פתח דבר: בסיס צאלים, 2008
סקרתי את בבואתי בראי, שנתלה ברישול על קיר הגבס בקרוון שבבסיס. פני הבהירות נראו רזות, הרבה יותר מאתמול, כאילו הצטמקו במהלך הלילה, והאף שלי היתמר מעליהן כמו עמוד חשמל. רגליים דקות כקיסמים השתלשלו ממותני וניצני שדיים קטנים בצבצו כנקודות. מבעד לשפתי בצבצה שן שבורה, קטומה. כמעט שלא חייכתי לסובבים, ואם כבר הואלתי לחייך - אז רק חצי חיוך, או חיוך רפה שחשף רק את השפה העליונה שלי והסתיר בנחישות את השיניים העקומות.
חן נכנס ובידו מחשב נייד. "הנה, הבאתי אותו." "לא נראה לי שיש זמן לזה. תכף מתחיל המסדר," אמרתי בעודי בולשת בעינַי לעבר החלון.
"זה לוקח חמש דקות," פסק, ופער את המכשיר על שולחן העץ במשרד.
"מה כל כך מיוחד בפייסבוק הזה?" שאלתי בקוצר רוח. מה שרציתי היה להסתלק כבר מהבסיס ולתפוס אוטובוס הביתה. "זה מקשר אותך עם אנשים אחרים, ואת יכולה לראות גם מי החברים שלהם," הסביר והקליד בזריזות. לבסוף דרש ממני למלא את פרטי האישיים ולבחור סיסמה.
"את מי זה מעניין לראות את החברים של החברים?" רטנתי ומילאתי אחר הוראותיו. חן התעלם מקיטורי, וכשסיימתי - סובב אליו את המחשב והמשיך לנבור בתוכו.
מבעד החלון כבר התגודדו כמה חיילים ברחבה לקראת מסדר היציאה, וריח החופש התפשט באוויר. אחרי שבוע מפרך של יקיצות מוקדמות ומתחים עם המפקד - במסדר האחרון ביום חמישי בשעה חמש, אבקת הקסם כבר פוזרה על ראשיהם של החיילים, לפחות על ראשיהם של אלה שהלכו הביתה.
מחיילים ממושמעים, שאחריות רבה רובצת על כתפיהם הצעירות, הפכו עכשיו לחיילים מחויכים, והליכתם נעשתה קלילה. רבים מהם יעשו צעדיהם לעבר מועדון הריקודים שמשך אליו את כל צעירי האזור, ואני אביט בהם בקנאה גלויה.
לאחרונה נולדה בי תשוקה לרקוד, אבל לא תמיד מצאתי עם מי לצאת לבלות. רוב הבנות בצבא כבר היו מצוידות בחברות נאמנות מהתיכון או אפילו מהילדות, חברויות רבות שנים ומוצמדות היטב, כאלה שקשה למצוא בהן פתח שדרכו אפשר להיכנס. לעתים זה הצליח לי, אך רוב הזמן נותרתי עם כל האדרנלין שזרם בדמי ורקדתי בין קירות חדרי לצלילי מוזיקה בסטריאו.
"זהו. סיימנו. יש לך עכשיו חשבון בפייסבוק," אמר חן בסיפוק והתרומם. הוא היה בחור צנום וגבוה ממני רק במעט, ושנינו נראינו כמו ילדים שהתחפשו לחיילים ולא חיילים אמיתיים, אף על פי שחן כבר היה בקצה השירות הצבאי - בעוד שבוע יפשוט את מדיו וייפלט לאזרחות.
"כשתגיעי הביתה, תיכנסי עם הסיסמה הזאת ועם האי־ מייל שלך," הורה והגיש לי פתקית צהובה שעליה כמה אותיות משורבבות, והוסיף: "אל תאבדי את זה."
"לא נראה לי שאני אשתמש בזה, אבל תודה בכל אופן," עניתי, לקחתי מידיו את הנייר ותחבתי לכיס האחורי של המכנסיים הצבאיים, ולא נזכרתי בו גם כשכבר הגעתי הביתה והשלכתי במהירות את המדים אל סל הכביסה.
פרק ראשון: באר שבע, 2012
מאה ושניים לייקים. הבטתי בסיפוק על המספר שהשתקף מבעד למכשיר הנייד החדש והמשוכלל שלי, והתרווחתי על הספסל בתחנת האוטובוס. מוקדם בבוקר העליתי לרשת החברתית תמונה שלי בשמלת משי שחורה והדוקה, ששיוותה לי גזרה דקיקה. מגפי הזמש החומים והארוכים שנעלתי, בתוספת השסע העמוק שחתך בגסות את בד השמלה בצדה, יצרו אשליה של בחורה תמירה וגבעולית. השיער שלי היה פזור ומוחלק, ועל פני איפור מוקפד שבוצע על ידי מאפרת מקצועית. הייתי כל כך מרוצה מהתמונה עד שבחרתי בה כתמונת פרופיל במקום הקודמת, שנבחרה לתואר הנכסף אך לפני שבוע.
"מהממת!" "מושלמת!" צעקו התגובות והפכו אותי לעיסה מדושנת עונג, אף שידעתי שהתמונה לא נפלטה אל כותלי הפייסבוק כלאחר יד. בתחילה הצטלמתי באינספור מנחים ותנוחות, ואז באצבע ארוכה דפדפתי בין התמונות, בחנתי אותן בקפידה, מחקתי את אלה שלא צלחו - כמו גרגרי אורז קטנים וקלוקלים ששולים מהמסננת - ומבין ישורת התמונות האחרונה שלפתי את הטובה מכולן, שבה אני נראית במיטבי, כמעט חפה מפגמים. ברגע ששילחתי את התמונה לרשת החברתית, נמלאתי מרץ והתלהבות וציפיתי בקוצר רוח לקראת מבול התגובות והלייקים שיגיעו בעקבותיה.
השעה על הצג הראתה ארבע ועשרים. האוטובוס בושש לבוא, ואני קצת שמחתי על הזמן המזוקק והדומם שעמד לרשותי להתמסר לנייד ולהתפלש בפייסבוק, שהיה מקום הבילוי המועדף עלי.
תחושת המשפחתיות והקרבה שאפפו אותו מצאה חן בעיני, ומצד שני קסמה לי הרגשת הזרות והאפשרות להיות מישהו אחר. נער חסר חן ונטול חברים הפך ברשת החברתית לגברבר רוק מסוקס עם מלאי מעריצות. בחורה חיוורת ורכה הפכה לשנונה, ואישה בת שישים בלה ואפרורית, הפכה בנקל לאישה חושנית ומסתורית.
הפייסבוק ביטל את הסלקציה במועדון וכולם הוזמנו למסיבה. טיפחתי את דף הפייסבוק שלי והשקיתי אותו באהבה אינסופית כמו ישישה ערירית המטפלת במסירות בעציצי הגרניום שלה. הקפדתי לעדכן את הוול התוסס שלי מדי יום ולשפוך לתוכו פוסטים ותמונות. לא הותרתי את הפייסבוק שלי ולא הותרתי אותו אפילו ליום אחד מיותם וחסר חיים מבלי להשמיע את קולי.
הישרתי מבט לעבר האופק וניסיתי לקלוט אם חרטום האוטובוס מבצבץ מרחוק. שמש חזקה סנוורה את עיני וצינה מדברית עמדה באוויר, אף על פי שחודש דצמבר הפציע זה מכבר. באר שבע היא עיר מוכת חום, ומלבד ימי גשם בודדים בשיא עונת החורף, השמש היא אורחת קבועה אצלנו.
רקותי הלמו בפראות, וצלילי הלקוחות עם תלונותיהם וטענותיהם עוד זמזמו בראשי. כבר בתחילת המשמרת פנתה אלי לקוחה בניסיון לעקל את החשבון לבעלה לשעבר ואבי ילדיה, שמתחמק בנחישות מתשלום מזונות.
"נו, גברתי. אני מחכה. מה את עושה שם?" רגזה הלקוחה ונתנה בי מבט חשדני כשהבחינה בראשי שצנח מטה - הרי המחשב היה מונח על שולחני והתיקיות של החייבים והזוכים עמדו על מדפים ארוכים מאחור.
"מהממת! תשימי אותה בתור תמונת פרופיל," הקלדתי בזריזות תגובה לחברה, ועיני רפרפו בחזרה אל השולחן.
"ביררתי לך, גברתי. את חייבת להביא תחשיב של קרנות מרו"ח ופסק דין חתום על ידי בית משפט כדי שנוכל להמשיך בתהליך," אמרתי לבסוף. תור ארוך של לקוחות שהתנועעו בעצבנות השתרך והמתין - עד שיגיעו לפקידות יהיו כבר בקצה סבלנותם.
"אבל הסברתי לך שאין לי, ואני החודש נשארת בלי כסף לילדים," התחננה, ודמעה נצצה בזווית עינה הימנית. "אני מצטערת, גברתי. אלה הנהלים," הוספתי בטון סמכותי. היא המשיכה להתווכח בלהט, כאילו אני האחראית הבלעדית למדיניות ההוצאה לפועל, וכאילו בדיתי מלבי את הנהלים הנוקשים.
"אין לי איך לעזור לך יותר. אני חייבת לקבל עוד אנשים שממתינים," אמרתי, וסימנתי ללקוח הבא לגשת. הלקוחה קפצה את אגרופיה והעוותה את פניה בבוז. "את פקידה את? כולכם מנוולים אוכלי חינם. שתישרף כל ההוצאה לפועל," ירתה לעברי ועזבה בכעס.
משכתי בכתפי באדישות. לקוחות נרגנים שמאסו במערכת הבירוקרטית המסואבת ושלא היה כמעט סיכוי לרצותם, היו עניין שבשגרה.
כל מה שייחלתי לו היה שמכסת השעות היומית שלי תסתיים, כדי שאוכל לדהור החוצה ולברוח לעבר מנת החופש היומית שלי, בזמן שאני מותירה אחרי אנשים מאוכזבים. עניינם של אלה כבר לא היה קשור בי ברגע שחצו רגלי את הדלת החשמלית השקופה שבכניסת הבניין.
ארבע הצעות חברות חדשות הסתננו למכשיר הנייד ועמדו בתור. אישרתי שלוש מהן ונעצרתי מול הבקשה האחרונה. היא מגיעה מאחד בשם עמרי זיו. הבטתי בדמותו שעל המסך. למרות השנים שחלפו ואף שעיניו הרעות לא ניבטו כלל מהתמונה, זיהיתי אותו מיד.
"למה הפנים שלך כאלה?" שאל אותי אז, כשהיינו בכיתה ח'.
"איך?" הסמקתי.
"כאלה רזות, כמו של זקנה," הוא פכר את כפות ידיו על לחייו לאות הדגמה, עד ששטח פניו כאילו הצטמצם.
"הן לא," הצלחתי לפלוט בקושי. פני להטו, וכבר רציתי לברוח במרוצה מהכיתה ולשחרר את גוש הדמעות שחנק אותי.
"הן כן," אמר. שפתיו התעקלו לחיוך קטן, והוא הסיט את מבטו בחזרה וחרט בעיפרון כמה אותיות באנגלית, שהתווספו לשלל החריטות שקישטו את השולחן שלו.
ניערתי מעלי את הזיכרון העכור ומיהרתי ללחוץ על כפתור ה"התעלם" שליד התמונה.
האוטובוס הגיע ואני צנחתי על הספסל. ברחבי האוטובוס נשמעו שיחות אינטימיות שבקעו מהמושבים ונפלטו מן הניידים, ועניינים אישיים התאדו אל הנייד והיו עניין שבשגרה, עד שהקולות נטמעו בנסיעה והפכו לפס הקול של האוטובוס.
אישה אחת במושב שלפני צייצה לחברתה שישבה מולה כי גילתה שהיא בהיריון אך עדיין לא סיפרה זאת לאף אחד. פיה לחש, אך לפי החיוכים מסביב נראה שכולם שמעו את הבשורה המרעישה. במושב האחורי סיפרה נערה אחת לקול מהעבר השני שלא היתה בבית הספר שלושה ימים ושהוריה כלל לא יודעים על כך, ואיש חנוט בעניבה נשמע מנהל ויכוח עם מישהו, כנראה אחד מעובדיו.
מבעד החלון מיהרה השמש להחליף את צבעה לכתום, והחלה לגלוש מטה. שנאתי את החורף עם ימיו הקצרים, והרגשתי שהעלטה המוקדמת הכבידה לא רק על העולם, אלא גם על לבי.
מסך הנייד הואר בקצב השיר המזרחי שהתנגן בו. צמד המילים "אחותי האהובה" הבהב ונעלם עם המנגינה ברגע שלחצתי על מקש ה"ענה".
"כן, אפרת."
"בא לך לבוא אלי לאכול פיצה?" שאלה אחותי בהתלהבות אופיינית לה.
נזכרתי שלא אכלתי כלום מהבוקר, וגם בטני החלה לקרקר כאילו רק חיכתה לאזכור של אוכל כדי להשמיע קולה. לא היה לי כוח להגיע הביתה, לדלות מהמקרר כמה מרכיבים לא קשורים ולאלתר כריך חסר צורה. יום חמישי זה היום היחיד בשבוע שאמא מוותרת על בישולים, ואני ואבא נשלחים לאחת ממסעדות המזון המהיר ומסתפקים בבשר תעשייתי, בוהק משומן.
"יש לי גם משהו חשוב לספר לך," הוסיפה.
"אוקיי. אני עכשיו באוטובוס. ארד אצלך," אמרתי, וחישבתי לעצמי את מספר התחנות שנותרו לי. הנסיעה היתה ארוכה ומייגעת, והנהג שוטט בין השכונות והרחובות השונים. חיטטתי בנייד. אפרת כבר הספיקה לפרסם תצלום של הפיצה - פלטה ענקית עם ריבועי פיצה קטנים, מעל חלקם תוספת של טונה, ועל חלקם תוספת של פטריות ותירס - יחד הם הרכיבו פסיפס צבעוני מעניין.
מעל התמונה נכתב: "פיצה ביתית עולמית משגעת". התמונה נראתה כאילו נתלשה ממתכון של ספר אפייה, וכבר דמיינתי את אפרת כקריינית בתוכנית בישול שמגישה לצופיה מתכון, ומגרה את חושיהם עם סיסמאות מעוררות תיאבון.
לאפרת כבר היו אלפיים חברים שעקבו בשקיקה אחרי המתכונים ששיתפה. בהתחלה שיתפה את מתכוניה בבלוג קטן, אך כשנוכחה לדעת שכמות חובבי הבישול והאפייה שהלכו שבי אחרי מתכוניה הלכה ותפחה בהתמדה כמו בצק הפיצה המפורסם שלה, העבירה את תכולתו אל הפייסבוק, שאותו ראתה כפלטפורמה מצוינת להגשמת חלומה להפוך לשם דבר בתחום האפייה ולפרסם ספרי בישול שיהפכו לרבי מכר, או לפחות לזכות בתוכנית בישול משלה.
אפרת לוקחת את העניין ברצינות ומקדישה לכך זמן רב. היא מעלה תמונות של מנות מרהיבות, שוקדת על מתכונים חדשים, עונה לכל המגיבים באדיבות ובסבלנות ומלקטת עוד ועוד עוקבים, בתקווה שיביאו לה את הפריצה הגדולה.
הנחתי את עיני בתוך נבכי הטלפון, נברתי בעוד כמה תגובות, עד שהרגשתי שהעייפות נוחתת עלי ושעיני צורבות. מה שחסר לי עכשיו, זה להירדם ולפספס את התחנה. כבר אקרא אותן אחר כך, אמרתי לעצמי ועיני החלו להיעצם מעצמן.
"עצור, נהג! אני צריכה לרדת," צעקתי ורצתי לעבר דלת היציאה, מנופפת בזרועותי לצדדים. הנהג שלח לעברי מבט אטום ובלם את הרכב המגושם בחוסר חשק. ירדתי החוצה במהירות, מלווה במנגינת המכשיר עד שהתייאשה וגוועה.
צג הטלפון הראה על שלוש שיחות שלא נענו מאמא. צלצלתי אליה בחזרה, אך הקו היה תפוס. עד עכשיו לא טרחה ללמוד איך עונים לשיחה ממתינה או איך שולחים הודעה בנייד, חשבתי בזעם.
אמא התקשרה שוב ומיהרתי לענות. היא פתחה בשאלה הקבועה למה אני אף פעם לא עונה לטלפון שלי אף על פי ש"הדביקו לי אותו לידיים". אחר כך מסרה שהיא בדרך לראשון לציון, לשמור על שון כי רינת ודניאל נוסעים לחתונה. "בקרוב אצלך, גליה," הוסיפה כהרגלה.
"בסדר, אמא," עניתי בקוצר רוח. אף שאני סיימתי תואר ראשון בקרימינולוגיה בהצטיינות ואחותי הקטנה מיהרה להינשא בלי לסיים אפילו בגרות, ניכר לכול שהביאה נחת להורַי. הם מרוצים שיש לי תואר ושאני כדבריהם "חרוצה בלימודים" - מושג שהמשיכו להשתמש בו גם כשחדלתי להיות תלמידת כיתה ג'.
אבל הדבר שלו משוועת נפשם יותר מכל, ומה שהיה בוודאי גורם להבזקי ניצוצות בעיניהם העגולות, הוא לראות אותי תחת חופה וקידושין. "תראי את רינת. כבר הספיקה להתחתן ולהביא ילדה," מנו בפני הורי יום אחד את ההספק של בת הזקונים שלהם.
לעיתים בארוחות משפחתיות נזרקה לעברי השאלה האימתנית מתי כבר אתחתן. כאילו זה כתוב לי איפשהו ביומן ואני רק צריכה לפשפש בו ולשלוף את התאריך מבין הדפים.
הכי גרועות היו האחיות של אבא, שתי הדודות לאה וציפי, שנשואות בערך מגיל שלוש בנישואים סתמיים נטולי אהבה, מה שלא מונע מהן לשדל רווקות תמימות לבוא בברית הנישואים, כאילו זו שליחותן החשאית ולמען כך נבראו - לחפור לכל רווקה שנקרית בדרכן ולטמטם את נפשה לדעת עד שתיכנע ותתחתן בבהלה. בכל פעם ששמעתי מרחוק את קולן הצפצפני מתקרב לעברי, בטני החלה להתכווץ. "נו, מתי נקבל הזמנה?" שאלו ועטפו את רשעותן בעטיפה של דאגה ואכפתיות מלאכותית.
בהתחלה עוד הייתי מתגוננת ואומרת שבתל אביב בחורה בגיל שלי נחשבת ינוקא שחתונה עדיין לא בגדר מחשבה שהתגבשה בראשה, אך בהמשך הבנתי שזה חסר סיכוי וחזרתי לעטות את מסכת הנימוסים על פני.
כמה פעמים ניסו לשדך לי בחורים, ואני הדפתי אותן מעלי כזבובים טורדניים ובחיוך מעושה עניתי, "לא תודה." אך כמו הזבובים שהולכים לרגע, ואז חוזרים ביתר עקשנות, כך היו הדודות שלי. בעיקר דודה לאה, ששמה לה מטרה - לחתן אותי ויהי מה.
באחת הפעמים נכנעתי לבקשתה, והסכמתי לצאת עם אחד השידוכים ששלפה בפני.
"תסמכי עלי, אחלה בחור יש לי בשבילך. חוץ מזה, כבר שלושה שידוכים שלי הסתיימו בחתונה." לשמע דברים אלו ניתרה אמי מהספה כאילו ננעץ בה מסמר, ופערה את עיניה לרווחה. "אולי באמת תנסי, גליה?" הפצירה בי.
עיניה נמלאו בזיק של תקווה כמו היתה בתה חולה במחלה חשוכת מרפא, וסוף־סוף נמצא מזור לישועתה. בדרך כלל לא סבלה את גיסתה, אך הפעם הגישה אותי כמִנחה לידיה הגבריות של דודה לאה.
נפגשתי עם השידוך במסעדת בשרים. בחור בגובה מטר ושישים שהשיב לי שהוא כרגע בין עבודות. במהלך הערב הבחור התעסק ללא הרף עם הנייד והתעקש להראות לי תמונות שלו בפייסבוק כשהוא בלי חולצה - חושף חזה שרירי של אחד שיש לו עודף זמן לחדר כושר ורגליים קצרות מדי - והתרברב ללא הרף בגזרתו החטובה.
"תראי איזה חתיך אני פה, אה?" הכריז. "קיבלתי על התמונה הזאת מאתיים לייקים," אמר בגאווה והגיש לי את הנייד. לרגעים תהיתי אם גם אני נראית ככה לנוכח תמונה שלי גורפת לייקים. הבטתי בבחור שעכשיו נצצו עיניו במעין טירוף והחלטתי שמצבי רחוק מלהיות בדרגת חומרה שכזו, וסילקתי את הרהורי מעלי.
