הצמה

פרולוג

זו תחילתו של סיפור.

סיפור חדש בכל פעם.

והוא מתרחש כאן, תחת אצבעותי.

ראשית, המסגרת.

על המבנה להיות יציב דיו לשאת את המכלול.

משי או כותנה, בשביל העיר או הסצֵנה. תלוי.

הכותנה עמידה יותר,

המשי עדין ודיסקרטי יותר.

צריך פטיש ומסמרים.

ובעיקר, צריך להתקדם בזהירות.

אחר כך האריגה.

זה החלק החביב עלי.

על המשטח שמולי

מתוחים שלושה חוטי ניילון.

לאחוז בגדילים, שלושה־שלושה

ולשזור אותם מבלי שיישברו.

ואז שוב

אלפי פעמים.

אני אוהבת את השעות האלה בגפי, כשידי רוקדות.

אצבעותי מחוללות מחול משונה.

הן כותבות סיפור של צמה ומקלעת.

הסיפור הזה הוא הסיפור שלי.

אך הוא אינו שייך לי.

סְמיטָה

כפר בַּדְלפּוּר, אוּטָר פּרָדָש, הודו.

סְמיטה מתעוררת בהרגשה משונה, מעין דחיפות רכה, פרפר בלתי קרוא בבטן. היום הוא יום שתזכור כל חייה. היום בתה הולכת לבית הספר.

סמיטה מעולם לא דרכה בבית הספר. כאן בבדלפור אנשים כמוה אינם לומדים. סמיטה היא דאלית. מוּקְצָה. אחת מאלה שגנדי כינה ילדי האלוהים. הם חיים מחוץ לקאסטה, מחוץ למערכת, מחוץ לכול. הם מין כשלעצמו, שנחשב טמא מכדי להתערבב עם האחרים. מנודים נלעגים שיש להרחיק כפי שמפרידים מוץ מן הבר. הם מיליוני איש, שבדומה לסמיטה חיים מחוץ לכפרים ולחברה, בשולי האנושות.

מדי בוקר הטקס חוזר על עצמו. כמו תקליט שרוט המנגן עד אינסוף סימפוניה שֹטנית, מתעוררת סמיטה בצריף המשמש לה בית, לא רחוק משדות בני הג'אט. היא שוטפת את הפנים והרגליים במים שהובאו יום קודם לכן מהבאר, זו ששמורה להם. לא בא בחשבון שייגעו בבאר אחרת, של הקאסטות הנעלות יותר, אף ששלהן קרובות ונגישות יותר. היו מי שמתו על מעשים פעוטים מזה. היא מתכוננת, מסרקת את לליטה, מנשקת את נָגָרָג'אן. אחר כך היא לוקחת את סל הקש הקלוע שלה, הסל שאמה נשאה לפניה, הסל שעצם מראהו מעורר בה בחילה, הסל המדיף ריח עקשן, חמוץ ובל יימחה שהיא נושאת כל היום כמו צלב, משא מביש. הסל הזה הוא הגיהינום שלה. קללה. עונש. על משהו שכנראה עוללה בחיים קודמים. צריך לשלם, לכפֵּר, שהרי החיים הללו אינם חשובים יותר מהחיים שקדמו להם או שיבואו אחריהם, אלה רק חיים בין אחרים, נהגה אמה לומר. ככה זה, אלה הם חייה.

זו הדהרמה שלה, החובה שלה, מקומה בעולם. עיסוק שעובר מאם לבת, מימים ימימה. באנגלית היא מכונה Scavenger, "מחַלֶצת". מילה תמימה למציאות שאינה כזו. אין מילה שתיטיב לתאר את מה שסמיטה עושה. כל היום היא אוספת חרא של אחרים בידיים חשופות. היא היתה בת שש, בגילה של לליטה היום, כשאמה לקחה אותה בפעם הראשונה. תסתכלי, אחר כך תעשי. סמיטה זוכרת את הריח שתקף אותה, פראי כמו נחיל צרעות, ריח בלתי נסבל, בלתי אנושי. היא הקיאה בשולי הדרך. את תתרגלי, אמרה אמה. היא שיקרה. לא מתרגלים. סמיטה למדה לעצור את הנשימה, לחיות בנשימה עצורה. צריך לנשום, אמר לה רופא הכפר, תראי איך את משתעלת. צריך לאכול. התיאבון אבד לסמיטה לפני זמן רב. היא כבר לא זוכרת מהו רעב. היא אוכלת מעט, את המינימום הנדרש ולא יותר, חופן אורז מומס במים שהיא כופה על גופה המתקומם.

וכל זה אף שהממשל הבטיח בתי שימוש ברחבי המדינה. למרבה הצער, הם לא הגיעו עד לכאן. בבדלפור, כמו במקומות אחרים, מחרבנים תחת כיפת השמים. הכול מטונף: הקרקע, הנהרות, המעיינות, השדות, הכול מזוהם בטונות של צואה. מחלות מתפשטות כמו ניצוץ באבק שריפה. הפוליטיקאים יודעים זאת: מה שהעם דורש, לפני רפורמות, לפני שוויון חברתי, אפילו לפני עבודה, הוא בתי שימוש. הזכות לחרבן בכבוד. בכפרים הנשים נאלצות להמתין לרדת החשכה כדי לצאת לשדות, שבהם הן חשופות לתקיפות שונות. מי ששפר עליו גורלו התקין פינה בחצר או בחלק האחורי של הבית, חור פשוט בקרקע שמכונה בצניעות "שירותים יבשים". מחראות שנשות הדאלית, נשים כמו סמיטה, מפַנות יומיום בידיים חשופות.

הסיבוב שלה מתחיל מעט לפני שבע. סמיטה יוצאת עם הסל שלה ומברשת הנצרים. היא יודעת שמדי יום עליה לפַנות עשרים בתים, אין לה זמן לבזבז. היא צועדת בצדי הדרך, בעיניים מושפלות ובפנים מוסתרות בצעיף. בכפרים אחדים הדאלית צריכים לסמן את עצמם בנוצת עורב. באחרים נכפה עליהם לצעוד יחפים — כולם מכירים את הסיפור על המוקצה שנסקל רק משום שנעל סנדלים. סמיטה נכנסת לבתים מהדלת האחורית ורק ממנה, אסור לה להיתקל בבני הבית לא כל שכן לדבר איתם. לא די בכך שהיא מוקצית, עליה להיות גם בלתי נראית. במקום שכר היא מקבלת שאריות מזון ולפעמים בגדים ישנים שמשליכים לה על הרצפה. בלי לגעת, בלי לראות.

לפעמים היא לא מקבלת כלום. משפחה ג'אטית אחת לא נותנת לה דבר כבר חודשים. סמיטה רצתה להפסיק. ערב אחד היא אמרה לנגרג'אן שהיא לא תחזור לשם, שינקו את החרא שלהם בעצמם. אבל נגרג'אן נבהל. אם סמיטה תפסיק ללכת לשם, יגרשו אותם, אין להם אדמה משלהם. בני הג'אט יציתו להם את הצריף. היא הרי יודעת לְמה הם מסוגלים. "נחתוך לך את הרגליים," הם אמרו לאחד משלהם. אחר כך מצאו את האיש, מבותר ומכוסה כוויות חומצה בשדה הסמוך.

כן, סמיטה יודעת מה הג'אט מסוגלים לעשות.

אז היא חוזרת לשם למחרת.

אבל הבוקר אינו ככל הבקרים. סמיטה קיבלה החלטה, שהופיעה במחשבותיה כעובדה מוגמרת: בתה תלך לבית הספר. היא התקשתה לשכנע את נגרג'אן. לְמה זה טוב? שאל. היא אולי תדע קרוא וכתוב, אבל אף אחד כאן לא ייתן לה עבודה. את נוֹלֶדֶת מפַנַת בתי שימוש ונשארת כזאת עד יום מותך. זו ירושה, מעגל שאיש אינו יכול להיחלץ ממנו. קארמה.

סמיטה לא נכנעה. היא דיברה על כך שוב למחרת, ביום שלאחר מכן ובזה שאחריו. היא מסרבת לקחת את לליטה לסיבוב שלה. היא לא תדגים לה את התנועות של מפנת בתי השימוש, היא לא תראה את בתה מקיאה בתעלה כמו אמה לפניה, לא, סמיטה מסרבת. לליטה צריכה ללמוד. בסופו של דבר נכנע נגרג'אן לנחישותה. הוא מכיר את אשתו. יש לה כוח רצון עז. הדאלית הקטנה והשחומה שנשא לאישה לפני עשר שנים חזקה יותר ממנו, הוא מודע לכך. לפיכך הוא נכנע לבסוף. שיהיה. הוא ילך לבית הספר בכפר, הוא ישוחח עם הברהמין.

סמיטה הבליעה חיוך ניצחון. היא היתה שמחה כל כך לו אִמה היתה נאבקת בשבילה, היא רצתה כל כך לחצות את מפתן בית הספר, להתיישב בין הילדים האחרים. ללמוד לקרוא ולספור. אבל זה היה בלתי אפשרי, אביה של סמיטה לא היה אדם טוב כמו נגרג'אן, הוא היה חמום מוח ואלים. הוא הכה את אשתו, כפי שכולם נוהגים כאן. לעתים קרובות אמר לה: אישה אינה שווה לבעלה, היא שייכת לו. היא רכושו, שפחתו. היא צריכה להתכופף מול רצונו. אין ספק שאביה היה מעדיף להציל את הפרה שלו מאשר את אשתו.

לסמיטה יש מזל, נגרג'אן מעולם לא הכה אותה, מעולם לא גידף אותה. כשלליטה נולדה, הוא אפילו הסכים שתישאר. לא רחוק משם הורגים בנות עם לידתן. בכפרי רג'סטאן טומנים אותן בקופסה בעודן בחיים וקוברים בחול מיד לאחר הלידה. הבנות הקטנות מתות בתוך לילה.

אבל לא כאן. סמיטה מתבוננת בלליטה, שכורעת על רצפת העפר המהודק של הצריף ומסרקת את בובתה היחידה. היא יפה. תוויה עדינים, והשיער שסמיטה קולעת לצמה בכל בוקר גולש עד מותניה.

בתי תדע לקרוא ולכתוב, היא חושבת בלבה, והמחשבה נוסכת בה אושר.

כן, היום הוא יום שתזכור כל חייה.

ג'וליה

פלרמו, סיציליה.

ג'וליה!

ג'וליה מתקשה לפקוח עיניים. הקול של אמה מהדהד מלמטה.

ג'וליה!

סקֶנדי!

סוּבּיטוֹ!¹

ג'וליה מתפתה לתחוב את ראשה מתחת לכרית. היא לא ישנה מספיק — היא שוב בילתה את הלילה בקריאה, אבל היא יודעת שעליה לקום. כשאמה קוראת, צריך לציית — מדובר באמא סיציליאנית.

ג'וליה!

הצעירה קמה בצער מהמיטה. היא מתלבשת בחיפזון ויורדת למטבח, אל המאמא קצרת הרוח. אחותה אָדֶלָה כבר קמה, והיא עסוקה בצביעת ציפורני בהונותיה השעונות על שולחן ארוחת הבוקר. ג'וליה מעקמת את האף מריח האצטון. אמה מגישה לה ספל קפה.

אבא שלך יצא.

הבוקר את פותחת.

ג'וליה לוקחת את מפתחות בית המלאכה ויוצאת בזריזות מהבית.

לא אכלת כלום.

קחי משהו!

היא מתעלמת מאמה, מתיישבת על האופניים ומתרחקת בתנועות דיווש רחבות. אוויר הבוקר הצונן מעורר אותה מעט. הרוח בשדרות מצליפה בפניה ובעיניה. בשולי השוק צובטים את אפה ריחות ירקות וזיתים. ג'וליה חוצה את דוכן הדגים שמתפאר בסרדינים ובצלופחים טריים. היא מאיצה, עולה על מדרכות ומתרחקת מפיאצה בָּלארוֹ, ומן הרוכלים שכבר נטפלים ללקוחות.

אחרי פנייה מוִויה רומא היא מגיעה לרחוב ללא מוצא. כאן, בבית קולנוע לשעבר שאת מבנהו רכש אביה לפני עשרים שנה, נמצא בית המלאכה — שגילו כגילה של ג'וליה. בית המלאכה הקודם היה קטן מדי, ולאביה לא היתה ברירה אלא לעבור. בחזית עדיין אפשר להבחין במקום שבו נתלו כרזות הסרטים. עכשיו רחוק הזמן שבו הגיעו הפָּלֶרמיטָני לצפות בקומדיות של אלברטו סורדי, ויטורי גסמן, נינו מנפרֶדי, אוּגוֹ טוֹגנאזי, מרצ'לו מסטרויאני... היום רוב האולמות סגורים, בדומה לקולנוע השכונתי הקטן הזה שהפך לבית מלאכה. חדר המקרין הפך למשרד, ובאולם הגדול נוקבו החלונות כדי שלפועלות יהיה מספיק אור לעבוד. הפאפא עשה בעצמו את כל העבודות. המקום דומה לו, חושבת ג'וליה: מבולגן וחמים, כמוהו. חרף התקפי זעם אגדיים, זוכה פייטרו לַנפרֶדי לכבוד ולהערכה של העובדות שלו. הוא אבא אוהב אף שהוא תובעני וסמכותי, והנחיל לבנותיו משמעת והערכה לעבודה איכותית.

ג'וליה שולפת מפתח ופותחת את הדלת. בדרך כלל אבא שלה מגיע ראשון. חשוב לו לקבל בעצמו את פני הפועלות שלו — זה מה שאתה עושה כשאתה הבוס, הפּאדרוֹנֶה — הוא אוהב להגיד. תמיד יש לו מילה לזו, סימן לזו, מחווה לכל אחת. אבל היום הוא יצא לסיבוב במספרות של פלרמו והסביבה ויחזור רק אחרי הצהריים. הבוקר ג'וליה היא מנהלת המקום.

בשעה כזאת בית המלאכה רגוע. בקרוב הוא יהמה מאלף שיחות, שירים, קולות רועמים, אבל בינתיים שוררים שם רק דממה והד צעדיה של ג'וליה. היא ניגשת למלתחת הפועלות ומניחה את חפציה בתא שמסומן בשמה הפרטי. היא לוקחת את החלוק שלה, וכמדי יום מחליקה לתוך עורה השני. היא אוספת את השיער, מגלגלת אותו לפקעת הדוקה ונועצת בו במיומנות סיכות שיער. אחר כך היא מכסה את ראשה במטפחת — אמצעי זהירות חובה — אסור ששֹערך יתערבב בשיער המעובד בבית המלאכה. בבגדים האלה ובכיסוי הראש היא כבר לא בתו של בעל הבית: היא פועלת מן המניין, עובדת בחברת לנפרדי. ג'וליה מקפידה על כך. היא תמיד התנגדה לזכויות יתר.

הדלת נפתחת בחריקה, וענן עליז ממלא את הכניסה. בתוך רגע מתעורר בית המלאכה והופך למקום הרועש שג'וליה אוהבת כל כך. בהמולה הבלתי מוגדרת של בליל שיחות ממהרות הפועלות למלתחה, לובשות חלוקים וסינרים, ואחר כך ניגשות תוך כדי שיחה כל אחת למקומה. ג'וליה מצטרפת אליהן. פניה של אגנס עייפות — לקטן שלה בוקעות שיניים, היא לא ישנה כל הלילה. פֶדֶריקה מתאפקת לא לפרוץ בבכי, הארוס שלה עזב אותה. שוב?! מזדעקת אַלדָה. הוא יחזור מחר, מעודדת אותה פאולה. כאן חולקות הנשים יותר ממקצוע. בזמן שידיהן עסוקות בשיער המעובד, הן משוחחות בלי הפסקה על גברים, על אהבה, על החיים. כאן כולן יודעות שבעלה של ג'ינה שותה, שהבן של אלדה מתרועע עם הפּיבוֹרָה,2 שאלֶסיה ניהלה רומן קצר עם בעלה לשעבר של רְהינה, שמעולם לא סלחה לה על כך.

ג'וליה נהנית בחברת הנשים הללו, שאת קצתן היא מכירה מאז היתה ילדה. היא כמעט נולדה כאן. אמא שלה אוהבת לספר שהצירים הפתיעו אותה כשהיתה עסוקה במיון שיער באולם המרכזי — היום היא כבר לא עובדת בגלל בעיות ראייה. היא נאלצה לפנות את מקומה לעובדת חדת ראייה ממנה. ג'וליה גדלה כאן, בין השערות שצריך להתיר, הקווצות שצריך לשטוף, ההזמנות שצריך לשלוח. היא זוכרת חופשות ואחרי צהריים בלי לימודים שבילתה לצד הפועלות, צופה בעבודתן. היא אהבה להביט בידיהן המתרוצצות כצבא נמלים. היא ראתה אותן מטילות את השיער על המסרקות הגדולות הרבועות כדי להתיר אותו, אחר כך שוטפות אותו באמבטיות שנקבעו על אדנים — תכנון גאוני של אביה, שלא נהנה לראות את העובדות שלו שוברות את הגב. ג'וליה אהבה לראות את השיער נתלה לייבוש בחלונות — זה נראה כמו שלל של שבט אינדיאני, תצוגת קרקפות משונה.

לפעמים נדמה לה שכאן הזמן עצר מלכת. בחוץ הוא ממשיך במהלכו, אבל בין הקירות הללו היא חשה מוגנת. זו הרגשה רכה ומנחמת, מין ביטחון מוזר בטבעם הקבוע של הדברים.

כבר קרוב למאה מתפרנסת משפחתה מהקַסקָטוּרה, המנהג הסיציליאני העתיק של שמירת השיער הנושר או הנגזז לצורך יצירת פאות, לנשים ולגברים. בית המלאכה לנפרדי, שב־1936 הקים סבא רבא של ג'וליה, הוא האחרון מסוגו בפלרמו. הוא מעסיק עשר עובדות מיומנות שמתירות, שוטפות ומעבדות את השיער שנשלח בהמשך לרחבי איטליה ואירופה. כשמלאו לג'וליה שש־עשרה, היא החליטה לעזוב את התיכון ולהצטרף לאביה בבית המלאכה, אף שמוריה טענו שהיא תלמידה מוכשרת. בעיקר המורה לאיטלקית, שדחק בה להמשיך. היא היתה יכולה ללמוד, להתקבל לאוניברסיטה, אבל לא עלה בדעתה לשנות את אורח חייה. השיער — יותר משהיה מסורת, היה תשוקה של משפחת לנפרדי שעברה מדור לדור. למרבה הפלא, אחיותיה של ג'וליה לא הביעו עניין בתחום, והיא היחידה מבנות לנפרדי שהתמסרה לכך. פרנצ'סקה התחתנה צעירה והיום היא עקרת בית עם ארבעה ילדים. אדלה, צעירת הבנות, עדיין למדה בתיכון וראתה את עתידה במקצועות האופנה או בדוגמנות — הכול, רק לא ללכת בדרכם של הוריה.

בהזמנות מיוחדות, בגוונים שקשה להשיג, יש לפאפא סוד: נוסחה שירש מאביו ומסבו לפניו, על בסיס מוצרים טבעיים שאת שמם אינו מעלה על דל שפתיו. את הנוסחה גילה רק לג'וליה. לעתים קרובות הוא עולה איתה לגג, למה שהוא מכנה הלָבּוֹּרָטוֹריוֹ שלו. מלמעלה רואים את הים, ומהצד השני את מוֹנטֶה פֶּלֶגרינוֹ. בחלוק לבן, שהוא נראה בו כמו פרופסור לכימיה, מרתיח פייטרו דליים גדולים. הוא יודע כיצד להסיר צבע משיער ואז לצבוע אותו בלי שהצבע ירד בשטיפה. ג'וליה מתבוננת בו שעות ארוכות, מרוכזת בכל תנועה ותנועה. אביה משגיח על השערות שלו כמו המאמא על הפסטה שלה. הוא בוחש בהן בכף עץ, נותן להן מעט מנוחה ואחר כך שב אליהן, ללא לאות. בטיפולו המסור יש סבלנות, דקדקנות ואפילו אהבה. הוא אוהב לומר שיום אחד מישהו יחבוש את השיער הזה, ולפיכך הוא ראוי למלוא הכבוד. לפעמים ג'וליה חולמת בהקיץ על הנשים שהפאות הללו נועדו להן — הגברים באזור אינם נוטים לחבוש פאות, הם גאים מדי, מחוברים מדי לתפיסה מסוימת של גבריותם.

מסיבה עלומה יש שיער שאינו משתף פעולה עם הנוסחה הסודית של משפחת לנפרדי. רוב השיער השקוע בדליים מגיח מהם בגוון לבן חלבי שאפשר אז לצבוע, אבל ישנן שערות ששומרות על צבען המקורי. השערות המרדניות הן בעיה אמיתית: לא יעלה על הדעת שלקוחה תגלה במרכז קווצה שנצבעה בדקדקנות שערות סוררות, שחורות או חומות. הודות לעיניה החדות ג'וליה אחראית למשימה העדינה: תפקידה למיין את השערות, שערה־שערה, ולשלוף את הסרבניות. זה מעין ציד מכשפות יומיומי, משימה דקדקנית שלא נגמרת.

קולה של פאולה תולש אותה מהרהוריה.

מִיה קארָה, את נראית עייפה.

שוב קראת כל הלילה.

ג'וליה לא מכחישה. אי־אפשר להסתיר כלום מפאולה. הזקנה היא ותיקת הפועלות בבית המלאכה. כאן כולם קוראים לה נונה, סבתא. היא הכירה את אביה של ג'וליה כשהיה ילד. היא אוהבת לספר שנהגה לשרוך לו את הנעליים. ממרום שבעים וחמש שנותיה היא רואה הכול. ידיה שחוקות, עורה מקומט כמו קלף, אבל מבטה עוד נוקב. היא התאלמנה בגיל עשרים וחמש, גידלה לבדה את ארבעת ילדיה וסירבה כל חייה להינשא שוב. כששואלים אותה מדוע, היא עונה שהיא מחבבת מדי את החופש שלה: אישה נשואה צריכה להגיש דין וחשבון, היא מסבירה. תעשי מה שאת רוצה, מיה קארה, רק אל תתחתני, היא אומרת שוב ושוב לג'וליה. היא מספרת בחפץ לב על אירוסיה לגבר שאביה בחר עבורה. משפחת בעלה־לעתיד היתה הבעלים של פרדס לימונים. הנונה היתה צריכה לקטוף אותם, אפילו ביום חתונתה. בכפר לא היה זמן להפסקות. היא זוכרת את ריח הלימונים שדבק בבגדיו ובידיו של בעלה. כעבור כמה שנים, לאחר שמת מדלקת ריאות והשאיר אותה לבד עם ארבעת ילדיהם, היא נאלצה לעבור לעיר כדי לחפש עבודה. בעיר היא פגשה את סבא של ג'וליה שלקח אותה לעבודה בבית המלאכה. כבר חמישים שנה שהיא עובדת שם.

בספרים לא תמצאי לך בעל! קוראת אלדה.

תעזבי אותה, גוערת בה הנונה.

ג'וליה לא מחפשת בעל. היא לא הולכת לבתי קפה או למועדונים הפופולריים כל כך בקרב בני גילה. הבת שלי קצת פראית, נוהגת לומר המאמא. ג'וליה מבכרת את השקט הקטיפתי של הספרייה הציבורית על פני המולת הדיסקוטקים. ג'וליה הולכת לספרייה בכל יום, בהפסקת הצהריים. היא קוראת בלתי נלאית. היא אוהבת את האווירה באולמות הגדולים המחופים ספרים, שרק רחש הדפים מפר את שלוותם. היא מרגישה שיש שם משהו דתי, מעין התכנסות מיסטית שמוצאת חן בעיניה. כשג'וליה קוראת, היא לא שמה לב שהזמן עובר. כשהיתה ילדה היא היתה יושבת למרגלות הפועלות ובולעת בשקיקה ספרים של אמיליו סלגרי. אחר כך היא גילתה את השירה. היא מעדיפה את קפּרוֹני על פני אוּנגֶרֶטי, את הכתיבה של מוֹרַביה ובעיקר את המילים של פָּבֶזֶה, הסופר החביב עליה. היא חושבת בלבה שהיתה מסוגלת לבלות את חייה בחברתם בלבד. היא שוכחת אפילו לאכול. לא נדיר לראות אותה חוזרת בבטן ריקה מהפסקת הצהריים. ככה זה, ג'וליה טורפת ספרים כמו שאחרים זוללים קנלוני.

כשהיא חוזרת לבית המלאכה אחר הצהריים, שוררת באולם המרכזי דממה יוצאת דופן. כשהיא נכנסת, כל המבטים פונים אליה.

קארה מיה, אומרת לה נונה בקול שאינה מזהה, אמא שלך התקשרה.

משהו קרה לפאפא.