיון במשמעות חגיגות הסהרנה ולתיאורן בארץ המוצא ובעיקר בישראל: ההיערכות, הגופים השותפים, תוכנייה של החגיגות, מועדי החגיגות וכמה זמן ארכו, מיקומן, תכתובות, סקירות מפורטות מהשטח, התוכנית האמנותית, היקף החגיגות, קהל המשתתפים, תמונות, אישי הציבור שהשתתפו, הנאומים שהם וראשי ארגון יהודי כורדיסטן נשאו ועוד. בכרכים של כתב העת התחדשות, שנערכו על ידי ראשי הארגון (שבעה כרכים בשנים 1990-1773 בעריכתו של חביב שמעוני; כרך שמיני בשנת 2000 בעריכתו של יעקב יעקב) הופיעו גם עדויות רבות על חגיגות הסהרנה מפי נשים וגברים שעלו מאזוריה השונים של כורדיסטן. כמו כן סיפרו צעירים בני דור שני ושלישי על חוויותיהם בחגיגות ועל משמעותן בעיניהם.

עבור החוקרים, הקוראים ובני העדה הכורדית כתב העת התחדשות ממלא תפקיד כפול: הוא מקור מידע על תרבותם ועל תולדותיהם של יוצאי כורדיסטן, והוא מחזק את זהותם האתנית ואת תחושת הגאווה בהיותם כורדים לנוכח התדמית השלילית שדבקה בהם בישראל.1

בשנת 2010 החל להופיע ביטאון נוסף של ארגון יהודי כורדיסטן בישראל ושמו "אנא כורדי", בעריכתו של יהודה בן יוסף, יו"ר ארגון יוצאי כורדיסטן בישראל. גם בו מופיעים מאמרים חשובים על חייהם הכלכליים והחברתיים של יוצאי כורדיסטן ועל הפעילות המקיפה של ארגונם לשימור תרבותם הייחודית, ובכללה חגיגות הסהרנה בישראל.

נעזרתי גם בהזמנות, בחוברות, במאמרים, בקלטות ובצילומים משנות ה-70 ועד היום המצויים במשרד ארגון יוצאי כורדיסטן ובאתר האינטרנט שלו, וכן באוספים פרטיים. מקצת המסמכים העניק לי באדיבותו, בעת ראיונות שקיימתי בביתו, מרדכי יונה, חבר הנהלת הארגון הארצי של יהודי כורדיסטן וחוקר יהדות כורדיסטן.

מחקרי מתבסס גם על תצפיות משתתפות שנערכו במהלך השנים בחגיגות הסהרנה, ולהן ערך חווייתי משמעותי לחוקרים: סדר האירועים, המאכלים, התלבושות, המאהלים, מפגשי המשפחות, הבמה, הנואמים, הריקודים ועוד. עוד נעזרתי במידע ובסרטונים רבים שהעלו באתרי אינטרנט בשנים האחרונות בני העדה הכורדית, ובהם צעירים רבים. אמנם החגיגות לא נסקרו בהרחבה בערוצי התקשורת הציבוריים, ולא התמסדו בציבור הרחב בישראל, אך יוצאי כורדיסטן מייחסים להן חשיבות רבה. מכאן שהאתניות הכורדית לא נעלמה, אלא היא משנה את פניה התקשורתיים.

בהיעדר מקורות בכתב השלימו במידה רבה את החסר ראיונות עם יוצאי כורדיסטן בני 18 עד 80. המבוגרים שבהם עלו מאזורים שונים בכורדיסטן. המרואיינים מתגוררים בערים וביישובים כפריים ברחבי הארץ, בעיקר באזור ירושלים, ובהם חוקרי העדה ובעלי תפקידים בארגון יוצאי כורדיסטן. העדויות מהראיונות הן בבחינת אוצר בלום להבנת התפתחות החגיגות ולניתוח מרכיביהן המסורתיים והמודרניים.

הסיפורים נותחו בשיטה איכותנית, על פי מודל הניתוח שהציעו ליבליך ואחרות (1998, Lieblich et al.). שיטה זו מבוססת על התפיסה הפנומנולוגית, השואפת להבין את החיים החברתיים דרך עיניים של אנשים שחוו אותם.2 באמצעות הסיפור היא מבקשת לחשוף תופעות חברתיות, תקופה היסטורית וזהות אישית, שכן סיפור חיים אינו מייצג מקבץ אירועים מקרי אלא את בחירתו של המספר (במודע או שלא במודע) באילו אירועים להתמקד. מבחירה זו עולה המשמעות והפרשנות שהפרט נותן לחייו ולאירועים שונים שחווה.3 סיפור החיים מסופר גם על פי תבניות תרבותיות מסוימות.4 לכן ניתוח סיפורי החיים מאפשר לנו לעמוד על התכנים התרבותיים המנחים את המרואיינים ועל ההקשר ההיסטורי והחברתי שהשפיע על כינון זהותם.

בשימוש במתודה הנסמכת על עדויות מאוחרות של אנשים יש מגבלה, האופיינית למחקר של סיפורי חיים בכלל: בגיל מבוגר יש נטייה להשלים במידה רבה עם אירועים ועם קונפליקטים ולעשות אידיאליזציה של העבר.5 לכן אפשר שבתיאורי חגיגות הסהרנה הראשונות הושפעו המרואיינים גם מחוויותיהם במהלך השנים ומהאופן שבו נערכות החגיגות בישראל כיום. עם זאת מקורות ראשוניים אלה הם "היסטוריה בעל פה" (oral history), טקסט חברתי ותרבותי בעל חשיבות רבה. מקורות אלה מאירים את חייהם החברתיים והתרבותיים של יהודי כורדיסטן שעלו לארץ לאחר הקמת המדינה ותרמו לפיתוחה ואשר מקומם נפקד בהיסטוריוגרפיה הישראלית והם עדיין בבחינת "בלתי נראים" (לומסקי־פדר ורפפורט, 2010) בחברה הישראלית.

* * *

ברצוני להודות לוועדה להשתלמות ולמחקר של המכללה האקדמית אשקלון בראשות הרקטור פרופ' שמעון שרביט וכן למכון הקרן הקיימת לתולדות הציונות וההתיישבות בראשות מר יחיאל לקט, על סיועם בהוצאה לאור של הספר ועל תמיכתם הרבה במחקריי. חובה נעימה לי להודות גם לקרן המחקר ע"ש אהרן ורחל דהאן, המרכז לחברה תרבות וחינוך במורשת יהדות ספרד באוניברסיטת בר־אילן. תודתי נתונה גם לקוראים האנונימיים על הערותיהם החשובות, לעורכי הוצאת רסלינג מר עידן צבעוני וד"ר יצחק בנימיני, לעורכת הלשון שרית בלונדר ולצוות ההוצאה לאור. תודה מיוחדת לאישי, שותפי לדרך, עורך הדין ישראל שרעבי, ולילדיי היקרים, המלווים אותי תמיד.

תשע"ו, רחל שרעבי