צופן העתיד

הקדמה

אני מעדיף את החלום שבעתיד מההיסטוריה שבעבר

תומס ג'פרסון

מיד עם תום המערכה בגזרה הסורית במלחמת שלום הגליל - בקיץ 1982, לאחר חוויות מלחמה קשות ולאחר שאיבדנו חברים יקרים בשדות הקרב, דחק בי אבי ז"ל לנסוע לאירופה, לבקר בני משפחה ולנוח מעט ממוראות המלחמה. באחד הימים שבהם טיילתי לבדי ברחובות בריסל נמשכו עיני לשלט גדול שהכריז על פתיחתה של תערוכה ייחודית המתקיימת במקום בנושא "הבית העתידי". משנכנסתי למתחם, נכבשתי באחת בעוצמות הנפש והדמיון של יוצריה. הימים היו ימיו הראשונים של המחשב האישי המגושם, ובתערוכה דימו כיצד בעתיד יֵשבו אנשים ליד מחשב נייד דק ומעוצב להפליא, וילדים ישחקו ברשת המחברת בין מחשבים מרוחקים ברחבי הבית, עם חבריהם בארץ ובעולם; כיצד יהיה אפשר לטפל בעניינים כספיים דרך המחשב הביתי, בלי לפקוד את סניף הבנק; כיצד נוכל להזמין סרטים שיגיעו ישירות מהרשת למסך גדול ודק שעל קיר הסלון; וכיצד יהיה אפשר לערוך קניות מקוונות ולקבלן על ידי שליח עד לפתח הבית... כל אלה הפעימו את רוחי.

במיוחד הפעימה אותי ההכרה שאפשר לזהות תהליכים שונים עשרים ושלושים שנה מראש. מאז אותו הבוקר לא חדלו לקנן בי המחשבות על כך, והן אלה שהביאוני לעסוק בחקר העתיד.

בשנת 1993, עם סיום לימודי התואר השלישי שלי בחקר העתיד באוניברסיטת מינסוטה שבארה"ב, שבתי עם אשתי וילדַי ארצה בתקווה שאוכל לתרום מהכשרתי לחברה בישראל. ואולם, האקדמיה בישראל התקשתה לעכל את תחום הדעת הזה. לא אלאה את הקורא בדרך החתחתים שעברתי עד אשר קיבלה אותי אוניברסיטת בר־אילן לשורותיה, אך לזכותה ייאמר שהיתה הראשונה שקלטה חוקר צעיר בתחום שטרם נודע בארץ באותם ימים. ובכל זאת אספר אנקדוטה מעניינת אחת על הדרך שבה הצלחתי לקבל שנים קודם לכן אישור להצעת המחקר שלי לתואר השני. לאחר שזו נדחתה על הסף בטענה שתחום המחקר שאני מבקש לבחון "אינו רלוונטי לאקדמיה", תליתי את הערעור שהגשתי בנוהג שלפיו במסגרת עבודת מחקר לתואר שני מקובל לאפשר ביצוע מחקרים הסוקרים והמעריכים את הנעשה בתחום כלשהו באקדמיה העולמית. כיוון שתחום חקר העתיד במדינות מסוימות בעולם לא היה עוד בחיתוליו ומשום שלפי הסטנדרטים המקובלים היתה בקשתי סבירה, זכיתי אחרי ככלות הכול לקבל אישור לעבודת מחקר שבחנה חשיבת עתיד בתחומי דעת שונים. כך התוודעתי למתרחש בתחום ברחבי תבל, מה שסייע בידי בבוא היום למצוא מוסד לימודים לדוקטורט, וכך הגעתי לאוניברסיטת מינסוטה שבארה"ב שבה למדתי במסגרת תוכנית שהתרכזה בשיטות מחקר עתידניות ובחקר תורת המערכות.

לצערי הרב, עד היום לא מעט אנשי אקדמיה בישראל ובמדינות אחרות אינם יודעים או שעדיין אינם משוכנעים שבמוסדות אקדמיים אחדים בעולם תחום דעת זה כבר קנה לו מקום של כבוד. ולכן בשנים האחרונות מצאו לנכון שני החוקרים מרי קונווי וגראהם מאי לנסות ולתת מענה הולם למפקפקים למיניהם ולזוקפים גבה, והקימו אתרים ייעודיים המרכזים את הנעשה בחקר העתיד בשביל חוקרים מתחומים אחרים.

אכן, כדיסציפלינה צעירה יחסית עדיין היא נתקלת בספקנים לא מעטים. אך האם אין זו בדיוק כברת הדרך שעשו דיסציפלינות כמו כימיה ופסיכולוגיה בתחילת המאה ה־20 ושעושות בעשור האחרון ננו־טכנולוגיה, מדעי המוח, רפואה משלימה ועוד?

מטרתו הצנועה של ספרי היא לחשוף אפוא את הרציונל או את הצופן האקדמי של חקר העתיד ולהציב בצדו דוגמאות שיבהירו כיצד חשיבת עתיד מתודית, המבוססת על אמות מידה מדעיות מקובלות, יכולה לזהות אתגרים עתידיים שדיסציפלינות אקדמיות אחרות לא השכילו לזהות לגמרי ולציין מראש את אשר ביכולתנו לעשות כדי להיטיב להתכונן אליהם.

עשיתי מאמצים רבים להציג את התחום בפשטות מרבית ולשזור אותו בעתידים רבים היכולים להתגלע בחמישים השנים הבאות בעולם בכלל ובמדינת ישראל בפרט. תקוותי שהקורא יוכל לגזור מניתוחים אלה דרכים לשפר את נבכי חשיבתו בנוגע לעתיד.

אין הכוונה לטעון כאן כי העתיד קבוע וכי כל אשר עלינו לעשות הוא לנסות לזהותו. ההפך הוא הנכון, מטרתי להדגים כיצד על ידי חשיבת עתיד מסודרת אפשר לשפר את העתיד שבסופו של דבר יתממש ממילא. יתרה מזו, אני מאמין כי מטרת חקר העתיד אינה לדעת מה צופן לנו המחר. למיטב הבנתי, עתידן אשר חזה מגמות והמגמות הללו התממשו, אך לא השכיל לנסח מראש תגובות ראויות שימנעו מצדדים לא רצויים הקיימים בהן מלהתממש, כמו גם לחזק בהן פנים רצויים - נכשל בתפקידו.

ניגשתי למשימה הזאת בחרדת קודש גדולה וראיתי בעיסוק בעתידה של מדינת ישראל חשיבות מדרגה עליונה. היססתי רבות טרם נכנסתי בעול הכתיבה, וספקות מילאו את לבי במהלכה. תקוותי שספר זה יפתח לקורא צוהר דק אל מעמקי חשיבה בלתי מוכרת זו ויעזור לו לראות ביתר בהירות את הקונטקסט ההיסטורי שבו אנו נתונים כיום. והחשוב מכול, אם יהיה הספר מפתח צנוע לתחום דעת זה ויגביר את צימאונם של רבים לדעת עוד ועוד, ואם יהיה בעבור כולנו קרש קפיצה אל העתיד ובחזרה כדי להבהיר ולחדד לעצמנו את גישותינו ואת דעותינו על מדינת ישראל של תחילת המאה ה־21 - אשרי.

בחלקו הראשון של הספר אני מבקש להציג לקורא, במידה צנועה, את הרציונל הפילוסופי ואת הצופן האפיסטמולוגי של חקר העתיד. אף על פי שאפשר לדלג על החלק המתודולוגי הזה, רצוי ומוטב להתאמץ ולקוראו כדי להעריך את מידת מהימנותן של התחזיות שאציג בהמשך. חלקו הראשון של הספר יבהיר לקורא שאין לקבל את המגמות שאני פורש כאמת החקוקה בסלע. חשוב להדגיש כי אין המטרה כאן לפרוש את העתיד של מדינת ישראל, כי אם לשכנע שחייבים לחשוב עתיד שכן התנהגותנו בהווה אינה נגזרת בהכרח מהעבר, אלא בעיקר מדימויי העתיד, הפרטי והקולקטיבי, שאנו מציירים בדמיוננו. יש דרכים מהימנות לחשוב על העתיד, ומי שמתעמק בחשיבת עתיד ללא מבחן המהימנות של המתודולוגיות שבהן השתמש - יצא שכרו בהפסדו.

בשנים האחרונות אנו עדים בישראל לקבוצות חשיבה הולכות וגדלות, מהן בתוך זרועות הממשל ומהן פרטיות, העוסקות בכתיבת תסריטים שונים על עתיד המדינה בטווחי שנים שונים. נעשות עבודות יפות ומרשימות בתחום, אך מנקודת מבטי קיימת בהן בעיה מתודולוגית חמורה העולה מהספק הקיים במהימנות התחזיות של רוב הקבוצות. מגמתי בספר לאתגר את כל העוסקים בעתידה של מדינת ישראל ולגרום להם להבין שעליהם לספק תימוכין לתחזיותיהם באמצעות מתודולוגיות מהימנות. ללא מתודולוגיות כאלה לא יעברו תחזיותיהם את מבחן העתיד, ואין בשום פנים לגזור מהערכותיהם דרכי פעולה מעשיות.

שלמי תודה

אין גבול לטוב שאדם מסוגל לעשות אם רק לא יהיה איכפת לו מי יקבל על כך את הקרדיט, את הכבוד ואת ההכרה

ג'דסון ב' ברנץ'

הספר הזה לא היה יכול לצאת לאור ללא עזרתם, הארותיהם והערותיהם של רבים. לכולם אני אסיר תודה מקרב לבי. בראש וראשונה, למר דב אלבוים, לשעבר העורך הראשי של ידיעות ספרים, אשר הציב בפני את האתגר העצום הזה לכתוב ספר על עתידה של מדינת ישראל. כמו כן, למר עמיחי ברהולץ, עורך התוכן שעבד צמוד אלי ושקד עמי חודשים רבים בדבקות ובסבלנות להאיר את אשר לא בהיר ולהשמיט את המיותר. אני מרכין את ראשי בהערכה לפני גב' איתנה־גרין רזניק אשר עבדה עמי לילות כימים בלוחות זמנים בלתי אפשריים כדי ללטש את הלשון והסגנון של כתב היד והביאה את הספר למעמד ראוי לקריאה לפני המשכיל הישראלי.

את תודותי העמוקות אני חייב במיוחד לרשימה ארוכה של חוקרים מתחומים רבים שמצאו את הזמן לקרוא את כתב היד ולהעיר לי את הערותיהם כדי להביא את התכנים למעמד אקדמי מן השורה העליונה. בראש וראשונה נתונה תודתי לפרופסור ויליאם הָלַל (William Halal) פרופסור מן המניין ומנהל המכון לידע ולחדשנות בביה"ס למנהל עסקים של אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון שבארה"ב. בהיותו חוקר עתידים בעל שם עולמי וניסיון רב בזיהוי מגמות, שבאמתחתו ספרים רבים על עתידים עסקיים וטכנולוגיים, השכיל להאיר את עיני לפרטים רבים שהעלו את הספר לרמתו הדרושה כדי לעשותו ספר יסוד בחקר העתיד.

על הברכה יבואו גם חוקרים ישראלים רבים אשר לא חסכו מאמץ בחן ובדקדקנות. בראש וראשונה תודתי לפרופסור גדעון דורון, יו"ר האגודה הישראלית למדע המדינה מאוניברסיטת תל אביב, אשר בחן את כתב היד ועמד על מקוריותו, על חיוניותו ועל היותו רב עניין, לפרופסור סם ליימן־וילציג, חוקר עתידים מהידועים בישראל, לשעבר ראש המחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר־אילן, אשר בחן את הספר שיהא מקיף ויסודי וישמש נקודת מפנה בחשיבת העתיד של הקורא הישראלי, לד"ר בועז גנור, מנכ"ל המכון למדיניות נגד טרור וסגן דיקן ביה"ס לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי שבהרצליה, אשר אמד את המסר בספרי שיהיה נוקב דיו להביא את כולנו להסתכל לעתיד ישר בעיניים ולהיערך מבעוד מועד למענה הולם לאיומים ולאתגרים העתידים לבוא, ולד"ר אהרון האופטמן, חוקר בכיר במרכז לחיזוי טכנולוגי שליד אוניברסיטת תל אביב, אשר בהקפדתו תרם לכך שהספר ימלא את הפער הקיים בספרות המחקר הישראלית בנושאי עתיד, וקריאתו תהיה הבסיס לכל מי שהעתיד חשוב לו.

מכיר אני טובה לאישי ציבור רבים שניאותו לקרוא חלקים מכתב היד. במיוחד אני מבקש לציין את אלה אשר מצאו לנכון להעיר לי את הערותיהם כדי שהספר ייגע במישרין לעבודתו של מקבל ההחלטות הישראלי. בראש וראשונה נתונות תודותי לנשיא מדינת ישראל, מר שמעון פרס, אשר על אף עיסוקיו הרבים מצא לנכון לעיין בכתב היד ולחזק אותי במשימתי; לשופט בדימוס שלמה שהם, ידיד אמת שזכיתי להיות לצדו ולשמש בתפקיד יועצו המתודולוגי בשנות כהונתו כנציב הדורות הבאים בכנסת ישראל (2006-2002), אשר עודד אותי לעסוק בגבולות החשיבה העתידית הישראלית ולחדד אותה ללא חשש; לחבר הכנסת מר זבולון אורלב, יו"ר ועדת הביקורת בכנסת ישראל, אשר לא חסך בהארותיו כדי שתכני הספר יהיו מעשיים למנהיגי המדינה ולמקבלי ההחלטות הלאומיות; וכן תודה למר אורן נהרי, ראש דסק חדשות החוץ של הערוץ הראשון בטלוויזיה הישראלית, אשר השקיע ממרצו ותרם מרוחב השקפתו לעיבוד ולגיבוש התחזיות, שאולי יהיו עתיד נכדינו, כדי לעשותן מהימנות, מאתגרות, ומלהיבות.

ידידים ומכרים נוספים ניאותו לקרוא את כתב היד ולהאיר לי ממיטב ניסיונם כדי לשפר את הטעון שיפור. אני מכיר תודה לכולם על ההיזון החוזר היקר מפז שהעניקו לי: לד"ר יצחק וייס, יועץ סטטיסטי מאוניברסיטת בר־אילן, לרב לוי לאור, מייסד ומנכ"ל עמותת "עצום", לד"ר גיל אריאלי, מנהל הידע בזרוע היבשה של צה"ל וחוקר מהמכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי שבהרצליה. לפרופסור יעקב מימרן, מנהל מִנהל רישוי אוצרות טבע והממונה על ענייני הנפט במשרד התשתיות הלאומיות של ישראל. לפרופסור איתן גלבוע, יו"ר התוכנית לתקשורת ומנהל המרכז לתקשורת בין־לאומית, מהמחלקה למדע המדינה שבאוניברסיטת בר־אילן. לד"ר אשר עידן, מהמחלקה למדעי המידע באוניברסיטת בר־אילן. למר שמואל (מולי) עדן, סגן נשיא אינטל ומנהל פלטפורמת המחשבים הניידים באינטל העולמית. למר אליעזר (מודי) זנדברג, שר המדע לשעבר ויו"ר חברת הגז גטל. לד"ר ג'והנס מאייר, חבר בוועד המנהל של התאגיד הגרמני ברטלסמן. למר שלמה כהן, שגריר ישראל בוונצואלה. למר יואב אבני, סופר בזכות עצמו. למר עידן עופר, יו"ר החברה לישראל. ואחרון חביב, אבקש להודות לידידי מר ברוך נאה, מייסד ומנכ"ל חברת המיצוב קריאטיב, על שניאות לעצב את עטיפת הספר, ויצאה מתחת ידו יצירה ראויה לציון ונאה זו.

וכמובן, תודה גדולה לקהילה היהודית ע"ש "בר יוחאי" שבסאניבייל, קליפורניה, שאירחה אותי בחום בעת שהותי בשבתון באוניברסיטת סטנפורד בשנת 2006, דבר שאפשר בידי להשתקע במחקר כדי לכתוב גם את הספר הזה.

אך מעל כל אלה, מודה אני במיוחד ליוצר כול אשר זיכני להיות עד ושותף בתקומת עם ישראל במולדתו.

דוד פסיג
יולי 2008

חלק ראשון
מהו חקר העתיד?

1

העבר של חקר העתיד -הגישות הלא־מדעיות

אנו חיים בתקופה שבה השינויים כה מואצים עד כי אנו מתחילים לראות את ההווה רק כאשר הוא כבר נעלם

ר"ד לנג

חשיבה על העתיד אינה פעולה מובנת מאליה כלל. תרבויות שונות נבדלות זו מזו בהבנתן את המושג "זמן" ואת כל הנגזר ממנו ובייחוד את המושג "זמן עתיד".

אפתח בהצגת שתי תיאוריות על התפתחות מושג זמן העתיד אצל הילד, ואלה ישמשו רקע להבנת התפתחות המושג בתרבויות עתיקות ומודרניות.

תפיסת זמן העתיד של הילד

מחקרים בפסיכולוגיה של הילד מלמדים שתפיסת זמן עתיד מתחילה בשלב מאוחר מאוד בילדות הרכה. בספרות המחקר רווחות שתי גישות פסיכולוגיות עיקריות העוסקות בהתפתחות תפיסת הזמן מילדותו של אדם ועד בגרותו - הגישה הפסיכואנליטית והגישה הקוגניטיבית.

לפי הגישה הפסיכואנליטית תפיסת הזמן היא חלק מהתפתחות האגו ומהתפתחות יכולתו של הילד לדחות סיפוקים. פרויד, אבי גישה זו, טוען כי בראשית הילדות חש התינוק שהוא שרוי בהווה נצחי. הרצון וסיפוקו מתרחשים באותה עת ללא התייחסות לזמן (אני רעב לכן אני רוצה לאכול... ומיד). בשנותיו הראשונות לומד התינוק באמצעות אמו לדחות סיפוקים, והפער בזמן בין הצורך ובין סיפוקו מעצב את ראשית תודעת הזמן של התינוק (אני רעב... אני מחכה... אמא נותנת לי אוכל). בדרך זו הוא לומד להתאים את עצמו למקצבים חיצוניים ולמסגרות משפחתיות וחברתיות. בילדות הרכה הזמן אינו אלא רגעים נפרדים, מעין אירועים קצרים שאינם קשורים זה לזה ומיד נשכחים. עם הגדילה מתפתח גם הזיכרון המאפשר לילד לקשור את האירועים זה לזה וליצור רצף אחד, ובשלב הבא הוא מתחיל לשים לב לדפוסי זמן חוזרים ולסדירות של אירועים. כך נוצרת למעשה תבנית החשיבה על הזמן.

אם כן, המודעות לזמן, לפי הגישה הפסיכואנליטית, קשורה למערכות הקשרים של הילד עם הוריו ולזיכרון שנצבר במערכות אלה. ייתכן כי יכולתנו לצבור את הזיכרון הקולקטיבי של המין האנושי בעזרת טכנולוגיות שונות הלכה והגבירה את המודעות שלנו לזמן עתיד ולא רק לזמן עבר. בימים שבהם הידע והזיכרון הקולקטיביים נרשמים ללא הרף בזמן אמת, והגישה אליהם מידית, תדירה וחובקת עולם - מתעצמים ככל הנראה הן הצורך והן היכולת שלנו לזהות תבניות בזמן ולשייך אותן לשכיחויות שיחזרו על עצמן בעתיד.

הגישה הקוגניטיבית לעומת זאת, שפיאז'ה הוא ממייצגיה הבולטים, רואה את התפתחות תפיסת הזמן בהקשרים של מהירות ותנועה. פיאז'ה טוען כי התינוק החווה את העולם נעדר כל תפיסת זמן, והמודעות לזמן מתפתחת אצלו באטיות ובהדרגתיות במהלך התוודעותו אל המציאות; תחילה הוא לומד לזהות רצף בין אירועים, אחרי כן הוא מקשר בין ההתרחשויות של שני אירועים. לאחר זמן הוא מבחין שיש הבדלים בין התמשכות ההתרחשויות באירועים שונים, ולבסוף הוא מבין שאפשר לזרז פעילויות או להאט אותן. קיימים אפוא שני מושגי זמן - רצף ומשך. הזמן נבנה בסידור רצפים של אירועים תוך שילוב מרווחי זמן ביניהם. מושגי הזמן "רצף" ו"משך" מתפתחים יחד, הם אינם מתקיימים בנפרד מהאירועים המתרחשים, והם מתבססים על מושגים קודמים שהילד מכיר, כגון מאמץ, עבודה, כוח, מרחב וכיוצא באלה. הילד מסוגל לתת דעתו על העתיד רק לאחר שבנה ייצוגים סמליים של המציאות בעולמו והוא זוכר את האירועים שקשורים אליהם. מאחר שלתינוקות עדיין אין יכולת זכירה מפותחת, שהיא תנאי ליצירת תודעה של עבר, הווה ועתיד, מניח פיאז'ה כי בתקופת הילדות הרכה נחווה הזמן כאוסף של רגעים נפרדים.

לפיכך, חי הילד בעולם שכולו הווה, ורק בסוף שנתו החמישית הוא מבין את ההבדלים שבין עבר, הווה ועתיד. התמצאות מלאה באוריינטציות הזמן נרכשת בגיל שבע לערך, ושליטה מלאה בכל ממדי הזמן, גם בממד הזמן ההיסטורי, מושגת רק בגיל ההתבגרות אצל בני ארבע־עשרה עד שמונה־עשרה. לכן מתחילים בתי הספר בהוראת היסטוריה רק בכיתות ט' בדרך כלל. מה למדים מכך על התפתחות תפיסת זמן העתיד בראי תרבויות שונות?

ייתכן שהתחרות הגלובלית בין תרבויות לארגונים על משאבים, שווקים ועמדות כוח, מעצימה את הצורך של כולנו לזהות תבניות בזמן ולייחס אותן אל שכיחויות שיחזרו על עצמן בעתיד כדי לשפר את סיכויינו להצליח בתחרות.

כשם שתפיסת זמן עתיד אינה מפותחת אצל הילד, כך ככל הנראה לא היתה מפותחת גם אצל האדם הפרה־היסטורי. החיים היו בעבורו מאבק הישרדות מתמיד ולא היו לו לעזר תבניות זמן מנטליות ברורות, מלבד מחזור העונות של הטבע. דאגה ממשית באשר לעתיד עלתה לראשונה רק מאוחר יותר, בקרב שליטי התרבויות העתיקות הגדולות. שליטים אלה החלו להיות מודעים לצורך שהניע אותם לחזק ולבסס את מעמדם הבכיר ונרתמו לתכנון המשכיות השושלת שלהם והרחבתה. הם חיפשו דרכים ומקורות מבטיחים שיעזרו להם "לחשוב עתיד". המשענת היציבה ביותר שמצאו להיסמך עליה ושממנה יכלו לשאוב מידע על אודות העתיד היתה קבוצת דמויות מורמות מעם שמעמדן החברתי היה גבוה.

האורקלים

האורקלים היו בדרך כלל כוהני דת, נביאים או מעלים באוב שהיתה להם לכאורה גישה אל העל־טבעי. השיטות שבהן השתמשו היו מגוונות: מהם התבססו על פשר החלומות, מהם פירשו את גרמי השמים כדי לחזות אירועים, והיו שערכו טקסי העלאת קורבנות ולמדו את קרביהן של הבהמות השחוטות.

השליטים של המצרים הקדמונים, של היוונים ושל הרומאים הסתמכו בעיקר על נביאים ששימשו להם אורים ותומים בכל הקשור לעתיד. "הידע על העתיד" הגיע לנביאים הללו לרוב תוך כדי טרנס שבמהלכו תקשרו עם רוחות רפאים. בתקופה הקדומה היו נביאים למכביר שערכו סיאנסים, והמפורסמים ביותר הם הסיאנסים שהתקיימו בדלפי (Delphi) שביוון העתיקה.

החוקרים המודרניים מצאו כי החוזים בדלפי ניהלו עסקים כלכליים פורחים מאוד. בידיים עמוסות מנחות יקרות נהגו השליטים או שליחיהם לבוא אל האורקלים (Oracles) הללו כדי לשאול שאלות על העתיד. חוקרי התקופה יודעים לספר כי את הטקסים ערכה לרוב אישה קדושה (פיתיה), בתולה בת למעלה מחמישים, אשר ישבה על שרפרף תלת־רגלי מעל לסדק באדמה שהעלה אדים וולקניים. נשים אלה, שבשעת הטקס היו בטרנס, מלמלו הברות שרק העוזר שלהן היה מוסמך להסבירן. דבריהן היו מעורפלים תמיד, והתשובה מרומזת ודו־משמעית. סיפור ידוע הוא על מלך אחד ששאל בעצתו של אורקל אם להסתכן ולתקוף אומה שכנה חזקה, וקיבל מענה בזו הלשון: "ממלכה אחת תיהרס בקרב..."

אסטרולוגיה

לאחר שהתאכזבו השליטים מהאורקלים למיניהם, הם חיפשו שיטות אחרות לדעת את העתיד. החיפוש הזה נעשה פופולרי בקרב כל שכבות העם וחרג מחוגי השליטים ומבעלי העמדה. הכלי האלטרנטיבי שמצאו ומקובל למעשה עד עצם היום הזה - היה האסטרולוגיה. עלייתה של "האסטרולוגיה המדעית" בתקופת הרנסאנס העצימה אף יותר את אמינות האסטרולוגיה בכלל ואת משיכת הציבור אליה. ואולם, כמו לאורקל בזמנים הקדומים, גם לאסטרולוגיה יש כמה וכמה הצלחות מיוחצנות היטב בצד כישלונות שהושקטו וטושטשו. ג'ין דיקסון (Jeanne Dixon) למשל נודעה בתחזיתה שג'ון קנדי יירצח, אבל רק קומץ אנשים יודעים מה מעטות הן תחזיותיה שהתממשו.

האסטרולוג הידוע ביותר בכל הזמנים הוא כנראה לא אחר מאשר נוסטרדמוס (Nostradamus), רופא צרפתי ששמו יצא למרחוק כאשר טיפל בקורבנות המגפה במאה השש־עשרה באירופה. הוא זנח את הרפואה לטובת העיסוק באסטרולוגיה ובמטפיזיקה, ובשנת 1955 יצא לאור ספרו Centuries, ובו 966 תחזיות המשתרעות על פני 700 שנה. ואולם, חשוב לציין שנוסטרדמוס נקב רק בתאריכים ספורים בתחזיותיו, ורובן נותרו היגדים לא ברורים וחרוזים אפופי סוד שהעסיקו דורות של חוקרים מתוסכלים שהתאמצו לפענחם (www.nostradamusonline.com).

1. נוסטרדמוס

סגולתם של כתבי הקודש

המחפשים אחר ידיעת העתיד ואחר חישוב קיצין לא פסחו על כתבי הקודש של הדתות. היות שבכל הדתות מדבר האל אל מאמיניו באמצעות כתבי הקודש, מניחים המאמינים שאם האל אכן נצחי, יודע כול ובעל תוכנית ברורה לעולם הזה, הרי שכתביו יכילו גם גילויים בדבר העתיד להתרחש. דתות מסוימות אף טוענות שהאמת הגלומה בכתובים פתוחה לפני כל החפץ לפענחה ואינה גנוזה רק ליודעי ח"ן (חוכמת הנסתר).

שיטת "הקוד התנכ"י" על גווניה השונים מקובלת בקרב העם היהודי, ויש הסבורים שבידיהם המפתח לפענוח צפונות התורה. בשל העניין הרב שמעוררת תופעה זו, ארחיב בה מעט.

2. דף טיפוסי שבו מאוירים דילוגי אותיות לפי שיטת הקוד התנ"כי

סבסיס שיטת הצפנים עומדת ההנחה שהתנ"ך מכיל ידע, גלוי או נסתר, על אודות העתיד מעצם היותו טקסט אלוהי. אחת הטכניקות למציאת הנסתר המוצפן היא קריאה בדילוגי אותיות, לאמור, במקום לקרוא את הטקסט ברצף, יש לדלג על מספר קבוע או על סדרה קבועה של אותיות. ללא האותיות המושמטות מתקבל טקסט חדש. שיטה זו מכונה Equidistant Letter Sequence (ELS) והיא היתה ידועה בימי קדם, גם בין הפרשנים הקדומים לתורה. אחד הידועים שבהם היה הרב אברהם אבולעפיה שהציע קריאה דו־ממדית של כמה פרשיות בתורה, המתבססת על דילוגי אותיות.

שיטה זו נשארה מוגבלת למדי עד להופעת המחשב ולהשתכללות שיטות החישוב. בשנות השמונים של המאה הקודמת החל המתמטיקאי אליהו ריפס מהאוניברסיטה העברית בירושלים, לחקור את הקוד התנ"כי בעזרת תוכנת מחשב שקיצרה פלאים את זמן חישוב הדילוגים של עשרות־אלפי אותיות. עד מהרה הגיעו הוא וכמה מעמיתיו, ובראשם דורון ויצטום, שנחשב היום למוביל בתחום, למסקנות מרחיקות לכת. בעקבותיהם נפרץ הסכר, ורבים אחרים שקדו על מציאת רמזים במקרא לאירועי העתיד וההווה. מייקל דרוזנין הצליח לדבריו לגלות בתורה עדויות להירצחו של רבין עוד טרם התבצע הרצח וכן עדויות לנפילת בנייני התאומים, שמצא בדיעבד לאחר התרחשות האסון.

שיטה זו אכן מפתיעה ומעוררת השתאות ויראת כבוד, אלא שמבחינה מדעית יש שהפריכו אותה כליל על שום הסדקים, הפגמים והכשלים הלוגיים שמצאו בה ועל שום התהיות שהיא מעלה.

גם אצל הנוצרים יש דוגמאות לחיפוש העתיד בספרות הקודש, אך לא בדילוגי אותיות אלא באמצעות עיון פשטני בספר האחרון בברית החדשה The Book of Revelations, או כפי שהוא מכונה The Apocalypse of John. אף על פי שרוב התיאולוגים רואים בו ספרות אלגורית שאינה מתיימרת לגלות מה יקרה באחרית הימים, קיים מיעוט קולני המפרש את הספר כפשוטו. מיעוט זה מסביר כי האירועים ההיסטוריים של העת החדשה מסמלים את הארמגדון, את סוף העולם. למעשה, כל דור רואה בסימנים שונים המוזכרים בספר רמזים לתקופתו, אך בפועל לא התגשם דבר. כך למשל, הקמתה של מדינת ישראל ושיבת ציון מסמנות בספרות זו את השלב שלפני סוף העולם וחזרתו של ישו.

במסורות המזרח הרחוק נחשב הידע על העתיד לנחלתה של שכבת האליטיסטים. תמונת העתיד של חכמי המזרח בדרך כלל ורודה יותר מזו של מסורות המערב. בודהה למשל חזה שאלפיים שנה אחר מותו (הוא נפטר, לדעת המחזיקים בדעה שהיה בן אנוש, בשנת 480 לפני הספירה) תחל בעולם תקופה של כחמש מאות שנה שבה תתעצם הרוחניות כדי להיטיב עם האנושות. ואולם, בסופו של דבר, לא היה החיזיון העמום הזה אלא הדרכה כללית לחיי היומיום או סוג של נחמה לחיים מלאי סבל, ובשום פנים ואופן לא גילוי העתיד.

סופרים עתידניים

שניים מיוצרי הספרות המודרנית, ז'ול ורן הצרפתי וג'ורג' אורוול האנגלי, התפרסמו בזכות תיאורי העתיד ביצירותיהם.

ז'ול ורן (1905-1828), מחלוצי המדע הבדיוני, זכה להילה של עתידן בזכות המיתוס שרקמו סביבו הצרפתים - מיתוס הסופר שהתממשו כל תחזיותיו. הנודעות ביותר הן תחזיותיו הטכנולוגיות: ה"אלבטרוס", ספינה כבדה מן האוויר המסוגלת לרחף, שהקדימה את המצאת המסוק בספרו רובור כובש השחקים; חללית באל הירח; כלים מוטסים אחרים בעיר בלב מדבר ובקליפר של העננים; צוללת המונעת בכוח מכשור חשמלי משוכלל בעשרים אלף מיל מתחת למים; המצאה הדומה לטלוויזיה בעיר בלב מדבר; וייצור יהלומים מלאכותיים בכוכב הדרום.

ז'ול ורן היה מהופנט מהקדמה ומההישגים הטכנולוגיים, והם שהִפרו את דמיונו ואת יצירתו, ורבים מתיאורי העתיד הטכנולוגיים שהגה אכן התממשו.

האם נחשב ז'ול ורן לעתידן או למבשר מחקר העתיד? דומה שהתשובה שלילית. ז'ול ורן לא היה עתידן, אלא סופר של עולמות בדויים. כל תחזיותיו אינן אלא תיאור ספרותי מוקצן ובעל מעוף של בעיות מטרידות בתקופתו. הוא לא ערך את תחזיותיו בעזרת מתודה כלשהי, אלא הגזים בתיאור טכנולוגיות שעודן בחיתוליהן וכך המחיש את הבעיות החברתיות בתקופתו. זאת דרכם של רוב סופרי המדע הבדיוני, והם אינם מתיימרים לתת דין וחשבון מדעי באיזו סבירות תתממש התחזית שלהם. העתידנים, לעומתם, מנסים לזהות את השלבים בהתפתחות המדע והטכנולוגיה שאינם הטלה או חיוץ לעבר העתיד (על כך בהמשך הספר). רוב התחזיות החברתיות שתיאר ז'ול ורן בספריו והיו הרקע לטכנולוגיות שהגה - לא התממשו כלל, אך איש אינו נוטה להזכירן.

3. ז'ול ורן

ג'ורג' אורוול (1950-1903) הוא שם העט של הסופר הבריטי אריק ארתור בְּלֶר (Eric Arthur Blair), שהיה למעשה עיתונאי שביקש להדגיש את דעותיו הפוליטיות ובחר לשם כך לעבד אותן לפרוזה; הוא האמין שכתיבה בסוגה ספרותית אינה מעורפלת ככתיבה פובליציסטית ובאמצעותה יגיע אל קהלים רחבים ככל האפשר. הוא נולד במוטיהרי שבהודו להורים אנגלים, אביו היה פקיד במערכת השלטון הבריטית שהוצב בהודו. כשמלאו לאריק תשע־עשרה שנים התגייס למשטרה האנגלית ושירת בבורמה, אך מתוך תיעוב למשטר הקולוניאלי פרש כעבור שנים ספורות, פנה לפוליטיקה והיה לאיש שמאל.

4. ג'ורג' אורוול

ב־1936 עזב אורוול לספרד כדי לכתוב על מלחמת האזרחים, ועקב האירועים שחווה שם היה למתנגד נחרץ למשטר הסטליניסטי בברית המועצות. עם תום מלחמת העולם השנייה שירת באירופה הכבושה והיה כתב של האובזרבר. משנות השלושים ועד לסוף חייו כתב ופרסם, אך רק מקצת ספריו תורגמו לעברית. ספרו הראשון, דפוּק וזרוּק בפאריס ובלונדון, שבו תיאר את השנים שבהן חי ברובעי עוני, יצא לאור תחת שם העט ג'ורג' אורוול, ומאז הוא נודע בכינויו הספרותי הזה.

את דעותיו על כישלון המשטר הסובייטי ביטא באלגוריה "חוות החיות", שיצאה לאור ב־1945, ומתוכה לקוח המשפט הנודע "כל החיות שוות, אך יש חיות ששוות יותר".

בשנת 1949 יצא לאור ספרו הדיסטופי הנודע 1984, שעסק בהרס התרבות האנושית בעולם טוטליטרי, והוא שהוציא לאורוול שם עולמי של עתידן. התחזית שנשארה טבועה עמוק בתודעה היא תחזית ה"אח הגדול" אשר עוקב אחר כל תנועה של אזרחי מדינתו. ואולם, דומה שתחזיותיו של אורוול לא זכו להתקיים, לפחות לא כמו שתיאר בהגזמה יתרה בספר. אילו זכה אורוול לראות את הסוגיות שמעסיקות את ה"אח הגדול" של תחילת המאה ה־21 היה ודאי שם לב שהטכנולוגיות שהתפתחו, כמו הטלפונים הסלולריים החכמים, מאפשרות דווקא לאזרח הקטן לעקוב אחר ה"אח הגדול" ביעילות מביכה למדי. כך למשל, הצילומים שצולמו בהיחבא בבתי הסוהר בעיראק בזמן מלחמת המפרץ, ושנראים בהם חיילים אמריקנים משפילים אסירים עיראקים, היו מרכיב חשוב בשינוי דעת הקהל האמריקנית; ובסופו של דבר השפיעו כנראה גם על מדיניות החוץ של המעצמה הגדולה בעולם ופגעו בלגיטימיות של הממשל להמשיך לשלוט. או למשל חיילים בישראל שבעת קרב בלבנון מדווחים לקרובי משפחותיהם בטלפונים ניידים על מחדלים צבאיים, יכולים להביא להתפטרות מנהיגים ומפקדים.